עקרון השוויון והחלוקה הצודקת
א. האידיאה הסוציאליסטית
בעל הסולם מציע לפתור את הבעיה לאיחוד האומה דווקא בנסיון לממש מצב אידיאלי נצחי: בניית החברה הטובה ביותר האפשרית ובה בעת הנוחה ביותר לאדם.
אם האדם יעריך את מצבו כראוי, אומר בעל הסולם, הוא ימצא כי אין מצב טוב יותר מאשר שוויון וחלוקה צודקת. צריך, אם כן, לברר מהו פשרם של המושגים "צדק" ו"שוויון", ובאלו אמות מידה ניתן למדוד אותם.
יהיו תוצאות הבירור אשר יהיו, התוצאה הסופית חייבת להיות מורגשת בכל אדם ואדם כצודקת וכשוויונית. במצב זה של שוויון וחלוקה צודקת, אפשר שהאחד ישתכר פי עשרות מונים מהאחר, ולמרות זאת אף אדם לא יתרעם או יתקומם במטרה לשנות חלוקת שכר זאת. היא תתקבל בציבור כצודקת ושווה.
הפתרון פשוט: שוויון לכולם. כולם צודקים, כולם נהנים, וכל אחד נמצא בהרגשה שיתר האנשים הם בעלי רכוש זהה לשלו. עודף רכוש מעורר פחד שמא הרכוש יילקח. מחסור ברכוש מאלץ את האדם להילחם ולהשלים את הפער. בחברה אידיאלית כזאת, אם יתעורר אצל אחד מחבריה רצון לתוספת, הוא יסופק על ידי הרכוש שיתר החברים יוותרו עליו.
חברה אידיאלית תבטיח לבעלי הרכוש לספק את כל צרכיהם, בהתאם לציפיותיהם מרכושם, ביתר ביטחון, ובהנאה כפולה ומכופלת. בסופו של דבר, הבעיה היא פסיכולוגית. הרי האדם נמצא בחיפוש מתמיד אחר בטחון לקיומו. דאגתו העיקרית היא להבטיח אתסיפוק רצונותיו ורצונות צאצאיו. אם כך כל שנדרש הוא הוכחת הביטחון בחלוקה צודקת. בחברה העתידית, כל אחד יהיה ערב לחברו, וכל החברה תימצא בערבות הדדית, כדי להבטיח את מילוי חסרונם של כל אחד מחבריה.
בעל הסולם:
כי כדור ארצנו די עשירה לפרנס לכולנו. ולמה לנו מלחמת החיים הטרגית המועכרת חיינו מדורי דורות? הבה נחלק בין עצמנו את העבודה ואת פריה במידה שווה, - והקץ לכל הצרות! שהרי אפילו המיליונרים שבקרבנו, מה הנאה להם מכל רכושם, אם לא הביטחון החזק בכלכלתם, להם ולזרעם לכמה דורות?! אשר גם במשטר של חלוקה צודקת יהיה להם אותו בטחון החזק. ועוד במידה יותר גדולה.
כדור הארץ, אומר בעל הסולם, שופע חומרי גלם. אם האדם ישתמש בהם בצורה מושכלת, לא יחסר דבר לאיש. הבעיה היא אחת: איך להביא את האנושות למצב זה? מבחינה תיאורטית ופילוסופית כבר קיימת ההכרה שהפתרון חייב להיות בחלוקה נכונה של המשאבים העומדים לרשותנו. השאלה היא, האם האנושות מסוגלת לכך, ואם כן - בעזרת אלו כוחות? מהו הוויתור שנדרש מבני האדם עבור חלוקה צודקת, ומהו השכר שיתקבל מוויתור על רכוש, כבוד ושליטה? איך אפשר יהיה לפצות את האדם, לתת לו הרגשה שהוא "הולך ומוסיף" ולא מאבד?
הרגשת הצדק והשוויון, במצב הסופי, היא הפתרון לחברה האנושית. אין מצב טוב ממנו. כל מצב אחר מביא למלחמה, להרג ולהשמדה, ולכל הרע שבעולם. כל עוד אין האנושות נענית לפתרון של חלוקה צודקת יהיה עליה לעבור ייסורים רבים. בסופו של דבר, הייסורים יביאו אותה להסכים שטוב יותר להגיע לשוויון ולצדק מאשר למות. כאשר האנושות תסכים לשוויון ולצדק כפתרון הטוב ביותר, היא תידרש לשאלה אחרת, והיא: באיזה אופן אפשר לממש את השוויון והצדק בפועל?
הרב קוק:
הנשמה הפנימית, המחיה את השטה הסוציאלית כפי צורתה בימינו, היא המאור של התורה המעשית, במלא טהרתה וצביונה. אלא השיטה בעצמה עומדת היא באמצע גדולה, ואיננה יודעת עדיין את יסוד עצמיותה. אמנם ימים יבואו, ותהי למוסד נאמן לאומץ התורה והמצוה, במלא שיגובם וטהרתם.
בעל הסולם מכוון את דבריו לאותו הסבר. גם אם האדם קובע מרצונו שטוב לחיות בצדק ובשוויון, האגואיזם שבו לא יאפשר לו לממש אותם בפועל. כדי לייסד משטר שווה של חלוקה צודקת, על האדם לתקן את האגו שלו. לתקן את הרצון תחילה. תיקון הרצון יאפשר לאדם לחיות בצדק ובשוויון.
ניתן להבין היטב את הפתרון של חלוקה צודקת גם מטעמים אגואיסטים. הרי אנשים מוכנים להחליף דבר אחד באחר: רכוש תמורת כבוד, כבוד תמורת ידע, וידע בתמורה לתענוגים אחרים.
בעל הסולם:
ושמא תאמרו שיחסרו מכבודם הקדום, שהיה להם בתור בעלי רכוש? גם זה לא כלום, כי אלו האיתנים שהספיקו כוח לנחול כבוד בתור בעלי רכוש, בלי ספק, ימצאו כבוד באותו המידה בשדה אחרת, כי שערי ההתחרות והכבוד לא ינעלו לעולם.
