פנימיות וחיצוניות התורה
א. ישר-אל - החלק הפנימי בנשמת האדם הראשון
בעל הסולם:
ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות, שהם עובדי ה' יתברך השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת ה' יתברך. וכן באומות העולם עצמם, יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה. וכן בעובדי ה' יתברך שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שהוא סוד הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אומות העולם שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחינת אומות העולם שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.
מדבריו של בעל הסולם יוצא, כי החלק הפנימי ביותר בנשמתו של אדם מישראל, כלומר, אדם המשתוקק אל הבורא, "ישר"-"אל", נקרא הנקודה שבלב. בתוך ליבו של אותו אדם, בתוך מכלול הרצונות האגואיסטיים שלו מתעורר חלק רוחני המשתוקק לשוב אל שורשו העליון.
אך טרם שנעמוד על מושג הפנימיות והחיצוניות, עלינו לבאר את עניין הגוף והנשמה. בחכמת הקבלה, הגופים של ישראל או של אומות העולם אינם נבחנים לגופים פיזיים, ואין מדובר על הבחנות פיזיולוגיות אלא על הבחנות פנימיות. נשמה נבחנת לרצונות שנקראים "ישראל", וגוף נבחן לרצונות שנקראים "אומות העולם". לפי סוג רצונם נקבעת גם מידת השתייכותם לפנימיות או לחיצוניות. פנימיות, פירושה קירבה לבורא, לחוק ההשפעה. חיצוניות, פירושה ריחוק מהבורא. פנימיות שייכת לכלים דהשפעה, וחיצוניות שייכת לכלים דקבלה. רצון להשפיע הוא פנימיות, ורצון לקבל הוא חיצוניות.
"הכרת הרע" היא אותה ההרגשה, שעליה דורש האדם תיקון, אשר מגיע אליו בעקבות הדרישה הנכונה. במילים אחרות, האור המקיף מביא להכרת הרע, ולאחריו מגיע האור המתקן את הרע. תהליך זה מביא את האדם לתיקון תכונת הבינה (תכונת ההשפעה) בכללותה.
החשיבות של תיקון תכונת ההשפעה היא עצומה, שכן, ללא תיקון החלק הפנימי ביותר לא ניתן לבצע דבר. כל ניסיון אחר לנסות ולהביא לשינוי בעם ישראל או באומות העולם נידון לכישלון. רק תיקונה של תכונת ההשפעה, הגדלת ערך הקדושה וההשפעה על פני יתר הרצונות האגואיסטיים של "אומות העולם" (כלים דקבלה), יאפשר את תיקון ישראל, ולאחריו את תיקון העולם.
לאחר השבירה, תכונות הבינה והמלכות מעורבות יחד בכל אדם ואדם, ואין זה חשוב מהו שורש נשמתו. בנשמה הפרטית מתחילים לתקן את הערבוביה הזאת על ידי המאור המחזיר למוטב, הוא האור המקיף, שמושכים בזמן לימוד חכמת הקבלה. אור זה מגיע בראש ובראשונה אל תכונת הבינה שבנשמה.
ללמוד ולעסוק במה שמפתח את תכונת הבינה, פירושו להעדיף תכונה זו. האמצעי שמפתח את התכונה הזו הוא ספרי קבלה, ולא לימוד התורה בכללותה. בעל הסולם מסביר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שרק לימוד הקבלה משפיע על התפתחותה ועל פיתוחה של תכונת הבינה.
בעל הסולם:
ולפיכך, מיעץ לו, שיניח את ידו הימנו ויעסוק בחכמת האמת, משום שקל יותר להמשיך המאור שבתורה בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מביגיעה בתורת הנגלה. והטעם הוא פשוט מאד, כי חכמת תורת הנגלה לבושה בלבושים חיצונים גשמיים, דהיינו גניבה גזילה ונזיקין וכדומה, אשר משום זה קשה וכבד מאד לכל אדם, לכוין דעתו ולבו להשי"ת בעת העסק, כדי להמשיך המאור שבתורה, ומכל שכן לאיש כזה, שהוא כבד וקשה בעיון התלמוד עצמו, ואיך יוכל לזכור עוד בשעת הלימוד בהשי"ת, כי להיות העיון הוא בנושאים גשמיים הם ח"ו אינם יכולים לבא אצלו עם הכוונה להשי"ת בבת אחת, ולכן מיעצו לעסוק בחכמת הקבלה, אשר חכמה זו לבושה כולה בשמותיו של הקב"ה, ואז כמובן יוכל לכוין דעתו ולבו להשי"ת בשעת לימוד בלי טורח, ואפילו הוא קשה העיון ביותר, כי העיון בנושאים של החכמה והשי"ת, הם אחד, וזה פשוט מאד.
