שאלה של חיים ומוות
אם נעשו מאמצים כה רבים כדי שהנברא יגיע לעולם הזה, מדוע עלינו לעזוב אותו? לשם מה נחוץ המוות? האם אי אפשר לחיות בעולם הזה מבלי למות? כלומר ליצור מצב שבו אם אדם צריך לחיות מאה או אפילו שש-מאות שנה, אז שיחיה וימות כשהוא מסיים את כל שרשרת הגלגולים שלו במכה אחת. לשם מה להמיתו ולהחיותו מחדש בכל פעם?
מהיכן מגיע בכלל מקרה המוות? מקרה המוות בא כתוצאה משבירת "אדם הראשון". הבורא ברא נשמה, מערכת רצונות הכוללת "תרי"ג רצונות", "עשר ספירות", כשמטרתו היא שהנברא, שנקרא "רצון ליהנות", יגיע למצב נצחי, שלם ויהיה דומה לבורא. כלומר, ייכלל במצב שנקרא "טוב ומיטיב". על מנת להגיע למצב זה על הנברא להידָמות לבורא לחלוטין, כלומר להיות כבורא לכל דבר, שכן רק דרגת הבורא היא דרגה שלמה ונצחית.
כדי שהנברא יוכל להגיע לדרגה זו, עליו להכיר את כל השפלות שבמצבו, כאשר הוא הופכי לבורא, ולהשתוקק להגיע למצב של הידמות לבורא. לא ניתן להכיר הופכיות זו, לסבול ממנה ולרצות לתקנה, אלא רק על ידי נקיטת הרבה מאוד פעולות, בסדר ממושך של פעולה אחר פעולה, כשכל רצון בתרי"ג הרצונות נחלק לחלקים רבים.
תהליך התיקון של כל רצון ורצון והתכללות כל הרצונות אלו באלו, בכל נשמה ונשמה משש-מאות אלף הנשמות, שנחלקו גם הן לעוד ועוד מיליארדי נשמות, דורש טיפול אטי והדרגתי. שלבי הטיפול הם כך, שכאשר אדם מגיע לייאוש מסוים ממצבו או לתיקון מסוים שהוא כבר בהתאמה לבורא, הוא עובר שלב התפתחות פנימית בצורה איכותית בלבד, ולא כמותית. כלומר מתהפכות בו היוצרות, וכדי להפוך אותן לחלוטין, יש להתנתק מהמצב הקודם ולעלות למצב עליון יותר.
זאת ניתן להשיג רק על ידי כך, שאדם נפטר מהרגשת המציאות הקודמת, ונכנס שוב, מההתחלה, באטיות, יחד עם התפתחותו האישית, הגופנית והנפשית, לתוך מה שנקרה "לידה", והלאה. יוצא שחיינו, אף על פי שהם נראים כמבוזבזים, בהחלט מוכרחים להיראות כפי שהם. ומקובל שמשיג את המערכת כולה, רואה שבלתי אפשרי היה לעשות זאת אחרת, אך אדם שנמצא בדרגת העולם הזה בלבד, לא יכול להצדיק את הנעשה.
על כן אפילו האדם מסכים לכך שעליו לעבור סדרת תיקונים, ומסכים שהוא בנוי מחומר הפוך לבורא, ושעליו לתקן את עצמו ולהגיע לפסגה, שכן זהו למעשה המצב היחיד שיכול להתקיים במציאות. גם עליו לחיות חיים ארוכי טווח של אלפי שנים, כשכל פעם הוא עולה ומוסיף בתכונותיו, בהרגשותיו ובהשגותיו.
אם כך, מדוע החיים לא בנויים באופן שונה מחיינו הנוכחיים, שמתוכם אנו ישנים שבע עד שמונה שעות ביממה, מטפלים בעצמנו ובגופנו כמה שעות, ועוד שעות מספר מקדישים לטיפול בילדים, לטיפוח עסקינו וכולי. עד שאפילו אדם הרוצה להיות שקוע אך ורק בעבודתו הרוחנית, נותרות לו רק שעתיים-שלוש ביממה להקדיש לזה? מדוע רק עשירית ממשך היום יכול אדם להקדיש לצרכיו הרוחניים, כאשר זוהי בהחלט תמצית חשיבות החיים ומטרתם היחידה? מדוע חיינו מסודרים בדרך כל כך לא הגיונית?
ההסבר לכך פשוט. ישנן מערכות רבות במציאות, שמתקיימות, משתכללות ומתפתחות ללא ידיעת האדם וללא התערבותו בהן. כפי שאדם חי את חייו, ובתוכו מתקיימים תהליכים שונים, במערכות הבנויות בחוכמה עמוקה לאין שיעור. והוא לא מסוגל להרגיש, להבין או לחקור אותן, כל שכן לא להפעילן בעצמו או לשלוט בהן אפילו במעט שבמעט.
