אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / מבט לקבלה / התעוררות רוחנית / "יצר הרע" – נא להכיר
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

"יצר הרע" – נא להכיר

כתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". איך ייתכן שהתורה משמשת תבלין ליצר הרע, שהרי תבלין נועד להעשיר ולהעצים טעם אחר? האם משמע שהתורה מעצימה את טעמו של היצר הרע? ובכלל, איך ייתכן שהתורה מתבלת את היצר הרע, דבר שמעמיד אותה בדרגה פחוּתה מהיצר? בנוסף, האם לפי הפסוק, עלולה התורה להחריף את מצבו של האדם?

באמת, כיצד ייתכן הדבר? שהרי אין זה לכבוד התורה. "בראתי יצר רע" הוא עיקר "האוכל", ואילו התורה היא בסך הכול תבלין, כך שמטרתה לגרום לכך שיהיה נוח, טוב וטעים יותר. ובנוגע להחרפת מצבו של היצר, אכן כתוב כי תורה יכולה להיות "סם החיים" או "סם המוות".

ניתן להסביר זאת על פי העיקרון הפשוט: הבריאה היחידה היא הרצון ליהנות, אך אם משתמשים ברצון ליהנות באופן ישיר, במטרה למלא אותו תענוג, לא ניתן לעשות זאת.

אדם יכול לרדוף אחר תענוגים שונים במשך אלפי שנים, ובכל פעם לחפש דבר חדש ליהנות ממנו, לחפש עוד טעם, עוד דרכים ופעולות למלא את עצמו, ולעולם לא יתמלא. אלא שלאדם יש רק רגע קט של עונג, כאשר הרצון שלו כביכול פוגש את התענוג, ורגע לאחר מכן הם כבר מנטרלים זה את זה.

זאת משום שהרצון והתענוג הם הופכיים זה לזה כפלוס ומינוס. אדם רוצה תענוג, וכאשר מגיע התענוג, הוא מיד מנטרל את הרצון, משום שנעשה "קצר", כפי שקורה בין שני חוטי חשמל של "פלוס ומינוס".

לכן כתוב "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים". מה פירוש? בכל פעם שבה רוצה אדם ליהנות, בא התענוג ורוצה להיכנס לתוכו כביכול, ומיד ברגע כניסתו נעלם התענוג ונעלם הרצון. כאמור, הם מנטרלים זה את זה, והאדם נשאר ריק ואינו יודע מה לעשות.

בנוסף, רצון האדם גדל בינתיים פי שניים, כי הייתה פגישה בין שני כוחות מנוגדים, וכתוצאה מכך, מלבד שנטרלו זה את זה בהרגשה, הם גם בנו כלי חדש, שהוא בדיוק כפול בגודלו מהכלי הקודם. מכך יוצא, שמי שהיה לו מאה, רוצה עכשיו מאתיים, ומי שהיה לו מאתיים, רוצה ארבע-מאות, וכן הלאה. הרצון תמיד כפול מכפי שהיה קודם לכן.

לכן הרצון לקבל, כלומר היצר רע, אינו מותאם לקבלת תענוגים, שכן לא נברא כך שיהיה ראוי לזה. ועל האדם לגלות זאת סוף סוף בעולמו ובחייו, משום שבמשך אלפי שנים עוסקת האנושות ברצונה למלא את הרצון לקבל, ואינה מצליחה בכך.

היא מחפשת עוד ועוד אמצעים, עוד סוגי תענוגים, כלים ופיתויים חדשים להשתוקק אליהם: אופנה, ספורט, משחקים, טיולים ומה לא, רק בשביל הסיכוי הקלוש למצוא אולי עוד תענוג קטן. אך בסופו של דבר, כולנו נותרים ריקים.

