אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / מבט לקבלה / התעוררות רוחנית / טבע שני
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

טבע שני

חוכמת הקבלה עוסקת רבות בעניין הנוגע לעבודה הרוחנית. אדם מתחיל בעבודה רוחנית, ולהבדיל מעבודה גשמית, אינו רואה שכר שניתן למדוד לפי ערכים של העולם הזה. אז כיצד ניתן לדעת שהאדם אכן רואה שכר בעמלו הרוחני?

הקושי בתפיסת חוכמת הקבלה כשיטה להגיע אל הטוב, הינו קושי פסיכולוגי. האדם בנוי כך, שבתוך הרצון לקבל הוא לעולם לא יוכל ליהנות, שכן תענוג מנטרל את הרצון. אדם רעב רוצה לאכול, ומהרגע שבו הוא מתחיל לאכול, הולך הרצון שלו ונעלם בכל נגיסה, והוא מפסיק ליהנות, ועל כן מיד זקוק לתענוגים חדשים.

סיים לאכול? אולי יצפה בטלוויזיה, לאחר מכן ישכב לישון, וכן הלאה. האדם מצוי במרדף מתמיד אחר תענוגים, ואינו מתמלא מכך שהם נשארים בו, אלא בו ברגע שהוא מגיע אליהם, הוא משיג אותם והם נעלמים.

לכן יש להבין אחת ולתמיד, שהריצה אחר תענוגים מעניקה לאדם רק מעין הארה מלמעלה, מקדימה, מהתענוגים העתידיים, בעודו חש שמיד ייהנה מהם, אבל זוהי רק אשליה. זוהי פעולת הקליפה שעושה כך לאדם – מפתה אותו
[O1], אך לעולם לא נותנת לו תענוג אמיתי.

שכן כדי להגיע לתענוג אמיתי, יש לרכוש מילוי שלא נעלם, כלומר שאינו מנטרל את הרצון, אלא להיפך, עוזר לאדם להגדיל את רצונו עוד ועוד. כך שהוא עובר מרצון קטן ותענוג קטן לרצון גדול ותענוג גדול, שעוד מוסיף וגדל, מוסיף ושופע ללא הרף.

לזה אפשר להגיע רק בשיטה מנוגדת לחלוטין לשיטה הרגילה, הטבעית. שכן השיטה הטבעית שלנו היא בריחה מהייסורים, מהריקנות, מחוסר התענוג, לקראת התענוג המדומה. מדוע הוא נקרא "מדומה"? משום שהאדם לעולם לא "אוחז" בו ונהנה ממנו, שותה ממנו לרוויה.

אלא כדי להרגיש באמת תענוג, האדם חייב לרכוש יחס מיוחד. כך שקבלתהתענוג תהיה על מנת להשפיע למקור התענוג, כדוגמת אם שמעניקה לבנה, משום שהיא אוהבת אותו, ואז כל מה שהבן מקבל – עבורה הוא תענוג. והיא יכולה להעביר לבנה שפע ללא הפסק, וליהנות מכך שהיא מעבירה, כאשר לעצמה לא הייתה נהנית להעניק, שכן בה עצמה התענוג היה נגמר.

מכאן, תענוג יכול להיות מורגש רק במעבר דרך אדם אחד לאחר, אבל לאחֵר שהוא אוהב, כי אז אותו תענוג שהוא מעביר לזולת ושממנו הזולת נהנה, מהווה הנאה גם לו עצמו. אם שני אנשים אוהבים זה את זה, אז ככל שהם מעבירים תענוגים זה לזה, כך הם נהנים יותר.

נהנים, אין פירושו שהאחד נהנה מכך שהתענוג נמצא בו עצמו, אלא נהנה מכך שהתענוג נמצא אצל חברו, ובדרך כזו אפשר ליהנות באופן אינסופי. לא מדובר כאן בשני אגואיסטים שאוהבים זה את זה בעולם הזה, וברגע שסיימו ליהנות זה מזה, הם כבר לא צריכים זה את זה. אלא מדובר באהבה לאדם אחר כאהבת אֵם לבנה, שאוהבת את העובדה שבנה נהנה, ולא שהוא משמש אמצעי להנאתה.

