אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שני המאורות הגדולים / חלק ב: ביאורים והרחבות למאמרי עיתון "האומה" / חוק ההתפתחות ההדרגתי
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

חוק ההתפתחות ההדרגתי

א. הכוח הבונה והכוח ההורס

בעל הסולם:

ובכדי למצוא איזה מוצא מהסבך הזה, יש לתפוס היטב את חוק התפתחות הדרגתי האמור, שעליו ביסס כל שיטתו. ויש לדעת, שהחוק הזה הוא חוק מקיף לכל הבריאה כולה. ועליו נבנו כל מערכות הטבע כולה, הן הבלתי אורגנים, והן האורגנים, עד למין האנושי בכל תכונותיו האידיאליים כמו החומריים - בכל אלה אין לך דבר שלא יעבור תחת חוק הברזל של התפתחות הדרגתי, המסובב ובא מכוח התרוצצות של שני כוחות זה בזה.

הפתרון לאיחוד האומה

מרקס ביסס את תורתו על חוק ההתפתחות וצפה שעל הריסות הבורגנות יצמח שלטון הפרולטריון. סברתו של מרקס לא עמדה במבחן המציאות. השלב הסמוך להרס ולחורבן הצמיח דווקא את המשטרים הנאציים או הפשיסטיים. תהליך ההתפתחות נמשך עדיין, ואין מי שיודע מה צופן בחובו העתיד. "מתקני עולם" למיניהם מציירים את המצב העתידי בהתאם לראות עיניהם. הם מתארים תמונה ורודה וטובה, ובכך הם מביאים קלקול לעולם. "מתקני העולם" שרצו להכניס את האנושות בכוח לתבנית מסויימת, המתוארת על ידם כטובה, הלכו בכך נגד חוק ההתפתחות שהוא מקודם לנמשך, מסיבה למסובב, מהכרת הרע לדרגה טובה יותר. אם כן, אין טעם לצפות להשגת המצב הבא ללא הכרת הרע במצב הנוכחי. האדם אינו יכול לעבור כך סתם ממצבו הנוכחי למצב הבא.

בעל הסולם מסביר את חילופי המשטרים לאורך ההיסטוריה, כנובעים מחוק ההתפתחות. בסופו של תהליך, שבו מתחילים להתגלות ליקוייו של משטר, הוא נהרס, ותחתיו קם משטר חדש.

בעל הסולם:

כל שלב שבה אינו אלא שלילת השלב שקדמה לה... הרי שכוחות השליליים הללו, המתגלים במצבים הם סיבות התקדמות שבאנושיות, שעל ידם היא הולכת ומטפסת כעל שלבות הסולם. והמה בטוחים לתפקידם להביא את האנושיות עד לשלב האחרון של ההתפתחות - הוא אותו מצב המקווה, הנקי מכל שמץ וכל דופי.

הפתרון לאיחוד האומה

החדש נבנה על הריסות הישן, בתהליך התפתחות שבו שותפים שני כוחות: חיובי ושלילי. את פעולת שני הכוחות, המושך והדוחה, ניתן לזהות בכל דרגות הקיום: דומם, צומח, חי ומדבר. הכוח המושך גורם לשנאה ולפירוד, והכוח הדוחה גורם לאהבה, לאיחוד ולחיבור. בעל הסולם מסביר את פעולתם בדרגת הדומם כמו בעת התהוותו של כדור הארץ. כך או אחרת, שני כוחות מנוגדים מביאים להתקדמות. אין פעולה בעולם הזה או בכל אחד מהעולמות הרוחניים שאינה מכֻוונת לקראת מטרת הבריאה. בכל פעולה מעלים בקודש ואין מורידים.

שני הכוחות הללו נמצאים בכל הרמות בטבע, ורק פעולתם המשותפת מאפשרת את קיומם של כל הפרטים במציאות. הכוחות הללו פועלים על כל אובייקט במציאות. הכוח החיובי והכוח השלילי חייבים להיות באיזון מסויים בכל רמה, בכל יישות ובכל אובייקט.

ניתן לזהות את שני הכוחות במחשבות, ברצונות, בכוחות הפיזיים, בביולוגיה ובכל פרט ופרט בעולם הזה, וכך גם ברוחניות. קיומם של שני כוחות מנוגדים, של בורא ונברא, מחייב את קיומם של שני הכוחות, החיובי והשלילי.

כוח הבורא, הכוח האחד, מתחלק כלפי האדם לשניים, וכך מתגלה לו גם המציאות, בהתאם לאופן שבו עליו לתפוס אותה. בני האדם נמצאים ב"אין סוף", בצורתם המתוקנת השלמה והנצחית; אך בשל מוּגבלוּתם להבחין בגבולות שבין ההבחנות מתגלים להם שלבי ההתפתחות בזה אחר זה, בהדרגה. כדי לבנות משהו חדש, על האדם להכיר בשלילת המצב הקיים, עד כדי שנאתו אליו וחוסר יכולתו להימצא בו עוד. רק כך הוא יכול להתקדם הלאה. שלילת המצב הנוכחי דוחקת בו לקבל את השלב הבא, והאדם בָּשֵל להתייגע עבורו ולהיאחז בו. שני הכוחות, השלילי והחיובי, פועלים בזה אחר זה.

בעל הסולם:

ועל ידי מלחמתם הקשה והתמידי זה בזה נמצאים יוצרים ומשלימים את כלל המציאות בכללו וכל פרט של המציאות בפרטיותו.

הפתרון לאיחוד האומה

סופה של מלחמת הכוחות הזו הוא להביא בלב האדם אהבה נצחית ואין-סופית אל הכוח העליון. באמצעות שני כוחות אלו מצליח האדם לצעוד אל עבר תכלית הבריאה - ולהשיגה.

