אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / מבט לקבלה / אדם, חברה, עולם / ילדים זו ברכה...
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

ילדים זו ברכה...

האדם מטבעו הוא רצון לקבל, ואין בידו כל אלטרנטיבה אחרת אלא לרצות לקבל, וכמה שיותר. מה שמעלה את השאלה, מדוע קיים בו דחף להביא ילדים לעולם? הרי כאשר אותו אינדיבידואל שרוצה לקבל לעצמו בלבד מביא ילדים לעולם, שלהם הוא חייב לתת בלי סוף, הוא פועל נגד רצונו ונגד מהותו. מה אומרת הקבלה על הדחף להביא ילדים לעולם? האם מדובר באינסטינקט שנובע ממקור רוחני כלשהו?

ראשית נשאלת השאלה, מהם חיים? הרצון לקבל, כפי שנברא על ידי האור העליון, על ידי הבורא, הוא מת באופן טוטאלי, זאת משום שהאור לא יכול להיכנס בו, ובו ברגע שאור נכנס לתוך הרצון לקבל, הוא מסתלק משם מיד.

הרצון לקבל כלל לא יכול להתקיים בכזה אופן, ולכן, כדי לאפשר לחומר זה (הרצון לקבל) להתקיים, איחד הבורא רצון לקבל עם רצון להשפיע, כלומר הוא נתן לחומר מעט מטבעו, "השפעה", "נתינה", וזה מה שמחייה את החומר. מפני שהחומר מתחיל להתקיים רק מרגע המפגש בין כוח חיובי וכוח שלילי יחד, כאשר איזון הכוחות ביניהם נמצא בו בכל הרמות, האופנים וההתכללויות.

אלמלא היו שני כוחות אלו שמתקיימים יחד בחומר, לא היה החומר מתקיים כלל ועיקר, שכן אז האור לא היה נכנס לתוך הכלי, כלומר אנרגיה חיובית לא הייתה נכנסת לתוך החומר השלילי.

עניין זה מושרש בשורש רוחני גבוה מאוד שנקרא: "שבירת הכלים בעולם הניקודים", ומשם הוא משתלשל ויורד לעולמנו, וחל על כל פרט ופרט שבעולם: דומם, צומח, חי ומדבר, כאשר בכל אחד מהם יש גם דרגת דומם, צומח, חי ומדבר משלו. יוצא, שאין בריאה שאינה בנויה מתכונות הנברא וממעט מתכונות הבורא.

אלמלא היו אלקטרונים ופוזיטרונים, כלומר כוחות חיוביים ושליליים, בטבע המקורי, בצמח לדוגמה, הוא לא היה מסוגל לקלוט או לפלוט דבר, על אחת כמה וכמה בעלי-החיים, התרים אחרי מה שמועיל להם ונפטרים ממה שמרעיל אותם.

מכאן, שכל דרגות הטבע מתקדמות ומתפתחות רק עקב היותם כלולים משני כוחות: האחד של הבורא ומקורו, ואחד של הנברא, שבמקורו שלנו הוא. והכול, כאמור, מפני שאנו תוצאה מ"שבירת הכלים בעולם הניקודים".

כאשר אדם מגיע לעולם הזה לשם התפתחות, הוא מתפתח בתחילה ממש כבעל-חיים, ולאחר מכן הוא מגיע להתפתחות "חושים אנושיים", שעל ידם נעשה ל"אנוש". לפיכך מובן, שבאדם מתפתחים גם דברים מורכבים יותר מאשר בחיות, אך אפילו דרגת החי פועלת באופן אינסטינקטיבי להמשך קיומה בצאצאים.

זה נעשה כטבע עיוור בדרגת הדומם, וכמו כן בדרגת הצומח, שהטבע פועל עליה במאת האחוזים, מבלי לשאול לרצונו של הצמח. דרגת החי כביכול כבר "רוצה" משהו, אך בכל זאת פועלת מתוך אינסטינקטים בלבד, ולפי עיקרון עיוור לחלוטין: הנקבה בוחרת בזכר לפי תכונות וחשבונות משלה, שמתבססים על מה שביכולתו להעניק לה ולצאצאיה.

ואז, בנוהל מסוים ובעונה המתאימה, מתקשרות ביניהן החיות במטרה להביא צאצאים, ואיש לא חושב שישנה כל בחירה חופשית בפעולותיהן, בדיוק כפי שהדג שוחה אלפי קילומטרים במטרה להפיץ את זרעו, ואיש לא שואל לרצונה או לחשבונותיה של אותה חיה אומללה. בין שמדובר בבעל-חיים גדול ובין בקטן – כולם כאחד מקיימים את חוק הטבע המוטבע בהם.

האם יש לאדם בחירה חופשית בתהליך ההתרבות שלו? ראשית, האדם רוצה בזה, לפי חוק של רצון טבעי העולה בו מבפנים. ייתכן שלאחר מספר שנות חיים בחברה, היא מקלקלת אותו עד כדי כך שהוא עלול לחוש מעין הסתייגות מהנושא, אך בכל זאת, אדם משתוקק לראות את המשכו, אף על פי שהמשכיות זו עלולה לחייבו לעבוד קשה, ולהוסיף לו דאגה וטורח.