כמו הגוף החי, כך גם מערכות רבות צריכות להתקיים סביב האדם ובתוכו, מערכות אנושיות ורוחניות, שהאדם לא צריך להגיע אליהן או לנגוע בהן, כביכול. עליו לעבוד, להיות בעל משפחה ולטפל בכל הדברים, שגם באמצעותם הוא עובר תיקונים, אף כי אינו מודע לאופן שבו הם מתרחשים.
על האדם מוטל ללמוד באותן שעתיים פנויות שיש לו ביממה, מהי שיטת תיקונו האמיתית, שאותה הוא מסוגל ומחויב לבצע בעצמו. שיטת הקבלה מסבירה מה עלינו לעשות, ולאדם מספיקות שעתיים של לימוד ביום כדי להכניס את הרוח הזו לכל יתר שעות חייו.
כשהאדם מתקדם בעזרת הלימוד, הוא מתחיל לפתוח את המציאות כולה ולראותה כמערכת אחת קשורה ומורכבת, המביאה את דרגות הדומם, הצומח, החי והמדבר למטרת הבריאה. ואם הוא נוטש את כל העסקים שאינם קשורים בתהליך זה, ומעמיד את עצמו נכון בתוך התהליך, הוא מצליח בכל תחומי החיים ומגיע לפסגה.
בדרך ההתקרבות לעולם הנצחי והשלם, אנו הולכים תמיד מהבלתי שלם אל השלם, לכן בכל פעם מחדש איננו מסוגלים ליישר ולהעריך בצורה נכונה את המצב הבא שלנו. אנו לא יכולים להצדיק אותו, משום שהוא נראה לנו בלתי מושג ובלתי מובן. ובכל פעם עלינו להתקדם, מחוסר ברירה כביכול, ועל כן השאלות יישארו לנצח.
לפתור אותן אפשר רק כאשר האדם מגיע למקום גבוה יותר, מביט לאחור, ורואה מה באמת היה קודם לכן. אך כשיביט קדימה, יישאר שוב עם אותה שאלה, כשאין לו ברירה אחרת מלבד לעלות למדרגה עליונה יותר. זאת, כאמור, משום שהתהליך נע מהבלתי שלם אל השלם.
בנוסף, כאשר אדם נפטר מחייו הגופניים וממשיך להתקיים בין גלגול לגלגול בצורת "נפש" בלבד, אז יש לו אפשרות להתחבר עם נפשות אחרות של אנשים אחרים, וכך הוא מגיע להתכללות מיוחדת בגלגולו הבא, וממשיך את חייו בצורה אחרת, כשהוא מתקן את עצמו.
בחיים האלו אנו לא מסוגלים להתכלל נפשית זה עם זה, משום שקליפת הגוף הגשמי מבדילה בינינו ולא מאפשרת את ההתחברות הזו. אך כאשר נפטרים מהגוף, מהאגו שלנו, ומתקיימים כנפשות בלבד, אנו יכולים להתחבר בינינו ולהמשיך לתקן את עצמנו הלאה, כתוצאה מהחיבור שעברנו כשהיינו ללא גופים.
כלומר, כשמסתכלים נכון על התהליך של "חיים ומוות" בגלגולים רבים שהאנושות עוברת, רואים שבעולם הזה אדם עובר תיקון מסוים, ובעולם העליון הוא עובר תיקון אחר, ושוב בעולם הזה עובר תיקון מסוים ובעולם העליון עובר תיקון נוסף, כך שעליו להיות בתקופות מסוימות בגוף.
מכאן, שדרך קליפת הגוף, דרך האגו, האדם עושה את עבודתו לבד, מבלי להתייחס לאנשים אחרים, ובתקופות שבין חיים לחיים, הוא מצוי כנשמה, ומתייחס לאחרים מתוך שנמצא איתם בחיבור רוחני יותר. לכן מגלגול לגלגול עולה צורת ההתחברות, הן ברוחניות והן בגשמיות.
ובאמת, ניתן לראות כיצד הופך העולם לכפר קטן, ונוצרת התחברות בין העמים והדעות. שכן גם בעולם הרוחני נשמותינו נטולות הגופים מתקרבות זו לזו יותר ויותר. בסופו של דבר תגיע האנושות כולה למצב שבו תתחבר בגוף ונפש, "כאיש אחד בלב אחד", בחיבור עם הכוח העליון. מובן שישנם סיבות ותהליכים נוספים שלא ניתן להסבירם בפשטות.
מדוע כל אדם נולד עם תכונותיו המיוחדות? מדוע הוא קושר עצמו בזוגיות מסוימת? מדוע הוא נולד דווקא אצל הורים מסוימים ותחת נסיבות מסוימות? את הכול אנו יכולים לבדוק, למדוד, לקרוא ולהבין רק אם נראה את שרשרת התיקונים של כל הנשמות, ואת השתתפותה של כל נשמה עם היתר.
