אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / מבט לקבלה / ממדע לקבלה / מהכוח אל החומר
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

מהכוח אל החומר

אם בתחילה הייתה הדרך הרוחניות חלק בלתי נפרד מחיי עם ישראל, והאדם חי מתוכה ולשמה ובשאיפה מתמדת לממש את מהות קיומו, בשלב מסוים התפוגגה הרוחניות ונעלמה לה. והעם החל לעסוק רק בחומר, שהפך לחלק בלתי נפרד מחייו. האם באיזו נקודת זמן עתיד החומר להשתלט על חיינו לחלוטין?

היווצרות היקום התרחשה לפני שנים רבות מאוד. לאחר שנוצר, החלה התהוות החומר בתוכו עד לכל צורות הדומם שלו. מהחומר הדומם נוצרו כוכבים ופלנטות, וביניהם גם מערכת השמש, שנוצרה יחד עם כדור הארץ, והתהליך כולו ארך מיליארדי שנים.

בעל הסולם כותב שכדור הארץ התחמם והתקרר תכופות במשך שלושים מיליון שנה. כתוצאה מתהליך ההתחממות וההתקררות הקליפה העליונה של כדור הארץ התחזקה ונעשתה כה קשה, עד שממנה החלה להתפתח בחינת הצומח.

כיצד החלה בחינת הצומח? יש מאין? כל התהליכים הינם תוצאה של הכוחות הרוחניים המצויים ביקום, שהיה פעם מלא ופעם ריק, והכוחות הם תמיד הפועלים היחידים בו. כוחות אלו החלו להתגשם לחומר. מה פירוש להתגשם לחומר? אין כל הבדל בין כוח לחומר, כוח הוא אותו החומר, והחומר הוא אותו הכוח.

אם ניקח דבר מה מוצק ונחמם אותו, הוא יהפוך לנוזל, נוסיף לחממו, ויהפוך לגז, עד שלא נרגיש בו כלל. האם חומר זה, שהיה מוצק, חדל להתקיים? ודאי שלא, הוא קיים, רק בצורה אחרת, כזו שאין ביכולתנו להרגיש או לראות, כלומר הוא נעלם מיכולת תפיסת חמשת החושים, אך מובן שהוא ממשיך להתקיים. אפשר גם לעשות את התהליך ההפוך, להפוך גז תחת לחץ וקירור לנוזל, ומנוזל לעשותו מוצק.

בין שאנו תופסים ובין שלא תופסים דבר מה בחושינו, אם מדובר בכוחות נעלמים ואם בחומרים מוצקים, הכול נמדד כלפי הרגשת האדם, אך הדברים קיימים ונמצאים ביקום מאז ומעולם. כך שהיקום נוצר מתוך השתנות התנאים, מכוח שהחל להתממש כאוויר, כסוגי גזים, ולאחר מכן כנוזל ואז כחומר מוצק. אותו דבר קרה עם דרגות הצומח, החי והמדבר – אותו כוח שטרם התגשם בחומר, החל להתגשם.

אז החלו להיווצר צמחים למיניהם, כפי שמגז נעשה נוזל ומנוזלים מוצק, כך גם מכוח נעלם החלו להתהוות צמחים ומכוח נעלם בדרגה גבוהה יותר החלו להתהוות חיות, כולל האדם. כוחות אלו המשיכו להתפתח, עד שנוצר על פני כדור הארץ כל מה שקיים בו כיום. בשום מקום אחר לא רואים עדיין התפתחות כמו זו שעל כדור הארץ. שאר היקום הוא בעצם לא יותר מגושי חומר מוצק, פחות או יותר.

התהוות כוחות אלו, מטבע היותם מסוג נעלם שהופך למתגשם יותר ויותר, הייתה התפתחות לצמחים, לבעלי החיים ולבסוף – לאדם. האדם התפתח בצורתו הגופנית, וחי תחת החזקת אותו כוח נעלם שיצר אותו ושפעל כדי לבנות את צורתו הגשמית. עד שבאה העת שבה החל כוח זה להביא לאדם לא רק את צורתו הגשמית, היינו התגשמות הכוח בחומר, אלא גם הכניס באדם תוספת מיוחדת, כוח נוסף, שנקרא "כוח רוחני".

