אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שני המאורות הגדולים / חלק ב: ביאורים והרחבות למאמרי עיתון "האומה" / אהבה ואחדות כיסוד לבנין האומה
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

אהבה ואחדות כיסוד לבנין האומה

א. תלות האומה ביחיד

לעיתים נשאלת השאלה: מדוע קוראים המקובלים לכל אדם ואדם ללמוד קבלה? לכאורה הם עצמם יכולים להביא לתיקון הרוחני בכוחותיהם שלהם. אם כן, מהי חשיבותו של כל אחד ואחד? כאן חשוב לנו להבין כי לא יסולא בפז ערכו של כל אדם. חשיבותו של הפרט נובעת מהדמיון שבין הפרט לכלל, עקרון המכונה בקבלה "כלל ופרט שווים".

בעל הסולם:

ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב' טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט, ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו מוריד או מעלה את הכלל כולו.

הקדמה לספר הזוהר, אות סח

הרב קוק:

עמל האדם ראוי להיות, בכשרון מעשה, להרבות טוב בעולם, בין אדם לחבירו, ולכל היקום אשר על פני האדמה, והדעה צריכה להיות עסוקה בהמון רב של השכלות מבוררות, הנותנות לעוסקים בהן חיים מאירים. וסוף טובה יחידית כזאת, שמתקיימת אצל כל יחיד, לחזור על כל ההמון כולו, לעורר את כל אחד לפי מדתו להכריעו לכף זכות, וממילא נעשה היקום כולו יותר נשגב ונעלה.

אורות הקודש ח"ג, עמ' שטו

התהליכים החיוביים, כמו גם השליליים, עוברים על הנשמה של היחיד כמו על הנשמה הכללית כולה. לכן, גם אם יכולים כל המקובלים להשיג ולהבין את התהליך שבו מחויבת האנושות לפסוע עד השגתה את תכליתה הרצויה, הרי שאף אחד אינו יכול לפטור את עצמו מהעבודה הקשה, שמטרתה להביא את העולם כולו להשתוות עם הבורא ולדבקות בו. כל אחד חייב ליטול בזה חלק, ולראות את עצמו כגורם היחיד שבו תלוי התיקון. חובה זו נגזרת מהעיקרון הרוחני של הכלל והפרט.

כן הוא הדין גם בקשר שבין ציבור אחד או אומה אחת לבין האנושות בכללותה.

בעל הסולם:

ואל תתמה, מה שאני מערבב יחד את שלומו של ציבור אחד, עם שלום העולם כולו, כי באמת כבר באנו לידי מדרגה כזו, שכל העולם נחשבים רק לציבור אחד, ולחברה אחת, כלומר, שכל יחיד בעולם, מתוך שיונק לשד חייו והספקתו מכל בני העולם כולו - נעשה בזה משועבד, לשרת ולדאוג לטובת העולם כולו.

השלום בעולם

האדם שמוצא את מקומו בנשמת אדם הראשון, מגלה כי תיקון כללות הנשמות וכללות העולם תלוי רק בו. החיוניות שלו לתיקון הכללי נובעת מהעובדה שהוא מגלה את הנקודה שלו הכלולה בכל הנשמות. הוא מגלה שרק הנקודה הזאת מפעילה את כל הנשמות ופועלת בהן, על מנת להביא אותן לדבקות בבורא. הגילוי הזה מחייב אותו, ובו בזמן מביא אותו להרגשת הייחודיות של עצמו. האדם מגלה כי הוא עומד יחיד מול הבורא, והעולם כולו משמש לו רק ככלים, כמלכות שלו, וכי לאף אחד מלבדו אין זכות בחירה ותיקון.

בעל הסולם:

ובירור של הדברים, שהשי"ת כל יכול הוא, ועל כן הגם שהבריות נמשל כבהמות נדמו, מכל מקום מי שזוכה לבטל רצונו, מפני רצון הבורא ית', הוא נותן לו ובורא בקרבו, רוח חדש ולב חדש, וממשילהו על כל מעשי ידיו, בסוד "בי מלכים ימלכו"... כי עיקר הבריאה, היא על הנצחיות שבבריאה, אשר הנצחי שבבריאה הראשונה של עולם הזה, דהיינו, אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה, זה, מיוחס לקב"ה, אבל מאדם ואילך, הבריאה הזו מסורה בידי הצדיקים שבכל דור ודור, שהם המה מנהיגים העולמות כחפצם ורצונם, ו"צדיק גוזר, והקב"ה מקיים".

סוד הכף דאנכי

הרב קוק:

ההתעסקות במחשבות וברגשות העליונות היא מעדנת את הנשמה ומרוממת אותה בחיים עליונים... וכל העולם מתעלה בגניזה על ידי העילוי של היחיד, המתרומם מעל לכל הקוטן שבחיים, שפעת ברכה יורדת על ידו לכל הברואים. וזהו הרז של המשכת הנפש לרזים עליונים, אע"פ שאינו מבינם כראוי. כי ההתעסקות המרוממה מרוממת את הכל. וזיו החיים מתמשך על הכל, והוד השירה בסוד חייה הולך ומתפשט על כל החוגים, הקרובים והרחוקים.