מדוע אדם, שהוא רצון לקבל, רוצה בזה? לו היה האדם "רצון להשפיע" ורצה להביא ילדים, זה היה מובן, וגם זאת באופן חלקי בלבד, שכן אם יש לאדם רצון להשפיע, מדוע משנה לו האם הילד שלו או של מישהו אחר? הוא משפיע, ודי לו בזה.

העניין הוא, שיש כאן חלק ששייך לדרגת החי, וחלק ששייך לדרגת האנוש, ולא יותר מזה. הרצון להביא ילדים לבטח לא מגיע כתוצאה מהתקשרות או מטרה עליונה, אלא הוא דבר גופני לחלוטין. הבורא ייסד זאת בתוך הטבע כדי שיהיה המשך לבריאה, שיהיה ריבוי גלגולים, ושעל ידי הגלגולים נתקן את עצמנו.

ממחקר קטן שערכתי לאחרונה התברר לי, שבשוודיה, במקרים רבים כאשר בני זוג נפרדים, הילד נשאר דווקא עם אביו, ולא עם אמו. ואילו האם עוזבת את התא המשפחתי חופשייה מעול, אינה זקוקה לדבר ומחוסרת כל מחויבות, כביכול.

המצב בימינו הוא עדות לכך שהצלחנו לדכא את כלל הכוחות, החושים והאינסטינקטים הבסיסיים ביותר. אף על פי שמנגד, מגיעים אליי אנשים רבים שסובלים מאוד מכך שאינם מסוגלים להתרבות.

עתה נשאלת השאלה, האם האדם נהנה או לא נהנה מכך שמביא ילדים לעולם? האדם אכן נהנה מזה, שכן הוא זוכה לראות את המשכיותו שלו, וזה מפצה על השאלה בשביל מה אני חי. אדם רואה בילדיו את המשכיות עצמו, אך למעשה אין זה נכון כלל, אין כאן כל המשכיות של האדם, אלא כל אדם הוא נבדל ועומד בפני עצמו. לכל אדם נשמה משלו.

איש לא "חי" בתוך ילדיו על ידי כך שהוא מוסר להם דבר מה מיוחד מעצמו, אלא פשוט הטבע מחייב את האדם להתרבות. הבורא השתית זאת בתוך הטבע, כדי שיהיו גופים רבים, ועל ידי ריבוי הגופים ניתן יהיה להגיע לגלגולי נשמות רבים, ובצורה כזאת לבוא לידי לתיקון.

מלמעלה כלל לא מתחשבים בגופים. כמה זמן יחיה אדם ומתי ימות, לכך יש חשבונות מלמעלה, אך אלה חשבונות גופניים בלבד, שאינם שייכים לדרגת הנשמה. על כן, אם נעיף מבט בהיסטוריה, ניווכח עד כמה זלזלה גם האנושות בחיי אדם. אנשים נמכרו ונקנו כעבדים בשוק.

איני בא לומר שדברים אלה הם כתקנם, אבל אין כל סיבה להפוך את הגופות הגשמיים שלנו לדבר ייחודי או רוחני. כל מה ששייך לרוחניות אינו שייך לגוף ולא לצאצאי האדם, אלא לחייו המיוחדים בקשריו עם הבורא. כלפי החלקים הגופניים שבו, האדם נותר כחי, וזה לא משתנה.
האם הבאת ילדים לעולם זה עניין גשמי לחלוטין?

אכן, עניין גשמי לחלוטין, כפי שכתוב: התורה לא עוברת בירושה. ההורים יכולים להיות אנשים פשוטים לחלוטין, ואילו בנם יהיה מיוחד במינו בהישגיו הרוחניים.

דווקא בהישגים גשמיים צריכות להיות הכנות מסוימות אצל ההורים, כדי שיעברו לילדים באופן גשמי. לדוגמה: כישרון מוזיקלי, נטייה לציור, למדע וכדומה, כל אלה הם דברים שעוברים מאב לבן. זאת משום שכאשר אדם עוסק בחיים הגשמיים, הוא יוצר בתוכו הכנות כתוצאה מכמות הידע שהוא רוכש. כלומר החומר שאותו חי האדם הופך לתכונותיו, ואז מועבר כתכונות גם לילדיו.

לכן, אם להורים יש נטייה למדע, למוזיקה, למשחק וכולי, ההכנות הללו יועברו לילד בירושה, גם אם לא קיבל חינוך לתחומים אלה בבית הוריו. אבל ברוחניות אין קשר תורשתי, אלא ברוחניות "נשמת אדם, נר השם" הכול שייך לאלוקים.

האם גם העיסוק באמנות מנוגד לטבע הרצון לקבל, שכן אדם יכול להשקיע עבודה רבה ביצירה, אף על פי שלא ירוויח ממנה כסף רב, אם בכלל?

לחלוטין לא. העיסוק באמנות ממלא את האדם. האמנות חשובה לאמן הרבה יותר מאשר הרווח הכספי, כי היא תופסת דרגת מילוי חזקה בהרבה מכסף. אדם יכול לחוש מלאוּת משך שנים מספר עקב עיסוקו ביצירה, בעוד לחם משביע אותו לשעות אחדות, ותו לא.

שניהם משרתים את אותו האגו, את אותו תענוג אגואיסטי, רק שהאמנות היא עיסוק רוחני יותר, שעומד בדרגה גבוהה יותר כביכול, אף על פי שאין זו הרוחניות שעליה אנו מדברים.

חזרה לראש הדף
Site location tree