אז נוצרה באדם התשוקה, הרצון לדבר מה גבוה יותר מאשר להתקיים כנפש חיה. האדם החל להביט מעלה כביכול, לא מעלה לשמים, אלא להביט דרך הטבע בשאיפה לגלות מה עומד מאחוריו. האדם החל לשאול, מנין באתי? לשם מה אני קיים? הוא החל לשאול על תחילתו ועל סופו. על מה נמצא מעבר לחיים, לפניהם, ומה שמחכה לו בקצם.

בבהמה אין שאלות מסוג זה, אז מהיכן הגיעו שאלות אלו לאדם? השאלות עולות בו, כי בתוך האדם, לעומת הבהמה, מצוי כוח נוסף, מִדָרגת כוחות גבוהה יותר, שבונֶהבו רצונות מיוחדים, רצונות שנקראים "אדם".

אותה ישות שבה התגלה בפעם הראשונה הכוח הרוחני שבירר והצית בה את הרצון והתשוקה לרוחניות, כלומר התגלותו הראשונה של הכוח שעשה מה"חי" אדם, שהחל שואל מי ומה אני, הייתה ביצור שעל פני האדמה נקרא "אדם".

לפני "אדם" חלפו דורות רבים שבהם איש לא שאל שאלה מעל לדרגת הגופניות. "אדם" היה הראשון ששאל ודיבר על כך מתוך הסקרנות שהתגלתה בו, ומתוך התשוקה לגלות את שורשו, התשוקה להגיע למה שמצוי למעלה ממנו, אל הכוח שברא אותו, מפקח עליו, מוביל אותו במשך כל חייו, ושכנראה, החל למשוך אותו בחזרה אליו.

השאלות ששאל הן אלה שפתחו את כלי הקליטה שלו, את רגשותיו. ואת הדבר החדש שגילה, חש והבין, כתב "אדם" בספר "רזיאל המלאך", שאותו ניתן לרכוש בכל חניות הספרים גם בימינו. אחריו כבר באו אנשים נוספים שהבינו וקיבלו את הידיעה שקיים דבר מה מעבר לחושים, דבר שכרגע אין בכוחו להרגיש.

כיום אנו מרגישים חלק מזערי בלבד מתוך כלל המציאות שבה אנו מצויים, כאדם שנמצא בחדר שרובו חשוך, ולכן רואה רק את מה שמאירה לו המנורה באורה החלוש, ורק באזור שבו היא מאירה. אך האדם לא רואה או מרגיש שבאזור שאליו אור המנורה לא מגיע, ישנם עוד אינספור כוחות ,פרטים, סוגי צורות חיים מגוונים ועוד.

האדם פשוט לא מסוגל לתפוס זאת בחושיו, ומתוך כך שאינו תופס, הוא שוכח ואף אינו מביא בחשבון שזה קיים. אלא האנושות מוסיפה להימצא במעין ערפול, דמיון שווא שהעולם והמציאות כולה הם רק מה שגלוי לעין, כלומר רק מה שניתן לתפוס ולראות באזור הדל שבו מאירה המנורה.

עברו עשרים דורות מאז "אדם הראשון", כשכל דור כבר כלל אנשים בודדים בעלי "הנקודה שבלב", שיכלו להבין ולגלות את הרעיון הרוחני.עד שהגיע אדם מיוחד, שנקרא אברהם. ומתוך רצונותיו הגדולים והשתוקקותו העמוקה, חיפש בכוחותיו אחר הכוח העליון והכללי ביותר, זה המפקח על כל מה שקיים במציאות. ובאמת, מתוך רצונו החזק התגלה לו אותו הכוח. אברהם החל לחוש בו רק מתוך כך שהשתוקק תשוקה עזה להרגישו.

כאן חשוב להדגיש, שהכוח הנקרא "בורא", "המנהיג", "המאציל", "המפקח", "השולט", אינו בא ומתגשם כלפי האדם כך שמתראה לו בצורת בשר ודם. אלא האדם עצמו מקבל חוש מיוחד, חד מאוד, שדרכו הוא מרגיש את הכוח הזה, בעודו כוח. כלומר יוצא אל אותה רמת הֶרגש כמו זו של הכוח.