בתיקון השבירה, ההבחנות מחולקות לפי חשיבותן, ולפי קלות תיקונן. בסדר התיקונים, התיקון הקל ביותר הוא התיקון של כלי ההשפעה, החלק הנקרא "ישראל", ולאחר מכן עוברים לתיקון כלי הקבלה שעליהם הנקראים "אומות העולם".
בעל הסולם:
ואלה הם דברי רבי אלעזר ברבי שמעון באמרו העולם נידון אחר רובו וכו', שכוונתו על תפקיד האומה הישראלית להכשיר את העולם להזדככות מסוימת עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבודתו ית' לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים בעת קבלת התורה.
מכאן נוכל להבין את חשיבותה של הפנימיות על פני החיצוניות, ואת משקלה הסגולי בתהליך התיקון הכללי. הגדלת ערכה של הפנימיות, ההשתוקקות לבורא, אצל ישראל, מביאה באופן ישיר לתיקונה של כללות מערכת הנשמות או הרצונות שבאדם. טיפוח החלק הפנימי בנשמתו של אדם, ובמיוחד בקרב אלו הבאים מהחלק הפנימי בנשמת אדם הראשון, יוצרת בעולמנו מגמה זהה למגמת התיקון הרוחנית. בשעה שמתגלה לאדם הידיעה על קיומה של שיטה לתיקון טבעו, הבחירה להתחזק ולכוון את עצמו אל פנימיות הלימוד היא בידי האדם עצמו.
הרב קוק:
צריך האיש הישראלי לסדר רעיוניו ביחוד על הערך המיוחד שבו נצטיינו ישראל... כי עומק המגמה הפנימית של ישראל, היא היא בעצמה הקריאה בשם ד' לכל באי עולם, לבשר שלום לכל מעשי ד'. אמנם בפועל יצאו דברים כאלו לאור ע"י ישראל בעת הרוחה, בעת שקרן ישראל יתרומם, ובענינים הפנימים שלו הרוחניים והגשמיים, כבר יהי' הכל מתוקן טוב ויפה ברב יתרון.
בעל הסולם מסביר את מהות הטענה הטבעית של אדם כנגד בוראו על פי סיפורו של איוב, אשר ניסה לפטור את עצמו מהתיקון. הוא תולה את הסיבה לחוסר השגת המציאות הרוחנית בהתרשלות האדם באיכות הלימוד, או כלשונו "באיכות הכוונה".
בעל הסולם:
ולפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש, כמ"ש חז"ל, נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה לשם מצות התורה, ובדרך הזה יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, כמ"ש, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך (משלי ג', ח'). ואז יהיה נכון לבו בטוח, כי מתוך שלא לשמה יבא לשמה. באופן, אפילו מי שיודע בעצמו שעדיין לא זכה ח"ו לאמונה, יש לו תקוה גם כן על ידי עסק התורה, כי אם ישים לבו ודעתו לזכות על ידה לאמונת השי"ת, כבר אין לך מצוה גדולה מזו, כמ"ש חז"ל, בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה (מכות כ"ד).
ולא עוד אלא, שאין לו עצה אחרת מזו, כמו שאיתא (במסכת ב"ב דף ט"ז ע"א) אמר רבא, ביקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו, רבש"ע, וכו' בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך, ופירש"י שם, בראת צדיקים על ידי יצר טוב, בראת רשעים על ידי יצר הרע לפיכך אין ניצול מידך, כי מי יעכב, אנוסין הן החוטאין. ומאי אהדרו ליה חבריה דאיוב, (איוב ט"ו) אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל, ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין. ופירש"י שם, ברא לו תורה שהם תבלין, שהיא מבטלת את "הרהורי עבירה", כדאמר בעלמא, (בקידושין דף ל') אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח וכו', הלכך לאו אנוסין ננהו, שהרי יכולין להציל עצמן, ע"ש ודו"ק.
