אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / מבט לקבלה / התעוררות רוחנית / רצון טוב
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

רצון טוב

בניגוד ליתר החוכמות, הקבלה לא מלמדת את האדם לצמצם את האגו שלו, כלומר את הרצון שלו, אלא
מלמדת אותו לתקן אותו בכל רמה שבה הוא נמצא. האם אפשר לומר שהקבלה לא מלמדת את האדם לא לרצות, אלא מלמדת כיצד להשתמש נכון ברצון?

האדם נולד עם כל רצונותיו הפנימיים כאשר הם מוכנים, ואין כל רצונות חדשים שיתעוררו בו במהלך חייו. בכל אדם מצויים כל הרצונות שבעולם, ובזה כולנו שווים. ההבדל בינינו מתבטא באותם רצונות בכל אחד ואחד שגדלים יותר מאשר אצל אחרים. בזה תלוי גם אופיו של אדם, גישתו לחיים, צורת הביטוי שלו, וכיצד יממש את עצמו. באיזה שטח, על ידי איזו שיטה, באילו אמצעים, למה ישאף להגיע ובעזרת אילו סוגי יחסים עם הסביבה, וכן הלאה.

הכול נקבע רק מתוך כך שכל אחד ואחד מאיתנו הינו תרכובת מיוחדת, הבנויה מאותן תכונות ורצונות שמצויים בכולם. הבחירה החופשית מתממשת בסופו של דבר על ידי החברה. שכן אדם בונה סביב עצמו השפעה חיצונית כלשהי על ידי מורה דרך, ספרים, חברים, שיוצרים עבורו כיוון התפתחות בלבד.

יוצא שהסביבה בוחרת מתוך סך כל הרצונות, התכונות והיכולות שבאדם את אותם דברים מסוימים שאותם היא מבליטה, מגדלת, מטפחת ומפתחת. ועם זה חי האדם וזה מה שקובע את כיוון התפתחותו לצד אחד או לצד אחר. הכול תלוי בהתכללות התכונות העיקריות, הטבעיות, שזהות אצל כולם, כלומר באיזו צורה וגובה תתפתח כל תכונה ותדבר באדם.

החברה הרגילה קובעת לאדם באילו רצונות ישתמש יותר ובאילו רצונות ישתמש פחות. אילו רצונות יעקור מעצמו, כביכול, כאילו אינם נמצאים, ואילו רצונות יגדיל וישתמש בהם לטובת החברה, לטובת האנושות, המשפחה וכן הלאה. ואם לא יעשה זאת, יקבל עונש מהחברה.

מקובלים אומרים שגישה זו שגויה, ואינה מאפשרת לאדם התפתחות נכונה. ובאמת, כולנו עדים לכך ששיטת החינוך ובתי הסוהר, אינן מועילות, אלא האדם עדיין הופך גרוע יותר מדור לדור ואף אומלל וסובל יותר מאשר בדור הקודם. והוא סובל, למעשה, רק בגלל עצמו, שכן הטבע לא פועל נגדו ואף היקום אינו נגדו, אלא רק האדם בונה את חייו כך שהוא מצער את עצמו ממש.

כאן באים מקובלים ואומרים, שאסור לאדם להתייחס לרצונותיו הטבעיים, העיקריים, כלל. לא משנה מה הם. לא עלינו לבחור אילו מהם טובים ואילו גרועים יותר. הכול לטובה. כתוב: "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם", וכל מה שיש בי הוא כל טוב. אין שום תכונה, אף על פי שהיא נדמית רעה, ואפילו נטייה לגנוב, לרצוח או לאנוס, שאינה יכולה להתהפך לטובה. המטרה לשמה משתמש האדם בטבע שלו, היא הקובעת, ולא התכונות העיקריות.

הבורא לא ברא באדם דבר מיותר, אלא כך אנו חושבים, מתוך חוסר הבנתנו את מבנה הבריאה. לפיכך, על האדם לתקן רק את כיוון השימוש, את שיטת המיצוי בלבד, ואז ייווכח כל אחד ואחד שהוא ממש אשכול מלא כל טוב. כי אם אדם משתמש בכל תכונותיו שלא על מנת למשוך לעצמו את כל הטוב שבעולם, אלא להיפך, כדי לתת כל טוב לעולם, אז כל הדברים שבו הופכים להיות ממש לטובתו.