הרב קוק:

האהבה אינה שלמה ואינה נובעת יפה ממקור האחדות המטוהרה כ"א כשכוללים את היצרים ביחד, והיצר הרע מתאגד עם היצר הטוב, וכל כחותיו הרעים הנם נאחזים בשורש הטוב ומתהפכים לטובה, לצחצח, להחיות להבהיר ולזקק יותר את להט הטוב.

אורות, עמ' לד

בעל הסולם מכוון את דבריו למאזן הכוחות הראוי בין אגואיזם ואלטרואיזם וליחס הנכון ביניהם. פעולתו של אחד מהכוחות ללא האחר תביא, ללא ספק, להרס. כדוגמת האדם ה"אלטרואיסטי", המפזר את כל רכושו ללא חשבון, ואינו מועיל בכך לאיש.

בעל הסולם:

ואם לדבר בדרך מקורית, גם להגדיר הדברים במושגים, שאינם עלולים להביא לידי טעות בשום צד, יש להגדיר את שני הכוחות: הפוזיטיבי והנגטיבי, הפועלים במכונת התפתחות האנושיות תחת שני השמות: אגואיזם ואלטרואיזם. ואין כוונתי למושג המוסרי שבהם, כרגיל בשפת השימוש. אלא רק לבחינה המטריאלית שבהם, כלומר, רק בזה השיעור, שהם משתרשים בגוף האדם, עד שאינו יכול עוד להשתחרר עצמו מהם. רצוני לומר, מבחינת מה שהם כוחות אקטיביים באדם: שהכוח האגואיסטי משמש בו כמו קרני סנטרופיטלים, שמושך אותם מחוצה לו. והם מתרכזים בתוך גופו עצמו, וכוח האלטרואיסטי משמש בו כמו קרני סנטרופוגלים, הזורמים מפנימיות גופו למחוץ לו. כוחות אלו נמצאים בכל חלקי המציאות, בכל אחד לפי מהותו, וכן נמצאים באדם לפי מהותו.

הפתרון לאיחוד האומה

לא ניתן לייחס את מושגי ה"טוב" או ה"רע" לאחד משני הכוחות. הכוחות הללו הופכים לטובים או לרעים בהתאם לכוונת האדם בשימושו בהם. באמצעות השימוש הנכון בהם הופכים שני הכוחות למועילים.

שני הכוחות המנוגדים אמורים להיות שווים זה לזה, אך משום שהמטרה המקוּוה, הסופית והקיימת מושכת את שני הכוחות לעצמה, חייב אחד הכוחות להימצא תחת שליטת האחר. לולא התכלית והצורה הסופית, אשר לכיוונה מתפתח התהליך וכלפיה פועלים שני הכוחות, היו, בוודאי, שני הכוחות שווים לחלוטין זה לזה. התכלית הסופית, המובטחת במחשבת הבריאה, היא המאחדת את שני כוחות אלו למגמה אחת.

לעיתים ניתן לחלק כוחות אלו לכוח החומר ולכוח הצורה שאותה לובש החומר, או לצורות חלוקה רבות אחרות התלויות במושא החקירה של המקובל. בצורה הסופית שני הכוחות הללו לא נאבקים עוד זה בזה, כי אם משלימים זה את זה. הכוח החיובי גובר על השלילי, המקבל אף הוא צורה חיובית, וכך מושגת השלמות והמנוחה בין שניהם - מצב המתואר במושג הרוחני: "שלום".

באופן דומה משליט האדם את הכוונה להשפיע על רצונו האגואיסטי, ובכך משיג את השלמות העולה משניהם. שלמות זו אינה יכולה להתקיים בהעדר אחד המרכיבים.

הרב קוק:

יודעים אנחנו, שהיצר הרע והיצר הטוב יצירה אחת היא מידי אל עולם, וכמו כן עולם הזה ועולם הבא, העולם החברתי, המשטרי והרוחני, התיאורי, המוסרי, האידיאלי והממשי, הכל חטיבה אחת היא והכל עולה במעלות הקדש ומשועבד לרצון גבוה, הכל הוא "אמרתי ונעשה רצוני".

אורות, עמ' כד

הצורה העתידית "לקבל על מנת להשפיע", שהיא הפתרון בחיבור הנכון של הכוונה עם הרצון, מהווה את הצורה היחידה המאפשרת שלום בין שני הכוחות בטבע. צורה זו, כפי שהאדם מתאר אותה במצבו הנוכחי, היא המושכת את התהליך קדימה. לולא אותה הצורה, היו שני הכוחות נמצאים בהתנגשות מתמדת. בין כוחות הסיטרא אחרא ("הצד האחר" - כינוי למערכת הכוחות הלא מתוקנים) והקדושה אין שום הבדל, אלא הם עומדים זה מול זה, כמו שנאמר "זה לעומת זה עשה אלוקים". העתק מלא האחת אל השניה.

שני הכוחות חייבים להיות כשווים. האור והחושך, האור והכלי, נבראו בצורה הדדית מושלמת. אילו לאחד הכוחות היה יתרון, הרי שלא היתה אפשרות של בחירה. הבחירה מתבצעת ב"שליש האמצעי דתפארת" - במקום המנוטרל מהשפעת הכוחות המנוגדים, הכולל את שניהם במידה שווה. כאשר האדם משיג שאחד הכוחות אינו יכול להתקיים בהעדרו של השני, וגם שאין ביכולתו לגבור על השני, הוא משיג את הנקודה הנמצאת מחוץ לבריאה. נקודה שאינה שייכת לבורא, היינו להשפעה, וגם אינה שייכת לנברא, לקבלה. האדם משיג את הנקודה הנמצאת ביניהם, והוא בונה את עצמו בדיוק בנקודה הזאת. מעל המצב הזה שולט כוח הבורא ומתחתיו שולט כוח הנברא, ושני הכוחות שווים זה לזה. הבחירה נעשית בנקודה החופשית משניהם, שבה הם מנטרלים זה את זה. אלמלא כן, לא היה טעם בבחירה.

