אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / הדור האחרון / עיתון האמה
הרב יהודה אשלג

עיתון האמה

בקורת למרקסיזם לאור המציאות החדשה, ופתרון לשאלת אחוד האומה על זרמיה
ירושלים, ד' סיוון, ת"ש. (5/6/1940)
מאת בעל הסולם

מ ג מ ת נ ו

עיתון זה "האמה" הוא יצור חדש ברחוב היהודי, עיתון שמסגרתו הוא "בין מפלגתי". ואם תשאלו,מה הפירוש של עיתון "בין מפלגתי"? איך יתואר עיתון, שיוכל לשמש כל המפלגות ביחד על אף כל הניגודים והסתירות שביניהם?

אכן הוא מין בריאה, שנולדה בין המצרים בחבלי לידה קשים ואיומים, מתוך רעל השנאה שתקף לאומות העולם להשמידנו מעל פני האדמה, כליון האיום של מיליונים מאחינו, ועוד ידם נטויה. יצר הסדיסטי שבהם לא ידע שבעה. ועוד האסון כפול, כי לא נוכל להשלות עצמנו, אשר כל זה הוא רק תופעה זמנית חולפת. כמו שמנוסים אנו ביותר בהיסטוריה, שאם איזה אומה התפרצה עלינו, מצאנו לה תחליף באומה אחרת.

אבל עתה המצב משונה הוא לגמרי. כי מלבד שהקיפו אותנו בבת אחת מכל קצווי ארץ, הרי גם האומות הנעלות ביותר, נעלו בעדינו את הדלתות, בלי רגש כל שהוא של חמלה ורחמים. ובאופן אכזרי כזה, שאין לו תקדים בכל התהליך של ההיסטוריה האנושית, אפילו בימים הברבריים ביותר.

והדבר ברור, אם לא לסמוך על נסים, שקיומנו, אם בתור יחיד אם בתור אומה, נמצא על כפות המאזנים של חיים ומות. וההצלה היא, אם נמצא את התחבולה הדרושה, דהיינו אותה תחבולה הכבירה, שאין דרכה להימצא זולת בקרבת הסכנה, שתהיה בכוחה להכריע את הכף לטובתנו, - לתת לנו כאן מקלט בטוח לכל פזורי אחינו, שלדברי הכול, הוא מקום ההצלה היחידה כעת. ואז דרך החיים תהיה פתוחה לנו, איך שהוא, להמשיך קיומנו על אף כל המעוקשים. ואם נחמיץ את השעה, ולא נקום כולנו כאיש אחד, במאמצים כבירים, הדרושים בעת סכנה, להבטיח לנו שארית בארץ, הרי העובדות שלפנינו מאיימות עלינו מאד, מאחר שהעניינים מתפתחים כרצון אויבנו, האומרים להשמידנו מעל פני האדמה.

גם זה ברור, שלמאמץ הכביר הדרוש לנו בדרך התחתים
[B1]שלעומתנו, צריכים אחדות איתנה ומוצקת כפלדה, מכל אברי האומה, בלי שום יוצא מהכלל. ואם לא נצא בשורות מלוכדות לקראת הכוחות האיתנים, העומדים לשטן על דרכינו זה, נמצא תקוותינו נידונה כאבודה למפרע.

ואחר כל אלה, כל אחד וכל מפלגה מאתנו, רובץ ומשמר על רכושו המפלגתי בקפדנות יתירה בלי ויתור כל שהוא, ובשום פנים לא יוכלו, או יותר נכון, לא ירצו לבוא לידי איחוד לאומי, כפי שדורש עת הסכנה שלכולנו. וכה אנו שוקעים באדישות, כאלו לא קרה מאומה.

ונסו נא להדמות בעצמכם, בשעה שאיזה אומה מראה לנו את הדלת, כרגיל בימינו אלה, הנה אז בודאי, שאף אחד ממנו לא יעלה על לבו את השייכות המפלגתיות שלו, כי הצרה הייתה לשה את כולנו לעיסה אחת, אם להתגונן או ליטול חבילותינו על שכמינו ולברוח אי-שם ביבשה או בימים. ולולי הרגשנו הסכנה כמו מציאות, הרי אז גם אנו כמוהם, בלי שום ספק, היינו כבר מאוחדים כראוי בלי כל קושי.

במסיבות אלו נפגשו כאן, קבוצה קטנה מכל הזרמים, אנשים שמרגישים השוט הנורא על גביהם, כאלו היה כבר למציאות. וקבלו עליהם להוציא העיתון הזה. שלדעתם תהיה זה צינור נאמן, להעביר בו הרגשיהם אל העם כולו, על כלמפלגיו וזרמיו בלי יוצא מהכלל. ועל ידי כן יתבטלו הניגודים והמפלגתיות צרות האופק. או יותר נכון, שישתתקו ויפנו מקום למוקדם אליהם, - וכולנו נוכל להתאחד לגוף מוצק אחד, המוכשר להתגונן על עצמו בשעה המכריעה הזו.

והגם שסכנה זו ידוע לכל כמונו, אולם ידיעה זו, כפי הנראה, עוד לא נתפתחה בכל הצבור, בכל צרכה כמות שהיא. כי לולי הרגישו בה, היו צריכים מזמן להתנער מאבק המפלגתיות, באותו השיעור שמפריעה לליכוד שורותנו. ואם אינו כן, אין זה אלא משום שהרגשה זו עוד איננה לנחלת רבים. – ולכן קבלנו עלינו את הוצאות העיתון הזה, כדי לעמוד על המשמר, ולהתריע על הצרה, ולהבינה לצבור, - עד שישתתקו כל הגורמים מביאי הפירוד, ונוכל לקבל פני אויבנו בשורות מלוכדות, ליתן לו תגובה המתאימה בעוד מועד.

ועוד: אנו מובטחים, שעוד לא אלמן ישראל, ויש עוד בינינו חקרי לב, המוכשרים להמציא לנו איזו תכנית מוצלחת, שתאחה כל הקרעים שבאומה. ומפי הניסיון למדנו, שדווקא אנשים האלו יושבים להם בקרן זוויות ושומעים אין להם. – לזאת מוכנים אנו ליתן מקום בעיתון הזה לכל אחד, שנושא בחובו איזה פתרון בטוח לאיחוד האומה, לפרסם אותה ולהשמיעה ברבים.

ונוסף על כל הנזכר, כוונתנו בהוצאת עיתון הזה, להגן על תרבות העתיקה שלנו, בת התפתחות של המשך אלפים שנה, שמלפני חורבן ארצנו. ולגלותה ולנקותה מתחת הערמות, שנצטברו עליה בהמשך שנות גלותנו בין האומות, - כדי שיוכר בהם אופים היהודי הטהור, כמו שהיו באותו הזמן. ומזה יצמח לנו תועלת הכי חשובה. כי נוכל למצוא דרך, איך לקשר את ההווי הגלותי שלנו עם התקופה המזהירה ההיא, - ונפטור מלרעות עצמנו בכרמים זרים.

היחיד והאומה

האדם יצור חברתי. הוא אינו יכול למלא את צרכי חייו, כי אם בעזרה מזולתו. ולכן שיתוף רבים - הוא תנאי הכרחי לקיומו. ואין כאן המקום לחקירת התהוות האומות, ודי לנו ללמוד את המציאות כפי שהיא לעינינו. עובדה היא, שהפרט הוא חסר אונים למלא את צרכיו בעצמו. והוא זקוק לחיי חברה, - הוכרחו היחידים להתאגד באיגוד אחד, הנקרא בשם "אומה" או "מדינה". שבה עוסק כל אחד במקצועו: מי בחקלאות, ומי במלאכת יד, וכדומה. והם מתקשרים באמצעית חליפין של תוצרות כפיהם. מכאן נתהוו האומות, שכל אחת נושאת אופי מיוחד, הן בחיים החומריים, והן בחיים התרבותיים.

מתוך השתקפות החיים אנו רואים, שהתהליך של אומה דומה לגמרי לתהליך של אדם יחיד, ותפקיד כל יחיד באומה שווה לתפקידם של האברים בגוף היחיד. וכמו שגוף כל אדם יחיד, מחויב שימצא בתוכו הרמוניה מליאה בין אבריו: העיניים רואות, והמוח נעזר על ידיהן לחשוב ולייעץ, אשר אז הידיים עובדות או לוחמות, והרגלים הולכות, וכדומה, שכל אחד על משמרתו עומד ומחכה לתפקידו - כן האברים המהווים את גוף האומה: היועצים, המעבידים, העובדים, המובילים וכדומה, צריכים לפעול ביניהם מתוך הרמוניה מליאה. וזה הכרחי לחיים הנורמאליים של האומה ולקיום בטוח.

וכמו שהמיתה הטבעית של היחיד היא תוצאה של חסרון הרמוניה מבין אבריו, כן האומה, השקיעה הטבעית שלה היא תוצאה מאיזה הפרעה שנתהווה בין האברים שלה, כמו שהעידו קדמונינו, "לא חרבה ירושלים, אלא מפני שנאת חנם, שהייתה באותה הדור", כי אז נגועה האומה ומתה, ואבריה נתפזרו לכל רוח.

לכן, תנאי מחויב לכל אומה, שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה, שכל היחידים שבה יהיו מהודקים זה בזה מתוך אהבה אינסטינקטיבית. ולא לבד, שכל יחיד ירגיש את אושרו באושר האומה והתנוונותו בהתנוונות האומה, אלא שיהיה גם מוכן למסור כל ישותו לטובת האומה בעת הצורך. ולולא כן, הזכות קיום שלהם, בתור אומה בעולם, אבודה היא למפרע.

ואין זה אומר, שכל יחידי האומה בלי יוצא מהכלל מוכרחים להיות כן, אלא הכוונה היא, שאותה בני האומה, הנמצאים בהרגשה ההרמונית האמורה, הם העושים את האומה, ועל פי איכותם נמדד מדת האושר של האומה וכל זכות קיום שלה. ואחר שכבר נמצא סכום של פרטים המספיקים לקיומה של האומה, כבר יוכל להימצא בה גם שיעור מסוים של אברים מדולדלים, שאינם מחוברים בגוף האומה בכל השיעור האמור. והבסיס כבר בטוח ומשומר בלעדם. לפיכך, אין אנו מוצאים בזמנים הקדמונים איגודים וחברות, שלא תמצא בהם קרבה משפחתית בין יחידיה, - כי אותה האהבה הפרימיטיבית, שהיא הכרחית לקיום החברה, אינה נמצאת זולת במשפחות, שהם בנים לאב אחד.

אולם בהתפתחות הדורות, כבר נמצאים חברות המקושרות יחד תחת מושג של "מדינה". רצוני לומר, בלי שום יחס משפחתי גזעי, שקשר היחיד למדינה כבר אינו קשר טבעי פרימיטיבי, אלא הוא נוגע מתוך צורך הדדי, אשר כל יחיד מתאחד עם הכלל לגוף אחד, שהיא המדינה. והמדינה מגנת, בכל מדת הכוח של גוף מדיני, על גופו ורכושו של כל יחיד ויחיד.

