ספרים של קודש
מעיון שטחי בכמה פרקים של ספר "הזוהר" עם פירוש הסולם, נראה כאילו מעבר למטרתו המרכזית לסייע לאדם לגלות את מטרת קיומו האמיתית, הכניסו המקובלים גם נבואות של אחרית הימים. לדוגמה, נבואה ממאמר "ביאת המשיח", שמספר על הצרות שיתעוררו בישראל כשהתורה תישכח בדורות האחרונים. מה היא בדיוק מטרת הנבואות הללו? מדוע הן מצאו את מקומן בספר ה"זוהר", והאם מטרת הספר לנבא נבואות?
חשוב להבין שלא רק ספר "הזוהר", אלא ספרות הקודש כולה לא מספרת על העתיד, אלא היא עוסקת בעולם העליון וחוקיו. לכן עלינו לראות בכל הדוגמאות שבספרים חוקים הקיימים במרחב סביבנו, חוקים קבועים ומוחלטים שאינם משתנים, והנביאים, שהם מקובלים שהגיעו לדרגת נבואה, מספרים לנו עליהם, כפי שמדענים מספרים על חוקי העולם הזה בפיזיקה, כימיה וכדומה.
לכן נבואה אינה מתקיימת בזה שקם נביא ומכריז שכך או אחרת יקרה, ובזה מנבא את עתידנו. אלא הבורא ו"האור העליון" חד הם, ונמצא במנוחה מוחלטת, כלומר ללא שינוי כלפי הנבראים, ושמו הוא "טוב ומיטיב". דבר לא משתנה מצדו, הוא מוחלט, שלם ומעל לכול. בשלם לא יכול להיות שום שינוי, אלא כל השינויים הם רק בתוכנו, רק בתוך המקבלים מהשלם, בהתאם לרמת השתוות הצורה, רמת התאמתם לבורא – יותר או פחות.
כתוב: "עיר פרא אדם יולד", שפירושו, אדם נמצא לפי טבעו הפוך לחלוטין מהבורא, ובזה שעשה לו כך הבורא, העניק לו "מתנה" זו, כדי שהאדם יגיע להכירו מתוך ההופכיות, מתוך החושך המוחלט, שכן כל מה שאדם משיג, מושג רק מתוך ההבדל בין אור לחושך.
לכן, כדי להכיר את הבורא, עלינו להצטייד ראשית, בתכונות ההפוכות לו. מלבד התכונות ההפוכות, נתן לנו הבורא גם אמצעי שבעזרתו נגיע להתאמה אליו, כמו שנאמר: "שׁובה, ישׂראל, עד, ה’ אלקיך". האמצעי נקרא "המאור המחזיר למוטב".
היכן נמצא מאור זה? בעולם העליון. מדובר בספירה חיצונית שמצויה סביבנו, ואיננו יכולים להרגישה, כמו גם את הכוח המצוי שם, שהוא האור העליון, וזוהי למעשה "מציאות הבורא" או "התגלות הבורא".
נשאלת השאלה, אם האדם לא מסוגל להרגיש את המציאות הזו, אז מהו ש"נתן לנו את המאור המחזיר למוטב"? מאור זה אדם יכול למשוך על ידי לימוד מספרים, המספרים על אותו מרחב נסתר מעין. אף כי הספירה החיצונית שסביבנו היא נסתרת, אם נקרא עליה, נמשוך על עצמנו כוח, אור שנמצא שם.
הספרים שמהם ניתן למשוך את ה"מאור המחזיר למוטב" נקראים "ספרים קדושים", משום שבניגוד לכל יתר הספרים ולכל מה שאדם יכול לעשות בחייו, ספרים אלו תמיד מחזירים את האדם למקור שלו, לבורא. והלימוד בספרים אלו אז נקרא "תורה".
אך אם אדם לומד מספרים שמדברים על העולם העליון, שלא במטרה למשוך משם מאור, אזי זה לא נקרא "תורה", אלא "ספר היסטורי" או "ספר חוקים". מכאן, שכאשר אדם קורא בספר, תלוי רק בו עצמו אם תהיה זו "תורה" עבורו, כלומר ש"המאור שבה מחזירו למוטב", או לא תורה.