הכבוד הוא המילוי הרוחני הגדול ביותר כנגד ה"אני" של האדם. הוא ממלא את נקודת הבורא באדם, את נקודת הייחודיות. האדם לא יוותר לעולם על כבודו, כי בביטול כבודו הוא פוסק מלהתקיים.
נקודת הכבוד היא הנקודה של הרגשת ה"אני" ואיננה עומדת בסתירה לתאוות הכבוד. בסופו של דבר, הכל מסתכם בסיפוק צורך פנימי זה באדם. סוגיית הכבוד לא תפסיק להטריד את האדם. יחד עם זאת, את הצורך בכבוד ניתן למלא ולהרגיעו בצורה פשוטה וקלה ובסגנונות אין ספור.
יש אנשים המוכנים לוותר על מחצית רכושם תמורת כבוד. הכסף אינו העיקר, אלא המילוי הפנימי. מילוי פנימי הולם יישחרר את האדם מחוסרים טורדניים. כדי שהאדם לא ירגיש מקופח, או כבעל חסרון לכבוד, הוא זקוק לאפשרות להביע את ייחודו. כל אדם הוא מיוחד לפי שורשו, וקיים בו צורך עז לבטא את עצמו בהתאם לשורש נשמתו, ההכרה בצורך זה והיחס המתאים אליו, הם המילוי הנדרש לנקודת הכבוד באדם. לאדם אין צורך טבעי להרגיש מעל כולם; הוא מסתפק בהרגשת עצמו, וביכולת להביע את עצמו במציאות.
האדם לא זקוק לדבר מלבד כבוד לייחודיותו. לכן בעל הסולם רואה בחיוב את השאיפה לכבוד, בעזרתה ניתן יהיה לממש את הפתרון. לא במקרה יש באדם נקודה שכזאת. הצורך של האדם בכבוד עשוי לסייע לו בהבנת הפתרון.
כך מתוך ההסבר על התועלת הגשמית בקומוניזם אלטרואיסטי, מוביל בעל הסולם את קוראיו, בהדרגה, להסבר על אופני השגת הפתרון. הוא מסביר על ההכרח להתחבר לאור העליון, להשתוות הצורה ולדבקות בבורא. רק במצב של דבקות בבורא שווים הנבראים זה לזה ומתקיימים בצדק. הבורא מבטיח את הגעתם של הנבראים למצב המתוקן והטוב. הוא שומר עליהם, שמא ייכשלו בדרכם ויבואו במבוכה.
רק ההשגה רוחנית של חוק ההשפעה על ידי הציבור כולו, היא זו שתביא לאפשרות לקיים משטר שוויוני אנושי. רק מתוך השגת הרוחניות ניתן יהיה לכונן דמוקרטיה אמיתית, שתתפשט מהמין האנושי לכללות הבריאה כולה. אל נקודה זו מוליכה אותנו ההתפתחות ההיסטורית.
הרב קוק:
"ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". זהו הסגנון הדימוקרטי האמתי, השוויון הגמור, השולל אפילו את ההתרוממות של אינטיליגנציה רוחנית, אלא שאיננו עושה את דרכו בבהלה, שמביאה רק צרה וחשכה ורעות רבות, כ"א בבטחה: בהכשרת מקבלי החופש לחופשתם.
ההתפתחות מחייבת את כלל האנושות להגיע להשוואת הצורה, או להקדים להשוואת הצורה את המצב ההופכי לה, ובכך להביא את האנושות כולה להכרת הרע. המצב הסופי אינו מוטל בספק. כך או אחרת, האנושות כולה תבוא לכדי השוואת הצורה. איש אינו שואל לדעתה.
בזמננו, האנושות נמצאת בפיגור ענק ובחוסר התאמה ניכר, בין התפתחותה הפנימית, התפתחות האגו שבאדם, לבין מידת תיקונו של האגו. האגו התפתח לרמה שבה הוא מחויב לציית לחוקיות, אבל המציאות בפועל שונה. אי ההתאמה לחוק השתוות הצורה היא הסיבה לקושי ההולך וגובר בחיי האדם. הפתרון יכול להימצא רק על ידי הסברתו של חוק השתוות הצורה והבנתנו אותו. ההבנה הפנימית של החוקיות שבה אנו חיים חייבת להתפשט בקרב כלל האנושות. חכמת הקבלה היא שתוביל את המין האנושי לחקור לעומק את פנימיותם, ולזנוח את ההוכחות השקריות החיצוניות שבהן השתמשה האנושות עד ימינו, כדי לתעתע באדם ולהסיטו מהשגת התכלית.
הרב קוק:
הדעה האנושית הפילוסופית, היא באה ממופתים והוכחות כ"סימנים". ואילו רוח האמונה הקדושה היא הכרה עצמית-פנימית כ"טביעת עין", שהאדם מכיר את העולם מתוך עצמותו, שעומק האמונה הוא להתדבק בבורא כל העולמים ב"ה. בכל סדרי המחשבה והמעשה, והוא גילוי הכח השלם, שגם כשאנו עוסקים בנבראים כוונתנו על בורא הנבראים כלם "סוף מעשה במחשבה תחלה".
ב. החלוקה הצודקת
העיסוק המוסרי בחוק ההשפעה הוא מהעיסוקים המסוכנים ביותר במישור החברתי אנושי, ייתכן שהמסוכן ביותר. דרושה בשלוּת מוסרית, המושגת רק באמצעות התיקון הרוחני, כדי להצליח ליישם את העקרון המוסרי של חלוקה צודקת. בלעדי בשלוּת זאת, הנזק שאותו תביא האנושות על עצמה יעלה לאין ערוך על התועלת.
בעל הסולם:
אכן, עם כל האמת שבאידיאה זו, אינני מבטיח למקבלים אותה עתה, אף קורטוב של גן עדן. ולהיפך, גיהינום גדול של צרות מובטח להם, כי העובדה החיה שבארץ רוסיה, כבר החכימה אותנו למדי. אמנם זה אינו סותר עוד את אמיתיותה של אידיאה הזאת. כי כל החיסרון שבה, הוא מפני שהיא בשבילנו עדיין פגה. כלומר, אין בני דורנו בשלים עוד מבחינה מוסרית, שיהיו יכולים לעכל במעיהם את המשטר הזה של חלוקה שווה וצודקת. כי מחוסרי זמן אנו, שעדיין לא הגענו לידי התפתחות המותאמת לקבל את הסיסמא "מכל אחד לפי כישרונו, לכל אחד כפי צרכיו".