אורות הקודש ח"א, עמ' פז

האדם בונה בהדרגה את יחסו לאנושות, בהתאמה ליחסו של הבורא לאנושות. הוא הופך למשפיע טוב ומיטיב לאנושות, בדיוק כפי שעושה זאת הבורא. המלכות הכללית, הנברא הכללי, משמשים ככלי שהאדם משפיע לו, בדיוק כפי שנבראה המלכות הזו לשמש כלי להשפעתו של הבורא.

בעל הסולם:

וזהו כמו שאמרו חז"ל, "כל המצטער עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור". כי ציבור נקרא, השכינה הקדושה, כי ציבור פירושו קיבוץ, היינו כנסת ישראל, שמלכות היא הכלל של כל הנשמות.

שמעתי, מאמר לה

ב. הזדקקותו של היחיד לאומה

קשר זה שבין הפרט והכלל בישראל הינו דו-צדדי; וכשם שהכלל נצרך אל הפרט לשם תיקונו השלם, כך גם הפרט נצרך אל הכלל. עובדה זו מתבארת על ידי בעל הסולם:

בעל הסולם:

האדם יצור חברתי, הוא אינו יכול למלא את צרכי חייו כי אם בעזרה מזולתו; ולכן שיתוף רבים הוא תנאי הכרחי לקיומו. ואין כאן המקום לחקירת התהוות האומות, ודי לנו ללמוד את המציאות כפי שהיא לעינינו. עובדא היא, שהפרט הוא חסר אונים למלא את צרכיו בעצמו: והוא זקוק לחיי חברה, - הוכרחו היחידים להתאגד באיגוד אחד הנקרא בשם "אומה" או "מדינה", שבה עוסק כל אחד במקצועו: מי בחקלאות ומי במלאכת יד וכדומה, והם מתקשרים באמצעות חליפין של תורות כפיהם. מכאן נתהוו האומות, שכל אחת נושאת אופי מיוחד הן בחיים החומריים והן בחיים התרבותיים.

היחיד והאומה

ככל שהאומה גדלה ומתרחבת בגשמיות, כך גדלה תלותו של היחיד בכלל. תהליך דומה מתרחש גם בעולם כולו. עם הפיכתו של העולם לכפר גלובלי, גדלו מידת שעבודו של היחיד לכלל ותלותו בו.

בעל הסולם:

כי הוכחנו לעיל את השיעבוד המוחלט של היחיד, להציבור שלו, כדוגמת גלגל קטן במכונה. כי הוא נוטל כל חייו ואשרו מאותו הציבור, ועל כן טובת הציבור, וטובתו הפרטית - היינו הך. וכן להיפך. ולפיכך, באותו השיעור שהאדם משועבד לעצמו - הנה בהכרח שנעשה משועבד לציבור, כמו שהארכנו בדברים לעיל.

ומהו היקפו של אותו ציבור. - דבר זה נבחן לפי מרחק יניקת היחיד מהם, כי למשל בתקופות ההיסטוריה הקדומות, היה המרחק הזה משוער רק בהיקף של משפחה אחת. כלומר, שהיחיד לא נצרך לסיוע כלשהו רק מבני משפחתו. אשר אז, ודאי לא היה מוכרח להשתעבד רק לבני המשפחה שלו.

ובתקופות מאוחרות יותר, נצטרפו המשפחות לעיירות ולגלילות, ונעשה היחיד משועבד לעירו. - ואחר כך כשנצטרפו העיירות והגלילות למדינות - היה היחיד מסתייע באושר חייו מכל בני המדינה, הנה נעשה עם זה משועבד לכל בני המדינה.

ועל כן בדורינו זה, כשכל יחיד מסתייע באושר החיים שלו, מכל מדינות העולם, הנה הכרח הוא, שהיחיד נעשה בשיעור הזה משועבד לכל העולם כולו, כמו הגלגל בתוך המכונה.

ולפיכך אין להעלות על הדעת את האפשרות לעשות סדרים טובים ומאושרים בדרכי שלום במדינה אחת, כאשר לא יהיה כן בכל מדינות העולם, וכן להיפך. כי בתקופתנו אנו, כבר מקושרות המדינות בהספקת משאלות החיים, כמו היחידים במשפחתם בתקופות הקדמוניות, ולפיכך אין לדבר ולעסוק עוד, מסדרים צודקים המבטיחים שלום מדינה או אומה אחת. אלא רק משלום העולם כולו. כי טובתו ורעתו של כל יחיד ויחיד בעולם תלוי ומדוד במדת טובת היחידים שבכל העולם כולו.