וזה ברור שאינם יכולים לפטור את עצמם מן הדין, אם יאמרו שקבלו התבלין, הזה, ועדיין יש להם הרהורי עבירה. כלומר, שמתגוררים עוד בספיקות ח"ו, ועדיין היצר הרע לא נמוח, כי הבורא ב"ה שברא אותו ונתן לו ליצה"ר את תוקפו, ברור שידע גם כן לברוא את התרופה והתבלין הנאמנים להתיש כחו של היצה"ר, ולמחותו כליל. ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להעביר היצה"ר ממנו, אין זה, אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל המחויב ליתן בעסק התורה, כמ"ש לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, או יכול להיות שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב"איכות", כלומר, שלא נתנו דעתם ולבם במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם, אלא שעסקו בהסח הדעת מאותו העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור המביא לידי האמונה, כאמור, ואע"פ שכיוונו לו מתחילה, הסיחו דעתם ממנו בעת הלימוד. ובין כך ובין כך, אין ליפטור את עצמו מן הדין בטענת אונס, אחר שמחייבים חז"ל בטענה "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין", כי אם היה בזה איזה יוצא מהכלל, הרי הקושיא של איוב במקומה עומדת ח"ו, ודו"ק.
הרב קוק:
בדברי התורה ומצותיה ישנם, מלבד אמתיות הפשטות שבהם, ענינים גדולים נעלמים ומושכלות זכות פנימיות. ממדת האמת שהיא נוהגת בענינים הפנימיים כבענינים החצוניים, הרי כאילו יש כאן שתי אמתיות: פנימית וחצונית... והצד החצון אחד הוא בה עם הצד הפנימי, שהוא מתגלה ומופיע על ידו, והאמת היא אחת בהם, וכך נאה לתורה האחת היוצאת מאת ד' אחד, שכל עניניה מאוחדים. על כן ראוי להראות, שהאמת היא אמת אחת המתגלית לפי ערך המשיגים בגונים שונים.
שיטת התיקון מתחלקת לפנימיות וחיצוניות, אך אדם שאינו חושק בתיקון, אינו רואה את פנימיותם של דברים. עבורו, השיטה היא רדודה וחיצונית. לעומתו, אדם המשתוקק לרוחניות לומד להבדיל בין החלק החיצוני, בין המנהגים, שאותם מקיימים באופן גשמי, לבין השיטה לתיקון הפנימי, אשר מטרתה להביא את האור המחזיר למוטב. השימוש בפנימיות כאמצעי, במטרה להיתקן ולהתקרב לבורא, מביא תועלת עצומה. לעומת זאת, השימוש בחיצוניות, כלומר, השימוש בתורה לשם סיפוק רצונות אגואיסטיים, מביא לנזק עצום למערכת הנשמות כולה.
העיסוק של ישראל בתורה קובע את סדר העולם. אם ישראל אינם עוסקים בתורה, העולם החיצוני שולט במלואו בסדר העולם. ואם הם עוסקים בתורה, אך לא בחלק העוסק בתיקון הנשמה, נגרמת שליטה מחמירה עוד יותר של אומות העולם על ישראל. זאת משום שעל ידי כך קובע ישראל, שאומות העולם חשובים יותר מהם.
בעל הסולם:
ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פנימיות וחיצוניות כמו כללות העולם כולו, ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו ב' המדרגות, ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אוה"ע, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם, עד שיקוים הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכמו כן הכתוב (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה. אבל אם ח"ו להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח"ו, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אוה"ע, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם ח"ו. ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאוה"ע מתגברת על פנימיות שלהן עצמן, כי הגרועים שבאוה"ע, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומה"ע, ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך. הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה ח"ו דבר שאין צורך בו כלל.
