"עשו כפי כחכם ותשועת ה' כהרף עין, והעיקר העומד היום לפניכם, הוא אחדות החברים והתאמצו בזה יותר ויותר כי יש בה לשלם בעד כל החסרונות.
איתא [כתוב ]: "תלמיד שגלה, מגלין רבו עמו". פירוש, שהיה קשה לחז"ל, איך אפשרי הדבר שישלטו קטרוגים בתורה ועבודה של התלמיד, עד כדי גירושו מלהסתפח בנחלת ה', וזאת אחר שהוא דבוק ברב אמיתי? וע"ז תירצו, כי בעת ירידת התלמיד, ידמה לו כמו שהרב גם הוא ירד ח"ו, עמו, וכיון שכן הרי באמת כן , כלומר, שלא יוכל להנות מרבו, אלא כפום [לפי ] מה משער בלבו, וא"כ אין לו אלא רב שפול וירוד. בו במדה שמדד אותו ועל כן גולין את רבו עמו. וד"ל.
תחילת גלות מצרים והשעבוד מתחיל מהכתוב: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", פירוש, שנתגלה שליטה חדשה במוחם של כל אחד ואחד, שליטה חדשה מקרוב, כי נפלו ממדרגתם הקדומה, וכנ"ל "שתלמיד שגלה מגלין רבו עמו", וממילא לא ידעו את יוסף, כלומר, שלא השיגו אותו אלא כפי מה ששיערו בלבם. ולכן ציירו בלבם תמונת יוסף כמוהם עצמם, ומכיון שכן "לא ידעו את יוסף" והתחיל השעבוד, שאם לא כן, ודאי היה הצדיק מגין עליהם, ולא היה מצוייר להם כלל בחינת גלות ושעבוד."
לכאורה לא מובן הקשר בין הכתוב באיגרת זו לאחדות החברים. "עשו כפי כוחכם ותשועת ה' כהרף עין". האדם צריך להשתדל לפי הכוח שלו. אולם אין הכוונה ב"לפי הכוח שלו", שהאדם מרגיש שהוא לא מסוגל יותר, אלא המשמעות היא לפי כל הכוח, שהוא רק יכול לתאר לעצמו שנמצא ברשותו ומעבר לכך. ולאחר שהאדם רואה שאין לו את הכוחות הללו, אז הוא מגיע לידי הבנה, הרגשה, והכרה שבוודאות כוחות אלה לא נמצאים ברשותו, ויכול לתת תפילה מעומקא דליבא. ואז "תשועת ה' כהרף עין", מפני שיש לו כלי אמיתי, רצון אמיתי לתשועה.
"והעיקר העומד היום לפניכם, הוא אחדות החברים".בעל הסולם מסביר כי משתלם לנו להתאמץ באהבת חברים ללא גבול. והסיבה "כי יש בה לשלם בעדכל החסרונות". כלומר, בעזרת אהבת החברים, ניתן להביא תיקון ומילוי לכל החסרונות. מלכתחילה כל תכונות האדם נמצאות בתוכו, בצורה ובהרכב, שניתן לתקן אותן רק כלפי החברה, שאותה הבורא מזמֵן לאדם. אם האדם מתאמץ לפי כוחו ואפשרויותיו להיות בקשר נכון עם הסביבה, אז הוא יוכל לפתח את עצמו בצורה הנכונה לכניסה לתכונה הרוחנית, לדבקות עם הבורא. לכן השימוש בכל כוחות הסביבה, בכל האפשרויות שמזדמנות לו, היא בעצם אותה המערכת, שהאדם יכול לעבוד בתוכה עם כל כוחות הנפש, ולהשתמש בכל ההזדמנויות שמעניקה לו החברה, כדי להגיע לדבקות עם הבורא.