בתלמוד בבלי כתוב, שאם אדם לא רואה סימן יפה כעבור שלוש שנות לימוד לפי רבי יהודה, או חמש שנים לפי טנא קמא, כלומר אינו מרגיש שהאור העליון תיקן אותו ופתח בפניו את העולם הרוחני, אדם כזה, שיהיה ברור לו שאינו לומד תורה, אלא לומד סתם. כלומר לומד שלא לשם התיקון, ש"המאור שבה מחזירו למוטב".
מכאן מובן מדוע מקובלים אומרים, שצריך ללמוד את חוכמת הקבלה, שמספרת לאדם באופן הברור והגלוי ביותר על העולם הרוחני. ולכן אם ילמד אדם מספרים אלו, ודאי שכעבור שנים מספר יגלה ויפתח את המציאות העליונה, ידע את חוקיה, ובעצמו יגיע לדרגת נביאים, כלומר יכיר את העולם העליון.
על מה בסך הכול מספרים הנביאים? הם מספרים על חוקים קבועים, שאותם נזכה לראות גם אנו. אם חוקים אלו פועלים עלינו כל הזמן, אזי מדוע יש בעיה להסבירם לאדם? הבעיה היא שהחוקים אמנם קבועים, אך פועלים על האדם בהתאם לרמת הידמותו להם.
"חוק השתוות הצורה" בין נברא: אדם, חי, צומח או דומם, לבין חוקי הבורא, הוא החוק העיקרי. כלומר, ככל שנברא מצוי בהתאמה רבה יותר לחוק, כך הוא מרגיש עצמו טוב, נוח, בטוח ומאוזן יותר.
חוק זה מתבטא בכל יתר חוקי העולם הזה, לדוגמה בחוק השוואת לחצים, השוואת חום בין אדם לבין החלל שסביבו. לפי המידה שבה אדם מסוגל ליצור ולהחזיק בתוכו שינויים, כך שגופו יתאים למה שמחוצה לו, כך הוא מרגיש טוב יותר.
זהו חוק "הומיאוסטאזיס", שמביא את הגוף לנסות לשמור תמיד על איזונו עם הסביבה, ככל שניתן. החוק פועל בדרגות פשוטות, גופניות, של השוואת סביבה עם האדם, ופועל גם באופן מנטאלי ומוסרי, ודוחף את האדם לחפש בעקביות סביבה שמתאימה לו לפי מחשבותיה ורצונותיה, כך שייטב לו בחיקה. חוכמת הקבלה כולה מספרת, כיצד נוכל להיות בהשתוות הצורה עם חוקי הטבע, שפועלים עלינו מבחינה גשמית ורוחנית כאחד, כי אנו משתנים ללא הרף מבפנים.
לכן, למרות הכתוב "עיר פרא אדם יולד", ו"יצר לב האדם רע מנעוריו", ואף על פי שהאדם מצוי בהופכיות הצורה לחוקי הטבע, המצב לא כל כך נורא. משום שכאשר אדם נולד, הרצון שלו קטן, ואי לכך גם כל תכונותיו "קטנות", ואז למרות שהן הפוכות מחוקי הטבע, שבכללות נקראים בורא, החוקים עדיין לא פועלים עליו ביתר הופכיות, כלומר הם עוד לא מורגשים ככוחות התנגדות קיצוניים.
ודאי שגם לאדם שחי לפני עשרת-אלפים שנה או חמישים אלף שנה היו בעיות עם הטבע והסביבה, אך בימינו, הרצון לקבל כבר גדל במשך ההיסטוריה, שכן האנושות משתנה ללא הרף, ומתפתחת מדומם, לצומח לחי. ועל כן כל דור ודור נמצא לפי תכונותיו בחוסר השתוות צורה הולכת וגוברת, וההפרש הזה פועל לרעת האדם, מבחינת הרגשתו.