הרב קוק:
אני רואה, שעיקר מניעת ההצלחה, בכל מה שעושים לחזק את היהדות... הוא מפני שנזנח האור האלוקי... הכל פונים עכשיו רק לתקן את ה"פראסטע פרומקייט" ("החרדיות הפשוטה"), כאילו יהי' אפשר להחיות את העולם בגוף בלא נשמה.
אנו גורמים לקלקול גדול בתהליך התיקון, בשל חוסר סידור המערכת באופן הנכון. מתוך חוסר הבנתנו, איננו רואים כי תיקון החלק הפנימי יביא בהכרח לתיקון החלק החיצוני הנספח אליו. איננו רואים כי צריך להגדיל את חשיבות החלק הפנימי על פני יתר החלקים, כך שהחלקים החיצוניים ישרתו את התיקון הרוחני של החלק הפנימי. לכן גם איננו מסדרים את מערכת הנשמות על פי פנימיות וחיצוניות, ואיננו מציבים את החלק הפנימי אל מול האור המחזיר למוטב. באופן זה, אנו מעכבים את תהליך התיקון, ומביאים על עצמנו סבל מיותר.
הרב קוק:
וכל מה שגורם קלקול הוא רק כשאינו משים את כל ענין על מקומו ואיננו מעריכו ע"פ מדתו שאז יוכל להוציא את הפנימיים לחוץ, כלומר להשים את התוכנים העקריים במעמד של טפל ואת החיצוניים לפנים, לשום בזה את הטפלים לעקרים, אבל על הכלל כולו, להערכת כל דבר כפי ענינו לדעת שהפנים הוא צריך להיות עומד בחשיבותו הפנימית והחוץ צריך שישמש את הפנים ועומד במדתו החיצונה, באופן כזה הכל בא מתוך השורש העליון שכל האור נובע משם והוא כתב שבלוחות שנקרא מבפנים ונקרא מבחוץ.
קלקול גדול עוד יותר נגרם, אם אנו משתמשים באמצעי עדין ועוצמתי זה, הנקרא פנימיות, באופן הפוך לתכלית הכללית, כלומר, אם אנו מנצלים את הפנימיות לטובת סיפוקים ומילויים בחיצוניות. זהו נזק העולה לנו במחיר של סבל רב, שאותו סבלנו בעבר, אנו סובלים בהווה ועלולים לסבול גם בעתיד.
שימוש שגוי באמצעי התיקון, וחוסר חיזוקה של הפנימיות יביאו, בסופו של דבר, להיעלמותו של חלק זה, הן מנשמתו של האדם היחיד והן מהנשמה הכללית. היחלשותה של הפנימיות, וחיזוקה של החיצוניות על פניה, באדם הפרטי יביאו להיעלמותו של הרצון שקיבל לרוחניות. תהלך זהה בנשמה הכללית, יביא להכחדתו של עם ישראל.
בעל הסולם:
ואם ח"ו להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמ"ש (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו.
הרב קוק:
ישראל מצד עצמם הם מובדלים מן האומות, ואם הי' להם תורה של נבואה בכל דור בלא צירוף השכל האנושי ל"ה אפשר שיקבלו האומות מהם שפע, שאין עניני הדעת המיוחדים לישראל מצד הנבואה ראוי להם, אך הקב"ה רוצה בתקנת כל העולם ע"כ אמרו חז"ל (שבת פח ב) כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לע' לשון, שמורה על הכנה שיש בתורה להשלים כל האומות, זהו רק כשאנו מחזיקים בצירוף שכל האנושי הטבעי לתורה, שזה דרוש אצלינו כ"ז ההכנה... עבודת ד' גלוי' לכל ומחוברת עם כל אוה"ע, ועד שנבחרו ישראל הי' דרך עבודת ד' אחד לכל העולם, רק בחירת ישראל גרמה להם עבודה מיוחדת שאין לכל העולם יחס לו... באמת פעולת ישראל על העולם באה רק ע"י התחזקות קדושתם בעבודתם המיוחדת, שלולא זאת כבר נבלעו ח"ו בין העמים ולא יהי' מורה דעת ד' בעולם כלל.
אין גרוע יותר מפנימיות המשרתת את החיצוניות. אם ישראל לוקחים על עצמם את שליטת אומות העולם בניהול המדינה מבחינה מדינית, חברתית, תרבותית וכלכלית, הרי הם מביאים כליה רוחנית וגשמית, הן על עצמם והן על העולם כולו.