"תלמיד שגלה, מגלין רבו עמו". מדובר על תלמיד, שהיה בדבקות עם הרב. וכאשר הוא מקבל ירידה, אז בעיניו, באותה מידה קיימת גם ירידה לגבי כל מה שהשיג והרגיש, לכל מה שנקרא אצלו "רוחניות". בהתאם לכך הוא יכול לבדוק איפה הוא נמצא. התלמיד אף פעם לא רואה בעצמו את חסרונותיו, כיוון שהחומר שלו הוא עדיין רצון לקבל. הוא עוד לא התנתק ממנו. הוא עדיין לא הגיע למצב בו הוא נמצא מעל לטבע שלו, מעל לרצון לקבל, אלא הוא נשלט על ידו. לכן הוא מתייחס אל המציאות על פי הכלל "הפוסל במומו פוסל". הוא לא מבין מדוע, אבל כך הוא קובע את יחסו.
"פירוש, שהיה קשה לחז"ל, איך אפשרי הדבר שישלטו קטרוגים בתורה ועבודה של התלמיד, עד כדי גירושו מלהסתפח בנחלת ה', וזאת אחר שהוא דבוק ברב אמיתי?" כלומר כיצד יתכן שתלמיד שהיה בדבקות ברב אמיתי ודרך הרב עם הבורא, כאשר אנו לומדים על ג' מדרגות שזה מאדם לאין סוף, וכשמקבל ירידה כלשהי, אז כל מה שהוא השיג, נעלם.
"וע"ז תירצו, כי בעת ירידת התלמיד, ידמה לו כמו שהרב גם הוא ירד". אנו תמיד משיגים את עצמנו ואת הסביבה, ואם הסביבה שלנו היא רוחנית, אז אנו נקלוט את הרוחניות באמצעות החושים שלנו. ואם החושים משתנים, אז בהתאם לכך משתנה הקליטה שלנו, ומשתנות הדעות והמחשבות שלנו. האדם אינו שולט על תפיסת החושים שלו, ואינו מסוגל לבקר אותה או למדוד בין המצבים, מפני שהוא חי על פי ההרגשה, למרות שנדמה לו, שהוא חושב ומודד את הנעשה על פי שׂכלו.
אבל האדם הוא כלי הרגשה, והוא פועל עם שׂכלו רק כדי להשיג את מה שרצוי לו בהרגשה שלו. ואם הוא מקבל תוספת עביות בכלים, אז לפי תוספת העביות הזו, יורדת הרגשת הדבקות, משתנָה היכולת למדוד, ונראה לאדם שמשהו בחיצוניות השתנה. אולם הכל מתגלה רק בחושים של האדם, בתוך הכלי, וכלפי תכונות האדם, שהן הגובה של הכלי.
לכן, "ידמה לוכמו שהרב גם הוא ירד ח"ו, עימו". המשמעות של "חס ושלום" היא שאם התלמיד במצב של ירידה, היה מתאמץ להחזיק ברב, בבורא, בגדול ממנו, אז לבטח היה מקבל מכך תוספת עליה בעבודה למעלה מהדעת הנוכחית שלו. אבל כיוון שזה לא קרה כך, "הרי באמת כן, כלומר, שלא יוכל להנות מרבו", כשהרב ירד בעיניי התלמיד, "אלא כפום מה משער בלבו, וא"כ אין לו אלא רב שפול וירוד. בו במדה שמדד אותו" לפי הכלים שלו "ועל כן גולין את רבו עמו".
תהליך זה מתרחש בכל ירידה וירידה, והעבודה שלנו בתהליך זה היא להחזיק בכל הכוח בהכרת הרוחניות, בהתלהבות ובהכרת הרוממות הבורא. ולא חשוב עד כמה היא נראית לאדם קטנה ומזערית לעומת הרוממות הקודמת שהייתה גדולה יותר. בשלב זה יש לאדם תירוצים רבים לתרץ בשׂכלו, ולהצדיק את עצמו בכך שירד בהתפעלותו לעומת האתמול. יש לו כביכול שׂכל בריא יותר, יכולת גדולה יותר להוכיח ולהצדיק את עצמו, אבל הוא לא מבין שקיבל את כל היכולות האלה עקב הירידה.
