אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שני המאורות הגדולים / חלק ג: גאולת הארץ וחירותה / שלבי ההתפתחות הרוחנית
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שלבי ההתפתחות הרוחנית

א. זמן נתינה וזמן קבלה

עקרון הנתינה בכוח והקבלה בפועל קובע, כי כל מצב המגולה מלמעלה צריך לעבור על התחתון (הנשמות) בארבעה שלבים, עד שהוא מרגיש מצב זה כשלו. ארבע הבחינות הללו, שעוברות על הכלי בכל מצב, הן ארבעת שלבי התפתחות הכלי, מהרגע שפועל עליו האור עד שהוא מגיע אט-אט, בהדרגתיות, למלכות. בתום ארבעת השלבים מקבלת המלכות את האור כשייך לה עצמה. בעל הסולם כותב שצריך להתקדש וללמוד; ואם מתייגעים בשיעור הרצוי, אזי מגיע זמן הקבלה. הכל פועל על פי סדר ההתפתחות של ארבע הבחינות, ואין טעם לחשב באיזו בחינה אנו נמצאים בכל מצב, אלא לתת את מירב היגיעה בכל מצב, והיגיעה מביאה כבר את האדם אל ההתפתחות הרצויה.

השלבים אינם ידועים לנו מראש. התחתון אינו יכול להבין את העליון, או את שלבי התפתחותו הגבוהים יותר. מלמעלה ניתנות לו הזדמנויות, מסדרים לו תנאים ומצבים שונים, והאדם משתתף בהם ככל יכולתו. השקעת היגיעה נבחנת במידת ההשתדלות לקבל את מה שנותנים מלמעלה, ובכך מתקצר משך השהייה בין זמן הנתינה לזמן הקבלה. זמן הנתינה הינו חלק בלתי נפרד מהתהליך, אך במהלכו לא ניתן עדיין לעכל אותו ולהשתתף בו באופן פעיל מתוך עצמנו.

תהליך השיבה לארץ ישראל הגשמית החל לפני כמאה ושלושים שנה, אך כדי להבין את התהליך, ומתוכו להבין את השורש, את הסיבה הרוחנית האמיתית לתחילתה של החזרה לארץ ישראל, עלינו לעבור את ארבעת שלבי ההתפתחות.

אי הבנת הסיבות האמיתיות לתהליכים, גורם לנו לתלות את הגורמים בתוצאות החיצוניות, באופן שבו מתראים הענפים לעינינו. הבנת המציאות, בתמונתה הרדודה ביותר, המתגלה אך ורק על פני השטח, גורמת לאנשים לחשוב כי הסיבות לחזרה לארץ נעוצות בהקמתה של התנועה הציונית, בחזונו של הרצל, או בכל גורם חיצוני אחר.

הרב קוק:

הציוניות הרחבה אינה יכולה, ע"פ הפרוגרמה שלה, בשום-אופן לדבר בשם האומה בכללה... האומה בכללה, עם כל גדלה וחסנה הרוחני, עם כל גאון-נשמתה, לא תוכל בשום-אופן להיות מצטמצמת רק בהעוגה הצרה של חלומו של ד"ר הרצל ז"ל.

אגרות הראי"ה ח"ב, עמ' רח

מקור התנועה הציונית הוא בתהליכים אלוקיים עליונים. והסתכלות חיצונית איננה מספיקה.

הרב קוק:

הנטיה הלאומית המעשית של כנסת ישראל היא לבושה החיצון של הנטיה הרוחנית שלה, והאחרונה היא אורה ונשמתה של הראשונה. שתיהן יחד ממקור אלהים חיים הנן יוצאות, וממעין האמת והאמונה האלהית נובעות.

אורות, עמ' קנח

כאמור, כדי להשיג את השורשים, את הסיבות האמיתיות, עלינו לעבור את ארבעת השלבים בתהליך. ארבעת השלבים הללו יכולים להימשך עוד שנים רבות, למרות שכל הסימנים מראים, שהתהליך הזה יהיה מהיר הרבה יותר. אך אין בידינו לקבוע את לוח הזמנים של התהליך.

התהליך אינו פשוט, והוא הפוך לחלוטין מכל מה שאנו רואים ומבינים. הסיבה לכך היא, שכל תהליך מתחיל משלב הריקבון. בדומה לגרעין יפה, שטמנו אותו באדמה, והוא נרקב לחלוטין, כך גם עם ישראל "נרקב" כולו, עד שהוא נחשב לחסר תועלת, והגרוע ביותר מכל העמים האחרים. גרעינו נבחן בתרבות שקנה מאומות העולם, וביחס שלו אל עצמו ואל כל העולם.

הגענו לשלב, שבו תרבותו עתיקת היומין של העם נעלמה לחלוטין. אם עד לפני מאתיים שנה עוד היה לנו במה להתגאות ביחס ליתר העמים, הרי שהיום אנו הגרועים מכולם בכל התחומים, בתרבות, בחינוך וכו'. כי תחילה, כאמור, מתגלה הריקבון של הגרעין שנטמן באדמה, ורק לאחריו מתחיל השלב החדש. אט-אט מגיעים אנו לתחילת הכרת המצב שעשוי להביא אותנו בקרוב להכרת הרע ולהבנת משימתנו כעם. למעשה, תהליך זה הוא המשכו של תהליך הגילוי מהכוח אל הפועל, המתמשך כבר במשך כמאה שנה.

בעל הסולם:

ולפי זה מה שכתוב שהדור הזה כבר הגיע להכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'", הנה זה אמור מבחינת נתינה בלבד. אבל לבחינת קבלה ודאי לא הגענו עוד, עד שנטהר ונתקדש ונלמד ונתיגע בשיעור הרצוי יגיע זמן הקבלה. ויקויים בנו הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'".

מאמר לסיום הזוהר

ההרגש הראשוני הוא מחוץ לאדם. אך לאחר קבלתו, האדם אינו מבחין כי קיבל אותו מבחוץ, אלא הוא מרגיש אותו כשלו, ומתחיל לפעול מתוכו. התהליך הזה בתוך האדם דורש זמן. לכך מתכוון בעל הסולם כאשר הוא אומר, כי קיבלנו את ארץ ישראל בכוח, אך עדיין לא בפועל. איננו מרגישים עדיין קבלה. קבלה נרגיש, אם נתייחס לעצמנו כנמצאים בארץ ישראל. אם נשיג אותה בעמל, המחויב להוציא דברים מהכוח אל הפועל.

בעל הסולם:

נאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה", אשר הקב"ה מודד לאדם סאה בסאה. וכן מקרא כתוב: "כי לא שלם עון האמרי עד הנה", שהכונה גם-כן על הנדון שלנו. כי עון האמורי הוא ענין הקליפה השומרת ומסבבת על הפרי, הנקראת "אתערותא דלעילא", או ארץ ישראל. והקליפה הזאת לא תזוז ממקומה כחוט השערה, בטרם שישראל משלימים בדיוק נמרץ את שעור "אתערותא דלתתא", המחויב שנקרא "זכות". דהיינו, היגיעה ועמל למעלה מכח אנושי.