מדוע זה כך? משום שכאשר הכלי האגואיסטי מקבל לתוכו מילוי, בזה הוא הורס את עצמו. הוא ממלא את עצמו, וכתוצאה מכך נהרס בו הטעם, החשק, התענוג, משום שהמילוי שקיבל מוחק לו את החיסרון, ובלי חיסרון האדם לא מרגיש טעם בחייו.

לדוגמה, אנשים עשירים שברשותם כל טוב, יכולים לאבד את הרגשת הטעם לחיים. מחקרים רבים שנערכו בקרב אוכלוסיות שונות בעולם הוכיחו שהמסכנים הם דווקא העשירים ביותר, אף כי נראה להיפך. על פי מחקרים, רבים מזוכי הלוטו בעשור האחרון הסתבכו בבעיות משפחתיות, ובמקום לחיות חיים פשוטים וטובים יחסית, הם משכו על עצמם צרות גדולות יותר. איש מכל אלו שזכו לא נעשה מאושר יותר, אלא דווקא אומלל מכפי שהיה.

האגואיזם בנוי כך, שאם האדם משתמש בו באופן ישיר, כלומר רוצה לבלוע את כל מה שמחוצה לו להנאתו, דווקא בזה הוא מוחק את התענוג ולא מגיע לשום טוב. בנוסף, האדם מרגיש אז את המציאות רק באופן שבו היא נכנסת דרך חמשת החושים, דבר שיוצר מציאות מוגבלת ביותר, שנקראת "העולם הזה". במציאות זו האדם לעולם אינו יודע מה יקרה ברגע הבא, כיצד לפעול כך שיהיה טוב וכיצד להשפיע על הגורל הטוב. האדם לא מכיר את המקום שממנו בא, לא את המקום שאליו הוא הולך, ומה בכלל קורה מחוץ לחייו
[O1]אלו.

אך אדם שמתחיל לעבוד בבחינת ההשפעה, נתינה, מתחיל בד בבד להרגיש גם את המציאות שמחוצה לו, משום שהוא רוצה להיכנס לקשר עם מה שנמצא מחוץ לאגו שלו, כלומר להרגיש את העולם שמחוצה לו, שהוא העולם הרוחני. ואז כל תכונותיו כבר עובדות על השפעה והן לברכה עבורו. שכן בהן הוא רואה את המרווח, את הממד שלא ראה או הרגיש קודם לכן, משום שהיה
[O2]"חסום" בתוך עצמו.

אבל עתה, משנפתח כלפי היקום וכלפי הטבע, הוא מתחיל לראות מה שמחוצה לו – בורא, עולמות עליונים בתוך הבורא שממלא אותם. אדם כזה מתחיל להרגיש נצחיות ושלמות ולהזדהות עמן, הוא נכנס לחיי אושר אמיתיים. וזאת דווקא על ידי שימוש בכל תכונותיו ורצונותיו, רק בכיוון ההפוך, היינו בנתינה במקום בקבלה.

יוצא שלא צריך לתקן נקודתית אף תכונה או רצון. לא צריך להתייחס אליהם כלל. אלא על האדם לשנות רק את כוונתו מ"על מנת לקבל" ל"על מנת להשפיע", ותו לא. אדם עושה זאת על ידי הסביבה. כלומר ספרים, חברה ומורה דרך. כי זה מה שיכול להשפיע על האדם.

בדיוק כפי שבגן הילדים, בבית הספר או באוניברסיטה יש מורה, ישנם תלמידים נוספים שמחזיקים בחשיבות הכיוון שאליו מתפתח האדם ועוזרים לאחרים להחזיק בה, וישנם ספרים שמהם הם לומדים כיצד להוציא לפועל את ההתפתחות.

אי לכך, רק הבחירה החופשית בסביבה נכונה היא שמעניקה כיוון נכון להתפתחות האדם אל תכונתההשפעה, אל ההידמות לבורא. רק הסביבה המסוימת שבה בוחר האדם קובעת, למעשה, את כל כולו.

ניתן לומר שהסביבה של היום זה ה"אני" של מחר. זו הבחירה החופשית היחידה שיש לאדם, לכן אל לנו להרוס או לעצור שום נטייה שלנו. הכול עוד יהיה לטובה, והאדם יראה אז עד כמה הוא מממש את עצמו, את כל הרצונות שעולים מתוכו. ויחוש כיצד כל תכונותיו מתפתחות והוא נעשה ממש שופע, לפי המידה שבה הוא הולך בכיוון התפתחות רוחנית. לעומת ההתפתחות האגואיסטית, שבה האדם צריך להתכווץ ללא הרף, ולעולם אינו מתמלא.