בעל הסולם:
שהרי אין לנו עצמאות כלכלית, ואין עצמאות מדינית בלי עצמאות כלכלית. ועוד הרבה יותר מזה, כי אין גאולת הגוף בלי גאולת הנפש, וכל עוד שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות, ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל, הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכרים. ומבחינה זו נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים.
הרב קוק:
והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף ג"כ לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו ע"פ הנסיון, - היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון.
בחירתו החופשית של האדם מתבטאת בהגדלת חשיבות תיקון הפנימיות לעומת תיקון החיצוניות בלבד, ב"דרך תורה" ולא ב"דרך ייסורים". על האדם לבחור לקדם את עצמו ולגלות התעניינות בתיקון, אף על פי שהוא מנוגד לרצון הטבעי שלו.
אל לו לאדם להתלונן כי חייו כאובים ומלאי סבל. בידו הבחירה, להשתמש באמצעי לתיקון טבעו, הגורם לו רק לריקנות ולכאב.
בעל הסולם:
ובזה תבין אמרם ז"ל על הפסוק, אני ה' בעתה אחישנה ופירשו בסנהדרין צ"ח לא זכו בעתה זכו אחישנה. היות שיש ב' דרכים להשגת המטרה הנזכרת, או ע"י תשומת לב מעצמם, שהוא נקרא דרך תשובה, ואם יזכו לזה יקויים בהם אחישנה, כלומר, שאין על זה זמן קצוב, אלא מתי שיזכו יוגמר התיקון, כמובן. ואם לא יזכו לתשומת לב, יש דרך אחר, שנקרא דרך יסורין, ע"ד שאמרו ז"ל סנהדרין צ"ז אני מעמיד להם מלך כהמן, ובע"כ חוזרים למוטב, והיינו בעתה כי ע"ז יש זמן קצוב. וירצו בזה. להורות לנו, שלא דרכיו ית' דרכינו וכו', וע"כ לא יארע לו ית' מקרה מלך בשר ודם הנ"ל, אשר טרח והכין כ"כ גדולות ונצורות, בשביל בנו החביב, ולבסוף נמצא מתאנה מכל וכל, וכל הוצאתו וטרחתו לשוא ולתוהו לבזיון וקצף, אולם השי"ת כל מעשיו בטוחים ונאמנים, ודין אונאה אין נוהג בו ח"ו, והיינו שאמרו ז"ל, לא זכו בעתה, ומה שלא יעשה החפץ יעשה הזמן וכמ"ש בפמ"ס סוף ע"א, בשיעור הכתוב התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הנני ע"ש, דיש דרך היסורין שמסוגל למרק כל חוסר וגשם, עדי שיבין, איך מוציאים ראש מתוך האבוס הבהמי, כדי להגביה על ולעלות ולטפס על דרגת סולם האושר וההצלחה האנושית, כי ישוב ויתדבק בשרשו וישלים הכונה.
ב. חכמת הקבלה ותלמידי חכמים שבארץ ישראל
הרב קוק:
כל אחד דואג פן יגרע על ידי התלמוד הרוחני חוק בתלמוד המעשי, והתלמוד המעשי הולך גם הוא על ידי כך בלא סדרים. עד שחוזרת ומתעוררת אצלנו הצעקה הישנה: היתכן שיהיה ערך של פלפולים שאינם נוגעים, קודמים להכרת החובות העיקריות שהעולם מושתת עליהם?