אגרת מה, תרפ"ז

"ארץ ישראל" היא המהות הרוחנית, השייכת לרצון לקבל של האדם. את הרוחניות הזאת עלינו לרכוש לפי השתוות הצורה (שיווי התכונות הרוחניות) שלנו אליה. דבר זה נקרא להגיע ל"ארץ ישראל", לחיות ולהימצא בה. השתוות הצורה, ורצונו הפנימי של האדם, המכוּונים אל הכוחות הרוחניים, הם המניעים, בסופו של התהליך, גם את הגופים במישור הגיאוגרפי בעולם הזה.

שינוי גיאוגרפי הינו תוצאה של כוחות הפועלים מלמעלה ומפעילים את החומר. החומר, בדרגה האחרונה שלו, המתגלה לעינינו בעולם הזה, מקבל את הצורה של הכוח המפעיל אותו. בדיוק כמו בחפצים, כך גם האדם פועל, נע ממקום למקום, בהתאם לכוח העליון אשר מתגלה ופועל עליו.

יש לראות את ההתאמה שבין המיקום הגיאוגרפי לבין הזמן ההיסטורי, כנעשית בספֵרות מקבילות או במישורים מקבילים. כאשר מתגלה לאדם כיצד מופעל העולם, הוא מגלה מה באמת מחייב את בני האדם לנוע ולשנות את מקומם, או להיות במקום אחד ולא במקום אחר.

בעל הסולם:

ולא עוד, אלא אפילו אותם החידושים המתחדשים ובאים היום בעולם הזה, הנה מוכרח כל חידוש להתגלות מקודם מלמעלה בעולם האצילות, ומשם בא ומשתלשל ונגלה לנו בעוה"ז. וז"ש חז"ל, אין לך כל עשב מלמטה שאין עליו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה עליו ואמר לו גדל (בראשית רבה פ"י). וז"ס, אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, עד שמכריזין עליו מלמעלה (חולין דף ז' ע"ב), והבן.

הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קמד

השינוי בכוח משנה את מיקום האדם בעולמנו, כיוון שלכל מקום או מצב בעולם הזה, יש פוטנציאל רוחני שונה. שינוי בכוח, הפועל על האדם, מחייב אותו להימצא במרחב אחר, במצב אחר, על כל איבריו, חלקיו ותאי גופו.

אפשר לדמות את השינוי הזה לשינוי בכוחות או בווקטורים, הבונים את תמונת המחשב. שילוב מסויים של מיליוני נתונים יוצר תמונה מסויימת. ברגע שמשתנה היחס בין הכוחות והווקטורים, השדה החשמלי והשדה המגנטי גורמים לסדר שונה בין החלקיקים. סדר זה נראה לעינינו כתמונה אחרת. רשת כוחות דומה קיימת בתבנית הפנימית של האדם, והיא המאפשרת לנו להרגיש את אותם נתונים פנימיים. מחוצה לאדם אין שום תמונה, אלא היא מתבטאת כתמונה כזאת רק בתוכו.

הרב קוק:

וזה מה שאנו חשים בנפשנו הוא עולם מלא וממשי. כי למשל אם היינו מדברים על עולם חומרי שהיה מוצא לו מקום באחד ההרים, היתה דעתינו מתישבת לומר שכל מה שאנו עסוקים לחקרו ולדעתו הרינו עומקים בדבר של מציאות. מפני מה, מפני שאותם הדברים שאנו מדברים על אודותם יכולים החושים להיות פוגשים את ציורם. ומעתה החושים הם הרבה קטנים במדרגתם בחיים לעומת הדעה והרעיון, א"כ למדנו שהתיאור המחשבי אפילו היותר פנימי וסוביקטיבי הוא יותר ממשי מכל שאר חזיונות החיים, שהרי אנו מדברים על ערכים של נמצאים ממשיים, שמציאותם קיימת ועומדת בעולם הרעיון של אלפים ורבבות נשמות. הגיאוגרפיה המחשבית היא הרבה יותר חשובה ומחזקת מהגיאוגרפיה החמרית הנהוגה. ומי שמתרגל בדעה והשכל, במנוחה והרחבת הדעת, מוצא את עצמו כשהוא משוטט באלה העיונים, שהוא הולך ומטייל בעולם ממשי, מבונה ומיושב, למרות מה שהמגושמים חושבים שזהו עסק של דברים שאין בהם ממש. הם אומרים כן מפני שהם מגושמים, ובאמת אין להם בעולם כ"א ציורים מחיים קרובים לחיי הבהמה יותר למחיי האדם בעל חוש של דעה.

גנזי הראי"ה א-ו, עמ' 140

בעל הסולם:

ואל תתמה על זה, כי כמנהג הזה תמצא גם כן בהשגתנו הגשמית. כי למשל, חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת אין אנו רואים כל זה אלא רק בפנימיותנו עצמה, כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה כעין מכונה פאטאגרפית המציירת לנו שמה כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו. ועל כל זה עשה ית' לנו שם במוחנו, כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחנו מול פנינו... מ"מ כל בעל שכל יודע בברור, שכל הנראה לנו אינו אלא בפנימיות מוחנו בלבד.

מבוא לספר הזוהר, אות לד

לאור זאת, על התהליך הגשמי בארץ ישראל להתרחש במקביל לתהליך הרוחני, כדי להיות כלי לגאולה השלמה, לקבלת האור העליון.

בעל הסולם:

ונודע שהגאולה ושלימות ההשגה כרוכים זה בזה, והמופת הוא שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל, ולפיכך לא הובטח לנו ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה.

מאמר לסיום הזוהר

בהעדר היכולת הרוחנית לקבל את האור העליון של "ארץ ישראל" ולחיות בו, מתבטלת זכות הקיום בארץ ישראל הגשמית. יוצא מכאן, כי גם תנועתו של עם ישראל במישור הגיאוגרפי תלויה בהתאמתו לדרגת הכרתו את הרוחניות.

הרב קוק:

ההכשר של הרוח הלאומי של כנסת ישראל להתנער ולקום לתחיה, תלוי הוא במדת אפשרותו לקבל את האורה האלהית העליונה, להיות לו לנשמת חיים. ואמנם הזמן עשה את שלו וחשך הגלות גם הוא פעל את פעולתו. פזורה של כנסת-ישראל בעולם הכריע הרבה לצד הטוב את מהלך העולם הכללי. בטול המרכז הלאומי הפסיק את המחשבה המוטעת לחשב את ההכרה האלהית העליונה רק לנחלה מוגבלת בתחום גיאוגרפי מיוחד ובממלכה מיוחדת, "ועיניכם תראינה, ואתם תאמרו: יגדל ד' מעל לגבול ישראל".