אנשים שיכולים להגיע להתפתחות החוש השישי כלומר להגיע לרמת חידוד חושים עד כדי הרגשת הכוח העליון, נקראים "מקובלים". אברהם היה הראשון שבמאמציו הגיע לזיכוך כזה שהרגיש בכוח העליון. הוא יצא מהאזור שבו המנורה מאירה אל אזור רחב יותר והחל לראות מעבר לו, ועל כך כתב בספרו "ספר היצירה".

בנוסף ליציאתו לרוחניות, קיבל אברהם הבנה מגילוי אותו הכוח, שאין לאדם מטרה או משימה חשובה וגדולה יותר מאשר להפיץ בקרב הרבים את הידיעה על כוח זה, על החוקים הקיימים בעולם ועל מטרת האנושות, למה עליה להגיע. אברהם החל לפעול למימוש המשימה, הוא ישב בפתח האוהל וקרא לאנשים לבוא לשמוע את שיש לו לספר, עד שארגן קבוצת תלמידים משלו. כפי שכתוב במדרש העתיק, גם שרה אשתו עזרה לו, והייתה מגיירת נשים כפי שהוא גייר גברים.

מאוחר יותר עקרה הקבוצה ממקומה למקום אחר, שנקרא "ארץ ישראל", ולאחר מכן ירדה מצרימה. הירידה מצרימה לא התרחשה בזמני אברהם ויצחק, אלא בסוף ימיו של יעקב, נכדו של אברהם.

קבוצה זו, בזמן שהותה במצרים, קיבלה השפעה כה גדולה מהכוח העליון, עד שהחלה להרגיש את ניתוקה ממנו, כלומר את הימצאותה בגלות. הכוח העליון לא התרחק מהם, אך היה מעורר בהם תשוקה גדולה ליתר חיבור. לכן לאחר שגדלו במספרם וברצונם לרכוש חושים זכים יותר, שבאמצעותם יוכלו לבוא במגע עם הכוח העליון להתחבר אליו, להרגיש אותו ולחיות בהשפעתו. קיבלה קבוצה זו את השיטה כיצד להחזיק בקשר עם הכוח העליון, וכיצד להפְרוֹת ולפתח את הקשר יותר ויותר.

כך משך מאות שנים הלכה והתפתחה הקבוצה, עד שהגיעה למצב שבו צמח הרצון לקבל שבה, האגו שלה, לממדים כאלו שהביאו לניתוק מהרגשת הכוח העליון, והחזיר אותה להרגשת אותו אזור שבו מאירה המנורה בלבד. אף על פי שניסו להתנגד לזה, האגו בער בהם בעוצמה רבה והביאם לתופעה של ניתוק הדרגתי מהכוח הרוחני, עד שלפתע איבדו כליל את אותו קשר עצום עם הכוח העליון.

חלק מהעם איבד את הרגשת הכוח העליון, ואילו חלק עדיין החזיק בו. מי שאיבדו את ההרגשה נקראו "צדוקים". בשלב מאוחר יותר הכניסו צדוקים אלו לעם שיטות זרות ותרבות זרה, שגרמו לתוספת אגו בתוכם, עד שהעם כולו איבד לגמרי את החוש השישי. היינו את הזַכּוּת שמאפשרת להרגיש את הכוח שמחוץ לאזור אורהּ הדל של המנורה, ושכח לחלוטין מקיומו של החוש.

למעט אותם אנשים בודדים, שעוד חשים תשוקה לחיבור הרוחני בכל דור ודור, ועל ידי מאמצים גדולים מזככים עצמם עד להרגשת הכוח העליון, אותו הכוח שהתגלה לאברהם אבינו, כל היתר מצויים בגלות, בריחוק מהרגשת הכוח העליון, עד לימינו.

