איחוד המפלגות
א. בעיית הפילוג
בעל הסולם:
ואחר כל אלה, כל אחד וכל מפלגה מאתנו, רובץ ומשמר על רכושו המפלגתי בקפדנות יתירה בלי ויתור כל שהוא, ובשום פנים לא יוכלו, או יותר נכון, לא ירצו לבוא לידי איחוד לאומי, כפי שדורש עת הסכנה שלכולנו.
חלוקת העם למפלגות היא הבעיה הנוראה מכולן. "מפלגות" - שורשן ב"פילוג", והפילוג מנוגד לתיקון. אם קיימת שנאה בעם, הנעוצה בשונוּת חבריו, אם אדם שונא את חברו מתוקף היותו שייך לקבוצה שונה, אזי ההתחלקות לקבוצות פסולה. לא יכולים להיות פילוג ושנאה בעם ישראל.
הפילוג נובע משליטת הערכים הזרים של אומות העולם, אשר חדרו אל תוך עם ישראל במשך תקופת הגלות. הערך הפנימי של ישראל, התיקון הרוחני, התורה - עומדים בסתירה מוחלטת לפירוד ולפילוג.
סיבת המחלוקות המרובות שיש בישראל היא, שהן מסמלות את שבעים האומות, בריבוי צביונן. אבל בפנימיות, על ידי התורה שמתלכדים סביבה, נשמרים ישראל מן ההרס שבפירוד זה.
הרב קוק:
רבויי הצביונים השונים, שמתחלקים בעמים רבים, כלולים בישראל ביחד, "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". מתוך כך הם עלולים יותר לפירודים ומחלוקות פנימיים, ומתוך כך יכולים להיות לעולם עם לבדד מבלי להתערב בין העמים, באין מחסור כל הנטיות והכשרונות השונים, "כרכא דכולא ביה, ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו שריו, ממנו מלכיו, שנאמר ממנו פנה ממנו יתד" וגו' . התורה כולה, שמכללת, בעז עצמיות סגולותיה, ובשווי ארחות חייה, את הכלל כולו ואת כל פרטיו, היא התריס בפני הפירודים. מכל שנויי הדעות והטפוסים, בכמה ענינים רוחנים וחמריים, מופיע על ידה הטוב הכללי, שמאחד את כולם בכללות קיומה של תורה.
האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל היתה מפוצלת לשתי חברות, בעלות דפוסי חיים ותפיסות עולם שונים באופן מהותי. החברה האחת - "היישוב הישן", היתה אוכלוסיה חרדית שעלתה לארץ ממניעים דתיים רוחניים (לימוד תורה וקיום מצוות בארץ הקודש). האחריות לקיומה הפיסי-כלכלי של אוכלוסיה זו מוטלת על יהודי הגולה, הזוכים לשכר ולקיום בזכות לימוד התורה של אחיהם בארץ ישראל.
החברה האחרת כוּנתה "הישוב החדש". ראשיתה בעלייה הראשונה, ומבוססת היתה היא על אידיאולוגיה הפוכה מזו של "הישוב הישן". הישוב החדש ראה הצדקה למפעלו רק אם תכונן החברה מבנה כלכלי עצמאי, המבוסס על מלאכת כפיהם של בני החברה. משום כך החזיקו בני היישוב החדש במקצועות יצרניים, כמו: עבודת אדמה, מלאכה ותעשיה. חברה זו היתה בעלת גישה אנטי-דתית. הם ביקשו להשתחרר מהדחק הגלותי, להסיר מעליהם עול מצוות, ולאפשר לעצמם חיי חירות מחשבתית וחופש יצירה. דמותו של הישוב היהודי החילוני, שהלך והתפתח בארץ ישראל, היה בעיני הישוב הישן סמל כל הרע שבציונות; ואילו בני היישוב החדש ראו את בני היישוב הישן כבני חברה מנוונת ומושחתת.