אורות, עמ' קטו

ב. בחזרה להרגשה הרוחנית

נס הוא פעולה שאינה תלויה בתחתון, ומגיעה מלמעלה באתערותא דלעילא. לכלים השבורים אין יכולת להתחיל את התיקון ללא אתערותא דלעילא, מאחר שתנאיהם אינם מאפשרים להם לעשות פעולות בעצמם. הפעולות מתגלות בכלים השבורים, ולאחר מכן נתמכות על ידי האור העליון, לפי העיקרון הנקרא "לוו אלי ואני פורע". הכלי השבור מקבל מקדמה, ולאחר מכן הוא צריך להחזיר אותה. אין בו כוח להכיר את עצמו, את שנמצא למעלה ממנו, וגם לא את עצם התהליך שהוא עתיד לעבור.

הרב קוק:

אם מצב ישראל הוא בשפל, בהיותם רחוקים מתורה ומדעת ד', אין התכלית נמצאת ע"י גאולה טבעית כלל, וצריך הטוב המעותד לבא בהתחלתו ג"כ ע"י גאולה ניסית. ודברים טבעיים לא יצליחו במצב כזה, פן יגרמו הריסה יתירה במצב המוסרי שהוא התכלית.

עין איה ברכות ח"א, עמ' 58

אין לכלי השבור מהיכן לקחת כוחות לבצע פעולה, כי כל הפעולות הן כנגד טבעו. הכל צריך לבוא מלמעלה, ולאט לאט להתגלות לאדם בפעולות הדרגתיות. בכל שלב קולט האדם מי ומה הוא, מה ייעודו, מה יש מחוצה לו, למעלה ממנו, ומה הפוך ממנו. האדם שוקל אם כדאי לו לעשות משהו או לא, ומהי בכלל התועלת עבורו. האדם עובר שינוי של הערכים, אשר על פיהם הוא שוקל כדאיות או חוסר כדאיות.

התהליכים הללו הם איטיים ביותר, מכיוון שכל שלב מורכב מארבעה שלבים, הנבחנים לעיתים לארבע מאות שנות גלות, ממצב בלתי מורגש של מה שמתרחש ועד למצב מורגש, אשר בו ניכר שורש המוצא של המצב ושל התהליך כולו. לא רק הסיבתיות של התהליך מורכרת, אלא גם כל תכליתו.

בעל הסולם:

המספר המפורש "ד' מאות שנים", המראה לנו בדיוק הגדול, השייך בענין הזה, שאין ענין ויתור נוהג כאן כלל וכלל. וכמו שאמרו ז"ל, שענין דילג את הקץ, שהיה מחויב ומוכרח בשביל כלל ישראל, הנה, הדילוג הזה, גרם לכל הגלויות עד הנה, כנודע.

אגרת נו, תרצ"ב

הרב קוק:

הננו מתכוננים לגאולת העתיד, לגאולה אשר על דגלה חקוק אומר סלה: "כי לא בחפזון תצאו". בצעדים אטיים הננו הולכים אל מערכת הגאולה.

מאמרי הראי"ה, עמ' 165

התהליך ההדרגתי מברר את כל הפסולת שבאדם, מכין אותו לתפקידו הסופי, למטרה, שאותה עליו לממש. מכאן יש להבין, כי התהליך ההדרגתי, שצריך לעבור על עם ישראל, בנוי משלבים רבים, ממצב של ריקבון מוחלט ועד מימוש תפקידו הרוחני.

הרב קוק:

אנחנו משיגים את המציאות בתור הויה שהיא מתחלת ממקורה, הולכת בתחלה הליכת ירידה מלמעלה למטה ממהות עליונה למהות ירודה, עד שבאה להירידה היותר שפלה, ואחר כך היא שבה לעלות, והולכת היא ועולה מירידתה השפלה בעומק תחתית עד העליה היותר עליונה, עד עלותה למקורה בסתר עליון... וההתפתחות המורגשת מלמטה למעלה הוא החזיון של צעדי התשובה של המצוי כולו.

ההויה ירדה בתחילה, משמי מרומה עד עמקי עמקיה, ומתוך כך היא מוכנת לעלות מכל ירידותיה אל מקור שרשה. וכשם שעליתה בהדרגה אטית, כך ירידתה היתה דרגאית, והאורות העליונים הראשיים נתקו מעט מעט, מכללות אורם העליון בעליונים.

אורות הקודש ח"ב, עמ' תקכב

אך כאמור, הכלים והרשימות השבורים אינם יכולים לעשות זאת מעצמם. לכן באים האורות מלמעלה, לאורך כל השלבים הללו, ופועלים על הרשימות השבורות. מלמעלה מאירים האורות ולמטה נמצאים הניצוצות והכלים בדרגת הדומם האחרונה. בדרגה זו אין הם יכולים להתעורר כלל. דרגה זו נקראת "עַיִר פרא אדם יִוָּלֵד". האורות המאירים לאורך התהליך מביאים את האדם הפראי, על ידי הרשימות שבו, דרך אלפי שנות התפתחות, אל תכליתו הסופית.

בעל הסולם:

ומעתה לא יקשה לך להבין דברי הזוהר הנ"ל, אשר כל העולמות העליונים והתחתונים וכל אשר בתוכם לא נבראו אלא בשביל האדם. כי כל אלו המדרגות והעולמות לא באו אלא כדי להשלים הנשמות במדת הדבקות שהיה חסר להם מבחינת מחשבת הבריאה, כנ"ל. שמתחילה נצטמצמו ונשתלשלו מדרגה אחר מדרגה ועולם אחר עולם עד לעולם החומרי שלנו בכדי להביא את הנשמה בהגוף של עוה"ז, שהוא כולו לקבל ולא להשפיע, כמו בהמות וחית הארץ, כמ"ש עיר פרא אדם יולד, שהוא בחינת הרצון לקבל הגמור שאין בו מבחינת השפעה ולא כלום, שאז נבחן האדם להפכי גמור אליו ית', שאין התרחקות יותר מזה, ואח"ז בכח הנשמה המתלבשת בו הולך ועוסק בתורה ומצוות שאז משיג צורת ההשפעה כיוצרו לאט לאט בדרך המדרגות ממטה למעלה דרך כל אותם הבחינות שירדו בעת השתלשלותם מלמעלה למטה, שהם רק מדות ושיעורים בצורת הרצון להשפיע... שכל מדרגה עליונה פירושה שהיא יותר רחוקה מבחינת הרצון לקבל ויותר קרובה רק להשפיע, עד שזוכה להיות כולו להשפיע ולא לקבל כלום לעצמו, ואז נשלם האדם בדבקות אמיתי בו ית', כי רק בשביל זה נברא. הרי שכל העולמות ומלואם רק בשביל האדם נבראו.

הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ט

הרב קוק:

שהרי האדם כמו שהוא נולד בטבעו הפרוע "עיר פרא אדם יולד" צריך הוא להכשר ותיקון בנטיותיו והדרכתו. אמנם ההכשר והתיקון צריך להיות לא להדריכו ההיפוך ממה שהוא עליו מוטבע, כי בזה לא יצליח, כ"א לחקור בחכמה את המטרה השכליית של הנטיות הטבעיות שבו, ולהעמידן במערכת הנהגתן לא ע"פ פראותן הטבעית כ"א ע"פ המטרה של החכמה והצדק שלמענם נוצרו.

עין איה שבת ח"א, עמ' 118

במאמר "וזאת ליהודה" מרחיב בעל הסולם בהסבר הרעיון, שכל מצב צומח מהעדרו ומרקבונו:

בעל הסולם:

וצריך להבין פלוגתייהו, הנה הטעם של "להתחיל בגנות ולסיים בשבח" הוא עד"ה "כיתרון האור מן החושך" וע"כ צריך לזכור ענין הגנות שמתוכו יוכר לנו ביותר שיעור חסדיו ית' שעשה עמנו, ונודע אשר כל ההתחלה שלנו הוא רק עניין הגנות, משום שההעדר קודם להויה, וע"כ "עיר פרא אדם יולד" ובסופו קונה צורת אדם, שזה נוהג בכל הפרטים שבבריאה, ועד"ז היה ג"כ בהשרשת כלל האומה הישראלית.

וטעם הדברים הוא, משום שהשי"ת הוציא את הבריאה יש מאין וא"כ אין לך שום הויה שלא היתה בהעדר מקודם לכן, אמנם ענין ההעדר הזה יש לו צורה נבדלת בכל אחד ואחד מפרטי הבריאה, כי כאשר נחלק את המציאות לד' סוגים: דומם, צומח, חי, מדבר. אנו מוצאים שהתחלה של הדומם יהיה בהכרח העדר גמור, אמנם התחלה של הצומח איננו העדר גמור אלא רק מהדרגה הקודמת לו שנחשבת העדר בערכו, והיינו ענין הזריעה והרקבון ההכרחית לכל גרעין, שהוא קבלתו מצורת הדומם, וכן ההעדר של הויות החי והמדבר, כי צורת הצומח נחשבת העדר כלפי החי, וצורת החי, נחשבת העדר כלפי המדבר.

ולפיכך מלמדנו הכתוב ענין ההעדר הקודם להוית האדם, שהוא צורת הבהמה, וז"ש עיר פרא אדם יולד, אשר זהו מוכרח לכל אדם שתהיה לו התחלה של בחינת בהמה, כאמור. והנה הכתוב אומר, אדם ובהמה תושיע ה', וכמו שמזמין לבהמה כל משאלותיה ההכרחיים לקיומה ולהשלמת עניניה, כן מזמין לאדם כל משאלותיו ההכרחיים לקיומו ולהשלמת ענינו.

ויש להבין א"כ איפה הוא יתרון צורת האדם על הבהמה מצד הכנתם בעצמם. אמנם זה נבחן במשאלות שלהם, כי משאלותיו של אדם שונות בודאי ממשאלותיה של הבהמה, אשר כן בשיעור הזה, נבדל ג"כ ישועת ה' לאדם מישועת ה' לבהמה.

והנה אחר כל החקירות והבדיקות אין אנו מוצאים צורך מיוחד נטוע בחפץ האדם שלא יהיה נמצא בכל מין החי, זולת ההתעוררות לדביקות אלקית. אשר רק מין האדם מוכן אליה ולא זולתו. ונמצא שכל ענין ההויה של מין האדם, הוא משוער רק באותה ההכנה הטבועה בו להשתוקק לעבודתו ית', ובזה נעלה הוא על הבהמה.

וזאת ליהודה

מדברים אלה עולה, כי גם בתהליך הטבעי המפתח את הבהמה, וגם בתהליך הרוחני, המפתח את האדם, הבורא הוא המושיע. האור העליון הוא המזמין את הקיום וההתפתחות. אך בניגוד לבהמה, על האדם לכוון את משאלותיו להתעוררות לדבקות בבורא, בניגוד לתהליך הטבעי. בתהליך ההתפתחות הרוחנית, התחתון צריך לרצות ולחשוק באור שיגיע ויתקן אותו. האור העליון, הוא שמגלה לכלי את מצבו השבור, הלא-מתוקן. הוא גם הכוח שמביא את הנברא לתיקון, בכל שלב ובכל תנועה בתהליך, ועל הנברא, מצידו, רק להכיר את טבעו, את מלכות דאין סוף, ההפוכה מהאור, ולרצות לתקן אותה, ולגלות בה את אור האינסוף.

הטבע של הנברא, מלכות דאין סוף, מתגלה בכל עמקותו. הווה אומר, שעל החלק הזך ביותר ועל החלק העב ביותר לעבור תיקון מוחלט, בכל עמקותו ובהירותו. לשם התיקון, על האדם להבין, להרגיש ולהכיר כל פרט ופרט שבבריאה. עליו להגיע להשגה ברורה ולשליטה מלאה, לא רק על גופו השלם בכללותו, אלא על כל המתרחש בתוך כל תא ותא שלו, על כל מרכיביו. עליו להשיג ולהכיר את התנהגותו ופעולותיו של כל תא, ואת מטרת כל הפעולות הללו. אין בעולם ספר שיכול להביע את החכמה האדירה והאינסופית הזאת, ולא כל שכן, להביא למטרת הבריאה.

בתהליך עצמו מתגלים הכלים בצורות ובאופנים שאינם מובנים לנו. לכן, כשהם מתגלגלים ובאים לעולם הזה, נראה לנו התהליך הזה ממושך וחסר תועלת, מין ריקנות ללא מטרה. אך לכל פרט קטן או פעולה קטנה יש מטרה ברורה ומוחלטת, אשר בינתיים איננו משיגים.

הרב קוק:

והנה טבע החשק הוא תמיד להיות קרוב אל התכלית דהיינו להשיג את התכלית במדעו, ולעשות הפעולות הכוללות שבעיניו יראה איך התכלית יוצאת מהן, כי על אהבת תכלית טובה א"צ חכמה ולא סבלנות, ועיקר הסבלנות הוא לסבול את טורח כל האמצעיים הקטנים והרחוקים כדי שיבא אל התכלית.

מדבר שור, עמ' ס

בעל הסולם מתאר את חשיבותה של מידת הסבלנות, ואת כוח הסבל, הנדרש כדי להשיג את תכליתו של התהליך, באמצעות משל על מלך אשר הזמין את כל בני מדינתו לבוא אל היכלו, אך הציב שומרים חרוצים כדי לברור את בעלי הרצון החזק והאמיתי להכיר אותו.

בעל הסולם:

וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך, אמנם, נידחו בערמת השומרים החרוצים, ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל, אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר, ומי שהוא שהתקרב אל הפתח הסיתו אותו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא. וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר. ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו.

הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קלג

ג. סדר התיקון

בעל הסולם כותב, בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", שתיקון העולם תלוי רק במידה, שבה עם ישראל מתקן את עצמו. כלומר, בעוצמת האור שישראל מושכים מלמעלה. אור זה פועל על אומות העולם ועל תכונת ישראל המפוזרת בכל הנשמות. מצב התיקון תלוי בעבודתו האישית של כל אחד ואחד, ובחשיבות שהוא מייחס להגברת פנימיותו על חיצוניותו.

בעל הסולם:

ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחי' אוה"ע שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמ"ש (אבות פ"א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפנימיות וחיצוניות דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל.

ואם ח"ו להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמ"ש (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו.

הקדמה לספר הזוהר, אות סז

רק ישראל יכולים למשוך את האור העליון עבור כלל הנשמות, ולכן הם נקראים למלא תפקיד זה. אם עם ישראל אינו מבצע את תפקידו, לא ניתן להחליפו בעם אחר. גם ביתר הכלים, באומות העולם, ישנו החלק של ישראל, של תכונת הבינה, אך מהותם היא תכונת המלכות. לכן, אין הם מסוגלים למשוך את המאור המתקן, את מאור התורה המחזיר למוטב. מה שאין כן לגבי ישראל, בעלי תכונת הבינה. הם אלה שיכולים למשוך את המאור, גם אם נכללו בתכונת המלכות.

סדר התיקון ההדרגתי הוא מוחלט ואינו ניתן לשינוי. בספר "תלמוד עשר הספירות" מפורט סדר תיקון הכלים, וממנו עולה תמונה ברורה וחד משמעית, כי תחילה מתקנים את הכלים של ישראל, של בינה, הנמצאים בשליטת המלכות, ולאחר מכן, ועל ידם, מתקנים את הכלים של מלכות הנמצאים בשליטת הבינה. המשימה להביא אור לעולם, להיות "אור לגויים", מוטלת על עם ישראל. ללא עם ישראל לא יגיע האור.

הרב קוק:

התנועה האמיתית של הנשמה הישראלית במלא גדולתה, אשר היא מתבטאת רק בכחה הקדוש הנצחי שלה, שהוא זורם אצלה בתוכיות רוחה העצמי, וזה אשר עשה אותה ואשר עושה ויעשה אותה עוד, לאומה שהיא עומדת לאור גוים ולגאולה וישועה לכל העולם כולו.

אגרות הראי"ה ח"ג, עמ' קצד

במשימה הזאת תלוי קיומו וגורלו של עם ישראל, וכן גורלו של כל העולם כולו. חוסר האור, שממנו סובל העולם, הוא המקור לאנטישמיות. הוא המקור להרגשת התלות התת-הכרתית של אומות העולם בתיקונו הרוחני של ישראל. אין דרך למנוע אנטישמיות זו, אלא אם כן ימלא עם ישראל את תפקידו הרוחני ויביא את האור לעולם. האנטישמיות, כמו כל תופעה או ענף בגשמיות, נובעת אך ורק מהמצב ומהשורש ברוחניות.

בעל הסולם:

הרי שאין להם עצה אחרת זולת לבא בקבלת עולו ית' בדעת את ה', דהיינו שיכוונו מעשיהם לחפץ ה' ולמטרתו ית', כמו שחשב עליהם בטרם הבריאה, וכשיעשו זאת, הרי הדבר גלוי לכל, שעם עבודתו ית' תמחה זכר הקנאה והשנאה מהאנושות, כמו שהראתי בעליל באמור עד כאן, כי אז כל חברי האנושות יתלכדו לגוף אחד בלב אחד המלאה דעת את ה'. הרי ששלום העולם ודעת ה' הם דבר אחד.

מאמר השלום

הרב קוק:

עד תור הגאולה העתידה השפענו על העולם רק לימודי חובות, מוסר וצדק היוצא מדעת אלהים אמת. וחובות אין העולם חפץ לקבל, ואם הוא מקבל נשאר בלב טינא על המעורר הראשי לידיעת החובה... אבל בבא התור של אור העולם להגלות, יודע לעולם, שדרכי החיים של העונג האמיתי אנחנו משפיעים בעולם, את אושר החיים הנותן לו את ערכו, אשר מבלעדו הוא שלול כל ערך. ועונג ואושר זהו דבר השוה לכל, עכ"פ לחשוק בו, ואת המקור המשפיע אושר ועונג מכבדים ומחבבים, וע"כ "יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי".

אורות, עמ' קנז

מאותה סיבה אנו נמצאים באיום מתמיד מצד שכנינו. גם בספר ה"זוהר" כתוב כי זה המצב שצריך להיות. הסיבה לכך היא, שכל עוד איננו ממלאים את משימתנו, הרי לבני ישמעאל (רצונות לקבל שאינם מתוקנים) יש אחיזה בארץ ישראל (הרצון להשפיע). הדבר נובע מהשורש הפנימי, הרוחני. אם העם אינו מתקן את רצונותיו, הרי ש"בני ישמעאל" שבתוכו מחזיקים ב"ארץ ישראל" שבתוכו. אם נעזוב לחלוטין את משימת התיקון, תהיה הארץ כולה בשליטת הערבים [1], יגבר הלחץ על עם ישראל היושב בארץ ישראל, עד שנגיע למצב, שבו יחייבו אותנו לוותר על כל הארץ ועל עצמאותנו. רק כאשר ישראל ידבוק בתהליך התיקון נשתייך לתכונת הבינה במידה זו ישתייכו גם בני ישמעאל לבינה, אליהם יצטרפו כל אומות העולם.

בעל הסולם:

היהדות צריכה לתת דבר חדש לגויים, ולזה המה מחכים משיבת ישראל לארץ, ואין זה בענין חכמות אחרות, כי בהם לא חידשנו מעולם ובהן אנו תמיד תלמידיהם, אלא המדובר הוא בחכמת הדת ובצדק ובשלום, שבזה רוב הגויים תלמידנו הם, וחכמה זו מיוחסת רק לנו... אז יתכן לבנות את בית המקדש ולהחזיר כל הפאר העתיק, שזה וודאי היה מוכיח צדקת ישראל לכל הגוים על חזרתם לאדמתם. ואפילו להערבים. מה שאין כן שיבה חילונית כהיום, אינה עושה שום רושם על הגוים.