זוהי העת שבה נִגלַה הרצון לקבל במלואו, באופן כזה, שהאנושות כבר מתחילה להתייאש מהאפשרות למלאו אי פעם. כאשר תגיע לייאוש מוחלט, אז הרצון, האגו, לא ייקרא עוד סתם "רצון לקבל", אלא "יצר רע".

מדוע יצר רע? משום שהאדם מתחיל להרגיש שהוא גורם לו רע, שהוא מחייב אותו לרוץ, לרדוף אחר תענוגים ואחר הנאות החיים, אך לעולם לא נותן לו הזדמנות לעשות זאת באמת, להגיע לזה. לכן הוא נקרא "רע" עבורו, ומתוך כך מתחילים האדם והאנושות כולה לחשוב: כיצד ניתן להגיע למצב שבו באמת יהיה לנו טוב?

כאן בא הקדוש ברוך הוא ואומר: "בראתי יצר רע", זאת אומרת, ראשית עליכם להגיע להכרה בכך שהבריאה שלי היא בריאה רעה, בראתי אותה כרעה בכוונה תחילה, שתהיה לרעתכם ושתרגישו אותה כרעה. ואז מוסיף ואומר: "בראתי תורה תבלין", שפירושו, אם תגלו שהיצר, הרצון, הטבע שלכם הוא רע, אז ורק אז תגלו שיש דבר אחד שביכולתו לתקן את היצר ולעשותו ראוי לאכילה, ראוי להנאה, תבלין.

כלומר, בתוספת אותו תבלין, האוכל הזוועתי והתפל ביותר יהפוך טעים, אוכל שאדם יחוש בו תענוג, ולא כפי שכרגע, מותיר את האדם ריק ואינו יכול "לאכול" ממנו, למלא את עצמו, ואף אינו יודע כיצד יוכל אי פעם לעשות זאת.

כעת נשאלת השאלה, מה פירוש "תורה תבלין"? האם התורה תפֵלה לעומת הרצון לקבל, לעומת יצר רע? ודאי שכן. היא תפֵלה, שכן היצר רע הוא הבריאה כולה. היצר הרע הוא כל מה שברא הבורא. לכן חשיבותו של היצר הרע היא חשיבות עליונה, ורק מי שמגיע להכרת היצר כרע, נזקק ל"תורה תבלין".

במה עוזרת התורה לאדם? כיצד היא ממלאת את תפקידה כ"תבלין" בתוך היצר הרע? התורה מוסיפה ליצר הרע צורה חיצונית כזו, שמתאימה אותו לתענוג. כאמור, כאשר בא התענוג לרצון, משום שהם שני דברים מנוגדים, התענוג חיובי והרצון שלילי, הם מנטרלים זה את זה, ומבפנים לא מורגשת שום תוצאה.

אך כאשר בא תענוג חיובי, פלוס, ולא נתקל מיד ברצון, מינוס, שלילי, שמשתוקק אליו. אלא יש ביניהם "מסך" או "כוונה" כזו, שאני רוצה לקבל תענוג, לא על מנת למלא את רצוני, אלא כדי למלא את רצונו של הזולת. אז כבר אין התנגשות בין התענוג שבא לבין הרצון שלי, והם לא מנטרלים זה את זה.

לדוגמה, אדם שאוהב מישהו, כל הדברים שהוא מקבל הם לטובת מושא אהבתו, ואם האהוב נהנה, גם האוהב נהנה. וככל שהאהוב נהנה יותר, האוהב שמספק לו את התענוג נהנה עוד יותר. הבעיה של האדם, אם כן, היא רק כיצד לאהוב אנשים וליהנות מכך שהוא אוהב אותם ומעניק להם.

מכאן, שישנה אפשרות ליהנות באופן בלתי מוגבל אם יש לאדם קשר עם הבורא, והוא מקבל ממנו תענוגים אינסופיים בגודלם, והוא מעביר אותם דרך עצמו לכל יתר הנשמות. כאם המעבירה לבנה את כל הטוב שמגיע אליה ממקורות שונים, וככל שבנהּ נהנה יותר, כך גם היא נהנית יותר, מכל פרט שהיא נותנת לילדהּ. ומזה היא גם מקבלת חיות וחיים בלתי מוגבלים, שאינה רוצה להתנתק מהם לעד.