וזה דומה לחטאו של אדם הראשון, שלפי תיאור קדמוננו, החטא היה מפני "שאכל הפרי בהיותה פגה", מטרם שנתבשלה כל צרכה. ועל עון פעוט הזה נתקבצו כל העולם למיתה, ללמדינו, שזה אבי אבות כל הנזקים שבעולם. כי בני אדם אינם מבינים להיזהר ולהסתכל בכל דבר, אם הוא מבושל כל צרכו. והגם שהדבר מועיל והוא אמיתי לפי תוכנו, יש עוד להתעמק בדבר, אם הוא מבושל כל צרכו, אם כבר נתבגרו המקבלים במדה מספקת, שיוכלו לעכל אותו במעיהם; ובעוד שהם מחוסרי זמן התפתחות, הרי האמת והמועיל מתהפך במעיהם ונעשו לשקר ולמזיק, - לכן נחרץ משפטם למיתה, שכל אוכל הבוסר ימות בחטאו.
אל לנו להסתמך על המוסר האגואיסטי שלנו, אשר אינו מוכשר ליישום אידיאה זאת. כל עוד אנו נמצאים תחת שליטת האגו, אין באפשרותנו ליישם את המוסר הנכון, הן עבור הכלל והן עבור הפרט. לכן אנו מפוצלים בין תפיסות מוסר המעדיפות את טובת הכלל גם במחיר טובת פרט זה או אחר, לבין תפיסות המנסות להבטיח את טובת כל הפרטים, אך אינן מצליחות להביא למוסר כולל ובר קיימא.
הרב קוק:
אולם סוף סוף הננו צריכים להגיע עד עומק החזיון במקורו הפסיכי. התביעה הפרטית, שאיננה מכרת שעבוד לשום כלל, המבססת את האנרכיות בצורתה היותר איומה, היא ג"כ נובעת מתוך הדחיפה הפנימית המוסרית והמדעית היותר גבוהה, שאיננה מכרת את הכלל לחטיבה שיש בה חלקים של עובדים ונעבדים, פועלים ונפעלים. המוסר האידיאלי במרום טהרתו איננו חפץ להכיר אישיות מיוחדת; כל ענג וכל צער הוא מורגש בשוה היכן שימצא בכל חלל המציאות הרחבה לאין סוף, ע"כ אין כאן כ"א אינדיבידואי מוחלט. ההרגשה הזאת בעצמה, כשהיא משתפלת, היא נזקקת להרס כל מוסר חיובי, הבא מצד זיקוק של נמצאים חוציים. אמנם שתי הקצוות קצוות הקיצוניים הנם רק התוים לגבולי "פרדס הטיול" של רוח החיים והדעה, ולעד לא יושגו לא בנקודת הרום של שלילת הפרטים מפני זרם הכלל, ולא בנקודת השפל של הכחשת הכלל מפני ריאליות של הפרטים, הקרובים והמרגשים.
מחויבים אנו ללמוד מהניסיון לכונן משטר צדק של חלוקה שווה ברוסיה, כדי לחסוך מעצמנו ומבנינו את הייסורים החבויים בניסיון ליישם שוב אידיאה זאת. עקרון החלוקה הצודקת ניתן ליישום רק כאשר יובטח אושרו של הכלל, יחד עם אושרם של כל הפרטים שבו. אושר עבור הכלל ועבור כל פרטיו ניתן להשיג רק באמצעות התיקון הרוחני ושינוי הטבע האגואיסטי. תחת שליטת הטבע האגואיסטי נידון האדם - והאנושות כולה - לריקנות נצחית ההולכת ומתגברת.
הדוגמא הרוסית אינה יכולה ללמד אותנו דבר וחצי דבר על יישומה של האידיאה המוסרית בדבר החלוקה הצודקת. הדבר היחיד שאנו צריכים ללמוד ממנה הוא, כי אל לנו ליישם עקרון זה בטרם נתקן את טבענו האגואיסטי.
האומה הרוסית לא יכולה לשמש כדוגמא לאנושות. הניסיון שלה דומה לחטא עץ הדעת. בדומה לאדם הראשון אף היא התאוותה לפירות בטרם בשלו. דרושה היתה התפתחות קודמת כדי להבין איך להשליט משטר של חלוקה צודקת.
רבים משתמשים בדוגמא זו כהוכחה לנביבות הסיסמאות הקומוניסטיות, אך רוסיה אינה דוגמא לחלוקה צודקת. התנאי הראשוני ליישום עיקרון זה מחייב עַם מפותח דַיו, תנאים סביבתיים מתאימים, ופתרון נכון ובר ביצוע. הסיסמא עצמה מובנת לאדם בצורה טבעית, אבל את הפתרון, הביצוע והמימוש, אין האדם מסוגל להבין בצורה טבעית.
במצב האידיאלי האנושות תגיע לשוויון בין בני האדם. אך בני האדם אינם יודעים כיצד להגיע לשוויון זה, ואף לא באיזה אופן עליהם לתארו. במה יתבטא השוויון? מה פירוש "כל אחד לפי יכולתו"? כיצד ניתן לממש תנאי זה, או את התנאי של "כל אחד לפי צרכיו"?
במבט ראשון ניתן להניח ש"לפי צרכיו" אינו תנאי בעייתי. החברה מצידה תתחייב למלא כל חסרון באופן מיידי. נצטרך להביא את האומה להבנה, מה הם צרכיו האמיתיים של האדם, הצרכים שאותם ניתן למלא באמת. אולם למעשה אי אפשר לספק את צרכיהם של בני האדם, אף לא צורך אחד בלבד. העולם כולו צריך להתגייס כדי לספק את צרכיו של הפרט, ועדיין הוא יישאר בלתי מסופק.