כתבי הדור האחרון [2]

ד. המשיכה לארץ ישראל

בעל הסולם מדגיש במאמר לסיום הזוהר את הקשר בין השיבה הגשמית לארץ ישראל לבין תיקון הכלים הרוחניים של עם ישראל על ידי סודות התורה: "ונודע שהגאולה ושלימות ההשגה כרוכים זה בזה. והמופת הוא, שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל". "סודות התורה" נבחנים לגילוי האור, לפי חוק השתוות הצורה, ו"ארץ ישראל" נבחנת לכלי להתגלות האור. ארץ ישראל היא מלכות המתוקנת בבינה. מלכות נקראת "ארץ", ו"ישראל" נקראת תכונת הבינה. כאשר נאמר כי לא "יעקב" ייקרא שמך, אלא "ישראל", הכוונה היא, כי לא יהיו בך רק כלים קטנים של השפעה, אלא תוכל לצרף אליך גם את כלי הקבלה, ולהיות גדול בהשפעה. ואז "ומלאה הארץ". כלומר כל הכלים דקבלה, אשר הצטרפו לכלי ההשפעה, יתמלאו ב"דעת ה'", באור החכמה: "ולפיכך לא הובטח לנו "ומלאה הארץ דעה את ה'", אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה".

בעל הסולם:

ולפיכך כמו שבשלימות ההשגה לא זכינו עוד לזמן קבלה, אלא לזמן נתינה בלבד, שבכחה ניתנת הזדמנות לבוא לשלימות ההשגה, כן הוא בענין הגאולה, שלא זכינו לה, אלא בבחינת נתינה בלבד. כי העובדה היא, שהקב"ה הוציא ארצנו הקדושה מרשות הנכרים והחזירה לנו.

מאמר לסיום הזוהר

השיבה לארץ ישראל התרחשה גם בגשמיות וגם ברוחניות. בגשמיות, הבורא החזיר את עם ישראל לאדמת ארץ ישראל, וברוחניות, הוא גרם לחלק גדול מן העם להרגיש התעוררות רוחנית, על ידי התגלות הנקודה שבלב שהחלה להתרחב על פני הלב.

התגלות הנקודה שבלב בחלקים גדולים בעם היא סימן לכך, שהבורא מתחיל את התיקון. הוא מוציא את עם ישראל מתוך אומות העולם. כבר בימינו אנו רואים כיצד יותר ויותר אנשים, מישראל ומהעולם, מתחילים להשתוקק לרוחניות. ההשתוקקות אינה קשורה רק ליהדות. אנשים מכל העמים מתעוררים לתיקון, לרוחניות. ישראל שבהם, הנקודה שבלב, הכלים דהשפעה, מתחילים להתגלות בתוך כלי הקבלה. גילוי זה נקרא התחלת הגאולה.

עם ישראל טרם קיבל את הארץ לרשותו. אנו עדיין לא רכשנו את כלי ההשפעה, ברמה הרוחנית. זוהי רק התעוררות של כלי ההשפעה שאותו עדיין לא תיקַנּו, וודאי שלא את כלי הקבלה. לאחר שנתקן את כלי ההשפעה, יהיה עלינו לשייך את כלי הקבלה לכלי ההשפעה, פעולה אשר תיקרא: "ישראל מתפשטת לכל העולם".

הרב קוק:

התורה והממלכה בישראל קשורים זה עם זה קשר בל ינתק.

מאמרי הראי"ה, עמ' 173

קודם היתה התקומה גשמית בארץ, אבל אחריה תהיה, בעזרת ה' במהרה בימינו, תקומה רוחנית. השבירה היתה באתערותא דלעילא, והתיקון צריך להיות על ידי אתערותא דלתתא. "דלתתא" אין פירושו, היחס שמתגלה מצד האדם, אלא פירושו הוא גילוי הכלים והחסרונות. הכל מתגלה מצד הבורא. אלא "דלתתא" מתפרש כך, שהחיסרון מתגלה בכלי הגשמי הנמוך ביותר, ומתוך הגשמיות מתחיל האדם להכיר חיסרון גבוה יותר ויותר, ומתחיל להבין כי הסיבה לבעייתו הגשמית היא במישור גבוה יותר.

הרב קוק:

יש השפעה שבאה מצד חסד עליון לבדו, ויש השפעה שאנו גורמים כעבודתינו באתערותא דלתתא, ומה שבא ע"י אתערותא דלתתא הוא גשם שבא ע"י האד העולה מהארץ. ושפע הבא מחסד עליון לבדו הוא כטל מאת ד'. והנה כשם שמצינו השפעה כזאת בצרכים הגשמיים כן יש בדברים רוחניים, דהיינו שהשי"ת משפיע לפעמים שפע דעת וטהרת לב לתשובה ומע"ט, וזהו כטל. אבל זאת לדעת כי השי"ת שולח לאדם הרהורי תשובה והם כמו מעוררים שמרמזים להאדם שיזרז עצמו לחזק ההרהורים הנ"ל ולקובעם בלבבו.

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 148

תחילה נופל האדם לדרגה התחתונה ביותר, ומרגיש את החסר לו רק בצרכים הנחוצים לקיומו הגשמי: מים, לחם, חום וביטחון. אט-אט מתפתחת באדם ההכרה, שהרווחה הגשמית שלו תלויה במצבו הרוחני. החיסרון בא מלמטה, ממצבו הנוכחי של התחתון, ובהתאם לרמת התפתחותו. הוא מתחיל להבין, שמצבו בא מלמעלה, וכי הוא תלוי ברוחניות.

אמנם, ביכולתו של אדם לבנות בעולם הזה מכונות משופרות, ולהשתמש במדע, בטכנולוגיה ובקִדמה לשם שיפור חייו. אך כיום אנו נוכחים לדעת, שלמרות הקִדמה, ככל שעובר הזמן, האדם הופך ליצור אומלל יותר. תחושת הריקנות גוברת, והייאוש והאכזבה שולטים בו, חרף השובע החומרי, שכן, "לא על הלחם לבדו יחיה האדם". מצבו של האדם הולך ומתדרדר, עד שהוא קובע, שהחיסרון שלו הוא לאור העליון. קביעה זו נקראת גילוי מלמטה למעלה. אמנם, הגילוי נעשה על ידי המאור, אך רק לאחר דרישה המגיעה מלמטה למעלה.

השיבה הגשמית לארץ ישראל מסמנת את תחילת תהליך הגאולה. בשלב הבא תגיע ההבנה, שאין די בשיבה גשמית. אין בשיבה זו שום מרפא, אלא להיפך, קיימת נטייה המונית לברוח מהארץ. אנשים עוזבים תמורת בצע כסף ומקום בטוח לברוח אליו. אלה האוחזים בשליטה, בכסף או בכבוד, נשארים עדיין, אך בסופו של דבר יעזבו גם הם, כמו כל אלה שאינם מממשים את הרעיון הרוחני, העומד מאחורי הקמת המדינה, אלא רואים את קיומנו הגשמי בלבד.

בעל הסולם:

והמופת הוא שאין שום אדם מתרגש כלל מן הגאולה, כמו שהיה צריך להיות בזמן הגאולה אחרי אלפיים שנה. ולא בלבד שאין בני הגולה מתפעלים לבוא אלינו וליהנות מן הגאולה, אלא חלק גדול מאותם שנגאלו וכבר יושבים בתוכנו, מצפים בכליון עינים להפטר מגאולה זו ולשוב לארצות פזוריהם.