העניין הוא, שבאם יש אהבה טבעית כלפי הילד, ואילו אצל האדם אין אהבה טבעית כלפי יתר האנשים, אלא להיפך. מכאן, שלאדם לא חסר דבר מלבד לרכוש כלפי יתר האנושות – אהבה. במידה שבה ירכוש אליה אהבה, כך יתחיל להרגיש שהוא מקבל שפע מלמעלה, מהבורא, לפי יכולתו להעביר שפע זה לאחרים.

זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך", האדם אוהב את האחרים "זה כלל גדול בתורה", וזה הופך להיות עבורו התנאי שלפיו הוא מקבל תורה, אור עליון, שמביא לו כל טוב. את אותו "כל טוב" שהוא מקבל מלמעלה, הוא מעביר לאחרים, לכל יתר הנשמות.

אז יש "סַפק" שהוא הבורא, ויש את האדם המקבל ממנו, על מנת למסור ליתר הנשמות. ומעגל זה עובד ללא הרף. מדוע? משום שהבורא מתגלה בתוך הנשמות הללו בשביל אותו אדם, שַׁם הוא מרגיש אותו.

יוצא, שאם אדם רוכש אהבה לאחרים, הוא נכנס לחיים טובים ממש. אז היצר לא מורגש בועוד כ"רע", אלא כיצר טוב. שעל ידו מקבל האדם תענוגים מלמעלה, ואותם הוא מעביר לאחרים, כאשר בדרך עוברים כל התענוגים הללו דרכו, והוא נהנה מכך שממלא את רצונותיהם, שבינתיים הפכו להיות רצונותיו שלו.

האדם אוהב את האנשים, לכן הם קרובים אליו כרצונותיו. בזה שהוא אוהב וממלא אותם, הוא נעשה דומה לבורא. ואז רוכש דבר מיוחד נוסף, האדם נעשה לא רק למקבל כל השפע שעובר דרכו אל כל יתר הנשמות, אלא גם נעשה דומה לבורא, נעשה כמותו.

כעת נבדוק מהו הרווח מהעניין: לו קיבל האדם לעצמו, היה ממלא את עצמו, וגם זאת רק במידה שהרצון לקבל שלו לא היה מנוטרל על ידי התענוג. אך בכך שהוא מעביר את השפע למיליארדי נשמות נוספות בעולם, הנאתו גדלה פי כל אותן מיליארדי נשמות. שכן הכול עובר דרך האדם והוא מחבר לעצמו את רצונותיהם, וממלא את רצונותיהם כרצונותיו שלו.

הדבר דומה לאם לעשרים ילדים, שמקבלת תענוג גדול פי עשרים מכך שהיא מאכילה את כל עשרים ילדיה. מכאן, שהרווח הוא שבמקום לא להיות מסוגל ליהנות ולהישאר בייאוש וריקנות, האדם ממלא את עצמו פי כמה מיליארדים מאשר לו מילא את עצמו בלבד. והוא גם רוכש את אותה הרגשה, את אותו מעמד שיש לבורא עקב יחסו לנשמות, הוא מגיע לדרגתו. ועל זה נאמר: "אורייתא, ישראל וקוב"ה, חד הוא", ישראל הוא האדם שמשפיע לכולם ונעשה דומה לבורא, ואז הכול נעשה כאחד.

נותרת שאלה אחת: כיצד אדם רוכש אהבה לזולת? לאם יש רגש אהבה טבעי כלפי ילדיה, אין לה קושי לתת להם ואין לה קושי ליהנות מכך שהיא מעניקה להם. אך כיצד ארכוש אני אהבה לזולת? בדיוק לשם כך נאמר "תורה תבלין".