בחירה אקראית באומה כלשהי והניסיון לממש בה את התנאי של חלוקה צודקת, אינם פתרון. ראשית, יש להביא את כל האומה לרמה מוסרית מסויימת. רק בהשגת רמה מוסרית זו יתקבל התנאי בצורה הנכונה. במציאות הנוכחית, נוהג האזרח להציג את עצמו בפני המדינה כחלש וכחסר מזל, ודורש עזרה מהמדינה. למצב זה אנו קוראים היום "צדק חברתי".
בלי חינוך קודם של האומה, שעדיין אינו ברור לעין, ובלי להקדים ולעורר בעם הבנה וצורך למילוי הנכון, אסור לגשת לפתרון ולביצוע. לא ניתן ליישם את הפתרון לפני שהציבור מקבל באופן נכון את התנאי של חלוקה ודרישה צודקת מכל אדם.
הטעות של המהפכה הרוסית נעוצה בחוסר המוכנות של העם. ראשי המהפכה רצו לכפות בכוח את החוק הרוחני על אומה לא מפותחת, המכילה בתוכה יותר ממאתיים עמים, שנמצאו בהתנגשות מתמדת זה עם זה. לכל עם היתה מנטליות שונה, וחוסר יכולת להבין את העמים האחרים. מהפכה זו היא דוגמא רעה במיוחד לכל העולם. משום כך, קובע בעל הסולם, כי בלי טיפול קודם ברמה המוסרית אי אפשר להתקדם אל עבר הפתרון.
שורש החטא של אדם הראשון חזר והופיע במקרה של המהפכה הרוסית, וגרם לכשלונה. הכישלון הרוסי גרם לסבל רב, וזמן ארוך יידרש לאומה הזו כדי להתאושש מהנזק שגרמה לעצמה. עוצמת הנזק שנגרם לה בגין אכילת בוסר, נובע מהפער בין רמתה המוסרית באותה העת לבין הרמה המוסרית שאותה חפצה להשיג. הסבל יימשך עד להשלמת הפער.
בימינו, האנושות אינה מתייחסת כבר לעקרונות של שוויון וצדק כאל עקרונות יסוד. במצבה הנוכחי, האנושות עומדת בפני ייסורים רבים. תכלית הייסורים היא לעורר את האנושות לחשוב בשנית על חלוקה צודקת ושווה, ולהסכים לה כפתרון הכרחי אשר בלעדיו ייחרץ דינה של האנושות למלחמות ולשחיתות אין קץ.
החברות הסוציאליסטיות, כגון: החברה הקיבוצית והחברה הרוסית, אימצו לעצמן את האידיאה הגבוהה של הסוציאליזם, בשעה שלאמיתו של דבר, לא היו ראויות לממש אותה. הן לא בשלו להבין כי משטר של חלוקה צודקת ייתכן רק בתנאי שתכלית החיבור בין בני האדם היא חיבור לבורא. לתנועות הסוציאליסטיות חסר רק דבר אחד: חיבור לכוח העליון. החיבור לכוח העליון מספק את כוח התיקון לכל אדם, ולכולם יחד. הפתרון הסוציאליסטי מחויב להתבסס על הפתרון הרוחני.
הרב קוק:
אמנם למען תהיה האנושות מאושרת ושלמה בכל פנותיה, מוכרח הדבר שאלו האורות יאירו בקרבה בשלמות גמורה כולם יחד במצב אורגני מתאים, במצב כזה שיפתור את כל שאלת הרוח, של היחידים ושל העמים, בפתרון סוציאלי רוחני... כשם שישנם צופים למרחוק לפתור במובן זה של הסוציאליות את שאלת החומר של האנושיות.
כידוע, התנאים הללו כמובן לא יכלו להתקבל על ידי הסוציאליסטים בארץ ישראל, אשר האתיאיזם היה עבורם ערך עליון. בדומה לסיפור מגדל בבל, הסוציאליסטים היו צריכים לעבור את הכרת הרע. גם הם חשבו לבנות עולם חדש שיחליף את הצורך בקרבת אלקים. לפי ראות עיניהם, הם אימצו את הטוב שבתורה: לעשרת הדברות, למשל, הם הסכימו.
בעל הסולם ראה בתנועות הסוציאליסטיות מין התלבשות של הכוח העליון [1]. לכן הוא בדק אפשרויות לחיבור עימן לשם מימוש מסריו. הנטייה הבסיסית של המפלגות הסוציאליסטיות היתה נכונה, למעט העדר ההכרה בחבור ההכרחי לבורא, לכוח העליון.
החברות הסוציאליסטיות שאפו להגיע למצב הטוב הכללי, אך לא הבינו באיזה אופן ניתן לעשות זאת. אילו רק ידעו שעל ידי הבורא יש באפשרותן להגיע לחיים טובים, הם היו משתמשים בו כאמצעי מתוך מניעים אגואיסטיים. יחס כזה נקרא בשפת הקבלה: "לא לשמה".
במצב הנוכחי, הלא מתוקן, נבצר מאיתנו להבין מצב כזה. לאט לאט פועל האור להחזיר את האדם למוטב. כל שחסר הוא חיבור לבורא; כל היתר יתרחש כתגובת שרשרת לחיבור זה. לכן המקובלים דואגים להפצת לימוד הקבלה, בין לשמה ובין שלא לשמה. הידיעה עצמה, סופה להביא את האדם אל המאור המתקן.
הרב קוק:
ילמד אדם אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, והמאור שבה יחזירם למוטב, וסופו שיתבונן גם כן על הוד קדושת סגולת תוה"ק. אבל דבר גדול דברו, שחובה למעך קול הקורא ובלי להכביד ערך ידיעת הסגולה אם אינם יכולים לקבל, כדי שלא תתבטל הידיעה. כי יסוד קיומה של תורה תלוי עכ"פ בידיעה, למען דעת מה יעשה ישראל בפועל. ויסוד הדבר שהסגולה והידיעה נושאים תמיד בד בבד.
