המתת חסד
מה עמדת הקבלה לגבי "המתת חסד"? האם יש טעם להאריך חיי אדם אף על פי שהרפואה טוענת שאין לו כל סיכוי לחיות?
החוק הראשון שעליו בנויה המציאות הוא הבורא. "בורא" הוא הכוח הכללי, המקיף את כלל המציאות, הכוח היחיד הפועל בה, ומלבדו אין כוח אחר, רק פרטיו, שפועלים במציאות באחדות גמורה ביניהם, וגם הם, למעשה, כוח אחד. אלא שכלפי האדם הוא מורגש ומתפרש כביכול באופני השפעה שונים.
לכן ברור, שכל הקורה במציאות, קורה אך ורק כתוצאה מהשפעת כוח עליון אחד, יחיד ומיוחד, שאין עוד מלבדו. אם כך, ודאי שהוא מחיה – והוא גם ממית. וב"חוכמת הגלגול" מובאות כל הסיבות לכך. בכל מקרה, על האדם להתייחס לכל הפעולות, המעשים והמקרים, כולל אלו שמתרחשים בתוכו ועם אחרים בהרגשה, במחשבה, במעשים ובחיים, רק באופן אחד פשוט: הכול קורה מלמעלה, מאותו מקור אחד, יחיד ומיוחד, שאין עוד מלבדו.
אם כן, נשאלת השאלה: היכן נמצא ה"אני", אם כולי בנוי מאוסף כוחות המופעלים מלמעלה? לאחר חקירות נבין, שאיננו חופשיים במחשבותינו, לא ברצון ולא בפעולותינו, למעט פעולה אחת, והיא: להתקדם לקראת גילוי הבורא כלפינו, שכן זוהי פעולה עצמית, ולפיה אנו נקראים "בני חורין", בני-אדם. בכל יתר המחשבות והפעולות אנו ממש כיתר חלקי הבריאה בדרגות דומם, צומח וחי – נטולי חופש בהרגשה, בהחלטה ובמעשה.
בהתאם לזאת, עלינו להתייחס לחיים בגישה אחת בלבד: לנצל את החיים ככל האפשר רק לשם התקדמות להשגת המטרה הרוחנית. גם בדרך להשגת מטרה זו אנו נמצאים בדרגות התפתחות שונות, כדומם, כצומח, כחי או כמדבר. הדרגה הגבוהה ביותר, המדבר, היא הדרגה שבה אדם, בכל רגע חייו ובכל מעשה, חושב ומשתוקק להתקרב לגילוי האלוקות, אל הפגישה עם הבורא ולדבקות בו.
אם אדם נמצא בדרגה פחותה מזו בחייו, אז הוא חי באותו אופן שבו כל אדם וחיה מתקיימים בעולם הזה, למעט אלו המשתוקקים לבורא. ואז חייו מכוונים מלמעלה כך שהוא מתקדם, רק לא באופן הכרתי, אל אותה מטרה. אפילו אנשים המצויים בניתוק מהרגשת החיים הרגילה, כחולי נפש שחייהם מתנהלים בתת ההכרה, מתקדמים גם הם על ידי הכוח העליון, באופן משלהם, אל אותה מטרה.
לכן אסור לאיש להפסיק את התהליך הזה, אלא אנו מחויבים רק לגרום זה לזה לטפס מדרגה לדרגה ולהתקרב לעבר מטרת החיים. כלומר, עלינו לדאוג איש לרעהו שנעלה מדרגת "צומח" בקיומנו, היינו ממצב שבו אדם לחלוטין לא מבין לשם מה הוא חי, אל דרגת "חי", שכבר מכיר ומבין שיש דבר מה בחייו שאליו צריך להתקדם, ועד לדרגת "אדם", שכבר לוקח ספרי קבלה ומשתוקק באמת להגיע לזה.
האם הקבלה מתירה תרומת אברים?