מאמר לסיום הזוהר

הרב קוק:

וכל לב רגש מוכרח להודות, שכח כביר ורב טוב צפון גם בהתחיה החילונית שלנו הדוגלת בשם "ציון" שמטרתה היא: המדינה היהודית בארץ האבות. אבל מעבר מזה, נוכחנו לראות שכמה שיצליח החול במצעדיו איננו עלול כלל לבוא לתעודתו, אם לא יופיע אור הקודש בתכונה רוממה ויאיר את מחשכיו. ואור הקודש הוא בא מתוך הכרת הקודש שלנו, מתוך התביעה האלהית הפנימית אשר בנשמת ישראל, מתוך אור ישראל וקדושו שהוא אור העולם ומלואו. והמגמה האחרונה של הקודש, אינה רק המדינה!, כ"א כסא ה' אשר בירושלים, "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" ובעת אשר על נהרות בבל ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון כאשר לבנו נשבר. ועתה השעה באה, ואנו, כלומר, יושבי הארץ מלפנים, הננו קרואים למעשה.

מאמרי הראי"ה, עמ' 338

הגאולה הגשמית היא תנאי לביצוע הגאולה הרוחנית. עד שלא נבצע גאולה רוחנית, לא יהיה סוף וסיום לגאולה הגשמית, ונמשיך להילחם על קיומנו. מצד אחד ניתנה לנו מדינה, ומצד שני, מדינה זאת תלויה באחרים. עד שלא נקבע את עצמאותנו הרוחנית, נהיה תלויים באחרים, וככל שנפגר בתיקון הרוחני, התלות באחרים תלך ותגבר.

אין קיום למדינת ישראל, אשר אינה משרתת את הרעיון הרוחני, ואינה נמצאת בהתאמה אליו.

הרב קוק:

האחדות המהותית של המדינה והמקדש, טבוע הוא בעצם נשמתנו, רק הסיגים אשר נדבקו בנו מדרכי הגויים, הם הם הגורמים לתועים איזה תקופה קצרה לחשוב שיוכל להיות אצלנו תכנית של מדינה שאינה תכנית של מקדש, או תכנית של מקדש שאינה של מדינה.

מאמרי הראי"ה, עמ' 182

הכל מתנהל והולך על פי הפנימיות. אם הלב שולט עדיין על הנקודה שבלב, ורוצה בתרבויות זרות, אזי אין סיבה לשבת בארץ ישראל, על כל צרותיה, במקום בארצות הגולה הנוחות. הגדלת ערכיהן של אומות העולם בעם ישראל תביא, בהכרח, להגדלת חינה של הגלות בעיני בני העם, אשר יבחרו לעזוב את ארץ ישראל ולמצוא מפלט בגלות. עליית הערך האגואיסטי, למילוי עצמי, אשר שורשו בתרבות של אומות העולם ולא של ישראל, מביא, כאמור, לעליית חינה של הגלות בעיני בני ישראל. הרצון להתגורר בגלות גורם לפיתוחן של כל מיני תיאוריות בדבר האפשרות למציאת נחת ושלווה בגלות.

הרב קוק:

על ידי התרחקות מהכרת הרזים באה ההכרה של קדושת ארץ ישראל בצורה מטושטשת. על ידי ההתנכרות אל סוד ד' נעשות הסגולות העליונות שלעמק החיים האלהיים לדברים טפלים שאינם נכנסים בעמק הנשמה, וממילא יחסר הכח היותר אדיר בנשמת האומה והיחיד, והגלות מוצאת היא חן מצד עצמותה.

אורות, עמ' ט

אי הבנת השורשים הרוחניים, ושל התפקיד, שאותו מחויב עם ישראל לבצע, גורמת לעם ישראל לנסות למצוא דרכים, אשר יאפשרו לו להתקיים מחוץ לארץ ישראל. אך, לאדם המבין את החוקיות של התהליך המתרחש לנגד עינינו, ברור מאליו כי לא ייתכנו חיי שקט ושלווה לעם ישראל בגלות. להיפך, אם עם ישראל יבחר שלא להתגורר בארץ ישראל, ולא לקיים את תפקידו הרוחני, הוא יזמין על עצמו לחץ ושנאה גדולים אף יותר מצד אומות העולם.

הרב קוק:

והנה היו רבים שחשבו שאמנם ישראל סובל הרבה רעות וצרות ע"י הגלות, אבל בלבם עלתה מחשבה שאין הרעות מונחות בטבע הגלות, כ"א במצבם של ישראל, שהם מתיחשים אל העמים באופן כזה, ששנאתם מתמשכת עליהם, אבל לו ישכילו לשנות את המצב באופן שראוי להיות נאהב מהאומות, אז עצם הגלות יהפך להם לארץ חמדה וימצאו מנוחה אשר יבקשו. צאן אובדות הללו היו יכולים לדמות את הגלות לבור מים, אשר רק הבלתי נזהר ינזק על ידו כי יטבע באין מעמד, אמנם המתיחש אליו ביחש הגון, ישאב מתוכו וישביר צמאונו.

אמנם אך לשוא נתעו אלה לבקש אהבה, כי לא די שאין בטבע הגלות אופן הכנה מוקדמת להיות מרגעה שמה לישראל, כ"א אפילו יתאמצו ישראל בעצמם לחדש להם דרכים של מחיה וכלכלה, דרכים שיוכלו לחיות בתוכה ע"פ דרכם ותורת ד' אשר עמם, לא יוכלו, כי יפגעו מכל צד במזיקים שונים העומדים לבלע ולהשחית. ע"כ אי אפשר לצייר את הגלות אפילו לבור ריק שאין בו מים, שאמנם מוכשר הוא לאיזה המשכת תועלת בידים חרוצות, כ"א תכונת הגלות הוא בור מלא נחשים ועקרבים, שלא יעלה על דעת האדם לאמר "פה אשב כי אויתיה".

עין איה שבת ח"א, עמ' 67

בעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום הזוהר" כי "כל עוד שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות, ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל", כאשר תרבות ודת ישראל משמעם שיטת התיקון "הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכרים. ומבחינה זו נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים". מכאן ברור, שחינוך הדור תלוי בחכמת הקבלה, וכי הפצתה היא המפתח לתיקון, ולעתיד הטוב של עם ישראל ושל העולם כולו. אין גורם אחר חוץ מחינוך, מהחלפת התרבות הזרה ב"תרבות ישראל".

הרב קוק:

כשהאומה צריכה לפעולות גדולות צריכה היא לגלות ביותר גילוי סתרי תורה, ומה שהוא כבוד אלהים נעשה כבוד מלכים. וזה נעשה אחר שעברה התרדמה ונעשה יקיצה.

פנקס י"ג, קמ

על עם ישראל לקבל על עצמו מחדש את "דת ישראל", את שיטת התיקון, המביאה לקיום הכלל "ואהבת לרעך כמוך". שיטה, שנתקבלה במעמד הר סיני ומהווה אמצעי עיקרי למימוש תפקידו הרוחני וההיסטורי של העם.