יוצא שיש לאדם בעיה פסיכולוגית להבין, שהמילוי, התענוג, צריך להיות מבוסס על אהבה בלתי תלויה באוהב, כלומר שהאחד אוהב את האחר לא משום שגם האחר אוהב אותו ולא משום שטוב לו. בצורה כזו התענוג שעובר דרך האוהב לאהובו יהיה תענוג שמורגש באוהב בצורה נצחית. לבנות יחס כזה לזולת נקרא "ואהבת לרעך כמוך". אם נקיים כלל זה באמת, כפי שמצווה לנו התורה, נגיע לכל טוב, שכן זוהי מטרת התורה, מטרת נתינת התורה והמצוות, להגיע לכל טוב, כמו שנאמר: "טעמו וראו כי טוב השם".

לכן אדם שמתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, ועודו מצוי במערכת המילוי האגואיסטית, חושב: למדתי עמוד שלם, מדוע לא נעשָׂה לי טוב? למדתי שני עמודים, מדוע לא נעשה לי עוד יותר טוב? ביצעתי פעולה לפי חוכמת הקבלה, מדוע לא קיבלתי עליה שכר טוב? כך ודאי שלא יהיה טוב, אלא להיפך, ככל שאדם לומד יותר, הוא מתקדם, אבל לפי שיטהשל רכישת כלי אחר לחלוטין: להיות צינור להעברת התענוג ממנו לאחרים.

שכן שיטה זו, התורה, מביאה לאדם את "המאור המחזיר למוטב", המאור המתקן את האדם לאהבת הזולת. כפי שכתוב ב"מתן תורה", להיות "כאיש אחד בלב אחד" הוא התנאי לקבלת התורה. שכן מהי "תורה"? כל המילוי הטוב ביותר שבעולם, נקרא "תורה".

ואותו השפע יכול להישפך עלינו מלמעלה, רק בתנאי שנמצא ב"ואהבת לרעך כמוך","כאיש אחד בלב אחד", מקושרים בכוח הערבות זה לזה, כמו שנאמר: "כל ישראל ערבים זה לזה". כי בזה האדם ערב לכך, שהתענוג יעבור דרכו אל אחרים, ודרך האחרים אליו. בדרך כזו התענוג לעולם לא ייעלם, אלא יהיה מורגש באדם בצורה נצחית, שזוהי "קבלת התורה".

ובאמת, תלמידים מתחילים מעלים טענות כאלה, כי אינם מסוגלים לקבל את ההסבר, כלומר לא מסוגלים לקלוט אותו. משום שעדיין לא הגיעו לבשלות מספקת להבנת השיטה, וגם לא להרגשה מוחלטתעד כמה הם טועים בחיים, ועד כמה הם רודפים ללא הרף אחר תענוגים באותה השיטה, וחושבים שאולי ידלו איזו הנאה מזה או מזה. אני מבין את המרדף שלהם באין ברירה, שכן אדם חייב לחיות, חייב ליהנות, להכניס משהו לפיו.

אבל בין מרדף למרדף, נסה בכל זאת לחשוב על פי איזה עיקרון אתה עובד, שכן זהו "עיקרון של מתים", שלעולם לא מתמלאים. נסה להקדיש חלק מחייך לרכישת העיקרון הנכון, כי בסך הכל, התורה מסבירה לך את החוק שישנו בעולם, שהוא "חוק
נתן ולא יעבור". חוק הטבע, שלפיו תענוג יכול להיות בתוך הכלי, אך ורק בתנאי שלא יכבה את הכלי. פירוש הדבר, שהתענוג יהיה במקום אחד, והחיסרון יהיה בשני, ואז התענוג לא ימלא, ולא יכבה את החיסרון. מדוע הדוגמה של האם ובנה כה מתאימה? כי שניהם, למעשה, הם גוף אחד, אך משום שהוא נבדל ממנה, אהבתה אליו היא הדוגמה לכך שהיא נהנית מהמילוי שלו. אם אדם יכול להבדיל את החיסרון שלו מעצמו, כך שיהיה במישהו אחר, ולהעביר את התענוג לאותו אדם, אז הוא יתמלא אף יותר ממי שהוא ממלא.