אכן המעבר הזה, - שעברו הדורות מן האומה הטבעית אל המדינה המלאכותית, דהיינו מן הקשר הבא מתוך אהבה הפרימיטיבית אל הקשר של אהבה הבא מתוך צורך הדדי, - אינו גורע כלום מכל אותם התנאים המחויבים באומה הטבעית הגזעית. וזה הכלל, כשם שכל אדם בריא מחונן בשלטון מוחלט על אבריו, המבוסס רק על רחשי אהבה. כי האברים נשמעים לו בהנאה רבה בלי שום יראה מעונשים. - כן המדינה, מבחינה צרכיה הכללים, צריכה לשלוט על כל היחידים שבה בשלטון מוחלט, המבוסס על אהבה והתמסרות אינסטינקטיבית מהפרטים אל הכלל. הוא הכוח הנוח ביותר, המספיק להניע את הפרטים לצרכי הכלל.

אבל שליטה המבוססת על כפיה ועונשין, - הוא כוח חלש מידי, להניע לכל פרט באופן מספיק לשמירת צרכי הכלל. וגם הכלל יתחלש ולא יוכל לקיים התחייבותו, לשמור ולהגן על גופו ורכושו של כל יחיד ויחיד שבו. ואין לנו עסק כאן עם צורת המשטר של המדינה. כי בין שהיא אוטוקרטי, או דמוקרטי, או שיתופי, - אין הם משנים כלום את עיקר ביסוסה של כוח האיגוד החברתי, – לא תוכלה להתיסד ומכל שכן להמשיך את קיומה, אם לא על ידי קשר אהבה החברתית.

ובושה להודות, שאחת הסגולות היקרות שאבדנו במשך גלותנו, והחשובה מכל - היא אבדת הכרת הלאומיות. היינו הרגש הטבעי ההוא, המקשר ומקיים כל אומה ואומה. כי חוטי אהבה, המקשרים את האומה, שהם כל כך טבעי ופרימיטיבי בכל האומות, יתנוונו וניתקו מלבותינו, חלפו עברו ואינם.

והגרוע מכל, כי גם המעט שנשאר בנו מאהבה הלאומית, אינה טבועה בנו מבחינה חיובית, כרגיל בכל האומות, אלא שנתקיים בתוכנו מבחינה שלילית: הוא הסבל המשותף, שכל אחד ממנו סובל בתור בן האומה, שזה הטביע בנו הכרה וקרבה לאומית מבחינת קרבת – אחים לצרה. והוא גורם מן החוץ. ובעוד שהגורם החיצוני הזה נתחבר ונתמזג עם הכרה הלאומית הטבעית שבנו, יצא ונצנצה מהתערובת הזו, מין אהבה לאומית בתופעה מוזרה, בלתי טבעית ובלתי מובנת.

והעיקר הוא, שאינה מוכשרת כלל לתפקידה: מדת החימום שבה מספיקה רק להתלהבות לשעתה, אבל בלי כוח ועצמה, שנוכל לחזור ולהבנות על ידה בתור אומה הנושאת את עצמה. כי איגוד, המתקיים מתוך גורם חיצוני, אינו איגוד לאומי כל עיקר.

ואנו דומים בזה לגל של אגוזים, המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם. שמדת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד. וכל תנודה קלה הנעשה על השק, מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה.ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל החיסרון הוא, מה שחסר להם הליכוד הטבעי מבפנים. וכל כוח איגוד הוא מתוך מקרה חיצוני. בענייננו אנו – דבר זה מכאיב מאד את הלב.

ובאמת גחלת הלאומיות עוד שמורה בנו בכל שיעורה, אלא שנתעממה ואינה פעילה בתוכנו. גם ניזוקה במידה מרובה מתוך התערובת שקבלה מהחוץ, כאמור. אולם זה עוד אין מעשיר אותנו כלל. והמציאות מרה מאד.

והתקווה היחידה היא - לסדר לעצמנו חנוך לאומי באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו, לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפים שנה, בכל מיני אמצעים המתאימים לדבר. אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להבנות מחדש ולהמשיך קיומינו בתור אומה, מוכשרת לשאת את עצמה ככל אומות העולם.

וזה תנאי מוקדםלכל עבודה ומעשה. כי מתחילה בונים את היסוד באופן בריא ומספיק למשא, שרוצים להעמיס עליו. ואחר זה מתחילים לבנות הבניין. אבל חבל על מי שבונה בנין בלי יסוד מוצק כראוי. כי מלבד שאינו בונה כלום, הוא גם מסכן עצמו ואת אחרים הסמוכים אליו, כי לכל תנודה קלה ייפול הבניין ואבניו יתפזרו לכל רוח.

וצריך אני להדגיש מיד בדבר החינוך הלאומי האמור. כי הגם שכונתי להשריש אהבה יתירה בין יחידי האומה מזה לזה בפרט, ולכללות האומה בכלל, בכל מדת הגדלות האפשרית, - עם כל זה, אין זאת מזדהה כלום עם שוביניזם או פשיזם, השנוא כל כך עלינו. ושמצפוני נקי מזה לגמרי. כי הגם שלפי צלצול החיצוני של המלות, נדמה שהם קרובים זו לזו, שהרי שוביניזם אינם אלא אהבה לאומית מפרזת, ברם ביסודם רחוקים זה מזה, כרחוק צבע השחור מהלבן.

ובכדי לתפוס ההבדל שביניהם בנקל, יש לדמות זה למדת האגואיזם והאלטרואיזם שביחיד. כי כאמור, התהליך של האומה דומה לגמרי לתהליך של האדם היחיד בכל פרטיו האינדיבידואלים. וזה מפתח כללי להבין בו כל החוקים הלאומים מבלי ניטות בהם ימין ושמאל כחוט השערה.

וברור, שמדת האגואיזם, הטבוע בכל ברייה, הוא תנאי מחויב בעצם קיומו של הברייה, שבלעדיו לא הייתה כלל עצם נבדל וקיים לפי עצמה. ועם זה, אין זאת צריך לסתור כלום למדת האלטרואיזם שבאדם. רק הצורך הוא להציב גבולות חזקים ביניהם: חוק האגואיזם מחויב להישמר בכל תוקף רק בשיעור זה שנוגע לקיום המינימאלי, וכל העודף על שיעור ההוא, הרשות נתונה לוותר עליו לטובת זולתו.

וכמובן, שכל הנוהג כן, יש לחשבו לאלטרואיסטי יוצא מהכלל. אכן מי שמוותר גם מחלקו המינימאלי לטובת זולתו, ומסכן בזה את קיומו עצמו – כבר זה בלתי טבעי לגמרי, שאי אפשר לקיים זה, אלא פעם אחת בחיים.

אמנם מאוס לנו מאד האגואיסט המופרז, שאינו דואג כלל לטובת זולתו, שמחומר הזה באים החמסנים, הרוצחים וכל בעלי תרבות רעה למיניהם. כן הדבר באגואיזם ואלטרואיזם לאומי, אשר גם אהבה הלאומית מחויבת להיות טבועה בכל יחידי האומה לא פחות מאהבה האגואיסטית האינדיבידואלית שביחיד לצרכיו עצמו. דהיינו, גם כן בשיעור המספיק לשמירת קיומה של האומה בתור אומה, שתוכל לשאת את עצמה. והעודף על שיעור הזה המינימאלי, אפשר להקדיש לטובת ההומניות, לכלל האנושיות בלי הבדל לאום או גזע.

ולעומת זה, שנוא לנו בתכלית, האגואיזם הלאומי המופרז, החל מהאומות שאינם דואגים כלום לטובת זולתם, עד החומסים ורוצחים אומות אחרות להנאת עצמם, שזה הנקרא בשם "שוביניזם". ומכאן שאותם, אשר מטעמים הומאניים אלטרואיסטיים, פורשים מלאומיות לגמרי ונעשים לקוסמופוליטים, הם בטעות יסודם, כי הלאומיות והומניות אינם כלום "תרתי דסתרי" (סותרים זה את זה).

מכאן יוצא באופןברור, שאהבה הלאומית היא היסוד של כל אומה, כמו שהאגואיזם הוא יסוד כל ברייה הקיימת לפי עצמה, שבלעדיה לא הייתה יכולה להתקיים בעולם, כן אהבה הלאומית שביחידי האומה, היא היסוד לעצמיותה של כל אומה, - שאינה מתקיימת ואינה מתבטלת זולת בסבתה.

ולכן היא צריכה להיות הדאגההראשונה בדרך תחיית האומה. כי אהבה זו אינה מצויה כעת בקרבנו, כי אבדנו אותה בדרך נדדנו בין אומות העולם זה אלפים שנה. ורק יחידים, נתקבצו כאן, שאין בין אחד לחברו שום קשר של אהבה לאומית טהורה. אלא אחד מקושר בשפה המשותפת, והשני במולדת משותפת, והשלישי בדת המשותפת, והרביעי בהיסטוריה משותפת - ורוצים לחיות כאן על פי אמת המידה. שכל אחד היה חי באומה שממנה בא, ואינו לוקח כלל בחשבון, ששמה הרי הייתה האומה כבר מבוססת על בניה עצמה עוד מטרם שהוא בא ונצטרף אליה, ולא לקח שם חלק פעיל בהתיסדות האומה.

מה שאין כן בבואו לארץ, שאין כאן שום סדרים מוכנים המספיקים לתפקיד קיום אומה ברשות עצמה, ואין לנו כאן חומר לאומי אחר, שנוכל לסמוך על מבנהו, וגם אין אנו רוצים בזה. אלא אנו מחויבים כאן לסמוך לגמרי על המבנה שלנו עצמנו. ואיך יצויר זה בשעה, שאין עוד שום קשר לאומי טבעי שיאגד אותנו לתפקיד הזה?

ואלו הקשרים המרופפים: מהשפה והדת וההיסטוריה, הגם שהם ערכים חשובים, שאיש לא יכחיש בחשיבותם הלאומית, עם כל זה אינם מספיקים כלל להישען עליהם, כעל יסוד לקיום אומה ברשות עצמה. כי סוף סוף רק קיבוץ של אנשים זרים יש כאן, בני תרבות של שבעים אומות, שכל אחד בונה במה לעצמו לרוחו ולטעמו. ולא יש שום דבר טבעי יסודי, שיאגד כולנו מבפנים לגוש אחד.

יודע אני, שיש דבר אחד משותף לכולנו – הוא הבריחה מהגלות המר. אכן זה רק איגוד חיצוני, בדומה לשק המאגד קופה של אגוזים, כמובא למעלה. לכן אמרתי, שצריכים לסדר לעצמנו חינוך מיוחד, בדרך תעמולה רחבה, להכניס בכל אחד מאתנו רגשי אהבה לאומית, הן בנוגע מפרט לפרט, והן מהפרטים אל הכלל, ולחזור ולגלות את האהבה הלאומית, שהייתה נטועה בקרבנו מאז היותנו על אדמתנו בתור אומה בין האומות.

ועבודה זו קודמת לכל אחרת, כי מלבד שהיא היסוד, - היא נותנת גם את שיעור הקומה והצלחה לכל מיני פעולות, שאנו רוצים לעשות בשדה זו.