גם אחר קום המדינה, בעיית הפילוג בעם עודנה חיה וקיימת. בעל הסולם ממשיל את מצב העם לאגוזים הנתונים כולם בשק אחד. מבחינה חיצונית מרגיש העם מאוחד בשק אחד, ויחד עם זאת, כל אדם בפני עצמו היה מעדיף שיניחו לו לנפשו.
בעל הסולם:
ואנו דומים בזה לגל של אגוזים המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם, שמדת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד, וכל תנודה קלה הנעשית על השק מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל החסרון הוא, מה שחסר להם הליכוד הטבעי מבפנים, וכל כוח איגודם הוא מתוך מקרה חיצוני. בעניננו אנו - דבר זה מכאיב מאד את הלב.
השק משול ללחץ החיצוני המופעל על ישראל מידי שונאיה הרבים. כלומר, הלחץ החיצוני, שההנהגה העליונה מפעילה עלינו הוא זה שמקיים אותנו בעל כורחנו כאומה.
במשל האגוזים, בעל הסולם אינו מתאר את התנאים הנדרשים לאיחוד. הוא מדגיש את היחלשות האיחוד, אם הוא נכפה על ידי כורח חיצוני. אם אויב חיצוני הוא הסיבה לאיחוד, האיחוד אינו איחוד כלל. הרגשת האיחוד השקרית בשעת מלחמה היא דוגמא טובה לכך. האיחוד בעם בשעת מלחמה אינו איחוד כלל. מלחמה היא סיבה חיצונית והאיחוד דורש סיבה פנימית.
בעל הסולם רואה באחדות תנאי לחיים. ללא איחוד אין חיים. לכן, במשל האגוזים, הוא שולל את קיומו של האיחוד כתוצאה מפחד מכוח חיצוני. אם אדם אינו שובר את השנאה שלו לאחרים, והפחד מן האיום החיצוני מחייב אותו רק לבטל אותה לזמן מה, להסתיר אותה, הרי הוא משול לאגוז המצוי, מחוסר ברירה, בשק אחד עם יתר האגוזים. האיום של האויב החיצוני חזק יותר משנאתו של האדם לזולתו, מצב המביא אותו להתחבר עם האחרים. בפנים, בתוך קליפת האגוז, האדם שומר על איבתו ואינו מסכים לאיחוד. הסכמתו משרתת צורך להגן על עצמו מפני הכוח החיצוני, ותו לא. ברגע שיוסר האיום, יחזרו הפירוד והאיבה. איחוד שכזה אינו נובע מהפנימיות, מהתיקון הפנימי, מאהבה או מרצון להתחבר, ולכן אין בו תועלת. אין טעם להמשיך ולחכות להיווצרותו של הרצון הפנימי הנכון לאיחוד כתוצאה מייסורים חיצוניים. אמנם איום חיצוני יכול להוות גורם עקיף לתיקון הפנימי של האדם, אך התיקון הפנימי והחיבור הנובע מאיום חיצוני רחוקים מאד זה מזה.
אין בעיה אחרת פרט לפילוג בעם. עם ישראל יגיע לתיקון כאשר כל המפלגות יבחינו בצרה הגדולה המרחפת מעל רצונן הצר לנצל זו את זו, והן יבטלו את האגואיזם הקטן שלהן לטובת הצלת הלאום.
לצערנו, המצב כיום נראה הפוך. העדר התיקון הרוחני, הנותן לכל אדם את הרגשת הפרטיות המדומה שלו, המנותקת ממערכת הנשמות הכללית, מונע את השגת האחדות והשלמות.
הרב קוק:
כל חטאות האדם, שהן נמשכות מפני התגבורת של הגסות החומרית על העדינות הנשמתית, הן גורמות, שברוחו של האדם מתגברת תפיסת החיים הדמיונית, שהיא בטבעה פרטית, ובשביל כך אי אפשר כלל, שיבאו אנשים לידי אחדות מוחלטה בדיעותיהם, ורגשות חייהם העצמיים, כל זמן שכח הדמיון הבא מתוך ההשפעה הרוחנית הירודה, הזולפת על הרוח מצד הכח החמרי שבאדם, הוא השולט על המערכת של החיים, היחידיים והצבוריים.