למעשה יש כאן בעיה פסיכולוגית, משום שאדם תמיד מחפש תענוג, ולא משנה לו אם התענוג בא על ידי נתינה או על ידי קבלה. ישנן דוגמאות רבות בחיים לכך, שאדם נהנה מכך שנותן למישהו דבר מה, ובזה הוא מרגיש מאושר, גדול, עשיר ומלא.

לכן עלינו לשנות את החשיבה, ולעשות זאת באמצעות החברה. אם החברה תחליט שכדאי לשנות את כיוון ההתפתחות של הכלל מ– כלפי פנים, כלומר לעצמו, ל– כלפי חוץ, לאחרים. קל מאוד יהיה לכולם לעשות זאת, וכולם ינהלו אז אורח חיים שונה לחלוטין. לא מדובר על העולם הבא והשגתו, אלא על הרגשת המציאות בשלמות כבר עכשיו.

שכן כל הייסורים שהטבע
[O3]("אלוקים" בגימטרייה = "טבע") גורם לאדם, בזה שלוחץ עליו להכירו, מטרתם לחייבו לשנות את השימוש בכל אותן תכונות ורצונות שהוא ברא באדם, כך שאף לא אחת מהן תחסר.

מכאן, הקבלה ממליצה לאדם: אל תקטין או תהרוס את עצמך, אלא עשה שימוש נכון ברצונותיך?

בדיוק כך. אסור להרוס אף תכונה או רצון שלנו. מי שהורס אותן, מקטין את עצמו מדרגה אנושית, דרגת אדם לדרגת חי, צומח או אפילו דומם.
[O4]כך עושים הבודהיסטים בשיטתם, שאומרת: "נשום פחות, אכול פחות, חשוב פחות או חשוב על דבר אחד בלבד, ואז ייטב לך". זוהי בריחה מהמציאות, ונדמה ל
[O5]בודהיסט שנכנס לנירוונה, ומדמיין לעצמו דמיונות יפים שבזאת הוא נפטר מהצרות. אך זוהי בריחה מהשימוש ברצונות, וממימוש כל הדברים המצויים בהם.

אך גם זה יחלוף, משום שכיום גם
[O6]מאמיניהם של שיטות המזרח חווים התפתחות חזקה מאוד של האגו, הם עוברים התפתחות טכנולוגית וחברתית, ובקרוב כל שיטות הדיכוי לא יחזיקו אותם עוד. שכן הם יתחילו להשתנות, ולא יוכלו לעצור את האגו שלהם ולהמשיך כ"לא רוצים" ו"לא צריכים" דבר.

יש כאן פרדוקס, האגו רוצה לקבל הנאה ללא הרף, אך ככל שאנו מנסים למלאו, כך הוא נותר רעב יותר, ולמעשה לא בא לידי מימוש לעולם. כיצד פותרים זאת?

מצד אחד, אם משתמשים באגו באופן אגואיסטי, לא מממשים ולא ממלאים אותו, ומצד שני, גם לא מתקנים אותו בזה. כך שיוצא שהוא כלל אינו בשימוש, ואנו נעשים רעבים יותר ויותר ולעולם לא חשים שובע, אלא רק אוחזים בדמיון שקרי האומר שנגיע אי פעם להרגשת שובע. אך זה לא קורה.

יש כאן מעין מעבר שקשה לעשותו, כאדם שמעשן וחפץ להפסיק, שכן רק אם יפסיק יוכל להרגיש כמה טובים החיים ללא עישון. גם כאן זהו מעבר פסיכולוגי בעייתי, כיצד להשתמש באגו לא בצורה הרגילה, אלא בצורה הפוכה, ואז להגיע לחיים טובים יותר.

כיצד מצליחים לשכנע את האגו?

אין צורך לשכנע את האגו, אלא רק לעשות זאת על ידי חברה חיצונית. אם החברה החיצונית תיתן לאדם דוגמה, ותדרוש ממנו להכיר בגדלותו של אדם שמשפיע, כלומר לכבד אותו, ומנגד לבזות אדם שמשתמש באגו, זה הדבר שישנה את האדם. שכן הוא לא מסוגל לעמוד נגד החברה. האדם מקבל כל דבר שהחברה אומרת, אם ירצה בכך ואם לא. אם יש כלל גדול סביב האדם, ניתן לשנותו. אנו חיים לפי הערכת הכלל בלבד, ואדם מוכן למות ובלבד שיזכה בהערכת הכלל.