שם האומה, השפה והארץ

יש לבקר את שם האומה שלנו. כי התרגלנו לקרוא את עצמנו בשם "עברי" והשם הרגיל שלנו "יהודי" או "ישראל" יצא כמעט מהשימוש, עד שבכדי להבדיל בין השפה הז'רגונים לשפת האומה, קוראים לשפת האומה – " עברית" ולז'רגונים "יהודית".

בתנ"ך מוצאים את השם עברי רק בפי אומות העולם, ובייחוד בפי המצרים. כמו: "ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו" (בראשית ל"ט י"ד), "ושם אתנו נער עברי..." (בראשית מ"א י"ג), "מילדי העברים זה..." (שמות ב' ו'). וכן מצאנו השם הזה בפי הפלשתים: "פן יעשו העברים חרב..." (שמואל י"ג י"ט). וכן אנו פוגשים אותו ביחס שבינינו לבין האומות, כמו במלחמת שאול עם הפלשתים, שהכריז "ישמעו העברים", וכן "והעברים עברו את הירדן..." (שמואל א' י"ג ז'). ומלבד זה אנו פוגשים בקביעות את השם "עברי" בסמכות אל עבדים, כמו "עבד עברי", "אמה העברייה" וכדומה. אולם בינינו לבין עצמנו, אף פעם לא נפגוש בתנ"ך את השם "עברי", רק אחד מב' השמות "ישראל" או "יהודי".

ומקורו של השם "עברי", כנראה, שהייתה אומה עתיקה מפורסמת בשם הזה. כי הכתוב (בראשית י' כ"א) מוצא להציג לפנינו את שם בן נח, כאב אל האומה הזאת: "ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר". ואברהם אבינו היה מצאצאי האומה הזאת. ועל כן היה מכונה בפי העמים בשם "אברהם העברי", כמו "ויגד לאברם העברי" (בראשית י"ד י"ג).

ולכן בטרם שנעשו ישראל לאומה בין האומות, היו נקראים בשם "עבריים", על שם עמו של אברהם אבינו העברי. והגם שבני ישראל היו מצוינים בארץ מצרים בתור עם נבדל לעצמו, כמו: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה" (שמות א' י'). אכן השם הזה היה כמו שם של שבט, ולא של אומה. כי לא נעשו לאומה אלא אחר ביאתם לארץ ישראל. ומכאן יש להסיק, כי על כן לא רצו האומות לקרוא אותנו בשם "אומה ישראלית" גם אחר ביאתנו לארץ, כדי שלא להודות במציאות שלנו בתור "אומה".והדגישו זאת בקריאתם אותנו "עברים", כמו שקראו לנו מטרם שבאנו לארץ.

ואין זה מקרה מה שלא נמצא השם "עברים" בתנ"ך והספרות שלאחריה, זולת ביחסים של עבדים ושפחות, שהשם "עברי" נטפל להם בקביעות: "עבד עברי", "אמה עבריה. ואף פעם לא נפגוש "עבד ישראלי" או "עבד יהודי". וכנראה שסמיכות הזה מקורו הוא, כעין זכר לעבדות במצרים, שאנו מצווים בה, במצווה: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים ה' ט"ו).

גם כיום מכנים אותנו ברוב לשונות העמים בשם "יהודים" או "ישראלים". רק האומה הרוסית עודנה מכנה אותנו בשם "עברים". ויש להניח, ששונאי ישראל שבתוכם הרגילו בהם את הכינוי הזה, בכוונת זדון של ביטול לאומיות ממנו, דוגמת העמים הקדמונים. כאמור למעלה. וכנראה שהם התעמקו במובן של שם הזה הרבה יותר ממנו, שלקחנו אותו מהמוכן מתוך הרגל בשפה הרוסית בלי התעמקות יתירה. מכל האמור יוצא אפוא, שאם אנו רוצים לכבד עצמנו, יש לנו להפסיק מלהשתמש עם השם "עברי" ביחס כל בן חורין שבתוכנו.

אכן בנוגע לשם השפה, אם היה לנו מקור היסטורי, שהאומה העתיקה העברית הייתה מדברת בשפה זו, אז היה אולי לכנותה בשם "עברית". אולם כשאני לעצמי עוד לא מצאתי שום מקור בהיסטוריה, שהאומה הקדמונית הזו דברה בשפה זאת. ולכן יש לנו להתחשב עם הספרות התלמודית, הקרובים אל המקור יותר ממנו בחמש עשרה מאות שנה. וביניהם היה מקובל בלי שום פקפוק, שהעברים הקדמונים לא השתמשו כלל בשפה. כי אמרו: "בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתן להם בימי עזרה בכתב אשורית ולשון ארמי. ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמי". (סנהדרין כ"א ע"ב). הרי מפורש מדבריהם, שרק הכתב לבד בא לנו מהעברים, ולא הלשון, כי אומרים: "כתב עברי ולשון הקודש", ולא: "כתב ולשון עברי".

כן מצאנו (מגילה דף ח'): "ורמינהו, מקרא שכתבו תרגום, ותרגום שכתבו מקרא, וכתב עברי אינו מטמא את הידים". הרי איך שהדגישו: "תרגום, שכתבו מקרא וכתב עברי", ואינם אומרים: "תרגום, שכתבו עברית וכתב עברי", כלשון המשנה. (ידים ד' ה'). אשר הרמינהו הזה מובא משם, אלא ללמדנו, שרק הכתב מיוחס לעברים ולא השפה. ומלשון המשנה אין ראיה, כי כנראה, שהשפעה רומית הייתה במקום זה על הכתב. אבל כשלמדו המשנה בעל פה, היו מדייקים כראוי. ולעומת זה מצאנו כמה פעמים, שהתנאים היו מכנים את השפה בשם "לשון הקודש". האחד (ספרי ברכה, י"ג): "כל הדר בארץ ישראל, וקורא ק"ש שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן עולם הבא". וכן (שקלים, סוף פרק ג'): "תני משום רבי מאיר, כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש..." ועוד.

ואפילו אם נניח, שיש למצוא איזה מוצא היסטורי, שהעברים העתיקים דברו בשפה זו, עוד אין זה מחייב אותנו לכנות את השפה על שמם, אחר שאין עוד זכר לאומה זאת בין החיים. כי כאמור, אין השם הזה מוסיף לנו כבוד במושג הלאומי, ורק שונאינו הרכיבו אותו עלינו, בכוונה של ביטול ומיעוט הדמות לנכסי האומה. ומכאן, שאין לנו לעקוב גם לשפה האנגלית, המכונית לאומה בשם "יהודים", ולשפה בשם "עברית".

גם צריכים להכריע, איזה שם מתאים בשבילנו ביותר: אם "יהודים" או "ישראלים". השם ישראל, מקורו הוא באבינו יעקב, שכפי הכתוב, הוא נקרא כן על ביטוי של שררה וכבוד: "לא יעקב יאמר עוד שמיך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל" (בראשית ל"ב כ"ט). ועל שמו אנו נקראים "ישראל".

אכן אחר שלמה המלך, שנחלקה האומה לשתים: לעשרת השבטים, שהמליכו עליהם את ירבעם בן נבט,ולב' שבטים יהודה ובנימין, שנשארו תחת מלוכת רחבעם בן שלמה, אז נשאר השם "ישראל" על עשרת השבטים. וב' השבטים, יהודה ובנימין, קבעו לעצמם השם "יהודים". כי גם בני בנימין קראו להם "יהודים", כמו שמצאנו במגילת אסתר: "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני". הרי שגם שבט בנימין קראו לעצמם בכלל בשם "יהודים".

ועשרת השבטים נגלו מהארץ זמן רב קודם לגלות יהודה. ומאז לא נמצאו עקבתם. וגלות יהודה, שנגלה לבבל, חזרו לארץ אחר שבעים שנות גלותם, ובנו הארץ מחדש. משום כך בכל ימי בית שני נזכר בעיקר השם "יהודים", והשם "ישראל" נזכר רק לעתים רחוקים, באיזה מובן יוצא מהכלל. ואנחנו, בני הגלות של בית שני, נקראים ג"כ בעיקר רק בהשם "יהודים", כי אנו מגלות בית שני, שהם צאצאים לב' השבטים יהודה ובנימין, שקבעו לעצמם את השם "יהודים". ולפי זה יש להכריע את שם האומה שלנו "יהודים", ולא "אומה הישראלית" או "ישראל", שהוא השם של עשרת השבטים.

ובדבר השפה, יש להכריע בודאי בשם "שפה היהודית" ולא בשם "שפה ישראלית". והוא מטעם, כי לא מצאנו בתנ"ך את הסמיכות הזה "שפה ישראלית". ובניגוד לזה נזכר "יהודית": "ואינם מכירים לדבר יהודית" (נחמיה י"ג כ"ד). וכן: "ויאמר אלקים... דבר נא אל עבדיך ארמית, כי שומעים אנחנו, ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם, אשר על החומה". (מלכים ב' י"ח).

אלא שיש לצדד, כי על כן קראו השפה שלהם בשם "יהודית", משום שהעם של יחזקיהו המלך נקראו "יהודים". וכן הבאים מגלות בבל. אבל העשרת השבטים, שנקראו "ישראלים", קראו גם את שפתם בשם "שפה הישראלית". אולם, גם אם נניח כן, אין עוד טעם בעדינו, צאצאי יהודה ובנימין, לקרוא לשפתנו בשם "ישראלית".

הסיכום מכל האמור: כי הן לאומה והן לשפה יש לקבוע רק את השם יהודה: לאומה בשם "יהודים", ולשפה בשם "יהודית". ואת השפה הז'רגונים יש לקראה "אידיש". ורק לארץ אפשר לקראה בשם "ארץ ישראל", להיותה נחלת כל השבטים.

בקורת למרקסיזם לאור מציאות החדשה ופתרון לשאלת איחוד האומה על זרמיה

נדרשתי ליתן פתרון, לפי השקפתי, על הבעיה הכאובה, בדבר איחוד כל המפלגות והזרמים על רקע אחד. והנני להודות מיד, שלשאלה הזו באותו הדרך שנשאלה, אין לי פתרון. גם לא יהיה לה פתרון לעולם. כי על מדוכה זו כבר ישבו חכמי אומות העולם בכל הדורות והזמנים, ועוד לא מצאו פתרון טבעי, שיהיה מקובל על כל הזרמים שבתוכם. והרבה סבלו ועוד עתידים לסבול, מטרם שימצאו את שביל הזהב, שלא יהיה בסתירה לזרמים שבתוכם.

והקושי שבדבר הוא, שאין האידיאות שבאדם מסוגלים כלל לוותר במשהו על המגמה שלהם. כי מדת הויתור אפשרי באדם מבחינות החומריות שלו, עד כמה שזהו הכרחי לקיום גופו. לא כן באידיאליות, כי מטבע של בעל האידיאה, שכל אשר לאדם ייתן בעד ניצחון האידיאה שלו. ואם הוא מוכרח לוותר במשהו על האידיאל שלו, אין זה אצלו ויתור גמור, אלא עומד על המשמר ומצפה על שעת הכושר, שיוכל לחזור ולגבות את שלו. לכן אין בטחון בפשרות מעין אלו.