הרצון האגואיסטי רוצה לאהוב את עצמו ולמלא את עצמו בלבד, ואינו מבין שאפשר אחרת, אלא רק כאשר הוא מגיע לידי ייאוש מוחלט מכך שאינו מסוגל ליהנות עוד מדבר.

על ידי המאור המחזיר למוטב, שבא מלימוד חוכמת הקבלה בלבד, ניתן להפוך את הרצון ליהנות ממילוי עצמו, לרצון ליהנות ממילוי האחרים. אז אדם משתמש ברצון שלו לא כיצר רע, כרצון רע, אלא כרצון טוב. המאור שמאיר מלמעלה בזמן לימוד חוכמת הקבלה מתקן את היצר הרע והופך אותו ליצר טוב. בזה אדם מסיים את תפקידו, ואין צורך ביותר מכך.

שכן ישנו הבורא, שממנו מגיע אור התורה "המחזיר למוטב", ולאחר שתיקן האדם את רצונו, והמאור החזירו למוטב, כלומר אל הטוב, אל אהבת הזולת. אז ורק אז הוא מקבל מהבורא לא את התורה, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", אלא את המילוי, שנקרא "השמות הקדושים", את התגלות הבורא, התענוגים האלוקיים. ובהם ממלא האדם את כל רצונותיהם של האחרים, שהם כבר רצונותיו שלו, שכן סיפח אותם אליו על ידי האהבה.

כאשר כל יתר האנשים, כל הנשמות, נעשים קרובים לאדם, פירוש הדבר שעבורו הם כנשמתו שלו. ומכאן יוצא שהאדם הגדיל את הכלי שלו פי מיליארדי פעמים, והוא יכול למלאו, ליהנות ממנו, ובאמצעותו להרגיש כבורא, כפי שהוא רוצה ליהָנות לכולם.

הבורא עצמו לא מסוגל להעניק את תענוגיו באופן ישיר, אלא זקוק לאדם. ולכן כאשר האדם מבצע את פקודתו, את משימתו, בזה נעשים הוא והבורא שותפים, חברים, שווים. על זה נאמר, שהקב"ה התחיל את הבריאה, וצדיקים גומרים את הבריאה.

יוצא שהאדם נעשה כמו הבורא בנצחיותו, בשלמותו ובמעמדו. וכל זאת משום שהשתמש נכון בתורה, על ידי לימודה הנכון הרגיש את רצונו כרע, תיקן אותו, ומילא אותו על ידי התורה.

לכן כתוב: "הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, כי המאור שבה, מחזירם למוטב", לא צריך להתייחס לבורא, לא להתפלל אליו ולא לזעוק אליו, לא צריך לעשות דבר, אלא לשמור את התורה.

מה פירוש? על האדם להשתדל לקבל ממנה כוח "המחזיר למוטב". מה הכוונה "המחזיר למוטב"? כוח העושה אותו דומה לבורא. הבורא הוא טוב ומיטיב, לכן על האדם להתייחס כך האדם אל העולם כולו, כטוב ומיטיב. זו הסיבה לכך שכתוב: "ודע, כי התורה לא ניתנה, אלא לאנשי לבב", כלומר התורה ניתנה לאנשים שרוצים לתקן את לבם, שכן התורה באמת מכוונת בדיוק כנגד לבו של האדם.

לכן התנאי שניתן בהר סיני לקבלתה, כלומר לקבלת המילוי, היה: "ואהבת לרעך כמוך". שפירושו: אם תתחייבו ותרצו להגיע לזה, לאחר שהגעתם לכלל הכרה בזמן גלות מצרים שאין ברירה אחרת, התאספו כולכם תחת ההר והבורא ייתן לכם את התורה, שתתקן ותמלא אתכם. או אז תתעלו מעל הר סיני עד לאותו מקום שבו נמצאים משה והבורא.

חזרה לראש הדף
Site location tree