לכן בשלב זה האדם חייב להתאמץ "למעלה מהדעת", ולהחזיק ברוממות המקסימאלית, שהוא רק זוכר שאי פעם הייתה לו ולא לרדת ממנה. שהמידה המקסימאלית תהיה לו כרף קבוע, וממנה הוא יהיה רק בעלייה. זה נקרא שהאדם עובד, מתקרב לבורא ופוסע קדימה. ואם הייתה לו אי פעם התלהבות ורוממות הבורא גדולה יותר ממה שהוא מרגיש היום, אז זו בהחלט ירידה. האדם צריך להבין שהוא לא יכול להיות במצב גבוה יותר, אם הוא לא יתאמץ להחזיק את הרוממות לפחות במקום בו היה קודם לכן. אם הוא מרגיש, שבשלב זה הוא כמעט ולא מסוגל להחזיק את הרוממות ובאה לו הכבדת הלב, אז זה נקרא "תחילת גלות מצריים".
כל ההבחנות הללו הן כלפי הכלים בלבד. אם לאדם יש קשר עם האלוהות בדרגת העביות הקודמת, שהיא קטנה יותר לעומת השלב הזה שבו קיבל עביות גדולה יותר, והוא מרגיש שהוא יורד, ולמרות זאת הוא רוצה להחזיק במצב הקודם, ברוממות הקודמת, עם העביות הנוכחית, זה נקרא שהוא ב"גלות". אם האדם מצדיק את מצבו, ומגדיר אותו כ"לא נורא" כיוון שהוא חושב עכשיו על הרוממות הקודמת, על רבו, על הבורא, על הקבוצה והחברים, ואם הוא מצדיק את עצמו על כך שהמחשבה שלו "התקלקלה" במשהו, או שלא בהכרח התקלקלה, אלא שעכשיו הוא כביכול רואה את הדברים ביתר חכמה, ומודד אותם בשׂכלו, אז זו אינה גלות. כיוון שהוא לא קובע שזו גלות, אלא הוא מצדיק את המצב.
"גלות" תתקיים בתנאי, שלמרות שהאדם קיבל תוספת עביות, הוא בכל הכוח רוצה להחזיק את עצמו לפחות בדרגת הרוממות שהיה בה קודם לכן, על פני העביות החדשה. "תחילת הגלות מצרים והשעבוד מתחיל מהכתוב: "ויקם מלך חדש על מצרים", האדם מרגיש, שקיבל תוספת עביות, שהיא כוח זר, מלך חדש ורע, שנלחם נגדו. "אשר לא ידע את יוסף", שהוא נקודת המגע עם האלוהות, עם הכרת הגדלות, הרוחניות.
"פירוש, שנתגלה שליטה חדשה במוחם דווקא כי איזה הרגשה יש כאן",האדם נעשה חכם יותר, " במוחם של כל אחד ואחד". הוא מרגיש בכל רצון, בכל מחשבה ובכל התכונות שלו תוספת לשׂכל הקיים, גילוי שׂכל חדש, המצדיק כביכול את מצבו הנוכחי, את היחס הנוכחי המזלזל שלו. אולם אין זה זלזול, אלא האדם נעשה חכם יותר, מבין יותר. הוא קובע השׂכל הזה שפועל ועובד בו, שהוא שׂכל זר על פני העביות הזרה, שליטה זרה של המלך החדש. האדם מרגיש את כלהשליטה החדשה הזו מקרוב, כי נפל ממדרגתו הקדומה הרוחנית. את המדרגה הרוחנית הוא בודק לפי מידת הרוממות, בה הוא מחזיק את הבורא בעיניו.
"שתלמיד שגלה מגלין רבו עמו", זה נקרא "נפילה". כלומר, הנפילה נמדדת אך ורק כלפי המדרגה העליונה. בעבר הוא החזיק אותה כמדרגה עליונה ואילו כעת הוא מחזיק אותה כמדרגה נמוכה יותר. ולצורך כך על האדם, להיות בלתי תלוי בהרגשה הנוכחית כאשר הוא מודד את הפער ביניהם. לא ניתן למדוד אחרת.
אם האדם מאבד את הרוממות, אז "לא ידעו את יוסף", כלומר נעלמת נקודת המגע. "יוסף" נקרא "יוסף צדיק", "צדיק", "יסוד". "יסוד" היא נקודת המגע בין הט' ראשונות למלכות, בין הבורא לנבראים. "כלומר, שלא השיגו אותו אלא כפי מה ששיערו בלבם", הכל נקבע לפי האופן שהאדם משער בליבו. הרוחניות נקבעת על ידי האדם, על סמך מה שהוא מתאר לעצמו, וקובע, כי הכל נקבע לפי החושים והתיקונים, הקיימים במקבל.