מכל שכן באומה עתיקה, בעלת ציביליזציה של אלפי שנים, אשר האידיאליות כברנתפתחה בה במידה נעלה ביותר על אותן האומות, שזה מקרוב באו לידי התפתחות – אין שום תקווה כלל ועיקר, שיבואו בשדה זו לידי פשרה, לא מיניה ולא מקצתה. ולא מחכמה הוא לחשוב, שסוף סוף האידיאה הצודקת ביותר תנצח לשאר האידיאות, כי בהתחשב עם צורתם הזמנית נמצאים כולם צודקות: "כי אין לך אדם שאין לו מקום, ואין לך דבר שאין לו שעה", כפי הביטוי של קדמונינו.

ובשביל כך נמצאים האידיאות בבחינת גלגל החוזר בעולם, שהאידיאות שנפסלו בימי קדם, קמו לתחייה בימי הביניים. ואחר שנפסלו בימי הביניים, קמו לתחייה בדורנו זה. זה מראה לנו, שכולם צודקות, ואף אחת מהם אין לה זכות קיום לנצח.

והנה אומות העולם, הגם שהתרוצצות הזו עושה שמות נוראות גם בהם, עם זה גב חזק יש להם, המאפשר להם לסבול המשא האיומה הזו. ואיך שהוא אין זה מאיים על קיומם ברגע זו. אבל מה יעשה האומה האומללה, שכל קיומה תלוי על פתיתים ושיורי מאכל, שהאומות זורקים להם בחסדם, בעת שכבר שבעו דים. הרי גבם חלש מדי, שיוכלו לשאת עליו את סבל של התרוצצות הזו. ומכל שכן בשעה הרת-הסכנה הזאת, שאנו נמצאים על פי תהום ממש, - אין השעה כשרה לדברי הכול, לנגיחות ולמלחמת אחים מבפנים.

ולפי חומר השעה, יש עמי להציע פתרון אמיתי, הראוי לדעתי להתקבל ולאחד כל הזרמים שבתוכנו לחטיבה אחת. אולם, מטרם אתחיל בהצעתי, הייתי רוצה להניח מקודם את דעת הקוראים, שבלי ספק ירצו לדעת את הדעה קדומה שלי בשטח המפלגתי.

והנני להודות, שהאידיאה הסוציאליסטית, שהיא הרעיון של חלוקה שווה וצודקת, אני רואה אותה לאמיתיות ביותר. כי כדור ארצנו די עשירה לפרנס לכולנו. ולמה לנו מלחמת החיים הטרגית המועכרת חיינו מדורי דורות? הבה נחלק בין עצמנו את העבודה ואת פריה במידה שווה, - והקץ לכל הצרות! שהרי אפילו המיליונרים שבקרבנו, מה הנאה להם מכל רכושם, אם לא הביטחון החזק בכלכלתם, להם ולזרעם לכמה דורות?! אשר גם במשטר של חלוקה צודקת יהיה להם אותו בטחון החזק.ועוד במידה יותר גדולה. ושמא תאמרו שיחסרו מכבודם הקדום, שהיה להם בתור בעלי רכוש? גם זה לא כלום, כי אלו האיתנים שהספיקו כוח לנחול כבוד בתור בעלי רכוש, בלי ספק, ימצאו כבוד באותו המידה בשדה אחרת, כי שערי ההתחרות והכבוד לא ינעלו לעולם.

אכן, עם כל האמת שבאידיאה זו, אינני מבטיח למקבלים אותה עתה, אף קורטוב של גן עדן. ולהיפך, גיהינום גדול של צרות מובטח להם, כי העובדה החיה שבארץ רוסיה, כבר החכימה אותנו למדי. אמנם זה אינו סותר עוד את אמיתיותה של אידיאה הזאת. כי כל החיסרון שבה, הוא מפני שהיא בשבילנו עדיין פגה. כלומר, אין בני דורנו בשלים עוד מבחינה מוסרית, שיהיו יכולים לעכל במעיהם את המשטר הזה של חלוקה שווה וצודקת. כי מחוסרי זמן אנו, שעדיין לא הגענו לידי התפתחות המותאמת לקבל את הסיסמא "מכל אחד לפי כישרונו, לכל אחד כפי צרכיו".

וזה דומה לחטאו של אדם הראשון, שלפי תיאור קדמוננו, החטא היה מפני "שאכל הפרי בהיותה פגה", מטרם שנתבשלה כל צרכה. ועל עון פעוט הזה נתקבצו כל העולם למיתה, ללמדינו, שזה אבי אבות כל הנזקים שבעולם. כי בני אדם אינם מבינים להיזהר ולהסתכל בכל דבר, אם הוא מבושל כל צרכו. והגם שהדבר מועיל והוא אמיתי לפי תוכנו, יש עוד להתעמק בדבר, אם הוא מבושל כל צרכו, אם כבר נתבגרו המקבלים במדה מספקת, שיוכלו לעכל אותו במעיהם; ובעוד שהם מחוסרי זמן התפתחות, הרי האמת והמועיל מתהפך במעיהם ונעשו לשקר ולמזיק, - לכן נחרץ משפטם למיתה, שכל אוכל הבוסר ימות בחטאו. לאור הדברים האלו עוד לא הוכיחה לנו התסבוכת הרוסי, שהאידיאה הסוציאליסטית היא בלתי צודקת ממהותה עצמה. כי כאמור, עדיין הם מחוסרי זמן לקבל האמת והצדק הזה. ועוד אינם מוכשרים להתנהג על ידה, ואינם ניזוקים אלא מתוך מיעוט התפתחותם הם, ואי הכשרתם בהתאם לאידיאה הזאת.

וכדאי להטות אזן לדברי החבר מ. בוטקובסקי (בדבר 4507) הוא שואל: "מדוע לא יעשה איש הפוליטיקה, חבר התנועה הסוציאליסטית, כאותו פיסיקאי, שאחר שהניסיון גילה ליקוים באינטרפרטציה, שהיה רגיל לה בחוקי הברזל של תורתו, לא נרתע מלנער את חצנו ממנה. תחילה ניסה לתקן אותה בזהירות, ובאחרונה הוא מוכן לפוסלה, כשאין היא מסוגלת לעמוד בפני המציאות". והוא מסביר: "בשעת חורבן של תנועת הפועלים הבינלאומית, חובה להיטהר מדעות קדומות, כשהעובדות מדברות בשפת התבוסה, יש לשבת מחדש על ספסל הלימודים, ולהתחיל במרץ ובהכרת האחריות העמוסה על שכם הממשיכים, לחקור את הדרך ועיקרותיה, כך דרכה של המחשבה המדעית, כשהיא נתקעת לקרן זוויות של סתירות בין המציאות החדשה לבין התיאוריה שהסבירה את המציאות הישנה. רק פריצת גדר רעיונית מאפשרת מדע חדש וחיים חדשים". והוא מסיק: "אם לא נתכחש למצפוננו, נכריז, כי באה שעת ויכוח יסודי מחדש, באה תקופה של חבלי לידה, עתה ישבו טובי התנועה על הדוכן ויענו על השאלה: מה מובנו של הסוציאליזם בימנו? מה הדרך שיש להוליך בו את המחנה?"

מסופקני, אם ימצא איש מהתנועה שיענה על דבריו. או אולי, שיהיה מוכן לתפוס את דבריו כמו שהם. כי לא קל הדבר לזקן בן מאה שנה, אשר הצליח כל כך עד הנה בלימודיו, לקום בפעם אחת ולהעביר קו-מחק על כל תורתו העברה, ולחזור להתחיל לשבת על ספסל הלימודים מחדש, בדומה לאותו פיסיקאי, כמו שהחבר בוטקובסקי דורש מטובי התנועה הסוציאליסטית. אכן איך עוברים על דבריו לסדר היום?

ואם אפשר עוד לשבת בחיבוק ידיים, בנוגע לחורבן תנועת הפועלים הבין לאומית? כי איך שהוא, עוד אינם עומדים על סף החורבן ממש. ועל כל פנים עוד בטוח להם מדת חיים של עבדים ושפחות נרצעים, - אין הדבר כן בנוגע אל הסכנה העומדת לפני התנועה של הפועלים העברים, העומדים על סף הכליה ממש, תחת הסיסמא של האויבים "להשמיד ולהרג ולאבד טף ונשים", כבזמנה של אסתר המלכה.

ואין להשוות מצב חורבן שלנו עם חורבן התנועה שבעמי העולם, כי אלו רק לעבדים ולשפחות נמכרנו – החרשנו גם אנו כמוהם. אבל גם הביטחון של חיי עבדים ושפחות נקפח ממנו. ולכן אסור לנו להחמיץ את השעה: יש לנו לשבת מחדש על ספסל הלימודים, לחקור מחדש את רעיון הסוציאליסטי לאור העובדות והסתירות שהופיעו בימינו, ובלי לחוש כלל לפריצת גדר רעיונית. כי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש.

לשם כך, נסקור בקצרה את התפתחות הסוציאליזם משלביה הראשונים. בדרך כלל, מצאנו לה שלשה תקופות:

הראשונה: הייתה סוציאליזם הומאניות, שהייתה מבוססת על פתוח המוסריות, והייתה מופנית רק אל המנצלים.

השנייה: הייתה מבוססת על הכרת הצדק והרשע, והייתה מופנית בעיקר אל המנוצלים: להביאם לידי הכרה, שהעובדים הם הבעלים האמתיים על כל פרי העבודה, ולהם שייך כל התוצרת החברתי. ולפי שהעובדים הם הרבים בחברה, היה לדעתם הדבר בטוח, שבעת שהם יכירו את צדקתם, יקומו כאיש אחד ויוטלו את שלהם, ויסדרו משטר של חלוקה שווה וצודקת בחברה.

השלישית: היא המרקסיזם, שהצליחה יותר מכולם. היא מיוסדת על מטריאליזם היסטורית. הסתירה הגדולה הנמצאת בין כוחות היצירה, שהם העובדים, לבין המנצלים אותם, שהם המעבידים. הכרח הוא, שתביאה בסופה את החברה לסכנה ואבדן. ואז תבוא המהפכה במשטר הייצור והחלוקה. ומשטר הרכושני יוכרח להיחרב לטובת משטר הפרולטריון. ולשיטתו תבוא זה מאליו בדרך סבה ומסובב. אלא בכדי לקרב את הקץ, יש תמיד לחפש תחבולות, ולהשים מכשולים למשטר הרכושני, כדי לקרב את המהפכה בזמן קצר.

ומטרם אבוא לבקר את שיטתו זו, יש להודות, ששיטתו היא הצודקת ביותר מכל קודמיו. שהרי עדים חיים אנו להצלחתה הגדולה בכמות ואיכות, שהייתה לה בעולם, מטרם שבאה בניסיון עובדתי במיליונים המרובים שבארץ רוסיה. שעד אז היו נמשכים אחריה כמעט כל טובי האנושיות.

וזהו תעודה נאמנה על צדקת שיטתו. ומלבד זה, גם מבחינה תיאורטית דבריו מקוימים למדי, ואף אחד לא הצליח לסתור את השקפתו ההיסטורית, אשר האנושיות מתקדמת לאט לאט באופן דרגתי. והיא מטפסת ועולה כמו על שלבים של סולם. כל שלב שבה אינו אלא שלילת השלב שקדמה לה.