האם חוכמת הקבלה באה ואומרת לאדם: עליך ללמוד כיצד "לקבל" נכון?

נולדנו עם אינסוף רצונות, שלעולם לא נוכל למלאם באופן טבעי, כלומר על ידי משיכה פנימה, לכן
לקבל באמת פירושו לקבל ב"על מנת להשפיע". אם אדם מקבל כך, הוא מממש את כל רצונותיו כדי לשמש לאחרים, ובזה נהנה בצורה בלתי פוסקת,
[O7]חסרת גבולות.

זאת משום שהשפע שהוא מקבל הוא בכוונה ליהַנות בו לאחרים, ואז השפע עובר דרך האדם, שנעשה שקוף לו. כלומר היקום כולו, כל אור אינסוף, עובר דרכו, והוא מצוי בו כנותן, ונעשה נצחי, קיים לנצח.

אם האנושות תעבור את המחסום הפסיכולוגי, ובמקום לנסות להשיג תענוג מקבלה לעצמי, תרצה לקבל תענוג מנתינה, האם נחוש בנתינה תענוג גדול בהרבה מאשר בקבלה?

ודאי, תענוג גדול פי כמה. משום שבאופן כזה, הכלי שהאדם ממלא הוא כלי שנמצא מחוצה לו, וזהו כלי אינסופי שהוא רוכש לעצמו. האדם יוצא מהקונכייה שלו, מהכלי הקטן והמוגבל שלו, שבו הוא מרגיש את מעט החיות שבעולם הזה, ובמקום טיפת התענוג שיכולה להיות לו כאן, הוא מעלה את עצמו לדרגות גבוהות מאוד של השימוש ברצון שלו.

ודאי יבואו אנשים ויאמרו: אני נותן ונותן כל החיים, להורים, לילדים, למשפחה וכולי, היכן התענוג האינסופי?

אדם שנותן לקרוביו, בזה שנותן, הוא למעשה לוקח לעצמו. שכן הוא משתמש באגו שלו בצורה טבעית, וזו לחלוטין אינה נתינה. נתינה פירושה מה שאדם עושה נגד רצונו הטבעי. האם אם שמעניקהלבנה, נקראת משפיעה? ודאי שלא. היא פועלת מתוך אהבתה האגואיסטית.

כאשר אדם דואג לקרוביו, זה מתוך דאגה אנושית בלבד. על האדם לצאת מהאגו. לא חשוב אם ידאג לקרובים או לרחוקים ממנו, אלא שקרוב ורחוק יהיו כאחד. "ואהבת לרעך כמוך" זה הכלל של כל התיקון הזה. ופירושו, לפי התלמוד, שאם יש לך רק כרית אחת, עליך לתת אותה לחבר ולא להשאירה לעצמך.

האם מדובר כאן על כוונות בלבד או על מעשים בפועל?

מדובר בכוונה, שממנה האדם מגיע גם לידי מעשה, ותמורת המעשה הוא מקבל אור עליון כמילוי, שנותן לו הרגשת נצחיות ושלמות, ואז אינו מרגיש עוד כל קושי או חיסרון.

האם הרצון פועל באדם כאוטומט או שהאדם מפעיל את הרצון בכוחותיו?

אדם מפעיל את הרצון בצורה טבעית, וכאשר השימוש ברצון הוא להשפעה, זה לטובה, ואם השימוש הוא לעצמו, זה תמיד לרעת האדם. אלטרואיזם זה רצון על-טבעי, ולכן אם האדם מפעיל את הרצון כדי להשפיע לאחרים, זו כבר לא תהיה צורת שימוש טבעית, ובמידה שהוא מצליח להגיע לזה, הוא גם יתחיל להרוויח, ולהגיע לרוחניות. שכן רוחניות היא מה שמורגש בתוך הרצון להשפיע.

[O1]בעולם שלנו.

[O2]סגור.

[O3]אלהים=הטבע.=86

[O4]כך היא שיטת היוגה.

[O5]אדם.

[O6]בעלי השיטות המזרחיות.

[O7]ללא.

חזרה לראש הדף
Site location tree