ג. המעבר בין המצבים
בעל הסולם מנסה להושיב אותנו מחדש על ספסל הלימודים, ולנתח באופן מדעי את מערכות היחסים החברתית הנוגעות לתחום הפוליטי. לשם כך הוא מביא את דברי מ. בוטקובסקי:
בעל הסולם:
"בשעת חורבן של תנועת הפועלים הבינלאומית, חובה להיטהר מדעות קדומות, כשהעובדות מדברות בשפת התבוסה, יש לשבת מחדש על ספסל הלימודים, ולהתחיל במרץ ובהכרת האחריות העמוסה על שכם הממשיכים, לחקור את הדרך ועיקרותיה, כך דרכה של המחשבה המדעית, כשהיא נתקעת לקרן זוויות של סתירות בין המציאות החדשה לבין התיאוריה שהסבירה את המציאות הישנה. רק פריצת גדר רעיונית מאפשרת מדע חדש וחיים חדשים"
בעל הסולם ידע שתכלית חזרתו של עם ישראל לארץ ישראל היא תיקון רוחני ולא עיסוק במבנה המפלגה, ואפילו לא במבנה המדינה. הוא רצה לגלות עד כמה העיסוק הזה פגום, ומביא צרות לדורי דורות על העם כולו, כמו גם על העסקנים עצמם. כל ראשי הציבור נכללים יחד תחת ההגדרה של "פוליטיקאי", בין אם יהיה זה שר בממשלה או מנהיג של קבוצה גדולה. פוליטיקאי הוא כל מי שבוחר להוביל כוח ציבורי בכיוון מסויים לשם השגת המטרה.
מטרתם של אנשי הציבור אינה לקוחה ממבנהו של "אדם הראשון". משום כך אין להם ברירה אלא להמשיך ולהחזיק בה, לאחר שעיצבו אותה לראשונה, למרות היותה שקרית. אם לא יחזיקו בדעתם, אף שאיבדה את תקפותה, יאבדו את מקומם במפה הפוליטית.
בניגוד לפוליטיקאים, בקרב אנשי המדע, ההכרה וההודאה במסקנות המחקר כשגויות, מהווה תופעה ידועה. סטיבן הוקינג, פרופסור באוניברסיטת קיימברידג' ואחד מגדולי המדענים בעולם, הודה לאחרונה כי התיאוריות שהעלה במשך שלושים השנים האחרונות בנוגע ל"חורים שחורים" הן שגויות. ההודאה בטעות מעוררת הערכה וכבוד בקרב אנשי המדע. היא אינה מעידה על כסילותו של המדען, אלא מצביעה על עלייה בדרגה. מִדַרגתו החדשה צופה החוקר על עברו ומכיר בטעותו.
ההתפתחות המדעית, בדומה לכל התקדמות אחרת, ראשיתה תמיד בראיית המצב הנוכחי כרע ושקרי. ככזה, מחייב המצב הנוכחי את האדם לעבור למצב הבא. בכל שלב, המצב הבא נמצא בסתירה למצב הקודם ומוחק אותו. המדען המודה בטעות מחקרו מעיד, אם כן, על התפתחות חקירתו.
לעומת זאת, הפוליטיקאי פועל מתוך נסיבות שונות בתכלית מאלו של המדען. למולו לא עומד מושא מחקר, לא ניצבת לפניו החברה במצבים מוגדרים, שכתוצאה מחקירתה אפשר יהיה להקיש על דרכים להובלת התקדמות החברה. אילו היו קברניטי העם מאמצים את מבנה האדם הראשון כדוגמא לחיקוי והיו מכירים בו כמבנה החברה העתידית, אזי היה באפשרותם לגזור ממנו את חוקי החברה. לאדם היתה ברורה מחויבותו: להתקדם לקראת הצורה של אדם הראשון, ולהחזיק בה ביום מן הימים. בתנאים כגון אלו, לא היו אנשי הציבור נבוכים להודות בטעותם ולהמשיך בחקירתם. הם היו בוחנים, בהתאם למצב הנוכחי, מהן הפעולות הנחוצות כדי להתקרב בצורה מושכלת יותר למבנהו של אדם הראשון. המחלוקות הפוליטיות-חברתיות היו נסובות סביב הבנה מדוייקת יותר של מבנה אדם הראשון והאופנים להתקדם לקראתו.
הואיל ואנשי הציבור חסרים את התבנית הנכונה, רשאי כל אחד מהם להביע את דעתו לפי הבנתו. השוני והניגוד הקוטבי בין דעותיהם של נבחרי הציבור מצביעים על מבוכתם. אף לא אחד מהם יודע מהי הדרך הנכונה להתקדמות החברה.
בעל הסולם מביא את המשך דבריו של מ. בוטקובסקי ומצטרף לקריאתו:
בעל הסולם:
"אם לא נתכחש למצפוננו, נכריז, כי באה שעת ויכוח יסודי מחדש, באה תקופה של חבלי לידה, עתה ישבו טובי התנועה על הדוכן ויענו על השאלה: מה מובנו של הסוציאליזם בימנו? מה הדרך שיש להוליך בו את המחנה?"
בעל הסולם:
מסופקני, אם ימצא איש מהתנועה שיענה על דבריו. או אולי, שיהיה מוכן לתפוס את דבריו כמו שהם. כי לא קל הדבר לזקן בן מאה שנה, אשר הצליח כל כך עד הנה בלימודיו, לקום בפעם אחת ולהעביר קו-מחק על כל תורתו העברה, ולחזור להתחיל לשבת על ספסל הלימודים מחדש, בדומה לאותו פיסיקאי, כמו שהחבר בוטקובסקי דורש מטובי התנועה הסוציאליסטית.
במאמרו זה, פונה בעל הסולם אל ראשי התנועה הסוציאליסטית ואל ראשי הממסד היהודי, שאותם הוא מגדיר כפנימיות האומה, כמי שמחויבים להתחיל בתיקון הרוחני. לאמיתו של דבר, אין הבדל בין תפקידו של הפוליטיקאי לבין זה של איש הדת. בסופו של דבר, גם אלו וגם אלו יצטרכו להוביל לגילוי התכלית הכללית.