כן כל תנועה וכל מצב, שקבלה האנושיות בהנהגת המדיניות, אינו אלא שלילת המצב שמקודם לה. וזמן קיומו של כל מצב מדיני הוא, עד שיתגלה מתוכו החסרונות והרשע שבו. ותוך כדי גילוי לליקוים שבו, נמצא מפנה מקומו למצב חדש, המשוחרר מליקוים אלו. ונמצא, שאלו הליקויים, המתגלים במצב ומחריבים אותו, הוא כל כוח הפיתוח של האנושיות. שהרי הם מעלים את האנושיות על מצב המתוקן יותר ממנו.

וכן גילוי הליקויים שבמצב השני, מביאים האנושיות על מצב שלישי, הטוב ממנו. וכן תמיד בזה אחר זה. הרי שכוחות השליליים הללו, המתגלים במצבים, הם סבות התקדמות שבאנושיות, שעל ידיהם היא מטפסת ועולה כעל שלבות הסולם. והמה בטוחים לתפקידם, להביא האנושיות עד לשלב האחרון של התפתחות - הוא אותו המצב המקווה, הנקי מכל שמץ וכל דופי.

ובתהליך הזה של ההיסטוריה הוא מראה לנו, איך משטר הפיאודלי, הראה את ליקויו ונחרב, ופינה מקום למשטר הבורגני.ועתה הגיע תורו של המשטר הבורגני, להראות ליקויו, ולהחריב, ולפנות מקום למשטר היותר טוב ממנו, שלפי דבריו הוא משטר הפרולטריון.

אכן בנקודה זו האחרונה, שהוא מבטיח לנו, שאחר חורבן המשטר הבורגני העכשווי, יקום תיכף משטר הפרולטריון – כאן נקודת התורפה שבשיטתו. כי מציאות החדשה שלעינינו מכחישה אותו. כי חשב את משטר הפרולטריון לשלב הסמוך למשטר הבורגני. ועל כן החליט, שבשלילת המשטר הבורגני יקום תיכף על מקומו משטר הפרולטריון. אולם המציאות הראה לנו, שהשלב הסמוך אחר חורבן המשטר של היום, הוא משטר של נאצים או של פשיסטים. הרי שאנו עומדים עוד בשלבים האמצעים של התפתחות האנושיות, ועוד לא הגיע האנושיות על שלבו העליון של סולם ההתפתחות. ומי יודע לשער, כמה נחלי דם יישפך בעולם, עד שנגיע אל השלב המקווה.

ובכדי למצוא איזה מוצא מהסבך הזה, יש לתפוס היטב את חוק התפתחות הדרגתי האמור, שעליו ביסס כל שיטתו. ויש לדעת, שהחוק הזה הוא חוק מקיף לכל הבריאה כולה. ועליו נבנו כל מערכות הטבע כולה, הן הבלתי אורגנים, והן האורגנים, עד למין האנושי בכל תכונותיו האידיאליים כמו החומריים - בכל אלה אין לך דבר שלא יעבור תחת חוק הברזל של התפתחות הדרגתי, המסובב ובא מכוח התרוצצות של שני כוחות זה בזה:

כוח פוזיטיבי, דהיינו כוח בונה,

וכוח נגטיבי, דהיינו כוח שולל ומהרס.

ועל ידי מלחמתם הקשה והתמידי זה בזה, נמצאים יוצרים ומשלימים את כלל המציאות בכללו, וכל פרט של המציאות בפרטיותו. וכאמור למעלה, שכוח השולל, המתגלה בכל מצב מדיני בסופו, הוא המגביה אותו למצב, שהוא יותר טוב ממנו. וכן הולכים המצבים בזה אחר זה, עד שהוא מגיע על שלמותו הסופי.

וניקח לדוגמא את כדור הארץ, אשר תחילה היה רק כדור גזי דוגמת ערפל. ועל ידי כוח המושך שבתוכו, ריכז במשך תקופה מסוימת את האטמים שבו לתוך חוג יותר צר, שבתוצאה מזה נתהפך כדור הגזי לכדור אש נוזלי. ובהמשך תקופות של מלחמות נוראות של שני הכוחות שבכדור הארץ, הפוזיטיבי עם הנגטיבי, גבר כוח קרירות שבו על כוח האש נוזלי, וקירר איזה קליפה דקה מסביב הכדור ונתקשה שם.

אכן עוד לא שקט הכדור ממלחמות הכוחות, ובהמשך איזה תקופה גבר שוב כוח האש הנוזלי, והתפרץ ברעש גדול מתוך בטן הכדור, ועלה ושיבר את הקליפה הקרה והקשה לרסיסים. וחזר הכדור לאש נוזלי. ושוב התחיל תקופה של מלחמות חדשות, עד שבסוף התקופה גבר שוב כוח הקרירות על כוח האש, וקירר שנית קליפה קרה וקשה מסביב הכדור.

והפעם הייתה הקליפה יותר עבה ויותר מסוגלת להחזיק מעמד נגד ההתפרצויות של הנוזלים מתוך בטן הכדור. והייתה כוחה יפה לתקופה יותר ארוכה. אמנם בסופה שוב התגברו הנוזלים, והתפרצו מתוך בטן הכדור, ושברו את הקליפה לרסיסים. ושוב נחרב הכול, ונעשה לכדור נוזלי.

וכן נתחלפו התקופות בזו אחר זו; ובכל פעם שגברה כוח הקרירות, נעשה הקליפה שכבש לו עבה ביותר. עד שבסוף התגברו כוחות הפוזיטיבים על הנגטיבים, ובאו לידי הרמוניה מוחלטת: והנוזלים לקחו מקומם במעמקי האדמה, והקליפה הקרה נתעבה כל צרכה מסביב להם, ונתהווה אפשריות ליצירת חיים אורגנים עליה כיום הזה.

ממש על אותו הסדר מתפתחים גם כל גופים האורגנים. כי מעת זריעתם עד גמר בישולם, עוברים עליהם כמה מאות תקופות של מצבים, מפאת שני הכוחות הפוזיטיבי עם הנגטיבי, הנלחמים זה בזה, כמתואר בכדור הארץ. ומלחמות האלו הם המביאים את גמר בישולו של הפרי.

וכן כל חי מתחיל בטיפת נוזלים קטנה. ועל ידי התפתחות דרגתי בכמה מאות שלבים, מכוח מלחמות הכוחות האמורים, היא מגיעה בסופה "שור גדול ראוי לכל עבודה", או "אדם גדול ראוי לכל תפקידיו". אלא שיש עוד לחלק בין שור לאדם: כי השור כבר הגיע על שלבו הסופי בתקופותינו היום. אבל האדם, שכח החומרי שבו אינו עוד מספיק להביאו על שלמותו, מפאת כוח המחשבי שבו, העולה במידת העזר שבו אלפי פעמים על כוח החומרי שבו, נמצא לו משום זה סדר חדש של התפתחות דרגתי, שאינו נוהג בשום בעל חי, - הוא התפתחות דרגתי של המחשבה שלו.

ובהיותו גם יצור חברתי, הרי עוד מעט לו התפתחותו האינדיבידואלי. אלא שלמותו הסופי תלוי גם בהתפתחות של כל פרטי החברה שלו. ומבחינת התפתחות כוח המחשבי של האדם, שידע להעריך היטב את המועיל ואת המזיק בשבילו, הגם שאין לחשוב, שעודו עומד בשלב של אדם פרימיטיבי, בכל זאת ברור אפוא שעוד אינו נמצא בשלב של השלמה, אלא שהוא עומד באמצע התפתחותו, ועדיין הוא מסור למלחמות הכוחות הפוזיטיבים עם הנגטיבים, כאמור לעיל בכדור הארץ, שהם השליחים הנאמנים לתפקידם, להביא גם את האנושיות על שלמותה הסופי.

הוא שאמרתי, שהאידיאה הסוציאליסטית בהיותה האידיאה היותר צודקת מכל השיטות, לכן היא צריכה לדור מפותח ביותר, שיהיו ראויים לעכל אותה, שיוכלו להתנהג על ידה. ובהיות האנושיות של היום עומדת בשלבים האמצעים בסולם של התפתחות, ועומדת במערכות התנגחות הכוחות הפוזיטיבים עם הנגטיבים, - אינה ראויה כל עיקר לאידיאה הנעלה הזו, כי היא אצלה בבחינת בוסר ופגה, כפרי בלתי מבושל, שלא לבד שאינה מתוקה לחיך, אלא עוד כוח הנגטיבי שבה הוא ארס מזיק ולפעמים גם ממית. והוא הצרה של האומה ההיא, הסובלת כל כך בעדה, כי הם מחוסרי זמן וחסרים להם אותם המידות התרומיות, המתאימות לקבלת המשטר הצודק הזה.

ואל יחשוד אותי הקורא, שיש לי בזה איזה קונצפציה ספיריטואלית, כי גם מקרס עצמו אומר אותם הדברים: הוא מודה, אשר "בסטדיה הראשונה של החברה אין להימלט מחסרונות". אלא שמבטיח: "בסטדיה הגבוהה של החברה השיתופית, אחר שתעלם ההררכיא הגסה שלהאנשים בחלוקת העבודה, ואתה יחד הניגוד שבין עבודה גופנית ועבודה רוחנית, כשהעבודה עצמה תיהפך לצורך חיוני ולא לאמצעי פרנסה, בשעה שיחד עם התפתחותה הכול-צדדית של האישיות יצמחו כוחות ייצור, וכל מעייניי אושר החברה יפכו בשפע רב, אז יעזוב לגמרי המבט הבורגני הצר, והחברה תכתוב על דגלה: "מכל אחד לפי כישרונו – לכל אחד לפי צרכיו". (מפאת חשיבות הדברים לענייננו, העתקתי הקטע שלו במילואו).

הרי, שגם הוא מודה, שאין לקוות על משטר צודק לגמרי מטרם שהאנושיות תשיגה את
[B2] הסטדיה הגבוהה, מטרם שהעבודה עצמה תיהפך לצורך חיוני, כלומר, לפרינציפ של החיים, ולא לצורך פרנסה. אלא שהוא מחליט, שעוד בעת שהחברה היא בסטדיה הנמוכה, ראויה גם כן להתנהג על ידי משטר השיתופי עם כל החסרונות שבה.

אבל כאמור לעיל, בנקודה זו כרוך הרפיון שבשיטתו. וכבר הוכיחה לנו רוסיה הסובייטית, אשר לחברה בלתי מפותחת כל צרכה, תתהפך אצלה המשטר השיתופי להיות משטר היותר גרוע בעולם. ועוד יותר מזה שגם, במה שהעריך, שהשלב הסמוך אחר החורבן המשטר של היום, הוא השלב של משטר הפרולטריון. והמציאות מראה לנו, אשר השלב שיבוא אחר המשטר שלהיום, הוא המשטר הנצי או הפשיסטי. וזהו שגיאה מרה מאד. והגרוע ביותר, שתשלומיו בחלקו היותר גדול מאיים על האומה היהודית דווקא, ובלי הבדל מעמדי.