השלום בעולם

הקשר בין היחיד מישראל לבין האומה הישראלית שונה, וחזק לאין ערוך מהקשר של בן עם אחר עם אומתו.

הרב קוק:

היחש של כנסת ישראל ליחידיה הוא משונה מכל היחושים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו. כל הקיבוצים הלאומיים נותנים הם ליחידיהם רק את הצד החיצוני של המהות... אין להקיבוץ חטיבה אלהית, שמגמה אלהית עצמית שרויה בתוכו. לא כן בישראל, הנשמה של היחידים נשאבת ממקור חי העולמים באוצר הכלל, והכלל נותן נשמה ליחידים. אם יעלה על הדעת להנתק מהאומה, צריך הוא לנתק את נשמתו ממקור חיותה, וגדולה היא משום כך ההזדקקות, שכל יחיד מישראל נזקק להכלל, והוא מוסר תמיד את נפשו מבלי להיות נקרע מהאומה, מפני שהנשמה ותיקונה העצמי דורש כן ממנו.

אורות, עמ' קמד

הצורך והמחויבות של היחיד מישראל לבוא לכדי מסירות נפש למען אומתו מוטבעים מראש בפנימיות נשמתו ובתכליתו שאותה הוא אמור להשיג.

בעל הסולם:

ואין זה אומר, שכל יחידי האומה בלי יוצא מהכלל מוכרחים להיות כן, אלא הכוונה היא, שאותה בני האומה, הנמצאים בהרגשה ההרמונית האמורה, הם העושים את האומה, ועל פי איכותם נמדד מדת האושר של האומה וכל זכות קיום שלה. ואחר שכבר נמצא סכום של פרטים המספיקים לקיומה של האומה, כבר יוכל להימצא בה גם שיעור מסוים של אברים מדולדלים, שאינם מחוברים בגוף האומה בכל השיעור האמור. והבסיס כבר בטוח ומשומר בלעדם.

היחיד והאומה

הן האדם הפרטי והן החברה כולה אינם יכולים להתקיים ללא קשר של אהבה חברתית בין כל חבריה. עם זאת, אהבה זו מושגת רק באמצעות חלק מחברי האומה.

בימי קדם, יחידת הקשר היתה משפחה אחת. בתקופות קדומות, כפר שלם יכול היה להיות משפחה אחת. לא היה צורך בפעולות מלאכותיות לחיבור בין האנשים. כל אחד מחברי התא החברתי היה תלוי ביתר: האב היה תלוי בבניו ובבנותיו וכו'.

בעל הסולם:

לפיכך, אין אנו מוצאים בזמנים הקדמונים איגודים וחברות, שלא תמצא בהם קרבה משפחתית בין יחידיה, - כי אותה האהבה הפרימיטיבית, שהיא הכרחית לקיום החברה, אינה נמצאת זולת במשפחות, שהם בנים לאב אחד.

היחיד והאומה

במשך הזמן, עם התפתחותם של התאים החברתיים, הצליחו המערכות החברתיות לשמור על גוף בריא, כלומר, על קשר הדוק בין חלקיו. גם אם לא אהבו זה את זה, הן הכירו בתלות ההדדית, ובמקום על אהבה, ייסדו את הקשר על יראה.

אך אין זה אפשרי לשמור לאורך זמן על כל פרט בחברה - בין אם יהיה זה אדם או קבוצה - ולחייב אותו, בכפייה, להימצא בקשר הדדי עם יתר חלקי החברה. הקשר בין אברי הגוף הביולוגי מחייב כל אחד מהאברים להימצא בקשר עם יתר האברים, אך שלטון החוק אינו יכול לכפות על חברי החברה לחשוב ולדאוג לחבריהם, מתוך ידיעה שכל יחס אחר יפגע בבריאות החברה. אהבה או יראה הם הפתרונות היחידים, והם צריכים לנבוע מרצונו החופשי ומהבנתו העצמאית של הפרט. אם האדם מתיירא מההרס שייגרם כתוצאה משבירת הקשר - זאת כבר יראה השייכת לאהבה. אמנם זהו קיום של קשר כתוצאה מהפחד, אך בכל זאת זהו קיום של קשר.

בעל הסולם:

אכן המעבר הזה, - שעברו הדורות מן האומה הטבעית אל המדינה המלאכותית, דהיינו מן הקשר הבא מתוך אהבה הפרימיטיבית אל הקשר של אהבה הבא מתוך צורך הדדי, - אינו גורע כלום מכל אותם התנאים המחויבים באומה הטבעית הגזעית. וזה הכלל, כשם שכל אדם בריא מחונן בשלטון מוחלט על אבריו, המבוסס רק על רחשי אהבה. כי האברים נשמעים לו בהנאה רבה בלי שום יראה מעונשים. - כן המדינה, מבחינה צרכיה הכללים, צריכה לשלוט על כל היחידים שבה בשלטון מוחלט, המבוסס על אהבה והתמסרות אינסטינקטיבית מהפרטים אל הכלל. הוא הכוח הנוח ביותר, המספיק להניע את הפרטים לצרכי הכלל.