לולא הצורה העתידית של התחברות שני הכוחות זה לזה, ללא ויתור וללא ניצחון, לא ניתן היה להכריע בין שני הכוחות. הרצון לקבל והרצון להשפיע היו שקולים לשני חמורים עקשנים על אם הדרך, החוסמים זה את דרכו של זה.

הרב קוק:

הדחיפה לשאיפת קרבת אלהים אינה מוציאה מכללה כל "יש". היא מקפת את כל ומלאה בכל, ואחת היא ויחידה בכל חזיונותיה. "ד' מעון אתה היית לנו בדר ודר, בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל". האפסיות, התהו ובהו והחשך, העולם האתירי, הערפלי, הנוזלי והמוצק וכל הקודם וקודם דקודם של כל אלה, הכל נמשך ובא מן הדחיפה הכללית עמה ועל ידה, עד בואה אל הסדור האורגני ועד העולם החי. באדם כבר היא מפותחת בגלוי בשני חזיונותיה: עצמותה המוכרחת בעז החיים והשכלול שלעומת החפש של הסתגלות להתגלות הבחירה המוסרית בשלמות צביונה, העומדת לפנינו בנפש האנושית. הננו נגשים בזה לתפוש במדענו את "החומר והצורה" של החיים בחוברת: ההכרח העצמותי בתור "חומר" החיים, וחפש ההשתלמות בתור "צורה" מטבעת צביונות חדשים ומפותחים מזמן לזמן ומתקופה לתקופה, ששניהם יחד, כמו ההכרח והחפש, החשך והאור, כן המציאות היסודית והשכלול הולכים בקו ארוך ומקיף ומסבבים את כל המצוי העולמי ועושים הויה שלמה דוקא על ידי התבדלם בעצם והתחברם בפעל.

מאמרי הראי"ה, עמ' 36

בעל הסולם:

וניקח לדוגמא את כדור הארץ... ובהמשך תקופות של מלחמות נוראות של שני הכוחות שבכדור הארץ, הפוזיטיבי עם הנגטיבי, גבר כוח קרירות שבו על כוח האש נוזלי, וקירר איזה קליפה דקה מסביב הכדור ונתקשה שם.

הפתרון לאיחוד האומה

כדי להמחיש זאת, משתמש בעל הסולם בתהליך היווצרות כדור הארץ כדוגמה. בליבת כדור הארץ נמדד חום של אלפיים מעלות, ומחוצה לו הטמפרטורה יורדת אל מתחת לאפס. הצורה הראשונית של כל אחד מהכוחות אינה מקנה לאחד מהם יתרון כלשהו על פני האחר. לאדם נדמה כי כוח אחד גובר על השני, כאשר למעשה הפתרון גובר על שניהם. הרי שהקליפה שהתקשתה היא תולדה של שני הכוחות.

ב. המצב הסופי

בעל הסולם:

ממש על אותו הסדר מתפתחים גם כל גופים האורגנים. כי מעת זריעתם עד גמר בישולם, עוברים עליהם כמה מאות תקופות של מצבים, מפאת שני הכוחות הפוזיטיבי עם הנגטיבי, הנלחמים זה בזה, כמתואר בכדור הארץ.

הפתרון לאיחוד האומה

בניגוד לדעה הרווחת, הסיבה לכל מאבק והתנגשות - כמו לכל מקרה אחר במציאות - היא המצב הסופי, המחייב את המקרה לצאת לפועל ולהתממש. כך למשל, צילום מואץ בתדירות של רבבות תמונות בשנייה, המתעד קליע בדרכו לפגוע בזכוכית, מראה את הזכוכית נשברת עוד לפני פגיעתו של הקליע בה. התופעות שאותן מגדיר האדם כסיבה הן, לאמיתו של דבר, התוצאה. העולם שלנו המשתלשל מלמעלה למטה הוא עולם התוצאות, אך בני האדם אינם מרגישים בכך. האדם משלה את עצמו לחשוב כי הוא הסיבה והמקור להתרחשויות. כל פרט במציאות, כל חוק מחוקי הפיזיקה והכימיה, כל תופעה פיזית או מחשבתית - כולם משתלשלים מלמעלה. האדם מהווה את סוף דרכה של השתלשלות התופעות, ולא להיפך. האדם אינו המקור ואינו תחילת ההשתלשלות.

מרגע גילוי התופעות, המשך תהליך התפתחותם של בני האדם תלוי בהם. אם ברצונם לייחד את עצמם כראוי עם מקור התופעות, הם צריכים להתחבר זה עם זה. החיבור בין אנשים מהווה כבר את ה"אור החוזר", כלומר: את הפעולה הנעשית מתוך מאמץ מצידם.

ראיית כל מצב המתגלה כקיים מראש, בכוח, במחשבת הבריאה, היא הדרך הנכונה לשפוט כל מקרה במציאות. אם דבר מה נפל ונשבר, הרי צורתו הסופית כשבור היתה גלויה עוד בטרם שבירתו, אלא שהיתה נסתרת מעיני האדם. צורתו הסופית של מקרה מסויים חייבה את כל יתר ההתרחשויות שקדמו לגילוי זה.