לכן ב"זוהר" הקדוש
וביתר ספרי הקודש ("קדושים", כלומר מספרים על חוקי העליון) כתוב: השינוי הפנימי לא תלוי באדם, אלא זהו שינוי קבוע, תמידי, שפועל כשעון מתקתק. אך אם האדם לא ישתנה בכל דרגה ודרגה של התפתחות הרצון לקבל לפי התאמה לכוח העליון, הוא יגיע לחוסר השתוות הצורה כזו, שבכל דרגה יבואו צרות לפי רמת גדילת הרצון לקבל.
מכאן, שהם מספרים לאדם מהי חוקיות ומה קורה כתוצאה ממנה. כך שהיו נביאים שסיפרו על חורבן בית המקדש, והיו נביאים שסיפרו על זמננו, כמו שצופה "הזוהר" את העתיד לקרות בסוף הדורות.
ועולה השאלה, אם ממילא זה מה שיקרה, ואנו כצאן המובל לטבח, לשם מה מספרים לנו על זה? העניין הוא, שאנו יכולים לשנות את תהליך ההומיאוסטאזיס, היינו את השתוות או חוסר השתוות הצורה שלנו, עם החוק הכללי שנקרא "בורא".
כלומר, אנו יכולים להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, להתקרב אליו ולהידמות לו אך רק במידה שנממש את ההזדמנות לעשות זאת על ידי "המאור המחזיר למוטב", בזמן לימוד חוכמת הקבלה, שמספרת על החוקים העליונים שפועלים עלינו.
אז לבטח לא נאלץ לחוות את התגשמות אותן נבואות איומות ואותם מקרים ויחסים נוראים הנובעים כתוצאה מכך, שהאדם מצוי בהופכיות הצורה לתכונות האור, ונוצר פער עצום בינו לבין החוק הכללי שסביבו.
אם אדם יתייחס לתורה כ"מאור המחזיר למוטב", תורה שפירושה: "אני רוצה למשוךמתוכה את הכוח שישנה אותי בהתאם לבורא", ולא כעוד ספר סיפורים העומד על המדף, אז כשילמד "תורה", ודאי שלא יזדקק לכל המצבים הגרועים שיפעלו עליו, כדי לחייב אותו "לחזור בתשובה", כלומר לחזור למצב המתאים לבורא, לחוק, לכוח העליון. וכך יוכל לעשות זאת בצורה יפה ונוחה, ממש כפי שממליצה לו התורה עצמה.
האם אפשר לכנות נבואות אלו "הוראות בטיחות"?
אפשר לקרוא להן הוראות בטיחות,
שכן הנבואות כולן אינן תלויות בבורא, ומטרתן היא לפנות במיוחד לנברא כדי להסביר לו: "היזהר, על ידי השינוי התמידי ברצון, באגו שלך, אתה עלול להגיע לכזו מידת חוסר השתוות הצורה עם הבורא, עם החוק העליון הקבוע, שהמצב יהיה נוראי". כדי לשמור את האדם ניתן לו גילוי חוק העליון על ידי מקובלים הגדולים, שנקראים נביאים.
מבחינת הנביאים, זוהי חוקיות שמתקיימת גם עכשיו, ואינה משתנה. הם רק מייעצים לנו להיות ערים לכך שישנו חוק, כוח עליון, וככל שנתפתח ברצון לקבל שלנו, ללא תיקונו בהתאם לכוח העליון, אז בכל פעם שיגדל, אנו נימַצא בחוסר השתוות צורה הולך וגובר עם הכוח העליון.
זה מה שהביא על עם ישראל את חורבן בית המקדש הראשון, חורבן בית המקדש השני, הגלות, האינקוויזיציה, פוגרומים, שואה וכן הלאה. אם נוכל לתקן את עצמנו, לא ניכנס למצבים כאלה ש"הזוהר" והנביאים ניבאו שיתרחשו באחרית הימים.
כיום יש בידי עם ישראל ההזדמנות, שכן הוא נמצא בארץ ישראל, שבה הכוח העליון פועל בצורה שאין להשוותה לשום מקום אחר בעולם. כמו שנאמר: "ארץ, אשר ה' אלקיך דרש אותה תמיד, עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". כלומר, החוק פועל כאן באופן החזק ביותר, ולכן גם הכי קשה לחיות כאן.