אז נגלה כיצד הדרך שבה עובר כל אחד את שרשרת גלגוליו היא הנכונה, האופטימאלית והמועילה ביותר. אותן שעתיים ביום שניתנו לאדם, כדי לרכוש את שיטת התיקון, מטרתן היא, שהוא יתייחס לתהליך שהוא עובר מתוך חוכמה, הבנה והשגה, בהשתתפות עצמית, עצמאית ברורה.
האם המוות הוא תהליך מודע? האם האדם מודע לכך שהוא מת או שזה תת הכרתי?
מדוע תת הכרתי? מוות מורגש אצל מקובל כחלק הכרחי מהמאורעות שעליו לעבור בתיקון שלו, מההתחלה ועד הגעתו למטרה הסופית. לכל אחד ואחד, אפילו למי שנתקל עכשיו לראשונה בקבלה, ישנה הזדמנות כבר בחיים אלו לסיים את כל התהליך ולא להתגלגל שוב.
אנו עוברים את הגלגולים הללו כדי להגיע בעקבותיהם למטרה, להשתוות הצורה עם הכוח העליון. ואם מקובלים מספרים לנו שזה אפשרי, וזה כל מה שעל האדם לעשות, אז אנו בהחלט מסוגלים לזה, ורצוי שכל אדם ישתדל לעשות כך, ואז לא ייאלץ להתגלגל עוד.
האם כנשמות, אנו מגיעים לעולם הזה מרצון ויוצאים ממנו מרצון, כלומר מתוך מטרה להגיע לגמר תיקון?
אם מדובר במקובל, אז ודאי שהוא קובע את כל התהליך שקורה לו, מסכים עמו וחי את חייו מעל מקרי החיים והמוות הגופניים. מקובל רואה את כל הקיום הגופני כצורת חיים בדרגה נמוכה יותר מרוחניות, ולכן הוא מזדהה עם חייו הרוחניים, ואילו חייו הגופנים כביכול אינם בעלי חשיבות גבוהה במיוחד.
זכור לי, שכשהתחלתי ללמוד אצל הרב ברוך אשלג, כעבור שבועות מספר שאלתי אותו מה היחס לחיים ומוות מנקודת מבטו של אדם הנמצא ברוחניות. הוא השיב: "אני מביט בך ורואה שהגעת לשיעור שלי בחולצה חדשה, לבנה ויפה. האם החלפת אותה לפני השיעור? החלפת. כפי שאתה יודע שעליך להחליף חולצה, כך אדם שמצוי בתוך הנשמה מסתכל על גופו הפיזי, ויודע שיבוא הזמן שבו יהיה עליו להחליף את הגוף, ולא יותר. הוא מתייחס לכך כפי שהתייחסת להחלפת החולצה שלך."
המקובל מזדהה עם כוח העליון, עם דרגה עליונה יותר, עד כדי כך שהוא מסתכל על דרגת הקיום הגופנית כדומם לעומת דרגתו.
רבים מניחים שלאחר המוות, יהיו מלאכים שידאגו להציב אותם בגן עדן וללמדם תורה, ואם יסרבו, יגיעו לגיהינום. מה הקבלה אומרת על כך?
השאלה היא בעצם: האם על ידי מעשים כלשהם כאן, יוכל אדם לגרום לעצמו מציאות טובה יותר בעולם העליוןלאחר המוות?
ישנן אמרות רבות על כך, שמעשיו הטובים של אדם יובילו אותו לגן עדן וכולי. אני הייתי אומר זאת אחרת, אין לאדם בעולם הרוחני יותר משהשיג בעולם הזה, מלבד תוספת רוחנית מזערית מכך שנפטר מצרותיו הגופניות. אבל אם האדם לחלוטין לא עוסק ברוחניות, מדוע שתהיה לו מדרגה שלא זכה לה ושאינו שייך אליה?
בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, שכתב את פירוש הסולם על ספר "הזוהר" ועוד ספרי קבלה רבים, כותב שהאדם בעולם הזה לא מסוגל להתקיים ללא ידיעת הטבע של העולם הזה. ועליו לחקור את הטבע ולהכירו, אחרת לא יסתדר, לא ידע היכן למצוא מזון וכיצד לייצר ביגוד וכולי. כלומר הוא מוכרח לדעת את מה שקורה בעולם הזה וללמוד כיצד לשלוט בו, וכפי מידת שליטתו במציאות הגשמית, כך הוא מסוגל למלא עצמו בכל הנחוץ לו. כן הוא הדבר גם כלפי המציאות הרוחנית.