"לכן ציירו בלבם תמונת יוסף כמוהם עצמם", כלומר, הנקודה הזו, נקודת המגע עם האלוהות, נדבקה אליהם. נקודה זו צריכה להיות משותפת, לפי השתוות הצורה, עד כמה שהאדם מעלה את עצמו לרוממות, לאלוהות. ואם האדם אינו מעלה את עצמו לרוממות, אז נקודת המגע הופכת להיות כולה בשליטתו, והוא מתנתק מהרוחניות. זה נקרא ש"לכן ציירו בלבם תמונת יוסף כמוהם עצמם". "ומכיון שכן" נעשה באדם, אז "לא ידעו את יוסף" האמיתי, אלא חשבו שאין יותר מזה.
ואז "התחיל השעבוד". שיעבוד אינו מצב שבו משתדל האדם להחזיק בכל כוחותיו, ולשער הן את הרוממות והן את תיאור רבו במצב הקודם הגדול ביותר שהיה בו, זה לא נקרא שעבוד. "תחילת השעבוד" זהו מצב בו האדם כבר אינו מסוגל להחזיק בכל כוחותיו ברוממות הקודמת, ועוזב את הרוממות הזו למרות שהוא יודע שהוא בשליטת הכוחות הזרים. עד לשלב זה השעבוד לא קיים. כלומר השעבוד לא מתקיים כל זמן שהאדם משתדל להחזיק ברוממות הקודמת, למרות שפועלים עליו הכוחות הזרים.
השעבוד מתקיים כאשר האדם מֵבִין שנפל, ושכעת פועלת עליו שליטה חדשה השולטת על רצונותיו ומחשבותיו. אבל הוא עדיין מרגיש שזו שליטה זרה, שהגיעה כביכול מחוצה לו, ולמרות שהיא שולטת בו, הוא עדיין מסוגל לקבוע שהיא זרה, וזה נקרא "הסתר אחד".
"הסתר כפול" משמעותו שהאדם מאבד לחלוטין את היכולת לקבוע שהוא בשליטה זרה והוא יוצא לגמרי מרשותו של הבורא. לכן במצב זה יש לו רב שהוא כמוהו, בהתאם לכך גם "הרוחניות" שלו מאבדת מערכה. וגם אילו יכול היה האדם לתאר במצב זה רוחניות, לא הייתה זו רוחניות, אלא תמונה שהוא מתאר לעצמו שהיא רוחניות, אבל לא יהיה בה משהו מרוחניות.
"והתחיל השעבוד, שאם לא כן", אם האדם היה מחזיק בכל כוחו ולא מסכים להוריד את הרוממות בעיניו, אז "ודאי היה הצדיק מגין עליהם". כלומר, באותה נקודת המגע, היה מתגלה בה כוח, מילוי, עילאיות של ההשפעה, של החיבור. כוח הבורא היה מתגלה בנקודה הזו של יוסף. והאדם, למרות מקבל תוספת עביות, היה מחזיק בנקודה זו, ואז מתקדם. הוא אכן היה עובר את השעבוד והיה מרגיש שזה פועל עליו, אבל זה היה שעבוד בכוח בלבד ולא בפועל. והיה די בכך.
זה נקרא ש"מחכמה לומד" ולא מתוך ניסיון מר, שהוא מתקדם "בדרך תורה" ולא "בדרך ייסורים". די בכך שהאדם היה קובע בראש, למעלה מהעביות שמתגברת בו, שהוא רוצה להישאר באותה הרוממות, כפי שהייתה קודם לכן. אז הוא היה מחבר את העביות המתגברת למדרגה החדשה. "ולא היה מצוייר (מצטייר) להם כלל בחינת גלות ושעבוד" בפועל.
שאלה: למדנו שכל מה שאנו מרגישים ורואים, הכל נמצא בתוכנו. אם כך כיצד האדם שומר על הנקודה הנעלה, שהיא כאילו מחוצה לו?