היחיד והאומה

עלינו להשתוקק אל אהבת האידיאלים שאותם מייצגת עבורנו המדינה. אהבת הרעיון הרוחני, שעליו תושתת מדינתנו. בהעדרו של האידיאל, אוהב כל אחד מאיתנו את המדינה בהתאם לתענוג ולמילוי האגואיסטי אותם היא מספקת לו; וכבר ראינו כי אהבה עצמית זו - סופה להסתיים בריקנות פנימית ובשנאה.

הרב קוק:

עלינו, אחים אהובים, להראות שאהבתנו לעמנו היא אהבה טהורה אידיאלית מפני הכרתנו ערכה הגדול לנו, לא אהבה חומרית לבדה, למצא בלאומיותינו רק תקוה לחיים חומריים, להטבת מצב של פרנסה ומעמד החיים שכבד עלינו עוּלם.

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 49

לאומיות המבוססת על אהבה עצמית אגואיסטית, סופה, כאמור, להצית שנאה ולהביא למלחמת אחים.

הרב קוק:

האחדות, שבאה מפני דרישת טובתו של כל יחיד, למטרת אהבת כל יחיד לעצמו היא אחדות מקרית, שיסודה היא אהבת הפרט העצמית, ואין סופה להתקים, כי אין לה מרכז אמיתי, וגם כשהאחדות לכאורה מתגדלת סופה לשלהבת שנאה ומלחמת אחים, בהיות כל יחיד מושך להנאת עצמו. אבל האחדות שבאה מצד ההכרה בערך התכלית העליון שבא רק ע"י שלום הבריות, יסודתה באהבת הכלל באמת וסופה להתקים, וכרבות ימיה כן תוסיף להתגדל ולהתחזק.

עולת ראיה ח"א, עמ' רנז

אין עבורנו דרך אחרת מלבד האיחוד הרוחני בין כל חלקי האומה. ואין אחדות לאומית אמיתית, המבוססת על אהבה טבעית טהורה, ללא תיקונו הרוחני של האגואיזם.

עלינו לעורר את שחבוי בנו, את שהפך רדום במשך תקופת הגלות.

הרב קוק:

הגלות מעטה את צביוננו, דכאה אותנו, אבל לא השמידה אפילו גרגר אחד מכל סגלותינו. כל מה שהוא מוכן לנו הרי הוא נמצא אתנו, כל מה שצריך להיות גדול ופורח הוא קטן, קמוץ, וכמוש, אבל הכל יתגדל, הכל ישוב לפרח, "יציץ ופרח ישראל".

אורות, עמ' צד

בעל הסולם:

ובאמת גחלת הלאומיות עוד שמורה בנו בכל שיעורה, אלא שנתעממה ואינה פעילה בתוכנו. גם ניזוקה במידה מרובה מתוך התערובת שקבלה מהחוץ, כאמור. אולם זה עוד אין מעשיר אותנו כלל. והמציאות מרה מאד.

והתקווה היחידה היא - לסדר לעצמנו חנוך לאומי באופן יסודי מחדש.

היחיד והאומה

האדם רוכש ידע על ידי חינוך ולמידה. צריך, אם כן, להסביר לעם במה תלויה הצלתו. חינוך לאומי הוא חינוך לאהבה. על העם לחזור ולהחיות את הדרגה הרוחנית שבה התקיים לפני החורבן. עליו לשוב לפחות אל אותה הרמה הרוחנית. חינוך בהקשר הנוכחי הוא השיטה שיש באפשרותה להעלות את האדם לרמה המוסרית, המאפשרת את חיבורו עם יתר הנשמות, ואת יישׂום החוק של "ואהבת לרעך כמוך". זאת, בניגוד ל"שנאת החינם" הנוכחית.

בעל הסולם:

וזה תנאי מוקדם לכל עבודה ומעשה. כי מתחילה בונים את היסוד באופן בריא ומספיק למשא, שרוצים להעמיס עליו. ואחר זה מתחילים לבנות הבניין. אבל חבל על מי שבונה בנין בלי יסוד מוצק כראוי. כי מלבד שאינו בונה כלום, הוא גם מסכן עצמו ואת אחרים הסמוכים אליו, כי לכל תנודה קלה ייפול הבניין ואבניו יתפזרו לכל רוח.

היחיד והאומה

אין לנו אפשרות להתחמק מייעודנו. בסופו של דבר, קיומנו תלוי ביכולתנו להפוך להיות כלי לגילוי האור העליון.

הרב קוק:

ההכשר של הרוח הלאומי של כנסת ישראל להתנער ולקום לתחיה, תלוי הוא במדת אפשרותו לקבל את האורה האלהית העליונה, להיות לו לנשמת חיים.