כאמור, לקבל את העיקרון הזה, זו בעיה פסיכולוגית ותו לא. אך בעיה לא פשוטה, מאחר שנדרש לכך כוח מלמעלה הנקרא "המאור המחזיר למוטב". שכן גם לאחר הסבר הגיוני זה, עדיין בלתי אפשרי לעבור לשימוש בשיטה. האדם לא יכול פשוט לקום ולומר: "אני רואה שזה הגיוני, ומעתה והלאה אני מחליט לפעול כך". לא, הוא יכול לנסות לעשות זאת פעם אחר פעם, אך בסופו של דבר הוא רק יעורר את המאור מלמעלה, והוא זה שיחזירו למוטב.

רק אז, לאחר שהמאור יחזיר את האדם למוטב, תהיה לו היכולת לאהוב את הזולת, שכן יכולת זו ניתנת רק על ידי האור מלמעלה, ולא על ידי כך שהאדם יכריז: "מעתה והלאה אני אוהב את החבר". שכן האהבה צריכה להיות בלתי תלויה באוהב, כלומר ללא כל פנייה אליו בחזרה, שלא יהיה לו שום רווח מזה, כפי שהדבר מתבטא באם כלפי ילדהּ.

שאז, משום שהדבר מושרש בטבעה, היא מוכנה לתת לבנה הכול ואינה זקוקה לשום פיצוי, רק שיהיה לו טוב. ניתן להגיע לידי כך או על ידי אותו טבע שהשריש הבורא באם כלפי ילדהּ או על ידי טבע שני, כשבא המאור ומחזירו למוטב, כלומר נותן לאדם טבע הפוך, טבע רוחני. ואז האנושות כולה תוכל לעבוד על פי עיקרון נצחי זה.

מדוע הוא נצחי? משום שתחת עיקרון זה האדם נותר תמיד באותם תענוגים שהעביר לאחרים, והרגשה זו נקראת "הרגשת החיים הנצחיים". גופו הפיזי יכול למות, והדבר כלל לא משפיע עליו. בנוסף לזה, האדם מתחיל אז לראות את זרימת האהבה וזרימת האור שבעולם, מה שנקרא "פקיחת עיניים בתורה". ואת אותו כוח עליון, "כוח האהבה", שכן הבורא הוא "טוב ומיטיב", האדם מתחיל להרגיש מפני שהוא כמותו. הוא מבין אותו, ולפי זה מגלה אותו.

אבל אדם קצר רוח, שאין לו סבלנות ואינו חפץ לשמוע על שיטה זו, ואף אינו מבין שבכל מקרה עליו להתמודד עם הבעיות הנובעות מכך שעודו מצוי בתוך האגו, וכי נדרש ממנו ביצוע פעולות רבות מאוד כדי להזמין על עצמו את "המאור המחזיר למוטב". אדם שלא עושה זאת, ייאלץ לעזוב את לימוד הקבלה, לשוב לחייו, וכמו פרעה לספוג מכות רבות, שיקרבו אותו, בסופו של דבר, לתשובה.

האם האדם מסוגל לשנות את טבעו הבסיסי?

כן. אבל הוא לא יכול לשנות את הטבע בכוחות עצמו, אלא עליו
[O2]לרקום תחבולות כדי שיבוא מלמעלה כוח וישנה את טבעו, זה נקרא "המאור שבה מחזירו למוטב".

למעשה, על האדם להפוך בעצם מדמות חד-כיוונית, מקבלת, לדמות דו-כיוונית,
[O3]"שקופה" לאור העליון?

כן. ולפי עיקרון זה ניתן להבחין מי לומד תורה ועליו משפיע המאור שבתורה, ומחזירו למוטב, ומי נמצא עדיין תחת שליטת האגו שלו. היינו סוחט מאחרים, משקר להם ומנצל אותם לטובתו, אף על פי שהוא משקיע שעות לימוד רבות, ומקיים, כביכול, את כל דרישות התורה. שכן הוא משתמש בהן בחיצוניות בלבד, ולא בפנימיות.

זהו ההבדל המהותי בין לימוד תורה, שנקרא "חוכמה", לבין לימוד תורה שנקרא "קבלה", "חוכמת האלוקים". "תורה" פירושה "המאור שבה מחזירו למוטב", כפי שאומר הקדוש ברוך הוא: "הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שַמַרו", כי המאור שבה מחזיר למוטב. ורק לשם תיקון זה ניתנה התורה, כמו שנאמר: "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות". צירוף פירושו, לנקותם מהאגו.

[O1]בפיתוים

[O2]למצוא.

[O3]בהתאמה.

חזרה לראש הדף
Site location tree