חילופי המצבים בטבע מעידים על פעולתה של מחשבת הבריאה ועל הדרך שבה היא מכוונת את כל המקרים אליה. מה הן, אם כן, הצורות המתקדמות? ומדוע השיתוף והשילוב בין הכוחות, בדרגה גבוהה ומתקדמת, שונה מהשיתוף והשילוב בדרגה הקודמת? מה הסיבה לכך שמדרגה אחת מתקדמת ונעלה מהקודמת לה? האדם לעולם אינו יודע מהו המצב הסופי הרצוי. אין באפשרותו לשפוט ולראות את הצורה המתקדמת והנכונה. הפרי, אומר בעל הסולם, מתוק ויפה רק בגמר בישולו. בשלבים הקודמים יותר הפרי אמנם בתהליך התפתחות, אך טעמו מר.

בעל הסולם:

ומלחמות האלו הם המביאים את גמר בישולו של הפרי. וכן כל חי מתחיל בטיפת נוזלים קטנה. ועל ידי התפתחות דרגתי בכמה מאות שלבים, מכוח מלחמות הכוחות האמורים, היא מגיעה בסופה "שור גדול ראוי לכל עבודה", או "אדם גדול ראוי לכל תפקידיו".

הפתרון לאיחוד האומה

מצבי ההתפתחות מתראים, לרוב, כהפוכים לחלוטין מהמצב הסופי. ככל שהבריה מפותחת יותר, כך הפוכה יותר נקודת הפתיחה שלה בתהליך ממצבה הגמור והרצוי בתום ההתפתחות. תיאורו של בעל הסולם נשמע כתיאור אבולוציוני, של התפתחות בדומם, בצומח, בחי ובמדבר. אבל אם בוחנים בקפידה את תהליך ההתפתחות כפועל ליישום מחשבת הבריאה, ניתן להבחין בבירור בסיבות הפנימיות לתהליך.

מצבו הפנימי של האדם הוא הסיבה לבעיות באקולוגיה ולכל בעיה אחרת בטבע הדומם. לעינינו מתגלות כבר היום פורענויות ברמת הדומם: רעידות אדמה, אפקט החממה, טורנדו, צונאמי וכדומה. העתיד עלול להביא עימו פורענויות גם בדרגות הצומח והחי, אשר לעומתן להקות הארבה ייחשבו למפגע זניח ח"ו. לא הפעולות החיצוניות של האדם הן המזמינות עליו פורענות מצד הטבע, אלא מצבו הפנימי.

כל עוד אין האדם משיג את שלמותו, אין ביכולתם של כוחות הטבע האחרים להשיג את מצב האיזון הרצוי. כל הכוחות ברמת הכלל, וכל כוח וכוח בפרט, אינם יכולים להגיע להשוואת לחצים ולאיזון בינם לבין עצמם אם האדם אינו משיג את שלמותו. כל ההבחנות, כל הנבראים וכל פרטי הבריאה אשר בכל העולמות ובכל הרמות, מגיעים לצורתם הסופית והמושלמת רק באמצעות האדם. האדם הוא המושך את כל הכוחות הללו אל מחשבת הבריאה האין-סופית, ורק שם הם נכללים באחדות ובהשלמה הדדית. בכוחו של האדם בלבד להביא לגילוי האור העליון בבריאה כולה.

הרב קוק:

צריך לצפות תמיד לישועת הכלל היותר גדולה, שהיא עליית העולמות, והנשמות כולן התלויות בהם, מעמקי הרע והתהו, על ידי עליית האדם מתהומותיו אל מרומיו, עד שיבא להיות דומה לקונו, שיהיה בורא עולמות במאמרו ורצונו... ואף על פי שאין כוח בשום נשמה בזמן הזה להכיל בתוכה את האור הגדול הזה, מכל מקום על ידי החשק הגדול, וההשערה העליונה בגיאות ד'... ממשיכין הצדיקים על עצמם ועל העולם כולו... שפע אור וחיים מהאור הגדול הזה.

אורות הקודש ח"ג, עמ' עב

אדם מפותח מוכן להשקיע סכומי כסף גדולים ויגיעה מרובה רק כדי לראות, ולוּ לרגע קט, שכר לעמלו. רגע אחד שווה בעבורו את כל החיים. אדם מפותח יכול לקרב את העתיד להווה, עד כדי שימוש בכוח העתידי, בהנאה מהעתיד.

בעל הסולם:

ומבחינת התפתחות כוח המחשבי של האדם, שידע להעריך היטב את המועיל ואת המזיק בשבילו, הגם שאין לחשוב, שעודו עומד בשלב של אדם פרימיטיבי, בכל זאת ברור אפוא שעוד אינו נמצא בשלב של השלמה, אלא שהוא עומד באמצע התפתחותו, ועדיין הוא מסור למלחמות הכוחות הפוזיטיבים עם הנגטיבים, כאמור לעיל בכדור הארץ, שהם השליחים הנאמנים לתפקידם, להביא גם את האנושיות על שלמותה הסופי.

הפתרון לאיחוד האומה

התענוג יכול לנבוע רק מסופו של תהליך, רק מקירוב הרגשת הסוף אל המצב הנוכחי. את השכר אפשר לקבל תוך כדי עבודה, בסוף העבודה, ואפשר גם לקרב אותו להווה. האדם בוחר את עיסוקו - ולא באופן מקרי. אופיו של האדם הוא שמנחה אותו בבחירת משלח ידו. בעל חנות מכולת לא יהיה מנהל רשת חנויות מזון, ומנהל רשת החנויות לא יקבע את עיסוקו כסוחר פלדה ונפט בשווקים הבינלאומיים. למרות העבודה השחורה והמיוזעת וחרף השכר הנמוך של הפועל הפשוט, הוא לא ירצה להתחלף עם מנהל העבודה, כי רצונו למשרה עדיין לא התפתח דיו. חסרה לו הרגשת השכר המצפה לו במשרה אחראית. הוא יעדיף את עבודת הכפיים, ולא את עבודת הראש. אנשים בעלי רצון קטן זקוקים לשכר מיידי שיישמש כחומר דלק וייטע בהם מוטיבציה לעבוד. בעלי הרצון הקטן לא יהיו מעוניינים בעסק גדול ובתשלומי אשראי. הם יעבדו על פי תשלום במזומן, וידחו כל צורה אחרת של שכר, גם אם יכפילו את שכרם בעשרות מונים בתמורה להשקעה של שנה או שנתיים. הם יעדיפו מעט ועכשיו. אנשים אלה אינם מפותחים דיים כדי לקרב את העתיד.