אכן כדאי להסתכל ביותר בהיסטוריה ולקבל לקח הימנו, ראשית כל מתעוררת השאלה: פקח כזה שהרעיש כל העולם בשיטתו, איך הגיע לשגיאה גדולה כזו? ומהו המכשול, שנכשל בו? אכן זה מחייב אותנו לדון בדבריו בכובד ראש ובאופן יותר מדויק. וכאמור למעלה הוא ביסס את שיטתו על מטריאליזם היסטורית, אשר החברה מתפתחת על ידי הכוחות המתנגחים בחברה, בדרך סבה ומסובב, ממצב למצב, שבהתגברות כוח הנגטיבי שבמצב הוא מהרס המצב, ובמקומו נבנה מצב יותר טוב על ידי כוח פוזיטיבי, - וכן הולכות ונלחמות, עד שבסופו מתגלה כוח הפוזיטיבי על כל שלמותו.

אולם לפי זה הרי השלמות של החברה מובטחת מאליה. שהרי כוח הנגטיבי לא יעזבנה טרם שיביאה על סופה. ואם כן, אפשר לישב בחיבוק ידיים ולחכות על התפתחות העצמית המקווה. ולמה לנו כל טרחה הזאת של התכסיס שלו שהטיל עלינו?

אמנם שאלה טיפשית היא, שהרי בזה כל ההפרש בין האדם לבעלי חי: כל בעלי חיים נסמכים על הטבע לגמרי, ואינם מסוגלים לקדם במשהו את הטבע, ולעזור לעצמם בלעדיה. לא כן האדם, המחונן בכוח מחשבי, שבסגולת הכוח הזה הוא הולך ומשתחרר מחבלי הטבע ומקדם אותו. דרכו להתחקות אחר מלאכת הטבע, ולעשות את מלאכתו כמותה. הוא אינו מחכה לקבל אפרוחים מידי הטבע, עד שתבוא התרנגולת ותחמם הביצים, - הוא עושה לו מכונה, המחממת הביצים ומולידה לו אפרוחים, כמו התרנגולת הטבעית.

ואם הוא עושה זה בדברים פרטים, כל שכן שיעשה זה בדבר התפתחות כלל האנושיות. ולא יסמוך עצמו על הכוחות המתרוצצים זה עם זה, ולהיעשות בעצמו אובייקט בהתנגחותם. אלא שיקדם את הטבע, ויתחקה היטב על מלאכתו בהתפתחות הזה. ויסדר לו תכסיס נוח וטוב, שיביאהקץ המאושר בפחות זמן ובפחות ייסורים.

וזהו שרצה מרקס בתכסיסו: הארגון, מלחמות המעמדות והנחת מכשולים תחת משטר הקפיטליסטי, שתכסיסו זה מקל הייסורים מעל האובייקטים הנושאים, את ההתרוצצות על גבם, וממריץ אותם, להיות להם סובייקטים לעצמם. ולמהר הקץ של המשטר הנחשל, כדי לפנות מקום למשטר הפרולטריון המאושר. במלה אחת: התכסיס המרקסיסטי מהפך את האובייקטים להיות סובייקטים, לסדר להם ההתפתחות כחפצם הם.

נסכם: הבסיס, הוא טבע התפתחות האנושיות על ידי קשר סבתי, שאנו רואים אותה כמו מכונה טבעית להתפתחות.

התכסיס: היא מין מכונה מלאכותית להתפתחות האנושיות, בדומה למכונה הטבעית.

הריווח מהתכסיס: חיסכון זמן ומיעוט ייסורים.

עתה נפתח הדרך לבקר שיטתו באופן פשוט. ברור, שבעת שאנו רוצים לעשות איזה מכונה, שתהיה תחליף למלאכת הטבע, הרי אנו צריכים מתחילה להתחקות היטב במנגנון של הטבע, אשר אז יכולים לסדר בדומה לה מנגנון מלאכותי, כמו המכונה הטבעית.

למשל, כשאנו רוצים לעשות מכונה, שתהיה תחליף לבטן תרנגולת המחממת ביצים ומולידה אפרוחים, הרי אנו מחויבים להבין היטב מתחילה את דרכי הייצור והתפתחות הכוחות של הטבע,הפועלים תוך בטן התרנגולת. ואנו מתחקים אחריהם ועושים מכונה, בדומה לבטן התרנגולת, המוכשרת ליצור אפרוחים כמותה.

וכמו כן בנידון שלנו, שאנו רוצים לעשות מכונה, שתהיה תחליף למכונת התפתחות האנושיות של הטבע, הרי גם כאן אנו צריכים להסתכל מתחילה באותם ב' הכוחות: הפוזיטיבי והנגטיבי, הפועלים בטבע, שהיא המכונה, שעל ידיהם עושה הטבע את הפרוצדורה הזו של התפתחות. אשר אז נדע גם אנו, איך לסדר לנו תכסיס, בדומה למנגנון של מכונת התפתחות הטבעית, שיהיה מוצלח לפיתוח האנושיות כמותה. ובלי ספק, אם תהיה לנו איזה טעות בהבנת המנגנון של מכונה הטבעית, אז התחליף שלנו לא יוצלח לכלום. כי כל החכמה היא כאן, רק בהתחקות דרכי היצירה הטבעיים, ולהתאים דרכים מלאכותיים במקומם.

ואם לדבר בדרך מקורית, גם להגדיר הדברים במושגים, שאינם עלולים להביא לידי טעות בשום צד, יש להגדיר את שני הכוחות: הפוזיטיבי והנגטיבי, הפועלים במכונת התפתחות האנושיות תחת שני השמות: אגואיזם ואלטרואיזם. ואין כוונתי למושג המוסרי שבהם, כרגיל בשפת השימוש. אלא רק לבחינה המטריאלית שבהם, כלומר, רק בזה השיעור, שהם משתרשים בגוף האדם, עד שאינו יכול עוד להשתחרר עצמו מהם. רצוני לומר, מבחינת מה שהם כוחות אקטיביים באדם:

שהכוח האגואיסטי משמש בו כמו קרני סנטרופיטלים, שמושך אותם מחוצה לו. והם מתרכזים בתוך גופו עצמו,

וכוח האלטרואיסטי משמש בו כמו קרני סנטרופוגלים, הזורמים מפנימיות גופו למחוץ לו.

כוחות אלו נמצאים בכל חלקי המציאות, בכל אחד לפי מהותו, וכן נמצאים באדם לפי מהותו. והם הגורמים הראשיים לכל פעולותיו. כי יש עובדות, שהגורם שלהם הוא כוח משמש לעצם קיומו האינדיבידואלי. והוא כמו כוח שואף כל דבר מועיל לו, מן המציאות שמחוץ לו אל מרכז גופו עצמו. שלולא כוח הזה, המשמש אותו, לא היה לו מציאות של עצם עומד בפני עצמו. והוא נקרא "אגואיזם".

ולעומת זה יש עובדות, שהגורם שלהם הוא כוח זורם להועיל לגופים שמחוץ לו. ונמצא כוח הזה משמש לטובת זולתו. ואפשר לכנותו בשם "אלטרואיזם".

ומבחינות אלו אני מגדיר בשמות הללו את ב' הכוחות, הנלחמים זה עם זה בדרך התפתחות האנושיות, אשר לכוח הפוזיטיבי אכנה בשם כוח אלטרואיסטי, ולכוח הנגטיבי אכנה בשם כוח אגואיסטי.

אכן, בהמונח אגאיזם איני מתכוון לאגואיזם מקורי, אלא אני מתכוון בעיקר לאגואיזם הצר. כלומר, כי האגואיזם המקורי אינו אלא אהבה עצמית, שהוא כל כוח קיומו החיובי האינדיבידואלי. ומבחינה זו אינו מתנגד גמור לכוח האלטרואיסטי, אע"פ שאינו משמשו. אמנם מטבע האגואיזם, שבדרך שמושו נעשה צר ביותר. כי הוא מחויב פחות או יותר לקבל אופי של שנאה וניצול של הזולת, כדי להקל על קיומו עצמו. ואין המדובר משנאה מופשטת, אלא מהמתגלה במעשים של ניצול לחברו לטובת עצמו, ההולך ונעכר לפי דרגותיו, כגון: הערמה, גניבה, גזילה ורציחה. וזהו מכונה אגואיזם צר; ומבחינה זו הוא מתנגד והפכי גמור לאהבת זולתו – והוא כוח הנגטיבי, מהרס לחברה.

והיפוכו הוא הכוח האלטרואיסטי. הוא כוח בונה של החברה, שהרי כל מה שהאדם עושה לזולתו אינו אלא בכוח אלטרואיסטי, כאמור למעלה. והוא מתעלה והולך בדרגותיו:

העובדות הראשונות של כוח הבונה הזה, הם הולדת בנים וחיי משפחה,

והשניות הם לטובת הקרובים,

והשלישיות הם לטובת המדינה,

והרביעיות לטובת העולם כולו.

כל הגורם של בנין החברתי הוא רק כוח האלטרואיסטי. וכאמור, אלו הם הגורמים הפועלים במכונה הטבעית של התפתחות האנושיות – כוח האגואיסטי הנגטיבי לחברה וכוח האלטרואיסטי הפוזיטיבי לחברה.

והנה מרקס, בהתחקותו אחר המכונה הטבעית של התפתחות, לא התחשב אלא רק עם התוצאות של הכוחות הפוזיטיבי והנגטיבי אלו, שהם הבניין והרס, הנעשים בחברה. ועל פיהם התאים את התכנית של תכסיסו. ולא שם לבו אל הגורמים של אותם התוצאות.

וזה דומה לרופא, שאינו משים לב לשורש הגורם של המחלה, אלא שמרפא את החולה לפי תכונתה החיצונית של המחלה בלבד. אשר שיטה כזו היא תמיד קרובה להיזק יותר מהתועלת. כי צריכים לקחת בחשבון את שניהם: הן הגורם של המחלה, והן המחלה עצמה. ואז אפשר להתאים רפואה בטוחה. ואותו החיסרון יש גם בשיטת התכסיס המרקסיסטי: שלא לקח כלל בחשבון את כוחות הסובייקטים שבחברה, אלא רק הבניין וליקוים בלבד.

ומכאן יצא לו, אשר כיון תכסיסו הוא הפוך מהכוון המטרתי: כי בו בעת שהכיוון המטרתי הוא כיוון אלטרואיסטי, נמצא הכוון התכסיס בכיוון הפוך – שהרי זה ברור, שהמשטר השיתופי מחויב להיות בכוון אלטרואיסטי. כי עצם המלה "חלוקה צודקת" יש בה תפיסה אלטרואיסטית טהורה, ומתערטלת לגמרי ממסגרת האגואיזם. כי האגואיסט שואף לנצל כל הזולת לטובת עצמו, וכלפי דידיה אין צדק במציאות כלל, כל כמה שאינו משמש לטובתו עצמו. ועצם המלה "צדק" פירושה "יחס הדדי הגון", שהוא מושג לזכות זולתו. ובאותו השיעור שהיא מודה בזכות הזולת, מפסיד בהכרח מזכותו עצמו האגואיסטי.

יוצא, שעצם המושג "חלוקה צודקת" היא מושג אלטרואיסטי. ובמובן עובדתי, הרי אי אפשר כלל לאחא הקרעים שבחברה הבאים עם חלוקה השוה, רק בדרך אלטרואיזם מופרז למדי. כי שכר עבודה רוחנית משתלמת יותר מעבודה גופנית. ועבודת הזריזים משתלמת יותר מעבודת המפגרים. והרוק צריך לקבל פחות מהמטופל במשפחה. וזמן העבודה צריך להיות שווה לכולם. וגם חלוקת פרי העבודה צריך להיות שווה לכולם. ואיך נגשר את הקרעים הללו?