אך בארץ ישראל קל יותר למי שרוצה לתקן את עצמו בהתאמה לכוח זה, משום שהכוח פועל בה ביתר שאת וביתר עוז מאשר בכל יתר המקומות. זו גם הסיבה לכך, שבמשך כל הדורות מקובלים תמיד נכספו להגיע לארץ ישראל.
הזדמנות נוספת הנובעת מכך שאנו נמצאים בארץ ישראל היא חוכמת הקבלה, שנפתחת כיום להמון, ושבאמצעותה אדם יכול להגיע מהר מאוד, תוך שנים בודדות, להשתוות צורה לבורא. ואז לא יאלץ עוד לחיות בהתאמה למידות הלחץ והחום של סביבתו הקטנה, אלא יהיה מותאם בהשתוות הצורה לכוח הגדול ביותר.
להיות בהתאמה אליו, פירושו להרגיש שווה לו, ולהרגיש עצמך בגן עדן, בנצחיות ובשלמות. שזו המטרה שהכין הבורא, מלכתחילה, לכל נברא. נקווה שנוכל לממשה בצורה נוחה, קרובה ובטוחה, על ידי לימוד חוכמת הקבלה, שזו תכליתה ולצורך זה ניתנה לאדם.
כיצד כל זה מתיישב עם העובדה שהכול כבר נכתב מראש?
הדברים לא נכתבו מראש. נביאים או מקובלים הם אנשים שעולים לדרגת דבקות בכוח העליון, משום שיש לאנשים גדולים אלו רצון לקבל מוגבר, כזה שיהיה באנושות כולה לאחר כל ההיסטוריה שלה, באחרית הימים.
הרצון לקבל של מקובל, האגו, כבר מתפתח ללא קשר לתקופה שבה הוא נמצא על ציר הזמן הכרונולוגי, ועל ידי תיקון הרצון לקבל הגדול שלו, הוא מחד, מגיע לידי הרגשה מה פירוש "אחרית הימים" בצורה מתוקנת. ומאידך רואה את הדברים הללו במצבם ההפוך, היינו מה פירוש "אחרית הימים" בצורה המקולקלת.
נביא לא רואה את העתיד, שכן עבורו זה הווה והווה טוב, אך הוא רואה גם מה יקרה אם הרצון לקבל, כלומר אגו האדם, לא יהיה בהתאמה לחוק הרוחני, העליון. ועל כך הוא כותב, "היזהרו ממה שיבוא אם לא תתקנו את האגו שלכם. אני תיקנתי את הרצון לקבל ולכן אני נמצא עכשיו ברוחניות, אך אני גם רואה את ההיפך, את מה שעלול להיות אם לא מתקנים". נביא נמצא במצב עתידי טוב, אך גם צופה איזו רעה עלולה להתרחש כלפי מי שלא נמצא בדרגתו.
כלפינו הדבר הוא בחזקת עתיד, עד אשר הרצון לקבל שלנו יגדל, אך עבור נביא שניבא לפני אלפיים או שלושת-אלפים שנה את מצבנו כיום, זה לא היה עתיד כלל. שכן אצלו הרצון לקבל היה גדול כפי שבאנושות הוא גדל רק בשנת אלפיים. נביא נמצא במצב כשל הבורא, ללא תנועה, רק שאצלו נעשו שינויים כאלה שיהיו בכל דרגות האנושות בסוף הדורות.
האם זה מה שיכול לשמש כהוכחה, שאפשר לעבור את התהליך ללא ייסורים?
ודאי שזו הוכחה לכך. הכול אפשר לעבור בלי כל ייסורים ובקלות, ולכן המקובלים כולם מדברים רק על תיקון האדם. התיקון שיכול להתרחש רק על ידי המאור המחזיר למוטב, שבא רק אם אדם לומד את חוכמת הקבלה בכוונה להגיע להשתוות הצורה עם הכוח העליון, עם הבורא.