גם מה שהאדם חושב שנמצא מחוצה לו, הוא בתוכו. כשם שהאדם מרגיש שכל העולם מחוצה לו. זה לא חשוב. המקובלים מסבירים, שכל מה שנקבע, נקבע לפי התכונות, הכלים, הרצונות, התיקונים, והמחשבות שבתוך הכלי של האדם. לכן כאשר לכאורה מתרחשים שינויים מבחוץ, אין אלה שינויים בחוץ, אלא כל השינויים הם בתוך הכלי של האדם. כל השינויים, שהוא קובע מחוצה לו לגבי רוחניות, הרב, החברים, הקבוצה, הבורא, הם אינם משתנים, אלא האדם עצמו הוא שמשתנה.
עם חלק מתפיסה זו יכול האדם להסכים ולקבל שזה כך, ועם חלק לא. ההסכמה או אי ההסכמה תלויה בנוסף גם במצבו של האדם, עד כמה הוא נמצא תחת השפעת האור. אבל המסקנה היא פשוטה - הכל תלוי בכלים של האדם. ואל לנו לשכוח את הכלל הזה, את היסוד הזה. מפני שאם לא כן, האדם מאבד את הנקודה, שממנה מתחילה העבודה שלו.
אם האדם חושב שמשהו משתנה מחוצה לו, אז הוא ישב ויחכה עד שהמצב ישתנה. אולם, אם הוא מבין שמחוצה לו דבר לא משתנה, ואם יהיה שינוי הוא יתרחש אך ורק אם הוא ישנה משהו בתוכו לפי מידת היגיעה שלו, אז לא נותרת לאדם כל ברירה, אלא לחפש כיצד עליו לתת משהו, לתת יגיעה כלשהי, ולשנות את עצמו. זה העיקרון שעליו מתבססת כל העבודה. אם רק האדם משתנה, אז הוא לא מנסה לשלוט או לסדר את האחרים, אלא הוא פונה לתוך עצמו. ורק מעצמו הוא מחכה לשינוי. אז בהתאם לשינויים שיהיו באדם, ועד כמה שהוא אכן רוצה בתיקונים, כך יעשה בו האור הקבוע את התיקונים. אחרת לא יהיה כל שינוי.
שאלה: בעל הסולם כותב שתלמיד שגלה, שירד, מגלין את רבו עימו, מדוע הוא לא אומר, שתלמיד שירד מגלין את הקבוצה עימו?
באיגרת זו בעל הסולם כותב על אחדות החברים, ולכאורה נראה כי היה צריך לומר ש"תלמיד שגלה מגלין את הקבוצה עימו", אולם הוא מסביר לנו על האדם והקבוצה ועד כמה שהקבוצה יורדת בעיניי האדם בזמן שהוא נופל. בקבוצה, האדם מבטא ובונה את הבדיקה שלו כלפי ההשפעה. ואילו למול הרב הוא לא מסוגל לעשות זאת. אם לאדם יש רב חכם וגדול, שנמצא ברוחניות ושהוא מעריך, הוא אינו יכול לבנות צורת השפעה כלפיו, כלפי מישהו שגדול ממנו, מפני שתמיד יפנה אליו בעל מנת לקבל. לא ניתן לפנות בדרך אחרת ל"גדול". מלכתחילה האדם מכוון את הכלים שלו כלפי הגדול בצורה כזו, שניתן יהיה לקבל ממנו. ואילו כלפי הקבוצה ניתן לבנות צורת השפעה.
לכן, קל להבין מדוע הקבוצה מסייעת לנו יותר לתיקון הכלי, להשפעה. בקבוצה, האדם בודק עד כמה שהוא מבין, מרגיש, מסכים לתרום, לתת, כדי להשיג את תכונת ההשפעה. ואילו את עצמו הוא בודק כלפי הרב כמי שאין לו בורא ואין לו דרך לתאר אותו. והרב הוא כמו קבוצה, אלא שכלפיו האדם בודק כמה חשובה עבורו רוממות ה'. כי הוא עליון במשהו, והאדם בודק כיצד הוא מעריך אותו. אז כפי שאנו בונים כלפי הקבוצה את בדיקת ההשפעה שלנו, תכונת ההשפעה, את הרצון להגיע להשפעה, כך אנחנו בודקים כלפי הרב את רוממות ה' שלנו.