ואלו הם קרעים ראשים. ומהם יתפצלו קרעי קרעים לרבבות, כמו שתביים לעינינו בהצגה הסובייטית. והאפשרות האחת לאחא אותם, הוא רק ברצון טוב אלטרואיסטי, אשר העובדים הרוחניים יוותרו מחלקם לטובת העובדים הגופנים והריקים לטובת מטופלי משפחה... או כפי הביטוי שלמרקס עצמו: "העבודה עצמה תהפוך לצורך חיוני ולא רק לאמצעי פרנסה" -אין זה אלא כיון אלטרואיסטי גמור. וכיון שהמשטר המטרתי מחויב להימצא בטבע האלטרואיסטי, הרי בהכרח שהתכסיס המכוון להביא להמטרה, צריכה גם כן לצעוד באותו הכיווןשל המטרה, שהיא כיוון אלטרואיסטי.

אבל בתכסיס המרקסיסטי מוצאים כיוון אגואיסטי הצר ביותר, שהוא כיוון ההפוך להמטרה:כי הטיפוח של שנאת המעמד הנגדי, הנחת מכשולים והריסות למשטר הישן. טיפוח הרגש בלב הפרולטריון, שכל העולם נהנים ומתענגים על חשבון העמל שלהם - כל אלו מגדילים והולכים במידה יותר מדי את כוח האגואיסטי הצר שבפרולטריון, ומוריקים אותם לגמרי מכוח האלטרואיסטי הטבוע בהם מלידה. ואם התכסיס הוא בכיוון הפוך לכיוון המטרתי – איך אפשר שיגיע פעם למטרתו?!

ומכאן נולד הסתירה בין התיאוריה שלו למציאות החדשה. כי הוא חשב את השלב הסמוך לשלב המשטר הבורגני, שהוא משטר הפרולטריון השיתופי. ולבסוף אנו עדים חיים, שאם ייהרס עתה המשטר הבורגני הדמוקרטי, יקום תיכף על מקומו משטר הנצי והפשיסטי. ולאו דווקא על ידי מלחמה זו של היום, אלא מתי שייהרס משטר הדמוקרטי, יירש אותו משטר הפשיסטי והנאצי.

ובלי ספק, אם יארע כזה, אז תיהדף הפרולטריון לאלף שנים אחורנית, ויהיו צריכים לחכות לכמה משטרים, שיבואו בדרך סבה ומסובב עד שיחזור העולם למשטר הבורגני הדמוקרטי, באופי של היום. וכל זה נצנץ ויצא מתוך התכסיס האגואיסטי, שנתן לאותם הסובייקטים, הצריכים להוות משטר הפרולטריון – והוליך התנועה בכיוון הפוך מהמטרה.

ואם ניקח בחשבון, שכל אלו ההורסים את התהליך הטבעי של משטר הצודק, באו בעצם מחומר הפרולטריון, ומבטנם יצאו. ולאו דווקא הסובייטים, אלא גם רוב הנצים היו מקודם לכן סוציאליסטים טהורים, וכן רוב הפשיסטים, ואפילו מוסוליני עצמו היה מקודם מנהיג סוציאליסט נלהב - הנה התמונה שלמה, איך תכסיס המרקסיסטי הוביל את הפרולטריון בכיוון הפוך ממש מן המטרה.

אכן, עוד קשה לקבוע בהחלט, שדבר פשוט כזה יתעלם מיוצר השיטה המרקסיסטית, ובייחוד, אחר שקובע בעצמו, "שאין תקנה לחברה השיתופית מטרם שתעלם היררכיה הגסה בחלוקת העבודה והניגודים, שבין עבודה גופנית לעבודה רוחנית". הרי הדבר ברור, שידע מסוד הזה, שאין זכות קיום לחברה שתופית בלי ויתור המוחלט של החברים על חלקם לטובת זולתם.

וכיוון שידע מאותו הגורם האלטרואיסטי המחויב לחברה, אני אומר, שהוא לא נתכוון כל עיקר להציע לנו פרוצדורה תכליתית עם תכסיסו זה, אלא שהתכוון בעיקר למהר על ידי תכסיסו, מצד אחד - את הקץ של המשטר ההווי הבלתי צודק, ומצד השני - לארגן את הפרולטריון האינטרנציונאלי, ולהכינם להיות כוח חזק מכריע בעת שייהרס המשטר הבורגני – הם שני יסודות הכרחיות המחויבים להיות בשלבים המביאים את המשטר של החברה השיתופית.

ומבחינה זו, הרי תכסיסו המצאה גאונית, שלא מצאנו דוגמתו בהיסטוריה. ובדבר העיצוב עצמו של החברה המאושרת סמך על ההיסטוריה עצמה, שתגמור את הדבר. כי היה ברור לו, שבעת המצרים, כלומר, בעת שהמשטר הבורגני יתחיל גסיסתו, וארגון הפרולטרי ימצא אז בעצמו, שאינו מוכן עוד לקבל את המשטר לידיו, הרי אז יהיה לפרולטריון אחת משתי ברירות:

·או לאבד עצמם לדעת, ולהניח בעלי חורבן האמתיים, הנאצים והפשיסטים, להחזיק במשטר החברה,

·או למצוא תכסיס מוצלח להכשיר את הפרולטריון, שיהיו מוכשרים לקבל המשטר לידיהם.

ולפי דעתו, היה בטוח בנו, שבעת שנגיע אל המצב הזה, בעת שהפרולטריון האינטרנציונאלי יהיה כבר מאוגד לכוח מכריע בעולם, נודה לו בעד אמיתיות שיטתו, שהביאנו עד כאן ונבקש בעצמנו הדרך להמשיך את התנועה הלאה אל המטרה, כי עדיין לא נברא איזה ממציא בעולם, שלא יניח את גמר השכלול לבאים אחריו.

ואם נעמיק יותר בשיטתו, נראה כי בכלל לא היה יכול להמציא לנו התכסיס לגמר הכשרת הפרולטריון, להיותם שתי פרוצדורות, הסותרות זו את זו. כי כדי ליצור את התנועה באופן המהיר ביותר, ולחסל את משטר המנצלים, היה מחויב לפרוצדורה בכיוון אגואיזם הצר ביותר. דהיינו, לטיפוח של שנאה עמוקה למעמד המנצלים, בכדי להגביר כוח הנגטיבי, המוכשר להרס המשטר הישן בזמן מהיר ביותר, ובכדי לארגן את הפרולטריון בקשרים האמיצים ביותר.

ומשום כך היה מחויב לעקר את כוח האלטרואיסטי שבפרולטריון, שמטבעו לסבול ולוותר על מנצליו. ובכדי להכשיר את הפועלים ב"סוציאליזם מעשית", שיוכלו לקבל לידיהם את המשטר למעשה, היה מחויב לפרוצדורה בכיוון האלטרואיסטי, הסותר ל"פרוצדורה הארגונית". ובהכרח הניח מדעתו את העבודה הזאת לנו עצמנו.

גם לא היה מסופק בהבנתנו או ביכולתנו, מאחר שהדבר פשוט כל כך, שלא יצויר משטר שיתופי, אלא על בסיס אלטרואיסטי. ועל כרכינו נהיה מחויבים לקבל תכסיס חדש בכיוון האלטרואיסטי, ולהכשיר את פרולטריון,
[B3]לקחת המשטר לידיהם, באופן מעשי ובן קיום. אלא כדי להעיר על זאת, מצא עצמו לנחוץ, לצייר לנו צורת המשטר הצודק של הפרולטריון במלות הקצרות "והחברה תכתוב על דגלה, מכל אחד לפי כישרונו, לכל אחד לפי מעשיו", בכדישגם סומא בשתי עיניו ימצא בדברים אלו, שלא יצויר כלל משטר צודק, זולת בחברה אלטרואיסטית במלוא המובן של המלה.

מנקודת ראות זו לא סבל המרקסיזם קונפרונטציה כל שהוא מן הניסיון הבלתי מוצלח הרוסי. ואם המרקסיזם באה לידי נקודה קפואה, אין זה אלא משום, שכבר גמרה תפקידה במערכה הראשונה שלה, שהוא ארגון הפרולטריון הבין לאומי מבחינת "כוח". ועתה אנו צריכים להמציא תכסיס מעשי להכשיר התנועה לקבלת המשטר בידיה בפועל.

וכאמור, שהפרוצדורה של עתה מחויב להיות בכיוון הפוך מקצה אל הקצה, לתכסיס הקדום: כי במקום שטיפחנו אגואיזם מופרז, שהיה מוצלח מאוד למערכתנו הראשונה, צריכים אנו עתה לטפח אלטרואיזם מופרז בחבר הפרולטריון, שזה מחויב בהחלט לטבע החברתי של המשטר השיתופי, – ונוליך את התנועה בצעדים בטוחים לתפקידה המעשי, לקבל המשטר לידיה בצורתה המאושרת הסופית.

יודע אני, שאין זה מעבודות הקלות, להפוך כיון התנועה מקצה אל הקצה, שכל שומע אותה יכבה ממנה כברותחין. עם זה, אין השד נורא כל כך כמו שמציירים אותו. כי אפשר להביא את התנועה לידי הכרה על ידי תעמולה מותאמת, שבדבר זה תלוי האינטרס המעמדי "אם לחדל ואם להתקיים", אם להמשיך את התנועה המרקסיסטית או ליתן מוסרות המשטר לנצים ופשיסטים.

כנ"ל כוחות המעצר המסוכנים ביותר של משטר הפרולטריון, המאיים על דחיפה של אלף שנים אחורנית. בעת שההמונים יבינו זאת, בטח יקבלו בלי כל קושי את התכסיס החדש המעשי, המוביל אותם לידי קבלת המשטר לידיהם בפועל. ומי אינו זוכר, איך כל העולם חיכו בכיליון עיניים על סופו המוצלח של המשטר הסובייטי. ולולי הצליחו, כבר היה העולם כולו, בלי ספק, מרוסן תחת משטר השיתופי. אכן לא היה להם להרוסים שום תקווה להצליח, כי הכוון הארגוני, שההמונים היו רגילים בו, שהוא הכוון האגואיסטי, המחויב במערכה הראשונה, - הוא מטבעו כוח מהרס למשטר השיתופי.

אמנם מטרם שהשיטה מתקבלת, עוד מוקדם לדבר בפרטות מתכנית המעשי של כיון הזה. ובייחוד אחר שכבר נתארך המאמר יותר מדי. ובדרך השקפה כוללת אפשר לסכם בקצרה, שצריכים לארגן תעמולה כזו, בדרך מדעי ובדרך מעשי, שתהיה בטוחה להשריש מין דעת הצבור, שכל חבר שאינו מצטיין במידת אלטרואיזם, הוא כמו חיה טורפת, שאינו ראוי לבא בחבר האנושיות, עד שירגיש עצמו תוך החברה כמו רוצח וגזלן.

