אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / מבט לקבלה / אדם, חברה, עולם / אגו
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

אגו

לאחרונה גוברת והולכת תחושת המצוקה האנושית, והיא דורשת מענה על עניין עיקרי אחד, מהו מקור הצרות והבעיות בחיינו? מאין באות התחושות הרעות שלנו וכיצד נוכל להימנע מהן?

המקור לכל בעיות האדם הוא הטבע שלו. כתוב: "יצר לב האדם רע מנעוריו", ואלמלא היה נמצא האדם בתוך טבע זה של יצר הרע, של הרצון לקבל הנאה, הוא היה חופשי ממנו, חופשי מהצורך לדאוג לעצמו, והיה מצוי במצב המושלם.

לרוב אנו מקווים להגיע למצב השלם על ידי כך, שנרכוש בעלות על כל דבר אפשרי: שכל חנויות המרכולים יהיו בבעלותי, שכל רשתות הטלוויזיה, התיאטראות, שכל השחקנים והמוזיקאים יהיו שלי, שכל בתי החולים והרופאים, אם חלילה יהיה לי צורך בהם, יהיו שלי, ונדמה לנו שכאשר נשיג כל זאת, יהיה לנו טוב ולא נסבול מצרות.

כך אנו פועלים בצורה טבעית, מנסים לקרב אלינו את כל מה שמצוי בעולם, כתינוק שתופס בידו כל מה שבסביבתו, ומכניס לפיו.

ומה קורה כאשר אדם מרגיש שאינו מצליח בזה?

אם האדם חש שאינו מסוגל לזה, הוא מפעיל את השכל וחושב: אם איני מסוגל, אולי מוטב שלא ארצה, כמו שנאמר: "אין אדם חושק בבת מלך", שפירושו אם למלך יש בת שאני חושק בה, אך הנני איש פשוט ועל כן לא אוכל לקבלה, שכן היא טובה מדי בשבילי, מוטב שלא אחשוק בה. למה שאסבול? אם לא אשתוקק אליה, לא יהיו לי ייסורים.

זוהי שיטתם של הבודהיזם וההתנזרות: לא למלא את הרצון לקבל, אלא להפחיתו וכך לא לחוש בייסורים. שכן ייסורים זו הרגשת הריקנות ברצון לקבל. לפני האדם פרושות שתי דרכים: למלא את הריקנות הזו או להקטין אותה, בשני המקרים נמנעים מתחושת הריקנות, כלומר סבל.

זה דומה לטיפול באדם חולה: ניתן לרפאו, אך אפשר גם להניח לו למות מהר או לתת לו תרופה נגד כאבים כדי שלא יחוש במה שקורה לו, כך שאם רגלו עומדת להינמק, לא ירגיש זאת ויוסיף לשמוח, שכן סומם בסם הרגעה.

שני האפשרויות האחרונות פוטרות את האדם מתחושת הכאב, אך אינן מביאות לאדם תחושת תענוג. ישנן מלחמות רבות, אבטלה, חולי, תסכול. לשם מה צריכה האנושות כל כך הרבה סבל? ובאמת אפשר לבוא ולטעון: "דבר ממילא לא מביא תענוג, לכן אפשר לחלק סמים לעולם כולו, שכן סמים הם חומר זול יחסית, וכך תשמח האנושות ללא כל תחושת ייסורים. אם "בעל כורחך אתה חי", לפחות נהפוך את חיינו לנירוונה אחת גדולה".

האנושות בהחלט הייתה עושה זאת אילו פעלה רק מתוך חוק הרצון לקבל. שכן, מה יש לאדם בחייו? אף בתורה נשאלת השאלה: למי טוב יותר, לזה שנולד או לזה שלא נולד? וקבעו חכמים לזה שלא נולד, שכן אלו החיים גרועים ממוות. מה שעוצר אותנו בסך הכול זה הפחד מהמוות, הפחד מהלא נודע.

ובאמת, רק משום שאנו בעלי רצון אגואיסטי אנו שמחים כשנולדים ילדינו. אך אדם שחי בעולם הזה, איזה טוב יש בחייו? האם יש תוצאה כלשהי בסוף דרכו? שכר שאדם לוקח עמו הלאה לחיים נוספים, לקיום אחר? לא. כל החיים הם חשבון אגואיסטי אחד גדול, ולמעשה אנו מתקיימים כמו כל בעל-חיים, ללא שום חשבון מודע.