הרב קוק:
טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל... ומזה בא הרצון לפלג את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות, ושתיהן יחד נחלו בזה שקר, כי כל עניני המחשבה, ההרגשה והאידיאליות, שהננו מוצאים באומה הישראלית, חטיבה אחת בלתי מחולקה היא, והכל ביחד עושה הוא את צורתו המיוחדה.
בעל הסולם קובע כי כשלונה של תנועת הפועלים העולמית עדיין נסבל, שכן אין התנועה עומדת בפני סכנת השמדה; אך האומה הישראלית עומדת על סף כליה של ממש, אם לא תקבל עליה את תהליך התיקון הרוחני.
הרב קוק:
הזוהמה הנשמתית כשם שהיא יכולה להתקבץ בתוך נפש יחידית. להסיר אותה מתכונתה הטובה... כך היא יכולה להתקבץ בתוך הנפש הכללית של אומה שלמה... באופן שהיא ראויה לעבור מן העולם.
בעל הסולם:
ואם אפשר עוד לשבת בחיבוק ידיים, בנוגע לחורבן תנועת הפועלים הבין לאומית? כי איך שהוא, עוד אינם עומדים על סף החורבן ממש. ועל כל פנים עוד בטוח להם מדת חיים של עבדים ושפחות נרצעים, - אין הדבר כן בנוגע אל הסכנה העומדת לפני התנועה של הפועלים העברים, העומדים על סף הכליה ממש, תחת הסיסמא של האויבים "להשמיד ולהרג ולאבד טף ונשים", כבזמנה של אסתר המלכה.
הרצון לקבל, המתפשט ומתעצם בתקופתנו לנוכח חוסר תיקונו הרוחני, מביא להשמדתו האיטית של האידיאל הרוחני הישראלי: אידיאל ההשפעה. הכרת המחלה, הגידול הממאיר, המתפשט בגופנו הרוחני, היא תנאי הכרחי להתחלת החלמתנו הרוחנית. עיקר האחריות למצבנו מוטל על מנהיגי העם, אשר צריכים לשים בצד את תאוותיהם הגשמיות הפעוטות ולפקוח עיניהם כנגד המשבר.
לא מפלתה של מפלגה זו או אחרת עומדת על הפרק, אלא סכנת ההשמדה של האומה הישראלית ח"ו. על כל אחד מראשי הציבור לקחת בחשבון שהנהגתו הקלוקלת עלולה להביא להשמדת העם, ולהטיל ספק באיכות הנהגתו. המנהיג חייב לקחת אחריות ולהבין שכשלונו אינו מסתכם בהפסד בבחירות, אלא בסיכון קיומה של האומה כולה. אין מדובר כאן במקרה שבו האדם מתרשל בתיקון הכוונה האגואיסטית שבו וכתוצאה מכך סובל, אלא בהתרשלות בתיקון כוונתה של האומה, דבר אשר עלול להביא לכלייתה ח"ו.
לצערנו, נבחרי הציבור בטוחים בהמשך קיומו של העם. מבחינתם, אין קשר בין המשחק הפוליטי לבין סכנת ההשמדה. הם אינם מבינים את החוקיות של המערכת הכללית שבה אנו מתקיימים, ואת חשיבותה של מדינת ישראל ושל האומה הישראלית לתהליך התפתחות האנושות כולה.
בכל העולם מורגשת מדינת ישראל כלב ליבו של הפתרון. משנה לשנה הולכת ומתחזקת ההסכמה שמדינת ישראל מעוררת בעיה כלל עולמית. הדוגמא הברורה מכולם היא, כמובן, הטרור העולמי. ניתן למצוא את ישראל מעורבת בכל תחלואי האנושות וכסיבה לכל הבעיות הבינלאומיות.
כתוצאה מהתפתחות האומה העתיקה, דעותיהם של גדולי האומה הישראלית ושל מובילי הדרך הן קשות ונוקשות. הם אינם יכולים להסכים זה עם זה. כל אחד חושב שהשני יוותר ויתכופף בסופו של דבר. אלא שאף אחד אינו מתפשר ואינו מתכוון להתפשר.
כל העולם נמצא במשבר, אבל האומה הישראלית נתונה בבעיה קיומית של ממש. בשעה שלגבי האומות האחרות מדובר על משבר ברמת החיים, או בסוג של בעיות חברתיות ותו לא, האומה הישראלית עומדת בפני משבר מהותי.
ד. שלושת שלבי הסוציאליזם
בעל הסולם:
לשם כך, נסקור בקצרה את התפתחות הסוציאליזם משלביה הראשונים. בדרך כלל, מצאנו לה שלשה תקופות:
הראשונה: היתה סוציאליזם הומאניות, שהיתה מבוססת על פתוח המוסריות, והיתה מופנית רק אל המנצלים.
הפתרון לאיחוד האומה
מתוקף שתי הסיבות הללו החלו בעלי ההון לדאוג לנחשלים, ומתוך דאגה זו נולד ה"סוציאליזם ההומאני". למותר לציין, שאין מדובר בהומאניות כלל. הפחד והרצון להגן על עתידם, לא הותירו לעשירי העם ברירה, אלא לחשוב גם על טובתם של חלקים אחרים בחברה. הרי בסופו של דבר, הרעת מצבם של הנחשלים יכולה להזיק גם למוצלחים. טבעו של האדם אינו מאפשר לו לחשוב על טובתו של פלוני ללא מחשבה על תועלת עצמו. ובכל זאת, המצב שבו המנצלים והמצליחים חושבים על הנחשלים ומוכנים לתת להם נתח מהעוגה - מהעוגה, ולא מהקצפת - נקרא "סוציאליזם הומאני". זו התקופה הראשונה של הסוציאליזם, המאופיינת בדאגת העשירים לעניים מתוך הפחד לעתידם.
בעל הסולם:
השנייה: היתה מבוססת על הכרת הצדק והרשע, והיתה מופנית בעיקר אל המנוצלים: להביאם לידי הכרה, שהעובדים הם הבעלים האמתיים על כל פרי העבודה, ולהם שייך כל התוצרת החברתי.