ההכשר הגדול שיש למצוינים שבתלמידי חכמים לדרישת אלוקים והעיון הצח שבדרושים הנעלים המרוממים את הנשמה השכלית ומרגשת רגשי קדש של עדן החכמה האלקית, הוא תובע את תפקידו ודוחק הוא את הלב למלא את המחסור הגדול. ומתוך שאין תביעה זו נשלמת בשום ערך אחר, בשום חכמה אחרת, לא בקדש ולא בחול, כי הנפש לא תמלא כי אם כשמשלימים אותה באותו המין שהיא עורגת אליו בטבע, הוא האור האלוקי דוקא. על כן היא הולכת קדורנית, נמוגה היא במרה שחורה ועצבון וממולאה בזעם. זאת היא הסיבה שהרבה מתופסי תורה מצוינים לקויים בגופם ובנפשם. עד שהיא מביאה מורך לבב, פחד ורפיון, וביותר תלמידי חכמים שבארץ ישראל שהם הנם הראויים ביותר לאורה האלוקית שתופיע עליהם, והם נתבעים מעצמם להיות מוארים תמיד מזוהר העליון, שתחת השברת הצמאון מנחל העדנים של דעת אלוקים וגנזי חקרי אור תורת אמת, הנם ממלאים את תפקידם רק בעיונים של פשטי תורה, שהם ראויים רק אז להיות פועלים את פעולתם בזמן שיסוד החיים הנתבע בחזקה מהנשמה האלוקית נתמלא כראוי. אבל כל זמן שלא נותנים לנפש הפנימית את מזונה הטבעי, היא הולכת ונמוגה מתדלדלת ומתנוונת, על כן כדי להחיש ישועה לאלה היקרים, סגולת הסגולות שבבני ציון, צריכים להבקיע את האור וביד רמה לקבוע תלמוד קבוע ומסודר, חוק ולא יעבור, מדי יום ביומו, של התלמוד הרוחני, שמתחיל בתלמוד המוסרי הפשוט והולך על במותי המחקרים האלוקיים עד שבא אל גבול החכמה האלוקית שבמקור ישראל - חכמת האמת והקבלה וכל פרטיה.
...הראויים להיות מודרכים מחלק המחשבה שבתורה ובחכמת אלוקים, שהיא באמת כוללת כל התורה וכל החכמה לכל צדדיה, אינם רשאים ואינם יכולים להשתמט מכשרונם זה, ולהשקיע את עצמם רק בדברים מעשיים.
במשך אלפיים שנות גלות עסקנו בתלמוד, שהיווה פתרון לנשמות דאז. כעת הוא "דור ימות המשיח". הזמן מחייב לעבור לשיטת התיקון המתאימה לדורנו: חכמת הקבלה. המעבר לעיסוק בלימוד פנימיות התורה, הוא קריטי. המקובלים חוזרים ואומרים, שבימינו חייבים להזדרז וללמוד את חכמת הקבלה, כדי למנוע מצבים טרגיים, מאיתנו ומהעולם כולו.
בעל הסולם:
ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמ"ש ז"ל (יבמות ס"ג) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. דהיינו כמ"ש בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו.
ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמ"ש ז"ל (בבא קמא ס) ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה.
הרב קוק:
כשנפגמה העצמיות הפנימית בנפש ובעולם, אי אפשר להחזירה לידי תיקון כי אם על ידי התעמקות פנימית ברזי תורה, מעלמא דחירו, ובקדושה גדולה, שתוצאותיה היא הדבקות התדירית, כתרין ריעין דלא מתפרשין, לא ההזדמנות הארעאית, הבאה מזמן לזמן, שזה מספיק רק לטהרה חיצונית, בשעה שהפנימיות לא נפגמה. ונמצא שפגמי הברית, וכל יסוד הגאולה, התלויה בגילוי רזי תורה, הכל מתתקן ברז העצמיות הפנימית, שמתעורר רצון הנעלם, שבא בסימן טוב, בכנסת ישראל, דוד מלך ישראל חי וקים, רוח אפינו משיח ד'.
התלמוד, הוא הספר הקדוש שנכתב לאחר החורבן, על ידי התנאים והאמוראים, מקובלים שהיו בעלי השגה רוחנית גבוהה ביותר. ספר זה נכתב מתוך כוונה לזרז את זמן הגלות, הוא מציג דרכים לעבודת ה', שאינן מעוררות את תיקון הכלים, אלא מבררות את הכרת הרע, ומזרזות את הכרת הגלות, בכך שהן מעוררות את המאור המחזיר למוטב. אך מאור זה נועד לגרום להתפתחות הכלים השבורים עצמם, כדי שכלים אלו יתגלו כשבורים. לימוד התלמוד, שהיה מועיל בזמנו, הביא לגילוי הכלים השבורים במשך אלפיים שנה. אך כעת עלינו לעבור לאמצעי אחר, לאמצעי המתקן את הכלים.