יותר מכך: המפלגות ימשיכו לעמוד על דעתן גם אם יעמוד העם מול סכנות נוראות, ולא עוד, אלא כל אחת מהן תשב ותמתין שיתר המפלגות יודו בצדקתה. הצרות עצמן מכבידות את הלב; הן אינן מקרבות לתיקון בצורה ישירה. התיקון אינו יכול להתבצע בצורה טבעית אגואיסטית, אלא רק באמצעות האור העליון.
רק המטרה הרוחנית המשותפת יכולה לאחד בינינו ולהביא את הקץ לשנאה. עלינו להתאחד ולהשיג אותה יחד. אנו קשורים כחטיבה אחת, בשורשנו הרוחני, ולא נוכל לחמוק מגורלנו המשותף, לטוב או לרע.
הרב קוק:
המפלגתיות עושה בנו שמות עד כדי שנאת אחים תהומית המהוה לעינינו את הצרה, שהננו שרויים בה בתוך מעגלי גאולתינו.
תמו ימי האידיאליים הגשמיים, אין יותר אידיאלים שבכוחם לאחדנו. האגואיזם גדל עד למידה כזו, שהוא מונע מאיתנו להתחבר עם אחרים. האפשרות היחידה לחיבור נוצרת בקרב קבוצת אנשים המשתוקקת לגלות את האלוקות בקירבה, ולא חיה רק כדי להיטיב לחייו הפרטיים של כל אחד מחבריה על חשבון האחרים.
הרב קוק:
רק על ידי האידיאלים האלהיים אנו באים בבטחה להאחדות המאירה, הם רק הם מובילים אותנו לחוף בטוח להכרה פנימית: שאי אפשר כלל שבחוג המתנשא יהיה דבר יוצא ונעדר מהאחדות.
הזמן דוחק בנו עתה, זמן התיקון הרוחני של האומה והאנושות כולה. עלינו להעמיק אל פנימיות נשמתנו, ולהתחבר יחדיו באמצעות הכוח היחיד, שיש בכוחו להביא אהבת אמת בליבנו.
הרב קוק:
והשעה הגיעה, אור עולם, אור אלהים אמת, אור אלהי ישראל, המתגלה על ידי עמו, עם פלאים, צריך הוא להתגלות בהכרה, וההכרה צריכה לבא באומה פנימה, להכיר את האחדות של כחותיה היא, להכיר את ד' השוכן בה. ובהכירה כי יש אלהים בקרבה, תכיר איך לחשוף את מבוע חייה, תדע להעמיד חזון עמדתה על מקורה העצמי.
האחדות, השלום והאהבה של כל פרט ופרט באומה כלפי האומה כולה וכלפי העולם כולו, הינם תנאי הכרחי ומקדים להשגת המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, המוגדרת בשם אהבה נצחית. השגת היחס העליון ביותר של אהבה נצחית לבורא.
בעל הסולם:
הרי יש לנו להבין את מהותה של אהבת ה' מתוך מדות האהבה שהאדם נוהג בהן כלפי חברו, אשר בהכרח גם אהבת ה' מושפעת במדות אלו, כי מתחילה לא הוטבעו באדם אלא לשמו יתברך.
ב. המודעוּת לאחדות
בעל הסולם:
יתבטלו הניגודים והמפלגתיות צרות האופק. או יותר נכון, שישתתקו ויפנו מקום למוקדם אליהם, - וכולנו נוכל להתאחד לגוף מוצק.
למידת המודעוּת שלנו למצבנו האמיתי ישנה השפעה על השתתפותנו בתהליך. לא ייתכן לסבול מצב שבו מחד גיסא נכיר כי כולנו גוף אחד, וכי אנו מאוחדים בפנימיות נשמתנו, ומאידך גיסא נמשיך להתנהג בשנאה האחד כלפי האחר. עתידנו הטוב תלוי בהכרה זו.
ההכרה כי כולנו גוף אחד מחייבת כל אחד מאיתנו להפסיק לדאוג לעורו הפרטי בלבד ולפעול להשבת האיזון הטבעי והבריא למערכת. אם לא נעשה כן הרי שהישמדותנו מובטחת לנו.