בתקופה השנייה, לא המצליחים הם בעלי הפעולה, אלא הפועלים הפשוטים. המנוצלים מתחילים להכיר בעובדה שלמעשה, הם המניעים את כל הפעילות החברתית-פוליטית, ואם יתארגנו כראוי יהיה בכוחם לדרוש את המגיע להם. הרי בסופו של דבר, התוצרת היא פרי יגיעתם.
כל עוד תוספות השכר משולמות על ידי המנצלים, הסדר נשמר. בדומה לקבלת השכר, משולמת גם התוספת. אבל הדרישה של העובדים מהבעלים מעוררת בעיה. אופורטוניסטים למיניהם "רוכבים" על גבי הדרישה שלהם, בכוונה להפיק רווח מהכוונת הפועלים לכיוונים שונים ומשונים ומכינונו של סדר חדש בחברה.
בעל הסולם:
ולפי שהעובדים הם הרבים בחברה, היה לדעתם הדבר בטוח, שבעת שהם יכירו את צדקתם, יקומו כאיש אחד ויוטלו את שלהם, ויסדרו משטר של חלוקה שווה וצודקת בחברה.
הפועל הפשוט חושב מחשבה נאיבית על יכולתו לחלק בצדק את רכושם של העשירים, אילו רק היתה ניתנת לו ההזדמנות. כל עוד האדם מחוסר כל, הוא מרגיש שוויון עם יתר חבריו העניים, כי הרי גם הם מחוסרי כל. הרגשת השוויון מטעה אותו לחשוב שיהיה ביכולתו לחלק שווה בשווה את רכושם של העשירים; אלא שכאשר תחצה החלוקה את גבולות ההכרחי, מייד יתחילו המאבקים.
כל עוד מתקיימת החברה לפי ההכרחיות, נשמר השוויון בין חבריה. כל אחד מקבל לפי הצרכים הדרושים לקיומו, קנאה אינה מתעוררת ומריבות אינן פורצות. בחברה המתקיימת לפי הכרחיות אין לזולת עודף שממנו אפשר לקחת. משום כך טעו הפועלים לחשוב שאם יבנו עולם חדש יוכלו לקחת את כל הרווח מהמנצלים ולהבטיח רווחה לכולם.
בעל הסולם:
השלישית: היא המרקסיזם, שהצליחה יותר מכולם. היא מיוסדת על מטריאליזם היסטורית. הסתירה הגדולה הנמצאת בין כוחות היצירה, שהם העובדים, לבין המנצלים אותם, שהם המעבידים. הכרח הוא, שתביאה בסופה את החברה לסכנה ואבדן. ואז תבוא המהפכה במשטר הייצור והחלוקה. ומשטר הרכושני יוכרח להיחרב לטובת משטר הפרולטריון. ולשיטתו תבוא זה מאליו בדרך סבה ומסובב. אלא בכדי לקרב את הקץ, יש תמיד לחפש תחבולות, ולהשים מכשולים למשטר הרכושני, כדי לקרב את המהפכה בזמן קצר.
המרקסיזם חיפש את נקודות התורפה בחברה הבורגנית, במטרה להכריע אותה במהירות המירבית, ומבלי להתחשב בתוצאות הנלוות. החלפת השלטון היוותה את מטרתו העיקרית. המרקסיסטים סברו שהפועלים יתפסו את השלטון, ובאופן טבעי ינהלו את החברה בצדק. טעותם נבעה מחוסר הבנה בסיסי של כוחות הטבע. חוסר הבנת הכוחות הביא לחוסר הבנת תהליך התפתחותם, ומכאן גם לאי-הבנת המצב שבו מצוייה האנושות.
חורבנה של רוסיה נבע מאכילת פרי בוסר. רק הבנת תכלית התהליך וראשיתו מאפשרת לנצל נכון את כוחות הטבע לטובתנו. כל ניתוח מדיני חייב להתחיל בשורש, בהבנת חוקי המציאות החברתית.
הרב קוק:
והכוחות הטבעיים שהם משתלמים ומשתכללים ע"י הנסיונות והמדעים שהולכים ומתרחבים, להועיל למצב הישוב המדיני, ועולים במעלות בכל דור ודור ע"י חכמי עם ועם, כפי אשר הוכן זה מראשית הבריאה... שיצא כל דבר וענין מועיל בזמנו ודורו.
ה. השיטה הנכונה
בעל הסולם:
ומטרם אבוא לבקר את שיטתו זו, יש להודות, ששיטתו היא הצודקת ביותר מכל קודמיו. שהרי עדים חיים אנו להצלחתה הגדולה בכמות ואיכות, שהיתה לה בעולם.
האידיאולוגיה המרקסיסטית היתה המתקדמת והנכונה משאר האידיאולוגיות. טעותו של מרקס, כפי שתתואר בהמשך המאמר, נובעת מתוך ניתוקו ממטרת הבריאה.
תכלית מעשי האדם בעולמנו ובעולמות עליונים היא הדביקות בבורא. אם הסיבה לפעולות האדם אינה מטרת הבריאה, אם מעשי האדם אינם מכֻוונים למטרה זו, הרי שהם מנוגדים לחוקיות הכללית. אם מעשיו אינם נובעים מהחוק הכללי של הטבע, להביא כל נברא לדביקות בבורא, הם יסתיימו בכישלון ולא יהיה ביכולתם להתקיים.
זאת טעותו של מרקס. כרבים לפניו, גם מרקס ראה, בצדק, את החלוקה השווה כאידיאל. השיבוש בתפיסתו של מרקס ושכמותו נובע מהתייחסות לחלוקה הצודקת כאל מטרה, ולא כאל אמצעי. החלוקה הצודקת אינה מיועדת לחיים טובים בעולם הזה, אלא כדי לשמש כאמצעי להשוואת הצורה לבורא. עקרון החלוקה הצודקת, כמו גם האחדות והאהבה, לא נועדו לסייע לנו לחיות טוב יותר בעולם הזה, כי אם לגלות את הכוח העליון, את חוק ההשפעה, ולהידמות לו.