ג. חסרונות המשטר השיתופי

בעל הסולם:

הוא שאמרתי, שהאידיאה הסוציאליסטית בהיותה האידיאה היותר צודקת מכל השיטות, לכן היא צריכה לדור מפותח ביותר, שיהיו ראויים לעכל אותה, שיוכלו להתנהג על ידה. ובהיות האנושיות של היום עומדת בשלבים האמצעים בסולם של התפתחות, ועומדת במערכות התנגחות הכוחות הפוזיטיבים עם הנגטיבים, - אינה ראויה כל עיקר לאידיאה הנעלה הזו, כי היא אצלה בבחינת בוסר ופגה, כפרי בלתי מבושל, שלא לבד שאינה מתוקה לחיך, אלא עוד כוח הנגטיבי שבה הוא ארס מזיק ולפעמים גם ממית. והוא הצרה של האומה ההיא, הסובלת כל כך בעדה, כי הם מחוסרי זמן וחסרים להם אותם המידות התרומיות, המתאימות לקבלת המשטר הצודק הזה.

הפתרון לאיחוד האומה

כאמור, בעל הסולם הכיר בסוציאליזם כשיטה צודקת, אך כדי ליישמה כראוי במציאות היא זקוקה לדור מפותח במיוחד.

כל עוד חסרה לאנשים ההכרחיות הנחוצה להם על פי הגדרתם, לא ניתן לדבר על בניית הקומוניזם. הטענה הגורסת לאי-התאמה בין רוסיה הקומוניסטית לבין האידיאל הקומוניסטי מושתתת על העובדה שלאזרחי רוסיה היתה חסרה הכרחיות.מרקס לעומת זאת ייחס את השיטה שלו לארצות מפותחות, למדינות שבהן רמת ההתפתחות מאפשרת כבר לממסד לספק את כל צורכי האוכלוסייה. מרקס פנה למדינות שבהן יכולים כבר האזרחים להגיע להסכמה שהעבודה אינה לצורכי פרנסה, אלא צורך חיוני.

כאשר מערכות התמיכה הסוציאליות מטפלות בכל צרכי האזרח, הקשר בין העבודה לפרנסה מתנתק, והאדם עובר בהדרגה לעבודה למען החברה, המספקת לו את כל צרכיו. הרעיון חודר בהדרגה מדעת החברה להכרתו של האדם, והאדם מסכים לו. כל זאת בתנאי שהחברה משגשגת ויכולה לספק לכל אחד מאזרחיה את אותה רמת החיים. כראיה ניתן להביא את מדינות צפון אירופה, אשר ניתן לזהות בהן, במידת מה, את התנאים של מרקס. מדינות אלו נמשכות באופן טבעי לצורת החלוקה הסוציאליסטית.

כפיית המסגרת הקומוניסטית על עמים נחשלים ועניים, כדוגמת העם הרוסי, נידונה מראש לכישלון. במדינה כרוסיה, שבה הפערים בין עוני ועושר היו קיצוניים במיוחד, שבה שלטו כוח הזרוע והאכזריות, שבה העם אינו היה מורגל בחלוקה שווה וצודקת, היה זה מעשה איוולת להנהיג את תבנית הקומונייסטית.

האומה הרוסית לא היתה מוכנה לשיטה הקומוניסטית: לא במודעותה, לא בתרבותה ולא בהתפתחותה. גם אם מחשבותיהם של הסוציאליסטים הראשונים ברוסיה היו טובות, הם נוכחו מייד לדעת כי לא ניתן ליישמן.

נקודת השבירה של לנין היתה כאשר הציגו בפניו הוכחות על שלילת ההיתכנות לנהל מדינה בדומה לאופן הניהול של מפעל קטן. בלתי אפשרי לנהל מדינה בעזרת תוכנית אחת המעבדת את כל המרכיבים של התמונה הכלכלית ומארגנת אותם לכדי גוף אחד בריא, ללא מחסור ובזבוז. צורה אידיאלית כזו היא בגדר הבלתי אפשרי. כאשר הבהירו ללנין שהתיאוריות שלו בדבר ניהול המדינה הינם חלום בלתי אפשרי, נטש לנין באחת את התיאוריה הכלכלית המדוייקת ואת הדרכים התרבותיות, והתחיל להשתמש בכוח ובטרור. התיאוריות היפות של ראשי המהפכה הקומוניסטית התבררו כבלתי מעשיות.

בעל הסולם:

הרי, שגם הוא [מרקס] מודה, שאין לקוות על משטר צודק לגמרי מטרם שהאנושיות תשיגה את הסטדיה [הבחינה] הגבוהה, מטרם שהעבודה עצמה תיהפך לצורך חיוני, כלומר, לפרינציפ של החיים, ולא לצורך פרנסה. אלא שהוא מחליט, שעוד בעת שהחברה היא בסטדיה הנמוכה, ראויה גם כן להתנהג על ידי משטר השיתופי עם כל החסרונות שבה.