אורות, עמ' קטו

ג. יחודיות ישראל

בעל הסולם:

וצריך אני להדגיש מיד בדבר החינוך הלאומי האמור. כי הגם שכונתי להשריש אהבה יתירה בין יחידי האומה מזה לזה בפרט, ולכללות האומה בכלל, בכל מדת הגדלות האפשרית, - עם כל זה, אין זאת מזדהה כלום עם שוביניזם או פשיזם, השנוא כל כך עלינו. ושמצפוני נקי מזה לגמרי. כי הגם שלפי צלצול החיצוני של המלות, נדמה שהם קרובים זו לזו, שהרי שוביניזם אינם אלא אהבה לאומית מפרזת, ברם ביסודם רחוקים זה מזה, כרחוק צבע השחור מהלבן.

ובכדי לתפוס ההבדל שביניהם בנקל, יש לדמות זה למדת האגואיזם והאלטרואיזם שביחיד. כי כאמור, התהליך של האומה דומה לגמרי לתהליך של האדם היחיד בכל פרטיו האינדיבידואלים. וזה מפתח כללי להבין בו כל החוקים הלאומים מבלי ניטות בהם ימין ושמאל כחוט השערה.

וברור, שמדת האגואיזם, הטבוע בכל ברייה, הוא תנאי מחויב בעצם קיומו של הברייה, שבלעדיו לא היתה כלל עצם נבדל וקיים לפי עצמה. ועם זה, אין זאת צריך לסתור כלום למדת האלטרואיזם שבאדם. רק הצורך הוא להציב גבולות חזקים ביניהם: חוק האגואיזם מחויב להישמר בכל תוקף רק בשיעור זה שנוגע לקיום המינימאלי, וכל העודף על שיעור ההוא, הרשות נתונה לוותר עליו לטובת זולתו.

היחיד והאומה

הכוח האגואיסטי והכוח האלטרואיסטי נמצאים באדם הפרטי וכן באומה שלמה - כלל ופרט שווים. על הפרט להיות גאה בקיומו ובייחודו, "אחד יחיד ומיוחד". להרגיש שאין כמוהו. וכל הרגשת ה"אני" מיועדת להשפיע לאחרים. כל פרט משפיע בצורה הייחודית לו, וההרמוניה נוצרת מסך כל ההשפעות של כל הפרטים יחד.

הרב קוק:

אחדותה של אגודת ההויה היא מצדקת את היחש של כל משפיע לחוג מושפעיו. האחדות היא תכונת האמת שביש.

שמונה קבצים ח, צח

האדם עובד על פנימיותו כאדם, והעם - על פנימיותו כעם. עבודת שניהם שווה. האדם מחולק בפנימיותו לאלפי חלקים, והוא מסכים עם עצמו בעניין אחד, ובאחר לא. כן העם מפולג בתוך עצמו לאלפי מפלגות. ההבדל בין העמים, גם הוא בדומה לבני אדם, מתבטא באופי הפנימי, בביטויי ההשפעה.

הרגשת הייחודיות על בסיס של שוני תרבותי היא הרגשה מוטעית. עם אחד נוהג לנגן על תוף, ואחר על בול עץ. עם אחד נוהג לאכול ארנבות, ואחר צפרדעים. אך ייחודיותו של עם לא באה לידי ביטוי במנהגיו. העובדה שכל העולם אוכל את אותה הקציצה אינה מהווה סימן לאיחוד. אף לא מטבע משותף, כמו באיחוד האירופאי. גם לפני מאתיים שנה, אפשר היה לשכור עגלון ולנסוע מספרד לאיטליה, ולא היו בודקים את דרכוני הנוסעים במעברי הגבול.

בגוף האדם, כל איבר משפיע בצורה שונה. כל איבר עומד בפני עצמו, וחייב לפעול בדיוק לפי תפקידו. הכליות אינן יכולות לתפקד כמו הכבד. כל פרט חייב להיאחז, בתוקף ובגאווה, בתכונתו האמיתית הטבעית, וָלא - יתבטלו תכונותיו.

לעם היהודי יש תפקיד מיוחד. יש בידו של העם היהודי שיטה שאין לאף אומה אחרת. את השיטה הזו, בדומה לחלק העיקרי בגוף האדם, צריך למסור לכל יתר האיברים. השיטה היא תוכנה שלפיה פועל כל איבר ואיבר בגוף. גוף האדם כלול משבעים איברים. אם אף אחד מהם לא ידע את תפקידו, אם האיברים יהיו מנותקים זה מזה - ייגזר דינו של הגוף למיתה. עם ישראל אינו נמנה בין שבעים אומות העולם. כאיבר הקיים מחוץ לגוף, הוא מחויב ללמד כל איבר בגוף את שיטת התפקוד של הגוף כולו. ייעודו הוא לעזור לכל איבר בקליטת המידע וביישומו הנכון. בדיוק כפי שנוהג חוק זה בין איברי הגוף, כן מחויב הוא לנהוג בגוף הכללי של האנושות.