אלה שני דברים, שניתנו לנו במישור דעולם הזה. הראשונה היא נקודת המלכות שלנו עצמה, עד כמה שהיא מוכנה ולו במעט להיות בהשפעה- זאת אנו בודקים את זה כלפי הקבוצה. ואילו את נקודת הכתר, עד כמה ניתן שתהיה אצלנו גבוהה באמת, בתכונתה האמיתית, ברוממות - אנחנו בודקים כלפי הרב. לכן הבורא סידר כך את העולם כלפי כל אדם, ובהתאם לכך הוא נותן לכל אחד הכבדת הלב.
שאלה: האם זה נכון לומר שתלמיד שיורד, גם הרב יורד איתו ומדוע הרב לא מתנתק ממנו?
מדובר כלפי התלמיד ומה שעובר עליו, ולא בפעולות שהרב צריך לעשות כלפי התלמיד. אם בשלב הזה התלמיד מסתכל על הקבוצה ועל הרב, ואינו מעריך אותם כפי שהעריך קודם לכן, זה נקרא שמתנתק, מתרחק בהדרגה עד הניתוק. ויתכן גם שמתרחק עד לניתוק הסופי, ואז הוא עוזב. זאת אומרת, הוא לא עוזב מכיוון שהנקודה שבלב שלו לא הבשילה, ולא בגלל הוא הגיע כביכול במקרה, לקבוצה, ואז הוא עוזב. אין זה מובן, מה קורה עם כל אדם ואדם בגלגולים מדוע הוא מגיע ולאחר מכן עוזב. אלא קיימים מקרים בהם האדם עוזב, משום שהפסיק להעריך את הרב וגם את הקבוצה, ונכנס להסתר כפול. אז אין לו כל אפשרות להתקדם, עד שמתחיל לשנוא אותם.
כאן היא נקודת המפנה, או שהאדם יוצא מהקבוצה, או שהוא יכול להמשיך, וגם אם הוא ממשיך, הוא יכול שנים להיות בצורה דוממת, עד שאולי אחרי שנים יתגלה שוב משהו. כי מה שלא עושה השֵׂכל, עושה הזמן. הכוונה היא, שלמרות מצבו תהיה מין יגיעה כלשהי מצד האדם, אפילו שרירותית במשהו, ומגיע לכך שמתחדש. אולם האדם יכול להישאר במצבו הקודם גם עשרים שנה .
שאלה: מהי תקופה טובה במצריים?
"תקופה טובה במצריים" היא שבני ישראל הרגישו רעב בארץ ישראל, ולא יכלו להמשיך להיות בכלים דהשפעה. וזה נעשה בכוונה תחילה, כדי שיתחילו לעבוד עם האח"פ, לקנות עביות ולאחר מכן לתקן אותה. מצריים היא ירידה לצורך עליה. בירידה זו מספרים לנו על "בני ישראל", שירדו ל"מצריים". כלומר, שהם כבר עם תכונות הבינה, כאשר רק שבעים נפש ירדו למצריים, שהיא מידה קטנה מאוד של תכונת ההשפעה החלשה, שיורדת. אז האדם יורד לעביות החדשה, כדי לתקן אותה.
מצב זה אינו מצבנו כיום. אנו נמצאים עוד לפני מה שנקרא "בני ישראל". התורה אינה מספרת, בצורה מדויקת על התהליך שעובר האדם. אנו לא התחלנו כ"אברהם", שהסתכל על כל הטבע ושאל, היכן נמצא הכוח שמסובב את כל המציאות. אחר כך אנחנו ניראה התורה מתחילה מבראשית, ומדובר כבר על תהליך עצום, אבל אל לנו לחפש בה את הצורה הכרונולוגית. עם הזמן נבין, מדוע נכתבה כך, שזה לא לפי השׂכל שלנו, אלא לפי התוכנה של עולם האצילות.
שאלה: האם כולם צריכים לרדת למצריים?
המשמעות של כולם היא,שכל הרצונות והמחשבות של האדם, מרגישים שהם נמצאים תחת שליטה חדשה, שבא משהו שמתלבש ושולט עליהם.