ניתנה לנו הזדמנות שמימושה תלוי בנו. החיסרון למימוש, בלתי אפשרי לו לבוא מלמעלה, מהאור העליון. חיסרון זה חייב להתגלות בנו באופן עצמאי. הוא חייב להיות מושג באדם, מורגש בו כשלו ומבורר בו על ידי יגיעתו. חסרון זה מתברר מתוך לימודו של האדם את חכמת הקבלה, ומשיכת אורות עליונים אליו אשר בונים את האדם, ואת החיסרון שבו, באופן הדרגתי. לכן, הראשונים שיימשכו למילוי התפקיד הרוחני, הם גם אלו שיגיעו ללימוד הקבלה.

בעל הסולם:

הרי שאף על פי שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות ונתנה לנו, עם כל זה אנו עוד לא קבלנוה. ואין אנו נהנים מזה. אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה, הזדמנות בלבד, דהיינו להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה.

מאמר לסיום הזוהר

הרב קוק:

המוכשרים לזיו הסתכלות קודש זו, נתבעים הם לעסוק תמיד ברזי תורה, מצד עצמות ערכם, תורה לשמה ממש.

אורות הקודש ח"א, עמ' קלז

הבירור והיגיעה של החיסרון לרוחניות יתחילו בקומץ קטן של חלוצים, אשר יוביל את הבירור בעם כולו, ינקה את ערפילי השכחה מהרעיון הרוחני של העם, ויגלה מחדש, לעם ולאנושות, את מטרת האומה ואת תפקידה. הבירור יתפשט בהדרגה לכלל חברי האומה, ותיקונה של כל נשמה פרטית, הוא אשר יביא בכללותו לתיקונו הרוחני של העם כולו.

הרב קוק:

אי אפשר לנו לדבר ע"ד תחיה לאומית כללית אם לא נדבר בענין תחיה פרטית של כל נשמה ונשמה בפני עצמה... אמנם עתה כאשר התור של התחיה הלאומית בכללותה לכל הקיפה בא אלינו, מוכרחים אנחנו להעמיד מצבי נפש כאלה, שיובילו אותנו מתוך התחיה הנשמתית הפרטית לתחיתה של האומה בכלל.

אורות, עמ' קסה

אי אפשר לכפות על האדם להכיר בהכרחיות ההכרה של המציאות הרוחנית. אילו היה ניתן, הרי שלא היה מדובר בכלי אמיתי. "כלי" הוא חיסרון מצד התחתון, כך שהעליון רק מסייע ביצירת התנאים ההתחלתיים לבנייתו. אבל החיסרון עצמו נבנה כולו אך ורק על ידי יגיעת התחתון.

האדם מגלה שלא קיים בו מטבעו חסרון של הכרת המציאות הרוחנית, ואז נבנית בו בקשה מהכוח העליון, שייתן לו רצון וחיסרון לאהוב את האחרים. מלכתחילה, האדם אינו רוצה בכך. מטבעו הוא מזלזל באחרים, ואין לו כלל עניין בהם. אך אם הוא מתחיל ממצב, שבו אין לו רצון, ואינו מרגיש קשר אל האחרים, והוא משקיע יגיעה שדוחפת אותו קדימה אז מתחילים להתגלות לו מצבים אלו.

ההבדל שבין חיסרון מלמעלה לבין חיסרון שאותו בנה האדם בעצמו, דומה להבדל שבין חולה אנוש שאין לו תיאבון, והוא נאלץ לאכול כדי להחיות את גופו, לבין אדם בריא, שמפתח תיאבון ורוצה לסעוד את ליבו באוכל הממלא אותו בטעמים ותענוג. הבורא נותן לנו רק הזדמנות, וחוץ מהזדמנות זו - הכל תלוי בנו.

הרב קוק:

לכן מי שמוכן לדבקות אלהית תדירית אי אפשר לו במהלך פחות מזה, ומוכנות בקרבו כבר סבות מכריחות, גשמיות ורוחניות, המעודדות אותו לשוב אל הדבקות האלהית השלמה.

אורות התשובה, עמ' ל

הרב קוק:

הצמאון התוכי לאור ד', זהו היסוד של התגלות הקדושה בנשמתו של אדם.

אורות הקודש ח"ג, עמ' רט

החיסרון לדבקות בכוח העליון הוא כל חיותו של האדם. בלעדיו נבחן האדם לבעל חיים, אשר מצד הטבע יש לו שאיפות רק למלא עצמו ולענג את גופו. ובהתאם לחסרונותיו הבהמיים, כך גם ערך חיותו. אם יתמלא החיסרון הטבעי, הרי שלא תורגש עוד החיות, והאדם ייבחן למת. אך לא כך האדם המשתוקק לרוחניות, אשר חסרונו אינו יודע שובע, ולכן אינו נידון למיתה.

בעל הסולם:

כי בריה כזו שמרגשת את הויתה מרגשת חסרונותיה, מה שאין כן בעלי חי הנחסר להם שכל זה לגמרי, ונעדר ממנו נפש השכלי ופנימיותה, ומרגשת מחמת זאת את חסרונה בשיעור הנחוץ לקיומה הגופני, וכפי קביעות הרגשות החסרון נמדד לה חיותה, ואם לא תהיה מרגשת בחינת חסרונה, אז לא יכולה להזין את עצמה להמשיך הויתה, ותמות. ולא עוד, אלא ששיעור גודלה ובריאותה תלוי בשיעור גודל הרגשת החסרון, כמו גוף הגשמי, אשר כל הבריא ביותר מרגיש רעבון ביותר, ועל כן אוכל ביותר, וממילא מתרבה שיעור דמו ובריאותו יותר.

אך עדיין צריך לדעת מה החסרון שמרגיש הנפש השכלי. ואומר לך, שזהו חסרון השגה את מאצילה, כי נחקק בטבעה להשתוקק מאד לדעת מאצילה ובוראה. וזה, מתוך שמרגישה את הויתה עצמה... ואין לומר שחסרון זה אינו מגודר בהשגת מאצילה, אלא רדופה היא אחר כל נסתרות, וברצונה לדעת על הדברים העל טבעיים ועל הגלגלים, ועל מה שבלבו של חברו וכדומה.

מבשרי אחזה אלוק

[1] ועיין בזוהר חלק ב, לב ע"א (על פי פירוש הסולם, פרשת וירא אות רג): "עתידים בני ישמעאל לשלוט על הארץ הקדושה זמן הרבה בשעה שהיא ריקה מכל, כמו שהמילה שלהם היא ריקה בלי שלמות. והם יעכבו את בני ישראל לשוב למקומם, עד שישלים זכותם של ישמעאל".

[2] בתוך: הרב מיכאל לייטמן, הדור האחרון, עמ' 341.

חזרה לראש הדף
Site location tree