בעל הסולם:
וכמו שהמיתה הטבעית של היחיד היא תוצאה של חסרון הרמוניה מבין אבריו; כן האומה, השקיעה הטבעית שלה היא תוצאה מאיזה הפרעה שנתהותה בין האברים שלה, כמו שהעידו קדמונינו: "לא חרבה ירושלים אלא מפני שנאת חנם שהיתה באותו הדור", כי אז נגועה האומה ומתה, ואבריה נתפזרו לכל רוח.
אין סכנה גדולה יותר לקיומנו, הן הרוחני והן הגשמי, משנאת חינם. עד אשר נשיג את הכוח המאחד את כללות הניגודים והמרכיבים לגוף אחד, נידונים אנו ליפול תחת התרוצצויות ומאבקי הכוחות המרכזיים המצויים בנפש האומה.
הרב קוק:
ותמיד צריכים אנו לשאוף לבוא לידי המצב הבריא הזה, אשר שלשת הכחות הללו יחד יהיו שולטים בנו בכל מלואם וטובם, במצב הרמוני מתוקן שאין בו לא חסר ולא יתר, כי הקודש, האומה והאדם, יתדבקו יחד באהבה אצילית ומעשית, ויחד יתועדו היחידים וגם הסיעות.
כל פרט במציאות - יהיה זה הגוף הביולוגי, חברה קטנה, מדינה גדולה או העולם כולו - פועל לפי אותו החוק: קשר בין החלקים מביא להרמוניה, שלום ובריאות. חוסר קשר מביא להרס ולמיתה. הסיבה למיתה היא הפירוד והמחלוקת.
העם מחולק, אם לפי מעמדות ואם לפי תחומי עיסוק, אם לפי שליטה ואם לפי תחומי ביצוע. כל החלוקות הללו הן הכרחיות. החברה האנושית זקוקה לשירותי שיטור, לממשל, לבתי דין וכו'. כאשר כל אחד מבעלי התפקידים עובד וממלא את תפקידו, תוך כדי שמירת קשר עם האחרים, החברה היא בריאה. כך היא החלוקה ההכרחית בישראל לכוהנים, לוויים וישראל, היוצרת את הכלי הראוי לשירות הבורא וההידמות אליו.
כיום אין קשר בין חלקיו של עם ישראל. העם לא יוכל להוסיף להתקיים כחברה חולה. בכל המדינות, פירוד פנימי גורם להופעתו של איום חיצוני, ובעם ישראל הדבר מתרחש בצורה חריפה עוד יותר. השלום הפנימי של האומה חורץ את גורלה הכללי.
בעל הסולם:
לכן, בתנאי מחויב לכל אומה, שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה, שכל היחידים שבה יהיו מהודקים זה בזה מתוך אהבה אינסטנקטיבית. ולא לבד, שכל יחיד ירגיש את אושרו באושר האומה והתנוונותו בהתנוונות האומה, אלא שיהיה מוכן למסור כל ישותו לטובת האומה בעת הצורך; ולולא כן, הזכות קיום שלהם, בתור אומה בעולם, אבודה היא למפרע.
ההידמות של האדם לבורא בתכונת ההשפעה נעשית ביחס ליתר הנשמות. האדם הופך משפיע לכלל כפי שהבורא משפיע לו. לכן התנאי המקדים למצב זה הוא מסירת ישותו האגואיסטית של הפרט וביטולה לשם החיבור עם הכלל.
החיבור עם הכלל ותיקונו של האגו יכולים להיעשות רק מתוך ההשתוקקות לדבקות ולהידמות לכוח העליון.
הרב קוק:
כשתעמיק עוד ביותר תראה, שהתכלית האמיתית היא הדבקות בשם יתברך, כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו בני אדם לטוב אינו אלא הבל ושוא נתעה. ואנו תובעים את עצמנו, אחת, שהדבקות האלהית הזאת בעצמה תהיה משוערת בקרבנו בצורתה הטהורה מכל שמץ איגואיסמוס נשפל