כיום עם ישראל מגיע למצב שבו אותו אגו שהעצים במשך כל שנות הגלות, אותו אגו שבער ועודו בוער בו, מראה שהוא עדיין ריק, וכי שום מאמץ מכל מאמציו במשך אלפיים שנות הגלות לא הצליח למלאו. כאשר אדם רואה עד כמה נכשל בניסיונותיו למלא את האגו, הוא נכנס לייאוש, שכן אין בידו התשובה כיצד לקבל סיפוק.

אדם שמגיע לכלל ידיעה שלא יוכל לספק את הרצון לקבל, לאחר שכבר רכש ניסיון רב וראה שזוהי משימה בלתי אפשרית, לא נותר בידו דבר מלבד שיטת הקבלה, שסוברת שהבעיה אינה נעוצה בסיפוק האגו. אלא בעצם היותו מצוי באזור שבו מאירה מנורה קטנהאך חלק מזערי מן המציאות המלאה.

לפיכך, מובן שבעולם הזה האדם לא יצליח למלא את עצמו או לדעת לשם מה הוא קיים, מהיכן בא ולאן עוד ילך, אלא עליו לגשת ולפתוח את אזור הכוחות הנסתרים מעין. אין הכוונה לכך שהאדם יגשים את הכוח העליון כ"אדם", חלילה, כפי שעושות הנצרות והאסלאם בדמותם של מוחמד ושל ישו. אלא הקבלה סותרת זאת מכל וכל. זו לא יכולה להיות מטרת הכוח העליון, שכן מטרתו שהאדם יזכך עצמו עד שיגיע אליו, אל דרגתו שלו, וזאת בזמן חיותו כאן, בעולם הזה.

לכן, אומרים מקובלים, בימינו נכנסת האנושות כולה לייאוש, ולהכרה בכך שזהו מצב ללא מוצא. חוכמת הקבלה צריכה להראות לאנושות את הדרך ואת היעד הרוחני, וזו משימתו וחובתו של עם ישראל כעם סגולה, כעם הנבחר, להיות אור לגויים. או אז ישובו כל העמים יחד לאותו מצב בו יחיו כולם במציאות לכל רוחבה ועומקה, והיקום כולו יתברר ויתבהר לאדם. שכן מעל ליקום הגשמי מתבררים כל אותם כוחות העומדים מאחורי החומר, מעליו ומחוצה לו.

האדם אינו צריך להזדכך לשם כך עד כדי היעלמותו מהעולם הזה. אלא הרצון הפנימי שלו פועל לשם כך, בעוד הגוף הפיזי נותר אותו הגוף, על כל רצונותיו הגשמיים. צריך להאכילו ולטפל בו, אך פנימיות האדם נעשית כה זכה, עד שמתחילה להרגיש את הכוח העליון, הנעלם מהחומר, ולהגיע להרגשת חיות וקיום כזו של הכוח העליון. זוהי מטרת האדם באשר הוא, בתוך מסגרת חייו בעולם הזה, ללא הבדלי דת, מין גזע או לאום.

החוק הכללי, שנקרא בורא, דוחף אותנו לזה, אם נרצה ואם לא, על ידי כך שהוא מעורר בכל אומות העולם שנאה כלפי העם היהודי, ועל ידי זאת ששולח צרות מבית. הבורא לא ישקוט ולא ינום עד שיחייב את עם ישראל להגיע למטרה.

כלומר, עד אשר תשוב האנושות כולה, כפי ששבו "אדם הראשון", "אברהם", "משה" ויתר המקובלים, להיות בקשר עם הכוח העליון, להיות בדרגתו ובהרגשת נצחיות ושלמות, עד שמציאותנו בגוף כלה ונפסד זה לא תהיה מורגשת בנו, אלא ברמה שבה אנו חשים גזירתן של שערות או גזיזת ציפורניים. וכך יהפוך גם הגוף זניח לחלוטין לעומת ההרגשה הפנימית שנקראת "נשמה".

לא נעניק שום חשיבות לשאלה אם הגוף חי או מת, אך את המסע אל הרגשת הרוחניות, הרגשת הכוח העליון, עלינו לעבור דווקא בזמן שהותנו בגוף הפיזי.

חזרה לראש הדף
Site location tree