אנו מחויבים לתרום זה לזה, לעזור ולהוסיף להתקרבות אל המטרה מתוך הדדיות, אך חלילה לנו להוריד את רמת התקדמותו של הזולת אל המטרה. על כן אסור בכל צורה שהיא לגרום לאדם אחר חולי, ועל אחת כמה וכמה לגרום למותו של אדם, אלא עלינו לעזור לו בכל כוחנו וככל שניתן, להמשיך ולהתקיים במה שנקרא "חיים". וכמו החיים, גם המוות אינו בידי האדם.
כתוב: מעפר באת ואל עפר תשוב. וכאמור, משום שאין מטרה נעלה יותר מעזרה לאדם להתקדם בחייו אל הרוחניות, אז לאחר שאדם נפטר, מותר להשתמש בכל חלקי גופו של הנפטר, שכן נשמתו לא צריכה את הגוף הזה עוד כדי להתלבש בו. אם יש ביכולתנו לעזור לנשמה אחרת להיות קשורה יותר לגופה באמצעות תרומת אברים, כך שתוכל הנשמה להתקדם בחייה אל מטרת הבריאה, ודאי שכדאי ורצוי לעשות זאת, שכן בזה אנו ממשיכים את העזרה ההדדית זה לזה, כדי להגיע כולנו לדבקות בבורא ולהתחברות בינינו "כאיש אחד בלב אחד".
בנוסף, מותר גם לתרום כל מה שתרומתו אינה מסבה כל נזק לגוף: דם, שיער או נוזלי גוף למיניהם, וכמו כן מותר להשתמש בחיות לצורך ריפוי האדם, לצורך יצירת תרופות. אך ודאי שגוף שאינו מחזיק את נשמתו עוד, ואין לו צורך בו לשימוש עצמו, השימוש הנעלה בגוף כזה יכול להיות רק בתרומת אבריו למי שחי וממשיך דרכו לעבר מטרת הבריאה.
כאן עולה שאלה שבהחלט אינה מובנת לאדם: הרי נאמר שעל הגוף לקום לתחיית המתים, ואם לאותו גוף שכאן, כביכול, יהיו חסרים אי אילו חלקים, הם יחסרו להתלבשות נשמה. שכן לשם כך נעשה הטיפול במתים, ניקוי הגופה, טבילתה וקבורתה באדמה, כלומר ידוע ששומרים עליה ומנסים לשמר אותה.
חשוב וראוי להסביר, שלא מדובר בגופים הפיזיים שלנו, אלא בגוף הרוחני. כאשר הוא חי, כלומר נמצא בו האור העליון, וכשלאחר מכן הוא מקבל ירידה בדרגה והאור מסתלק ממנו, אז נקרא "נפטר", וכאשר הוא שוב חי, מה שנקרא "תחיית המת", שוב בא ומתלבש בו האור העליון. תהליך זה לא מדבר על גופים פיזיים.
הגופים שלנו, אין בהם שום צורך עליון או צורך גבוה. לכן הגוף נפטר מחייו הביולוגיים, מתפרק לחלקים, ולאחר מותו אין בו שום קדושה. אף קודם לא הייתה בו כל קדושה, ולכן אם אין לו שום חשיבות, ודאי שמותר להשתמש בו לדבר חשוב ממנו – קיום חיים אחרים. כפי שאמר בעל הסולם: "לא אכפת לי איפה יקברו אותי, אלו רק עצמותיי", כי באמת לאחר פטירת האדם, אין כל חשיבות לגוף.
לפיכך, בכל הכתוב בספרי הקודש על הגוף, שהנשמה עוזבת אותו ולאחר מכן צריכה לשוב ולהתלבש בו, מדובר על גופו הרוחני של האדם. נשמה נקראת "אור", והגוף המקבל את הנשמה הוא רצון האדם שמשתוקק לאלוקות. באותו רצון שמשתוקק לאלוקות מתלבש אור הבורא, אור השם. ויחד הם נקראים "נשמה". שכן נשמה כוללת רצון שמשתוקק לבורא ואור שמתלבש בתוך הרצון הזה.
אך הגוף הפיזי בסך הכול מתלווה לתהליך, ואין בו שום אנושיות או חשיבות לאחר פטירתו מהחיים הביולוגיים. לכן אנו בהחלט יכולים לתרום ממנו למען חיים חדשים או חיים שממשיכים.