אבל כאמור לעיל, בנקודה זו כרוך הרפיון שבשיטתו. וכבר הוכיחה לנו רוסיה הסובייטית, אשר לחברה בלתי מפותחת כל צרכה, תתהפך אצלה המשטר השיתופי להיות משטר היותר גרוע בעולם. ועוד יותר מזה שגם, במה שהעריך, שהשלב הסמוך אחר החורבן המשטר של היום, הוא השלב של משטר הפרולטריון. והמציאות מראה לנו, אשר השלב שיבוא אחר המשטר של היום, הוא המשטר הנצי או הפשיסטי.

הפתרון לאיחוד האומה

קרל מרקס לא יכול היה לקחת בחשבון את הרצון לקבל המתפתח. בתאוריית ההתפתחות של מרקס, האגואיזם האנושי המתפתח לא היה מונח כיסוד. מרקס חיבר את התאוריה בהתאם לזמנו. ההתפתחות שלה ציפה היתה התפתחות חומרית בלבד. התאוריה של מרקס היתה יכולה להוכיח את עצמה כנכונה במצב תיאורטי, שבו האנשים מהמאה השמונה-עשרה היו נשארים כפי שהם, ללא שינוי, ורק הקידמה התרבותית, הכלכלית והטכנולוגית היתה מתווספת. אך ההבדל בין אדם מהמאה השמונה-עשרה לבין זה במאה העשרים הוא הבדל תהומי.

אם במאה התשע-עשרה העלתה החברה האנושית את ערכם של התרבות והאומנות - סופרים, מוזיקאים וציירים נחשבו לגדולי הדור - אזי במאה העשרים היו אלו המדענים שנחשבו לעילית החברתית. במאה העשרים נתפס המדע כרווחי, ואילו הציירים, הסופרים והמוזיקאים נשכחו, כי לא היה בהם צורך. העולם השתנה. קרל מרקס הגה את התיאוריה שלו ביחס לזמנו; הוא לא ציפה, ולא יכול היה לצפות ליותר מהתפתחות חומרית.

כמו ברוסיה, גם בסין נבלמה ההתפתחות. האומה הסינית, שהזדנבה אחרי העולם המערבי בפיגור ניכר תתעורר בקרוב ותפרוץ בגדול. גם העם הסיני דוכא במשך שנים על ידי הממסד, ותנאי החיים הקשים הוסיפו את שלהם. מלבד העיסוק בפוליטיקה, הציבור בסין אינו מוגבל, לכאורה, בדבר, אך למעשה רק התפתחותו החומרית מותרת, ובמידה מוגבלת מאוד גם התפתחותו התרבותית. תהליך שחרורה של האומה הסינית, כפי שהוא מתרחש בימינו, יימשך עוד זמן רב. אך בסופו של התהליך, העם הסיני יהיה ככל העולם. לעם הסיני יש כוח הישרדות, התמדה וסבלנות לאין שיעור.

ההתפתחות בעמי המזרח, בדרום אמריקה ובאפריקה, מכוונת לעת עתה לכסף בלבד, אך הרצון לכבוד, לשליטה ולמושכלות יתעורר גם באזורים אלו. לעומת המשטרים הנחשלים, גם מצב הדמוקרטיה בעולם אינו מעודד. בבסיסה, הדמוקרטיה הינה רעיון בלתי מציאותי. דמוקרטיה, פירושה שלטון העם, וככזאת היא לא תיתכן. תשעים אחוז מהעם אינם יכולים לשלוט זה בזה. שליטת העם על עצמו תביא לצרות גדולות.

בארה"ב הנחשבת לסמל הדמוקרטיה בעולם אין הבנה מהי משמעות מוסד הנשיאות ומה נדרש לכהונה. אין בה הרגשה של דמוקרטיה. ידו החזקה של המשטר האמריקאי מורגשת היטב ביתר תקיפות ממשטרים אחרים בעולם. החוקה האמריקאית היא חוקה נוקשה והחלטית. במשטר דמוקרטי תקין, האזרח מציית לחוקים לא מתוך מורא, אלא מתוקף הבנת המחויבות לשמרם, והוא נמצא בגובה ערכי המאפשר לו להסכים עימם.

תושבי ארה"ב חיים אפוא ביראה מן החוק. אך לעם האמריקאי יש הגדרה משלו לדמוקרטיה ומן הסתם הוא יצדיק אותה. המשטר האמריקאי למעשה אינו מייצג התפתחות כלשהי, ולא יצא עדיין מהעידן של המשטר הקפיטליסטי המאפיין את החברה האנושית.

במבט מהצד, העולם נראה כמי שיידרשו לו עוד מאות שנים של התפתחות כדי לרצות בהתפתחות הרוחנית. נראה לנו, כי לעת עתה לא איכפת לעולם לחכות; אך המציאות מציירת תמונה שונה.

הקשר של אומות העולם לרוחניות נסתר. בלתי אפשרי לדעת היום מה תהא צורתו העתידית של העולם. אין חשיבות לצורה החיצונית. ההצטרפות לרוחניות יכולה להתממש בפעולות פשוטות מאוד. בעין האנושית, העולם אמנם אינו נראה מוכן להתפתחות רוחנית, אך אופני ההתפתחות הרוחנית אינם מובנים לשכל האנושי. אין לנו ברירה אלא להסכים עם דעתם של המקובלים כי עת הגאולה הגיעה.

ד. זירוז פעולת "הרשימות"

כאמור, קרל מרקס ביסס את תורתו על החוק, לפיו החברה מתפתחת על בסיס הכוחות המנוגדים המתנגחים אלה באלה.