הרב קוק:

ישראל בתור אומה מיוחדת, ברוכה בעומק קדושתה ושאיפתה האלקית, משפיע הוא על כל ההיקף של כל העמים כולם, לעדן את הנשמה הלאומית שבכל עם, ולקרב את העמים כולם בכחו למעמד יותר נשגב ויותר אצילי.

אורות, עמ' קנא

הגוף הכללי של האנושות מחויב לגלות בתוכו את אור החיים, את האור העליון. לא ניתן להפריד בין האושר הפרטי לאושר הכללי, כשם שאין איבר אחד יכול להתחמק מהכאב המתפשט בגוף כולו, וכשם שהגוף מרגיש בכאבו של כל תא ותא, יותר מהרגשת הכאב בתא עצמו.

הרב קוק:

האושר הפרטי והכללי מחוברים זה בזה. תכלית הטוב והיושר הפרטי בנוי בערך הכרעתו על הכללי. אמנם תכונת הכלל היא קיבוץ הפרטים, ע"כ סוף כל סוף צריך הפרט להתעלות שיהיה אושרו לבדו ענין נערך ונחשב מאד כאושר הכללי.

עין איה ברכות ח"ב, עמ' 345

עלינו להכיר בעובדת היותנו מיוחדים. כל אומה מחשיבה עצמה למיוחדת, והרגשת הייחוד מחזקת אותה. שבעים שורשים רוחניים משמשים כמקור לשבעים אומות העולם. כל אומה וייחודיותה שלה. בזמננו בלתי אפשרי, אמנם, להבחין בשבעים האומות בצורה מוחשית, אך אין ספק בקיומן. מכל העמים עם ישראל הוא היחיד שלא איבד את צביונו המקורי, את שורשו ואת היסוד המקיים אותו. שורש, פירושו, המקור הרוחני אשר ממנו צמח העם, היסוד המחייב את קיומו. בין אם רוצה העם בכך ובין אם לא, קיומו מובטח בזכות אותו השורש. שורש זה מחויב עתה להתגלות במלוא היקפו, עד לדיוטא החומרית האחרונה, ולהקיף באחדותו את העולם כולו על כל רבדיו.

במצב הנוכחי, שבו נתונה האנושות בקלקולה, לא ניתן להבחין בייחודיותו של כל עם. התמונה הנכונה נסתרת, ודבר אינו ידוע ומובן, כל עוד לא תיקנה האנושות את עצמה. כרגע אי אפשר להבחין בין איברי הגוף, בלתי ניתן לזהות את חלקיו הבריאים, ולהבדיל מהם את החולים. גם לוּ היינו מבחינים במחלה, לא היינו יודעים איך לרפאה. לאחר בניית מגדל בבל, התחלקה האנושות לעמים, ומאז רב הנסתר על הנגלה. העמים הלכו ונבדלו זה מזה, ובמצבם הנוכחי הם דומים לגוף מרוסק, הזקוק לאמצעי תיקון שיבנה כל איבר ואיבר מחדש בתכונתו המקורית. קשה לדעת אם יישארו הבדלים בין שבעים אומות העולם. סביר להניח, כי עם ההליכה לקראת השורש והתיקון, יימחקו ההבדלים בין העמים, אך ייתכן, שבמקביל תתחזק ותתבהר ייחודיותו של כל פרט ופרט.

על האדם להביא את ייחודיותו לידי ביטוי, דווקא בביטול ה"אני" שלו ובהשתוקקותו להידמות לכוח העליון. רק כך יוכל האדם לזכות בתענוג האין-סופי המובטח לו במחשבת הבריאה.

הרב קוק:

השמחה העליונה מתגברת דווקא ע"י ביטול גמור של מהות עצמו, מפני שהנשמה מתחילה להכיר את כל הטעות שיש במהותיות עצמותית, והחפץ מתגבר לאשתאבא בגופא דמלכא בשלמות אין סוף של נועם עליון.

שמונה קבצים א, שיב

ד. ההכרה בלאומיות

בעל הסולם:

ובושה להודות, שאחת הסגולות היקרות שאבדנו במשך גלותנו, והחשובה מכל - היא אבדת הכרת הלאומיות. היינו הרגש הטבעי ההוא, המקשר ומקיים כל אומה ואומה. כי חוטי אהבה, המקשרים את האומה, שהם כל כך טבעי ופרימיטיבי בכל האומות, יתנוונו וניתקו מלבותינו, חלפו עברו ואינם...

מכאן יוצא באופן ברור, שאהבה הלאומית היא היסוד של כל אומה, כמו שהאגואיזם הוא יסוד כל ברייה הקיימת לפי עצמה, שבלעדיה לא היתה יכולה להתקיים בעולם, כן אהבה הלאומית שביחידי האומה, היא היסוד לעצמיותה של כל אומה, - שאינה מתקיימת ואינה מתבטלת זולת בסבתה.