שאלה: האם האדם יכול להחזיק ב"יוסף", בתורה, במצב הקודם שלו ובכך להימנע מצרות?
האם המצב הזה שייך לכל מדרגה ומדרגה?
בכל מדרגה ומדרגה, האדם חייב בזמן הירידה להחזיק את עצמו, במה שנקרא "מצב הקבוע". הקביעות היא בשמירה על המצב הקודם. אחרת הירידה היא לא לקו שמאל, אלא היא סתם נפילה לרצון לקבל בעל מנת לקבל. ואילו בשמירה על המצב הקודם, נקודת היסוד נשארת, ולכן היא נקראת "יסוד".
אולם לעת עתה, על האדם להאמין, שהוא יכול להתקדם ושקיימת בפניו אפשרות להתקדם כל עוד הוא לא מאבד את נקודת היסוד האמיתית. בתוך נקודת היסוד מאיר "יוסף הצדיק", כך שהאדם מצדיק את הפעולות האלו, ואוחז ברוממות הקודמת.
שאלה: האם מה שמתואר בשלבים הראשונים של הירידה מצרימה, היא הנפילה בכוח, ואילו ההתגלות של הכוח הזר לאחר מכן היא הנפילה בפועל?
"אין חכם כבעל ניסיון", אני לא יכול להסביר את הדברים שעל האדם להרגיש אותם מבפנים. כמו כן, יתכן שאם האדם יקבל תשובה חיובית או שלילית הוא עלול לקבל זאת כחוק, ועל בסיס זה הוא יבנה תיאוריות כלשהן להתקדמות, שכלל לא תהינה נכונות. לכן אני נזהר מלהביע את דעתי. רצוי שמהיום למחר שהאדם לא יזכור דבר בשכלו, כדי שאם הוא יקרא מחר את אותו המאמר שקרא היום, הוא יבין אותו כחדש. כפי שנאמר "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".
שאלה: . האם הירידה למצריים היא זו שמביאה לאדם את האפשרות להתפתח?
ירידה היא אינה דבר טוב. אין דבר גרוע יותר מירידה. קיימים רק שני מצבים, עליה או ירידה. אם האדם כשהוא בעליה חושב שהוא כבר הגיע לאין סוף, ושאין לו יותר מה להוסיף, גם זו אשליה. עליו לבדוק זאת עם הקבוצה, ולבקש שיגלו לו את כל הכלי מעל הדעת. וכדי לדעת מהי הקיבולת של הכלי שלו, עליו לחפש איזה רצונות נוספים, מחשבות נוספות או תכונות שעשויות עוד להתגלות, בדומה לזקֵן ההולך כפוף ומחפש כאילו שאיבד משהו.
שאלה: האם העומק נוסף של הכלי, ונפח חדש של גדלות הקבוצה, מתגלים, אחרי שמתגברים על איזה ירידה?
ירידה היא אינה ההתקדמות הנכונה, שחוסכים בה זמן. להתקדם מירידה, זו אינה התקדמות. אם האדם יורד, נופל "לפי הזמנים", מה שנקרא, כלומר, מאבד את המדרגה העליונה יותר, ואינו מסוגל להחזיק בה וגם לא משתדל, אז גם אם יבואו עליות, הם לא יבואו ממנו. לא יהיה לו מאיפה לבנות כלי.
אדם הנמצא בעלייה, אז עבורו עלייה נקראת "רוממות ה'", "קבוצה", "רב". וכאשר הוא מתחיל לרדת, הוא יורד במה שנקרא עלייה, ברוממות, בקבוצה, ברב, ולא בהרגשה הבהמית שלו. האדם יודע שהוא יורד, רק אם הוא כל הזמן עובד ומחזיק ברוממות, בכל תשומת ליבו. (ראה שרטוט)
אם האדם מרגיש שהוא מתחיל לרדת, כלומר שהוא לא מסוגל בכל הכוח שלו למרות שמשתדל להחזיק את עצמו, ואז הוא יורד. זה נקרא "שליטה זרה", אחרת זו לא שליטה זרה. הזרות נמדדת כנגד המידה בה האדם מתנגד אליה. וכאשר האדם מתנגד נגד ירידה, אז כל הירידה הזו, הופכת להיות למאמץ שלו, לכלי שלו, שהוא מתנגד אליו. אז זה הופך להיות אצלו לכוח חדש שלו. לכן אם הוא נלחם במידה מספקת נגד הירידה, הוא יקבל עלייה.