בעל הסולם:

אכן כדאי להסתכל ביותר בהיסטוריה ולקבל לקח הימנו, ראשית כל מתעוררת השאלה: פקח כזה שהרעיש כל העולם בשיטתו, איך הגיע לשגיאה גדולה כזו? ומהו המכשול, שנכשל בו? אכן זה מחייב אותנו לדון בדבריו בכובד ראש ובאופן יותר מדויק. וכאמור למעלה הוא ביסס את שיטתו על מטריאליזם היסטורית, אשר החברה מתפתחת על ידי הכוחות המתנגחים בחברה, בדרך סבה ומסובב, ממצב למצב, שבהתגברות כוח הנגטיבי שבמצב הוא מהרס המצב, ובמקומו נבנה מצב יותר טוב על ידי כוח פוזיטיבי, - וכן הולכות ונלחמות, עד שבסופו מתגלה כוח הפוזיטיבי על כל שלמותו.

הפתרון לאיחוד האומה

חוק ההתפתחות ימשיך לנוע קדימה ויגיע לשלמותו, בין אם האדם מעורב בתהליך ובין אם לאו. התהליך הוא טבעי. בעל הסולם תולה הכל במידת יכולתו של אדם להשתמש ביכולת הניתוח שלו, במטרה להתעלות מעל לדרגת הבהמה.

בעל הסולם:

אולם לפי זה הרי השלמות של החברה מובטחת מאליה. שהרי כוח הנגטיבי לא יעזבנה טרם שיביאה על סופה. ואם כן, אפשר לישב בחיבוק ידיים ולחכות על התפתחות העצמית המקווה. ולמה לנו כל טרחה הזאת של התכסיס שלו שהטיל עלינו?

הפתרון לאיחוד האומה

בעל חיים פועל לפי טבעו, לפי הרשימות הטבועות בו. הוא אינו יכול לפעול אחרת. בניגוד לבעל החיים, האדם יכול לזרז את תהליך התפתחותו על ידי פיתוח והגדלת הרשימות ומימושן בהבנה, ולא לפי הטבע. האדם יכול לחכות לרשימות הבאות, לראות בהן מטרה. בזירוז הרשימות - מותר האדם מן הבהמה.

בעל הסולם:

אמנם שאלה טיפשית היא, שהרי בזה כל ההפרש בין האדם לבעלי חי: כל בעלי חיים נסמכים על הטבע לגמרי, ואינם מסוגלים לקדם במשהו את הטבע, ולעזור לעצמם בלעדיה. לא כן האדם, המחונן בכוח מחשבי, שבסגולת הכוח הזה הוא הולך ומשתחרר מחבלי הטבע ומקדם אותו. דרכו להתחקות אחר מלאכת הטבע, ולעשות את מלאכתו כמותה.

הפתרון לאיחוד האומה

האדם יכול לקבל מכה קטנה, ובעזרת שכל ומחשבה, כתוצאה מהתעמקות בסיבותיה של המכה, ותיאורן של מכות עתידות גדולות יותר, הוא מסוגל לבנות לעצמו תמונה שתחייב אותו לעזוב את דרכו הנוכחית ולחפש דרך אחרת, טובה יותר. בכוח מחשבתו של האדם להקדים את הטבע ובכך לחסוך לעצמו ייסורים.

בעל הסולם:

שיביא הקץ המאושר בפחות זמן ובפחות ייסורים.

הפתרון לאיחוד האומה

נשאלת אפוא השאלה: האם האדם מחויב ליפול ולקום במחזוריות בלתי פוסקת? האם נגזר עליו תהליך התפתחות אין-סופי של צרות וייסורים?

על ידי הבנת אופני ההתפתחות האדם מקצר את הדרך וחוסך מעצמו את תמצית הייסורים. אם האדם משכיל להחליף את העבודה ברגש, בעבודה בשכל, הוא לומד להבחין מראש בשלילה ובהרס. לכן אין הוא מחויב בהתגלותם המלאה בפועל.

האדם הוא בעל הרגשה, בעל רצון ליהנות. הוא מרגיש טוב או רע, מילוי או חוסר מילוי. אם האדם בונה שכל לצידו של הרצון לקבל, היינו לצד רצונו ליהנות - אזי יש באפשרותו לחזות מילוי וריקנות מראש, ולהשלים את ההרגשה על ידי השכל. האדם יכול למנוע מעצמו הסתבכויות מיותרות, אם יגדיל מראש את הרע, לכדי מידה אשר תאפשר לו לבחור בדרך אחרת, טובה יותר, מבלי להיכנס לרע ולטבוע בו.

הרב קוק:

אי אפשר לאדם לחיות לא בשכל לבדו, ולא ברגש לבדו, תמיד צריך שיהיה ממזג את השכל עם הרגש בחוברת.

אורות הקודש ח"א, עמ' רמט

את הרע האדם מגדיל בעיני עצמו באמצעות המערכת השכלית. הרגשת הרע, כמות הרע ואיכותו, צריכות להגיע לרמה אשר ממנה ירצה האדם לברוח. האדם לא ימצא כוחות לעזוב את מצבו הנוכחי ללא איכות מספקת וכמות מספקת של רע. המערכת השכלית מוסיפה את המנגנון הנדרש, העוזר לאדם לראות גם קמצוץ של רע כסיבה מספקת לעבור מייד אל הטוב ולהימנע מכל המכשולים האורבים בצד הדרך. החכמה משמשת לאדם כמיקרוסקופ, המאפשר לו להבחין ולטפל בתאים סרטניים בטרם יתפשטו לכדי גידול ממאיר בכל גופו ואיבריו.

האדם הוא רצון ליהנות. אין באפשרותו לעשות שום תנועה ללא ידיעה ברורה על הרווח ממנה. את הכוחות לתנועה האדם לוקח מתוך הביטחון ברווח העתידי. רק אם האדם מחליף מצב רע בטוב, או מצב טוב במצב טוב יותר, הוא יכול להניע עצמו לפעולה. חייבת להיות סיבה ברורה מראש וביטחון ברווח המצופה. ראיית השכר העתידי משמשת לאדם כחומר דלק בהווה, אשר בעזרתו הוא יכול לנוע לקראתו. ערכו של העתיד גדל ביחס לשכר המצוי בידו בהווה.