ולכן היא צריכה להיות הדאגה הראשונה בדרך תחיית האומה.

היחיד והאומה

חוסר המודעוּת של העם לשורשו אינו מהווה בעיה שולית אל מול שאר הבעיות הפוקדות אותנו, אלא הוא איום ברור ומיידי על עצם קיומו. תכלית ההתפתחות היא לקיים את השורש ולהוציא ממנו את הפוטנציאל הטמון בו. למרות כל מאמציה, האנושות לא תצליח להיחלץ משליטת הטבע, מהחובה לציית לחוקיו. זאת משום שהנסיונות לצאת מהטבע נעשים במסגרת הטבע. הגאווה הלאומית היא ידיעת השורש שאליה מכוונים המקובלים, היא המקור לצמיחה, להתקדמות ולביטחון, השורש לאושרנו.

הרב קוק:

טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החדלון מההכרה של "אתה בחרתנו". לא רק משונים אנחנו מכל העמים, משונים ונבדלים בחיים הסתוריים מצוינים, שאין דוגמתם בכל עם ולשון, כ"א גם מעולים וגדולים מאד מכל עם . אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל. רק בשכחת עצמנו הננו נשארים קטנים ושפלים, ושכחת עצמנו היא שכחת גדולתנו. נשמתנו מקפת עולם ומלאו ומצגת אותו על בסיס אחדותו העליון, ומשום כך היא בקרבה תמה וכוללת, ואין בה כלל אותם הנגודים וההרכבות השונים, הרגילים בנשמות עם ולשון.

אורות, עמ' נה

בעל הסולם:

ולכן היא צריכה להיות הדאגה הראשונה בדרך תחיית האומה. כי אהבה זו אינה מצויה כעת בקרבנו, כי אבדנו אותה בדרך נדדנו בין אומות העולם זה אלפים שנה. ורק יחידים נתקבצו כאן, שאין בין אחד לחברו שום קשר של אהבה לאומית טהורה. אלא אחד מקושר בשפה המשותפת, והשני במולדת משותפת, והשלישי בדת המשותפת, והרביעי בהיסטוריה משותפת.

היחיד והאומה

כיום מיוסד הקשר בין בני האומה הישראלית על בסיס גשמי שפותח במשך שנות קיומו של העם, ולא על הבסיס הרוחני המצוי בשורשה של ישראל כאומה, ואשר צריך לשמש כמקור לצמיחתה. מתוך היכרות עם השורש יֵדע האדם כיצד לממשו ולבטאו בהשפעה. השלב הראשון בתהליך המימוש הוא להשיג מחדש את הגאווה הלאומית האמיתית. גאווה, פירושה, לאחוז חזק בשורש.

בעל הסולם והרב קוק אינם מכוונים ללאומיות המזלזלת בעמים אחרים. כדי להתקיים כאומה, עם ישראל זקוק לבסיס פנימי רוחני, והכוונה היא לבסיס הניצב מעל להבלי הזמן. הבסיס הרוחני, שמתחזק את קיומו של העם במשך אלפי שנים, הוא היסוד של עם ישראל. יסוד זה מצוי וחבוי בלב כל איש מאומתנו. בשנות הגלות נגנז אותו היסוד שעליו נוכל לבסס את אומתנו, ובהעדרו לא נצלח לשום בניין.

הרב קוק:

במשך הדורות ושטף הזמן הלכה האהבה הטבעית הנאורה הזאת הלך והתקרר, עד הדורות האחרונים, אשר לדאבון לבבנו, רבו בנו הבנים הפונים עורף לעמם ולבבם נתרוקן מכל אהבה לאומית.

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 57

אין אנו יכולים להמשיך את חיינו בארץ ישראל, כפי שחיו אבותינו בגלות. אין אנו יכולים לקיים את אומתנו על פי חוקי האומות, שאותם קיבלנו על עצמנו טרם החיינו את האומה.

בעל הסולם:

ורוצים לחיות כאן על פי אמת המידה. שכל אחד היה חי באומה שממנה בא, ואינו לוקח כלל בחשבון, ששמה הרי היתה האומה כבר מבוססת על בניה עצמה עוד מטרם שהוא בא ונצטרף אליה, ולא לקח שם חלק פעיל בהתיסדות האומה.

מה שאין כן בבואו לארץ, שאין כאן שום סדרים מוכנים המספיקים לתפקיד קיום אומה ברשות עצמה, ואין לנו כאן חומר לאומי אחר, שנוכל לסמוך על מבנהו, וגם אין אנו רוצים בזה. אלא אנו מחויבים כאן לסמוך לגמרי על המבנה שלנו עצמנו. ואיך יצויר זה בשעה, שאין עוד שום קשר לאומי טבעי שיאגד אותנו לתפקיד הזה?