אם כך, מה הפתרון? להפחית ייסורים או לא להפחית? לרדוף אחר התענוג או לא לרדוף?

לא זה טוב ולא זה טוב. עלינו לחפש אחר פתרון שלישי. הפתרון השלישי הוא להגיע לחיים בתענוג בלתי פוסק וברצון בלתי פוסק לקבלת תענוג גדול יותר. שהאדם יהיה בעל יכולת לקבל את התענוג הגדול יותר, ומיד לרצות בתענוג גדול יותר, ושוב לקבלו, וחוזר חלילה. עלינו להימצא בהתפתחות בלתי פוסקת, חסרת גבולות ואינסופית.

מצד אחד, ככל שישתדל האדם לתפוס את כל האושר בעולם, כך יגלה שכאשר הוא מגיע לאושר הנכסף, הוא נותר ריקני. ואלו שיש להם יותר מאשר לכל היתר, מרגישים את הריקנות ביתר תוקף. מצד שני, ככל שאדם ישתדל להקטין את הרצון לקבל שלו ולא לדרוש יותר, גם זה לא יעזור, שכן הטבע מפתח את האדם כך שירצה עוד ועוד.

שיטות הבודהיזם למיניהן, שבעבר הצליחו להחזיק מיליארדי אנשים בצורת חיים ארצית ופחותה, שיסתפקו במועט, לא ידרשו יותר מדי וירגישו עצמם שלמים, נכשלות בימינו, שכן האגו פורץ ולא מותיר לאדם אפשרות להתקיים במעין סיפוק מזערי.

האדם יוצא אז קירח מכאן ומכאן, אינו מצליח לקבל תענוג מכל מה שהשיג בחייו, ואינו יכול להסתפק גם אם מקטין את עצמו ככל האפשר. לא הגדלה ולא הקטנת הרצון לקבל יביאו לסיפוק ולחיים שקטים.

זו הסיבה שחוכמת הקבלה מתגלה אלינו שוב בימינו, ומסבירה כיצד ניתן "לקבל" על ידה מילוי, כלומר תענוג נצחי ובלתי מוגבל. אך ורק אדם המממש את השיטה הזו יגיע לסיפוק, באותה המידה שבה מימש אותה.

כל אחד ואחד בעולם מסוגל ואף חייב להגיע לזה, ולזה דוחף אותנו כוח החוק הכללי, אותו כוח שמגלה לאנושות כיצד לעשות זאת ונקרא "משיח", שכן תפקידו למשוך אתהאנושות מצרותיה, מהסבל, מהחושך. חוכמת הקבלה מוכרחה לצאת לפועל ולהיות לשיטה מעשית לאנושות כולה כבר במאה הזו, המאה העשרים ואחת.

מה פירוש הדבר שברוחניות יש רצון ומילוי בלתי פוסקים?

ברוחניות התענוג הוא נצחי, בלתי פוסק ומחוסר גבולות. יש לי שאיפות בלתי פוסקות, שאיפותיי מתממשות, ואני מגיע לשאיפות חדשות, שוב מממש אותן, וכן הלאה.

האם יש טרחה בהשגת תענוג רוחני?

אין טרחה, משום שזהו תענוג של נתינה, ולא של קבלה. הרצון מגיע יחד עם המילוי, כי הוא עצמו גם המילוי.

אם אני רוצה לתת למישהו, בו ברגע שישנו רצון לתת אני כבר נהנה, שכן לעולם לא חסר למי לתת. הרצון לתת הוא המילוי עצמו, לכן אין רגע אחד, שנייה אחת שבהם אני מצוי בחיסרון ללא מילוי. זה קורה רק כאשר אני נמצא ברצון לקבל, כי עד שהאדם ממלא את הרצון לקבל בתענוג, הוא סובל מכך שהוא ריק, וכאשר הוא מתחיל למלא אותו בתענוג, התענוג הורס מיד את הרצון לקבל, הורס את הכלי, ואז אינו מרגיש תענוג.