ואם נעסוק בדבר בתעמולה מתאימה באופן שיטתי, לא יהיה צורך לתהליך ממושך כל כך. והיטלריזם יוכיח, שבמשך זמן קצר, נהפכה מדינה שלמה על ידי תעמולה וקלטה את רעיונוהמוזר.

אחר שנתבהר באופן ברור, מפי היסטוריה העובדתית, הדרך הנכון, שיש להוליך בו מעתה את התנועה. הרי אני פונה באופן תכוף אל הפרולטריון שלנו. וכאמור למעלה, שעמי העולם יכולים עוד לחכות. ומכל שכן עתה, בעת האנדרלמוסיה העולמית, שצריכים מקודם להפטר מהסכנה היטלריזם. אבל לנו אין זמן לחכות. ומבקש אני שתשימו לב תיכף ומיד לשיטתי זו החדשה שהצעתי, שאני מכנה אותה בשם "סוציאליזם מעשי". כי עד עתה לא היה תפקיד הסוציאליזם, לדעתי, אלא "סוציאליזם ארגוני" בלבד, כאמור למעלה.

ואם שיטתי תתקבל, יש לשנות גם התכסיס כלפי חוץ, שבמקום נשק הישן של שנאת המעמדות ושנאת הדת, יקבלו לידיהם נשק חדיש של שנאת האגואיזם המופרז שברכושנים, המוצלח לתפקידו מכל הצדדים. כי מלבד שהמעמד הנגדי לא יוכל עוד להתגונן עם השריונות העבות של תורות מוסריות ודתיות, עוד יועיל לעקור, בדרך אגב, כל מיני צמחים הפראיים של נאציזם ופשיזם, שנקלטו במידה רבה תוך גוף הפרולטריון עצמו, המסכנים לקיומו, כאמור למעלה.

ועוד נוסף על אלה, יש לקחת בחשבון, את יופיו של נשק הזה, שהוא מושך את הלב ביותר, והוא מוצלח ללכד את כל הנוער שלנו בסביבתו. ולאמתו של דבר, אין שינוי כל כך בתכסיס, אלא רק בתוצאה בלבד. כי עד עתה, שהיו לוחמים בעד גזלת המעמד, נמצא תמיד הלוחם בעצמו במבט האגואיסטי הרכושני הצר, להיותו מגן על רכושו הוא. וכתוצאה מזה, מתגבר בו, יחד עם מלחמתו זו, כוח האגואיסטי המופרז. והלוחמים עצמם נתפסים באותו מבט הצר הבורגני.

ועוד באופן מוזר ביותר לתפיסה הרכושנית, שלדעתם יש להם זכות מלאה מכל הצדדים, מצד החוק, הדת והמוסר להגן על עצמם בכל האמצעים. אמנם כשלוחמים נגד האגואיזם של הרכושנים, מתוך מבט רחב של תפיסה אלטרואיסטית, התוצאה היא, שכוח האלטרואיזם מתגדל והולך בהם יחד עם מדת מלחמתם. וגם זכותם של הרכושנים נפגם ביותר, שלא יוכלו להגן על עצמם כל כך, שצורת מלחמה זו נתמכת בהרבה מתפיסה המוסרית והדתית שברכושנים עצמם.

והנה בשיטתי זו מונח הפתרון של אחוד לאומי, שאנו צמאים בעת הזו כל כך. כי יש להניח, שההיסטוריה עצמה כבר הרסה הרבה מהמחיצות המפלגתיות שבתוכנו. כי עתה אין עוד כדי להבדיל בין בלתי ציונים, ציונים רוחניים, ציונים מדיניים, טריטוריאליסטים וכדומה. שהרי כעת, אחר שנתבדו כל התקוות לנשום אויר חפשי מחוץ לארצנו, הרי אפילו הבלתי ציונים,המושבעים, ואפילו הקיצונים ביותר, כבר נעשו, מתוך הכרח, ציונים מעשיים גמורים. הרי שמבחינה עקרונית, כבר נתרפאו רוב הבקיעות שבנו.

אמנם עדיין אנו סובלים משתי מחיצות איומות:

ממחיצה המעמדית וממחיצה הדתית, שאין לזלזל בהם כל עיקר. וגם אין לנו שום תקווה להפטר מהם פעם. אכן אם שיטתי זו החדשה של "סוציאליזם מעשי", שהצעתי, תתקבל על התנועה, הינו נפטרים בפעם אחת ולתמיד גם מן הטריז המעמדי, שנתקע תוך הגב של האומה. כי כאמור למעלה, תכסיס החדש מסתייע בהרבה מהדת, והוא אינו מכוון כלפי החוטאים המנצלים, אלא כלפי החטאים שלהם בלבד, –רק כלפי האגואיזם המגונה שבהם, שבעצם הרי אותה מלחמה תתנהג בחלקה גם כלפי פנים התנועה עצמה. ומתוך כך תתבטל בהכרח שנאת המעמדות והדת לגמרי. ונשיג היכולת להבין איש לרעהו, ולבא לידי איחוד גמור של האומה על כל זרמיה ומפלגותיה, כפי שדורש מאתנו שעת הסכנה שעל כולנו, - בזה מונח העירבון לניצחון בטוח על כל החזיתות.

לשאלת היום

כבר נלאינו מנשוא כל אלו הידיעות, הסותרות בנוגע ליצירת איטליה למלחמה, שאנו מקבלים יום יום: פעם מבטיחים שמוסוליני לא ירהיב לצאת למלחמה נגד בנות הברית, ופעם שהוא יוצא למלחמה תיכף. כה חוזרים תמורות יום יום בלי הרף, והעצבים עלולים להתפקע. כל הסמנים מראים, שכל הידיעות הללו, הם מטעמים ערוכים, המושטים לנו מבית חרושת היטלר-מוסוליני, שכל מטרתם הוא רק להחליש את עצבינו בלבד. וכיצד שהוא, אנו מוכרחים לבקש מנוס ומפלט להפטר מהם.

יש להסתלק כרגע מכל אלו הידיעות המוזרות, ולהתחיל לנסות בעצמנו לעקוב אחר הגורמים הראשיים, לכל אלו הרפתקאות - אולי נבין מהם כל אלו התהלוכות המתמיהות של היטלר-מוסוליני. ובעיקר יש להתעכב על חוזי ההסכם שלהם. וכידוע יש ביניהם שני חוזים:

הראשון, לא היה רק הסכם פוליטי לבד, שקראו אותו "ציר רומא ברלין", שכל תוכנו הוא עזרה הדדית פוליטית, והתחלקות אזורי השפעה מסוימים ביניהם. על פיו נתן היטלר עזרה פוליטית למוסוליני במלחמתו בחבש, וכן מוסוליני להיטלר, בכל הרפתקאותיו שמלפני המלחמה, וממשיך בה עד היום. קרוב לפריצת המלחמה עשו ביניהם, כידוע, חוזה שני צבאי, שתוכנו בפרט לא נודע לנו. אלא בדרך כלל נודע, שהתחייבו בו, בעזרה צבאית הדדית בפועל ממש.

יש די הוכחות לשער, שלא התחייבו באותו ההסכם הצבאי לצאת מיד ביחד למלחמה, כדרך ההסכם של אנגליה-צרפת. הסכם הזה היה בנוי כולו רק על האיניציאטיבה של היטלר, שרצה בו רק להבטיח את עצמו על כל צרה שלא תבא: אולי יגיע לידי משבר מלחמתי ויהיה זקוק לעזרתה של איטליה, אז ההסכם מחייב את איטליה, שתבוא לעזרתו, על פי הזמנתו של היטלר. וכמובן, על פי תנאים מסוימים בחלוקת השלל.

כי ביסודו של דבר, לא חשב היטלר, שיהיה זקוק לעזרתה הצבאית של איטליה, והיה זה משני טעמים:

האחד, שהוא בטוח ברוב כוחותיו עצמו ואינו מאמין כל כך בכישרון הצבאי של איטליה,

השני, כי גם ההסכם הפוליטי הקדום, הנקרא "ציר רומא-ברלין" כבר מבטיח לו תמיכה מלחמתית במידה הגונה למדי. כי על ידי תמרונים פוליטיים בלבד אטליה יכולה להעסיק כוחות מרובות של אויביו על גבולי איטליה, שאינם נופלים בהרבה מהיותו לוקח חלק פעיל במלחמה. משום כך לא רצה כלל לשתף את מוסוליני במלחמתו בפועל ממש. והסכם הצבאי שעשה עמו, לא היה אלא רק על שעת משבר מלחמתי, המחייב למוסוליני שיבוא לעזרתו על פי הזמנתו של היטלר ביחוד, ואין האיניציטיבה כלל בידי מוסוליני.

וכנגד זה, מוסוליני עצמו, קיווה להגשים, בהרת מלחמה זו, כל תכניותיו הפשיסטיות: לחזורולחדש את קיסריות רומה העתיקה כל כנה.שהרי אין לו לקוות על הזדמנות יותר טובה מללחום את מלחמתו עם היטלר ביחד. ובלי ספק, שהוא יושב ומקווה על הרגע שהיטלר יזמין אותו להשתתף עמו במלחמה. וכנראה, שהיטלר עוד לא אבד הביטחון בכוחותיו עצמו, ועוד אין לו שום רצון לשתף אותו במלחמה, או יותר נכון לשתפו בשלל המלחמה.

על פי הקו הזה, יוצא אפוא, שכל עוד שאין אנו מרגישים שעת משבר אמיתי בצבאותיו של היטלר, אין לנו לפחד כלל מכל אלו האיומים של מוסוליני בהכנותיו למלחמה. ואין אלו רק תמרונים פוליטיים בלבד בערמה, כדי לעצור את כוחות בנות הברית על גבולותיו, ולהחליש כמה שאפשר את כוחות בנות הברית בחזית המלחמה, כפי התנאים של החוזה "ציר רומה-ברלין" (באמצע הכתיבה הושג ידיעה על יציאת איטליה למלחמה. והמאמר נפסק באמצע, ונסיים המאמר כפי המציאות ההווי)

עתה, שיציאת איטליה למלחמה נעשה לעובדה, נתחוור הרבה, אם נדון על פי הקו שהתווינו. שהרי, עתה נודע לנו בעליל, כי היטלר הגיע בקרב האחרון לידי משבר אמיתי, ובא שם לידי אפיסת הכוחות. כי זולת זה, בלי שום ספק, לא היה משתף את איטליה במלחמה. ומשום כך עניין יציאת איטליה למלחמה, הוא כעין בשורה טובה במפלתה של גרמניה. וכפי שאנו מקוים, גם עזרת איטליה לא תציל אותה. וניצחון בנות הברית בטוח עתה הרבה יותר מתמיד.

במה ציבורית

הננו להקצות מקום בעיתוננו בשביל "במה ציבורית" בעד כל הנוגע לשאלות לאומיות, ובייחוד בדבר איחוד האומה. וכל מי שיש לו איזה נושא חשוב לאומי, או איזה תכנית לאיחוד האומה, וכמו כן דברי ויכוח ללבן דברים בנוגע לנושאים הללו – הננו מוכנים לקבלם ולפרסמם בעיתוננו.

המערכת

[B1]חתחתים = מכשולים

[B2]היערת שוליים: בחינה

[B3]במקור היה מקף קטן מחבר

חזרה לראש הדף
Site location tree