בעל הסולם:
מטרם שבאה בניסיון עובדתי במיליונים המרובים שבארץ רוסיה. שעד אז היו נמשכים אחריה כמעט כל טובי האנושיות.
וזהו תעודה נאמנה על צדקת שיטתו. ומלבד זה, גם מבחינה תיאורטית דבריו מקוימים למדי, ואף אחד לא הצליח לסתור את השקפתו ההיסטורית, אשר האנושיות מתקדמת לאט לאט באופן דרגתי.
במשך כל שנות ההיסטוריה ועד לימינו אנו לא הצליח אף אחד לסתור את ההנחה, כי מצב של שוויון וחלוקה צודקת הוא המצב הטוב ביותר. משום כך נהוג לזהות את הבעיה של החברה האנושית עם חוסר יכולתה להתקיים לפי נוסחה זו.
הרב קוק:
חפץ ד' בעולמו שהכרת כבודו יתרבה, מפני שרק ע"י הכרת כבודו האמיתי תושלם האנושות כראוי... רק אז כאשר אומה שלמה ואדירה, אומה ידועה ומפורסמת בתולדתה הנפלאה, תודיע בעולם, כי דרכי החיים כולם צריכים להיות בנויים עפ"י הידיעה של אחדות ד', והשגחתו, רק אז יוכל רצון זה ושאיפה זאת לצאת אל הפועל בכל העולם שכבר הרבה להכין את מדעיו אל תכלית זאת.
אוצרות הראי"ה ח"ב, 41
מרקס ודומיו סברו שהנטייה לשוויון תבוא כאידיאל מן הטבע. אולם הם לא לקחו בחשבון כי היא באה רק כאמצעי לסיפוק האגו. האגו מעדיף חלוקה שווה רק על פני סבל מקנאה וצער. שוויון, מבחינתו, הוא הרע במיעוטו. אם תיקרה בפני האדם הזדמנות להתעלות מעל כולם ולשלוט, הוא בוודאי יממש אותה. ההסכמה לצדק וליושר מטעם האגו נובעת מתוך החשבון של "צרת רבים חצי נחמה". חלוקה שווה מבטיחה רמה מסויימת של רגיעה כללית.
רק תיקון פנימי יאפשר חלוקה צודקת ונכונה. תיקון חיצוני של החברה ייתכן רק על ידי תיקון הכלים תחילה. אין כפייה ברוחניות. הכל מתרחש רק לפי הכלים. תיקון הכלים בלבד יביא לתיקון החברה בצורה חיצונית ולהבטחת קיומה בהתאם להבנה ולהכנה הנכונה. חברה מתוקנת מחליטה מרצונה הטוב לייסד גם את הקשרים הגשמיים בין החברים בהתאם לתיקון הפנימי. תיקון - אין פירושו דיכוי ודחייה, אלא להיפך. מתוך הרצון של כל אחד להידמות לבורא, הוא בוחר לנסות לאהוב את כולם ולקרב את כולם אל הרגשת השלמות והנצחיות האין-סופית.
הרב קוק:
עולם תוהו עומד הוא לפנינו, כל זמן שאין אנחנו מגיעים לידי התיקון העליון של אחדותם של כל זרמי החיים וכל הנטיות השונות אשר להם. כל זמן שכל אחד מתנשא לומר, אני אמלך ואני ואפסי עוד, אין שלום בעצמנו, ואין שם ד' מופיע עלינו, שמא גופיה דאקריה שלום, אשר אור האמת רק ממנו ועל ידו מופיע. כל עמל החיים, ביחוד העמל הרוחני של כל המחשבה, מוכרח להיות פונה רק כדי לגלות את אור השלום הכללי העליון, היוצא לא מתוך דחיה של איזה כוח, של איזה רעיון, של איזה זרם, של איזה נטיה, אלא מתוך הכנסתו של כל אחד מאלה לתוך הים הגדול של אור אין סוף, ששם הכל מתאחד, הכל מתעלה.
התהליך שבו עובר האדם ממצב שבו הוא מרגיש את עצמו כשולט וכמרכז המציאות למצב שבו הוא רוצה להיכלל בכולם, מבוסס על תהליך הדרגתי של הכרת הרע שבטבעו האגואיסטי של האדם.
אדם שאינו יכול לשאת את מצבו הנוכחי עובר בעל כורחו למצב הבא. זירוז ההתפתחות בצורה מלאכותית - כדוגמת הטרור הבולשביקי שכפה על הציבור צער ורעב כדי לחברו לקולחוזים - לא יועיל כלל. התפתחות מלאכותית אינה מביאה לתיקונם של האנשים, ואינה מעוררת באדם רצון והכנה לחיבור. כאמור, ההתפתחות תיתכן רק בהתאם להכנה. מכאן ניתן להבין את הסיבה לכשלון הסוציאליסטים ולתוצאה ההפוכה מהתוצאה המקֻווה. קיומם האובייקטיבי של חוקי המציאות בשלמותם חייב להתחיל מתוך הצורך האישי-הסובייקטיבי של כל יחיד להידבק בתכונת הבינה, בתכונת ישראל. הרצון הפנימי הזה יכול להתעורר או מתוך הכרת הטוב בעתיד או בהכרת הרע בתכונת המלכות המתגברת ומתחזקת בעולם ומביאה איתה ריקנות וכאב.
הרב קוק:
המציאות המדעית האוביקטיבית תמצא את ערכה רק כפי המדה שהצורך הסוביקטיבי מתגלה, וזהו תלוי רק באותן האופנים, שיגלה בעולם השלם והמשכלל האופי של ישראל... סוף דבר: יכולים אנו להקשיב במנוחה את השלילה העולמית, המתפשטת ע"י התעוררותן של הנקודות העצמיות של העמים, וככל אשר תוסיף שלילה זו להגלות בכל תנאיה, כך נוסיף אנו לדעת ביותר איך לגלות ברחבה את העצמיות שלנו.
[1] עיין עמ' 151, דברי הרב קוק משמונה קבצים על הרעיון הסוציאליסטי.