ככל שאדם ממלא את החיסרון, כך הולך החיסרון ונעלם. ניקח לדוגמה אדם רעב, מהרגע שבו החל לאכול פוחת התיאבון שלו, וככל שנמשכת הארוחה, פוחתת גם הרגשת התענוג שהייתה לו בתחילת הסעודה, וכאשר הוא מגיע למנה אחרונה, אינו רוצה בה כלל.

כך האדם לא יכול ליהנות, בסופו של דבר. ואדם שבוחר לא למלא את עצמו ולהסתפק ב"פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה", בסך הכול מתרגל לא לסבול מחסרונות גדולים, אך נמצא בחיסרוןתמידי.

רק בתנאי שהאדם לא רוצה לקבל, אלא לתת, הוא יכול להימצא בתענוג תמידי. יש לו תענוג מהנתינה, ובזמן שהוא נותן, מיד הוא חש תענוג מעצם הפעולה. הפעולה עצמה היא התענוג. ברצון לקבל יש רצון ליהנות ויש תענוג, שמצוי מחוץ לרצון ליהנות, ובו תלוי האדם, שכן הוא מוכרח שהתענוג ייכנס לתוך כליו. האדם משועבד לתענוג הזה, שכן הוא נזקק לו, ולכן אינו חופשי, אלא עבד לתענוג.

אבל אם במקום רצון ליהנות יש לאדם רצון לתת, ליהָנות, אזי אינו תלוי בדבר. הוא עצמו הספק, המקור, והתענוג מצוי בו, שכן באותה מידה שבה יש לאדם רצון לתת, יש לו תענוג שמצוי יחד עם הרצון הזה לתת, והוא אינו תלוי בדבר. זה נקרא "להיות חופשי", זו היציאה משעבוד לחירות.

כאשר רצון ותענוג מתמזגים זה בזה, האדם הוא בלתי תלוי, כי אצלו נמצאים השניים, והוא הופך להיות כבורא, שגם בו מצויים שניים אלה. אך אם ברשות האדם מצוי אחד, והשני בידיו של אחר, מובן שהאדם אינו חופשי.

אם כך, מה צריך האדם לעשות כדי לרכוש תענוג?

אדם צריך לרכוש את הרצון להשפיע. אם יש רצון להשפיע, הוא כבר לא תלוי בדבר ואינו נזקק לדבר. יש בו הכול, אלו הם חיים נצחיים. שכן חיים, מוות, לידה, חולי, טוב יותר או פחות, הכול תלוי בהתמזגות של רצון ותענוג, עד כמה הם נמצאים יחד או בריחוק זה מזה.

אם יש בידי האדם רצון ותענוג, שנמצאים יחד כל הזמן, שהם אחד, החיים לא נפסקים ומצבו לא משתנה. הוא חי חיי נצח בצורה בלתי מוגבלת ובלתי תלויה.

אז אין טעם לבטל את הרצון לקבל?

אין טעם לבטל את הרצון לקבל, אך יש טעם להפוך אותו לרצון להשפיע. זה מה שעלינו לעשות, וזה מה שמאפשרת חוכמת הקבלה, שמלמדת כיצד לעשות זאת, כיצדלממש את התוכנית הזו, לעבורמשעבוד, כאבוייסורים תמידיים לחירות ולתענוג בלתי פוסק.

האנושות כולה צריכה לעבור דרך ארוכה ומכאיבה מאוד לשם כך, עד שבאדם מבשילים כל הנתונים שריכז וליקט במשך כל גלגוליו הקודמים, ועד שמגיע הגלגול שבו יעניק לו הבורא את הדחף לצאת ממצבו אל מעל הרצון לקבל, לממד גבוה יותר, כי רק כך יוכל להינצל מהסבל.

בכל מקום ברחבי העולם שבו ישנם אנשים בשלים לחוכמת הקבלה, פותח ארגון "בני ברוך" קבוצות לימוד ומעביר את שיטת התיקון להפיכת הרצון לקבל לרצון להשפיע, כדי להגיע לדרגת "טוב ומיטיב". כלומר, ה"אני" יהיה טוב, ותענוג האדם יהיה מכך שהוא מיטיב, ולכן זוכה לחיים מלאי תענוגות, שלמים ונצחיים.

חזרה לראש הדף
Site location tree