באמצעות חישוב מראש ניתן לראות רווח במצב העתידי לעומת המצב הנוכחי. אמנם האדם אינו מרגיש רע, אך בתוספת שכל, הוא מעורר בתוכו את הרגשת הטוב העתידי, או לחילופין: את הרגשת הרע בהווה. בדרך זו הוא מקבל חומר דלק, ובניגוד מוחלט לדעת הכלל - יכול לעזוב את מצבו הטוב לכאורה, להכיר בו כרע ולהעדיף במקומו מצב טוב יותר. הפער בין המצבים וההשוואה ביניהם מביאים את האדם להכרת הרע שבמצבו הנוכחי, עוד לפני שהוא מוכה. כך על ידי הכרת הרע, מתוך הרגשת הטוב במצב הבא וקירובו, האדם מרוויח זמן רב בתהליך התפתחותו.

הציפייה לטוב היא שדוחפת את האדם קדימה, ולא הרע במצב הנוכחי. בהתקדמות כזאת האדם נמשך לטוב. התנועה היא לכיוון הטוב, ומשום כך האדם מסכים איתה. בהתפתחות על ידי קירוב המצב הבא, האדם הולך מטוב לטוב יותר, מכדאי לכדאי יותר.

בדרכו לגמר התיקון עובר האדם מצבים של הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש ואהבה נצחית. בלתי אפשרי לעבור את כל המצבים הללו ללא חישוב מהיר בכל מצב ומצב. אם מאיר לאדם המאור, החישוב נעשה מאליו ומייד. זהו קיצור הדרך וזירוזה.

האדם חייב לעבור את כל הדרך ולהרגיש אותה על עצמו בכל שלב ושלב. לפעמים הוא נעמד, עקשן כפרד, מקבל מכות ואינו יכול לזוז. בעזרת חכמת הקבלה האדם מאבחן את מצבו בזריזות, ועולה בשמחה ממצב למצב. אם האדם רואה תענוג לפניו הוא מוכן לעבוד, להניע את עצמו ולהתייגע. הרגשת התענוג העתידי מבטלת את הרגשת היגיעה. בדומה לאנרגיה העצומה המושקעת באכילה, או בקיום יחסי מין, שאותה מרגיש האדם כתענוג ולא כטרחה. כל עבודה ששכרה משולם במקום אינה נחשבת לעבודה. במידה שהאדם מקרב את שכרו עד כדי הרגשתו בצורה מוחשית, אין לו בעיה לעבור בכל פעם מחדש ממצב למצב.

לפי החשבון האנושי הפשוט, כל ההבדל טמון בשאלה, האם האדם יגיע למטרה לאחר מלחמות אטום ומימן, או לפניהן. אדם המתעורר בכוחות עצמו, קצת לפני שהבורא מעורר אותו ב"עקיצה" מכאיבה, רשאי להצטרף לכוחותיהם של חכמים ממנו, כמו הרב קוק ובעל הסולם, ובכך הוא מסב נחת רוח של ממש לבורא, וגורם לרווחים עתידיים בלתי ניתנים לתיאור.

ילד יכול להקשיב לעצות אימו לפני שהיא מרימה קול צעקה, או לאחריו. אם לא ישמע בקולה - את הצעקה תלווה מכה, ובעקבות המכה יבוא כאב. אבל אם הילד ישמע לאימו לפני הצעקה, אם יעורר בעצמו רצון לשמוע לה, להבין אותה, לנסות ולאהוב אותה, להרגיע אותה ולגרום לה נחת - הרווח הוא רווח מהותי.

את אשר האדם רוכש בעזרת התעוררות מצידו אי אפשר לרכוש בשום צורה אחרת. אם האדם לא פעל באותו רגע, הרגע אבוד, ויחזור רק בתיקון מלמעלה, ב"עקיצה", בצעקה או במכה.

הרב קוק:

אם אפסה התלהבות הקודש ורצון הגאולה הנעלה הנובע ממנה, ואם גם הרגשה אנושית לאומית וטבעית ורצון של חיי לאום בכבוד גם הם אפסו - אם אי אפשר לתקוע בשופר כשר לגאולה - באים אויבי ישראל ותוקעים באזנינו לגאולה. הם מכריחים אותנו לשמוע קול שופר, הם מתריעים ומרעישים באזנינו ואינם נותנים לנו מנוח בגולה.

מאמרי הראי"ה, עמ' 269

האדם יכול לטעות ולחשוב, כי יתוקן בכל מקרה, בטוב או ברע, ומשום כך יעדיף לחכות למכה. לאמיתו של דבר, התמונה שונה. במאמץ להקדים, האדם קונה מרחב חדש, מימד אחר, חלל נוסף. האדם המחפש אחר הבורא מוצא אותו מסתתר דווקא בתוך כל הסכנות וההשפלות.

הרב קוק:

ובתוך החיים הגלוים הנעשים לעינינו, המוצאים את מקומם בצורה של סוכה דלה, מלאה מסכנות חמרית ורוחנית בארץ ישראל... מסתתרת שכינת אל חי.

אורות, עמ' קכד

על פי חכמת הקבלה, האדם אינו צריך לחכות להכרת הרע במצבו הקודם. ההרגשה הרעה מתעוררת בו כתוצאה מאי-השגת הטוב במצב הבא. הכוח המושך קדימה חייב להיות, בכל מקרה, כוח התנועה. בשיטת הקבלה הוא נובע מהעתיד הטוב, ולא מהרע המזנב מאחוריו.

חזרה לראש הדף
Site location tree