אולם אם האדם לא ניסה לעשות אל כל המאמצים הללו בזמן הירידה, אז העלייה לא תהיה על חשבונו, וכל התהליך הזה, נקרא "בעיתו". נותנים מלמעלה ומחזירים מלמעלה. ואז כל התהליך הזה, כל הזמן הזה עד למצב החדש לא יהיה גבוה יותר, לא יֵחשב כעבודה שלו, הוא לא נכנס בכלל להתקדמות.
אז עלייה נקראת "עלייה", רק בתנאי שהיא באה מתוך מאמץ הקודם. האדם ממש צריך להחזיק בכל הכוח, וכל הזמן להחזיר את עצמו, למעלה לרוממות הקודמת. לא תמיד זה אפשרי. כל אדם עובר גם מצבים כאלה, ועליו ללמוד את כל המצבים. אבל זו הטכניקה.
שאלה: התהליך הזה שתיארת, שבא מתוך המאמץ של האדם, זה מה שנקרא, להיות בעליה כל הזמן?
אם האדם מחזיק כל הזמן ברוממות, ב"רב, קבוצה, בורא", שהם אצלו כאחד, במידה המקסימאלית, המרבית שהוא רק יכול ומסוגל לתאר לעצמו – אבל כדי שזה יפעל עליו ולא המילים הם אלה שיחזיקו אותו, אלא הרוממות הזו צריכה להחזיק אותו בפועל, כלומר להאיר בנקודת המגע, בנקודת היסוד, כאשר היא מאירה כ"יוסף" בנקודה הזו של קשר - אז האדם מתקדם.
שאלה: ירידה היא כנגד רוממות ה', קבוצה ורב?
שאם לא כן זו אינה "ירידה", אלא שרע לאדם, לאגו שלו.
שאלה: מה זה נקרא "להחזיק מצב קבוע"?
המשמעות של "להחזיק מצב קבוע", היא שלמרות כל השינויים שבאים על האדם, עליו להחזיק את המטרה של "אדם, קבוצה, רב, בורא" בנקודת הקשר, ברוממות המקסימאלית של ההשפעה, של הרוחניות, שהוא רק יכול לתאר לעצמו. וזאת למרות כל ההפרעות שמתעוררות בו, במחשבה ובהרגשה.
שאלה: אבל זאת בדיוק הנקודה שיורדת. איך אתה מסביר את הקבוע עם מה שיורד?
לא, הנקודה עצמה אינה יורדת, אלא האדם קובע, אם היא יורדת או לא. לאדם באים רצונות ומחשבות, שהם נמצאים כביכול בסתירה לרוממות. לא מוחקים לאדם את הרוממות, אלא אם כן הוא מסכים שהרוממות תמחק על ידי השליטה הזרה. המצב הקודם לא נעלם. קיים מצב, שבו האדם מסכים, שהמצב יכול להיעלם, ואז המצב נעלם, כלומר האדם קובע.
התלמיד בשלב הזה, כפי שמסביר הרב"ש במאמר, מסכים וקובע בכלים שלו, שרבו ירוד כמוהו. בפועל הוא אפילו לא קובע שזה ירוד, אלא כך זה נעשה. זה בלתי אפשרי לתאר את התמונה הזו, למרות שזה נראה פשוט. אבל התמונה צריכה להתגלות יחד עם כל הכוחות, העולם, הקבוצה, והנשמות. וכאשר מגיע האדם לעולם האמת, מאוחר יותר, מתגלה לו איך מסובבים אותו החברים, הרב, והבורא, ומה היה תפקידם.
אז רואה האדם, איך הכל היה משחק כלפיו, איך הכל היה מסודר, כדי שהוא לא יבחין. בדומה לילד קטן, שהקיפו אותו מכל הצדדים בדברים שהם מתאימים כדי שיוכל לגדול על ידם, אבל הם לא היו דברים אמיתיים. אין מה לעשות, הסתרה היא הסתרה.