כפי שגופי אינו יכול להתקיים כאן בלי ידיעת העולם הזה, כך נשמתי לא תוכל להתקיים בעולם הרוחני ללא ידיעת העולם הרוחני. וידע זה יכולה לספק רק חוכמת הקבלה. לכן אם האדם רוצה לדאוג לא לתקופה זו בלבד הנקראת "חיים גופניים", אלא גם לתקופה הבאה אחריה שנקראת "חיים רוחניים", ושלאחריה שוב יגיעו חיים גופניים וחוזר חלילה, עליו לדאוג כל הזמן הן לזו והן לזו. לכן חיינו כלולים מגשם ורוח.
גם כשנהיה בעולם הבא, מחוץ לגוף, אדם שלא סיים את התיקון שלו, יהיה חייב לדאוג לנשמתו ולגופו העתידי, כששוב תקרב עת היוולדו בעולם הזה, ויהיה עליו להביא לעצמו, כביכול, את חייו העתידיים, כדי להמשיך את התהליך.
לא במקרה קיבלנו ידע על כך שקיימות רק נשמות מחוץ לגוף שלנו, קיבלנו זאת מאנשים שהשיגו את האלוקות ומספרים שלא נוכל להסתדר נכון בעולם הזה ולא בעולם הבא ללא ידיעת המציאותהרוחנית, כפי שאנו יודעים את הגשמית.
"הזוהר הקדוש" מסביר זאת בכל עמוד. ספרי קודש אלו ניתנו לנו רק לשם כך, והם הספרים השימושיים ביותר לאדם. כשם שאדם צריך בעולם הזה שיטה כיצד להסתדר, כיצד לבנות בתים או לספק לעצמו מזון (ולשם כך אינו זקוק לספרי קודש), כך זקוק האדם לספרי הקבלה כדי להשלים את שאינו יודע על העולם הרוחני.
אם אדם משלים את שני חלקי הקיום שלו, גם בגוף וגם בנשמה, שני החלקים שהשליםמזכים אותו בתכלית, הנקראת מחשבת הבריאה "להיטיב לנבראיו". אך ורק בדרגה גבוהה וסופית זו ניתן לומר שנכללנו ב"להיטיב לנבראיו". רק בה, שהיא דרגה שלמה ונצחית.
על כן המקובלים כולם פונים לכל אדם באשר הוא, ללא הבדל מין, לאום או גיל, ומסבירים לו בכל שפה ולשון שאין שום אפשרות לא להתגלגל שוב, ולהימנע מצרות, מכות וייסורים, אלא רק על ידי ידיעת העולם הרוחני.
יותר מכך, מקובלים אומרים שכל מקרי העולם הזה הינם תוצאה של העולם הרוחני, שממנו יורדים כל הכוחות וכל המקרים שמצטיירים לפנינו כאן בעולם הזה. לכן אם ברצונו של אדם לשנות אפילו את חייו הגופניים, עליו לעלות לדרגה רוחנית, ושם, בשורש, לעשות את השינוי, שממנו כבר ירדו אליו פקודות טובות יותר, וכך יגיע סוף סוף למצב טוב. ולהיפך, כל הייסורים שיורדים אל האדם, מטרתם לזרז אותו ללמוד את החוקים הרוחניים, את המציאות הרוחנית כקובעת ושולטת בכל הבריאה.
בעניין עצמאות הנשמה, האם הנשמה קובעת מה יהיה גלגולה הבא או שזה נקבע עבורה?
הנשמה היא היסוד, היא פנימיות האדם, "האני" שלו. והגופים שהנשמה מתלבשת בהם מתקיימים וחוזרים לעולם הזה בכל מיני מקרים רק בכדי לעזור לנשמה לעלות עוד ועוד ולהגיע למצבה האמיתי. הגוף זניח כלפי נשמה, עד כדי כך שניתן להחליף את חלקיו או לחיות עם חצי גוף, חלילה. הגוף קיים רק לצורך הנשמה. ולכן, ברגע שהאדם גומר את תיקון הנשמה, הוא נפטר לחלוטין מחובתו להגיע שוב לעולם הזה,מלובש בגוף.
התופעה הזו, שאדם קיים רק בנשמה ולא בגוף, היא תופעה ידועה באנושות. דתות ואמונות רבות מבינות זאת, אך שיטת הקבלה היא היחידה הנותנת לאדם אפשרות להשתמש בזה בצורה מועילה.
חוכמת הקבלה נותנת לאדם ידע, ושיטה כיצד לשנות את הגורל, כיצד להיטיב לנשמתו כך שלא יצטרך לרדת שוב לעולם הזה, לגוף הפיזי, ולעבור שוב שנות ייסורים. אלא היא מאפשרת לו להיות במצב אחר לגמרי, מצב מושלם, שלם ונצחי.