היחיד והאומה

עם ישראל הצליח להתקיים כעם בארצות הגולה. אך עם חזרתו לארץ ישראל, עת היה עליו לייסד מדינה ריבונית, לא ידע באלו חוקים היה עליו לבחור. והראיה - ספר החוקים הישראלי הגיע אלינו בירושה בירושה מהשלטון האנגלי והטורקי.

השאלה הנדרשת היא: האם המבנה המדיני-חברתי הקיים בישראל הוא המבנה המתאים? אם התשובה שלילית - ייתכן שזו הסיבה לכל צרותיו של העם. ייתכן כי המבנה המדיני-חברתי הלקוי הוא הסיבה למחלוקת הפנימית בעם.

בעל הסולם:

ואלו הקשרים המרופפים: מהשפה והדת וההיסטוריה, הגם שהם ערכים חשובים, שאיש לא יכחיש בחשיבותם הלאומית, עם כל זה אינם מספיקים כלל להישען עליהם, כעל יסוד לקיום אומה ברשות עצמה.

היחיד והאומה

כאשר גלה עם ישראל מארצו והיה נתון תחת שליטת עם אחר, הוא התאים עצמו לתבניתה של המדינה שבה הוא חי, בהתאם למרותה, מסגרת חוקיה ותרבותה. הקשר של היהודים עם רשויות המדינה שבה שהו הסתכם בשימוש בשירותי הציבור שאותם הציעו הרשויות. בימינו, כאשר המשימה של עם ישראל היא לבנות את עצמו כגוף עצמאי, הכרח לעשות זאת בהתאם לשורש, בהתאם לסיבה המגדירה את קיומו של העם כעם נפרד ועצמאי. כדי שיתקיים חייב הענף להיות קשור לשרשו.

הרב קוק:

אי אפשר הוא לנו לקצוץ ענף אחד מעץ חיינו הגדול והענף ולתת לו מהלך ויניקה בפני עצמו.

אורות, עמ' נה

עמנו, בניגוד לעמים אחרים, השיג כבר קודם לחורבן הבית את האחדות הלאומית הרוחנית הטהורה, ולכן לא יסתפק עתה בלאומיות יבשה, המבוססת על אהבה עצמית.

הרב קוק:

ובסור ישראל מארח חייו המקוריים לא עצר עוד כוח להחזיק מעמד בלאומיות יבשה ומופרדת ממקור הנטיה האלהית בכללה, שזהו מעמד של חיים העומד כצר נגד המהלך ההיסתורי הכללי.

אורות, עמ' קז

התרבות והתורה העממית, אשר פותחו במשך אלפי שנות הגולה, אינן מתאימות עוד. הן אינן שייכות למבנה העצמאי של עם ישראל. כיום נדרשת תוספת. חסר לנו מרכיב נוסף כדי להיות לאומה עצמאית.

בעל הסולם:

כי איגוד, המתקיים מתוך גורם חיצוני, אינו איגוד לאומי כל עיקר.

ואנו דומים בזה לגל של אגוזים, המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם. שמדת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד. וכל תנודה קלה הנעשה על השק, מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה. ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל החיסרון הוא, מה שחסר להם הליכוד הטבעי מבפנים. וכל כוח איגוד הוא מתוך מקרה חיצוני. בענייננו אנו - דבר זה מכאיב מאד את הלב.

היחיד והאומה

הפתרון לא יימצא בסוג כזה או אחר של שלטון. הפתרון אינו מצוי בהכתרתו של מלך על ירושלים, אף לא בכינונה של דמוקרטיה או בהפיכה משטרית. נדרש שלטון מסוג שונה לגמרי. עלינו לברר מה שולט באדם, מה מחייב את האדם בפעולותיו. חיוב משותף זה צריך להיות מורגש בכל, וזאת תהא המלכות האמיתית.

הרמה הרוחנית של ישראל שלטה בעם טרם חורבן הבית, ורמה רוחנית זו חייבה כל איש מבני האומה לתפקד כחלק מהאומה. נפילתו של עם ישראל לשנאת חינם גרמה לאובדן המדינה ולנפילתה של האומה מרמתה הרוחנית. גלותו של עם ישראל היא תוצאה של התדרדרותו הרוחנית.

האובדן הרוחני אינו נמדד בקיום או באי-קיום המצוות המעשיות; מימי החורבן ועד ימינו אין שינוי באופן קיום המצוות המעשיות. על עם ישראל להשיג את אותה הרמה הרוחנית שבה התקיים לפני החורבן. אם הוא לא ישיג דרגה רוחנית זו, תישלל ממנו האפשרות להתקיים כאומה. החזרה לרמה הרוחנית הנדרשת היא התנאי לקיומו של עם ישראל. אל נקודה זו מכוונים כל המקובלים את הסבריהם.

חזרה לראש הדף
Site location tree