בעל הסולם:
הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בע"פ, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעוה"ז כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל.
המשיכה אל הבורא מתממשת על ידי האור העליון, המגיע לאדם בזמן עיסוקו בחכמת הקבלה, בשיטת התיקון. מכאן ניתן להבין את הכוח העצום הנמצא באמצעי המכונה "תורה", כוח, אשר יש ביכולתו להחיות את העולם ולהעלות אותו, או לחלופין, לגרום לסבל ולמוות בעולם כולו. כפי שמפרש בעל הסולם את המושג "תורה":
בעל הסולם:
ובכלל אינך מבין סגולת התורה והשגתה, ואם היית מבין ודאי מסרת נפשך עליה, והיית זוכה בה, והנך רואה הכתוב, כי "נר מצוה ותורה אור", ואם יהיה לך בית מלא נרות, ולא יהיה לך אור, הלא יתפסו הנרות מקום בכדי. ומלת תורה הוא מלשון "הוראה" ומלשון "מראה וראיה", דהיינו, הכרה השלמה שאינה מנחת אחריה נימא. יתן ה' שתבינו מהיום את דברי.
הדבר דומה לאמצעים הקיימים בעולם שלנו. ככל שהאמצעי רגיש יותר, ובעל עוצמה גדולה יותר, כך ניתן להשתמש בו להועיל במידה רבה או להזיק במידה ניכרת. כדוגמת האנרגיה הנמשכת מביקועו של גרעין האטום, אשר יכולה לשמש כמקור אנרגיה, כוח וחיים, או כאמצעי לקטל המוני. משיכה לפנימיות התורה, לחכמת הקבלה, ושימוש בתורה כאמצעי לתיקון האגו מביאים חיות וכוח לעולם כולו. במצב זה, פעולה לתיקון הרצון מכונה "מצוה", והאור הממלא את הרצון מכונה "תורה". שימוש באמצעי התורה למילוי רצונות לכסף, לכבוד או למושכלות, דהיינו, משיכה לחיצוניות התורה, מביא נזק והרס לעולם כולו. במצב זה, תורה ומצוות הן מנהגים חיצוניים בלבד, שבהם עושה האדם שימוש פסיכולוגי למילוי ולסיפוק עצמו.
בעל הסולם:
קול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל... אבל השכינה אומרת... אין בי כח להרים את עצמי מעפר... כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות... כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות... ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.
בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם.
אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם.
הרב קוק:
ואנחנו רואים, שבדורות שהיו טובים מאלה, קרא הרח"ו בהקדמת ספר עץ חיים את הקריאה הגדולה נגד יבשות התורה, ע"י המתגדרים רק בנגלות לבד, והתנצל על הקריאה בשם "שפחה" ו"קליפין" אל המשנה, מפני שעסק המשנה כפי פשטו אין ספק שהוא לבושין וקליפין חצונים בתכלית אצל סודות התורה הנגנזים ונרמזים בפנימיותה.
כולנו בעלי טבע הפוך לבורא ועם כלים שבורים ביחס לאורות. האורות מפתחים אותנו בשתי הצורות גם יחד, בצורה ישירה ובצורה בלתי ישירה. האדם הולך ומתקדם, אך בו זמנית הוא מרגיש את עצמו הפוך מהאור. דווקא הקוטביות הזאת היא הסימן להתקדמות. ההיגיון של האדם אינו מצליח לתפוס את המצבים המנוגדים הללו בבת אחת. אין ביכולתו של האדם לעכל, כי אלו ואלו הם דברי אלוקים חיים. אך כך נעשה התהליך עבור האדם מלמעלה, וכך חייב התהליך להתגלות עבורו. האדם צריך לפעול לפי מה שהוא רואה ומה שמתגלה בפניו, ואפילו במצבים, שבהם אין לאדם מילים לבטא את הניגודיות שבהם, שאינם מתחברים בשכלו של האדם. ברוחניות אין סתירה בין המצבים. שם יש התחברות בין השגחה כללית להשגחה פרטית. "אין עוד מלבדו" ו"אם אין אני לי מי לי" באים יחד. אף שבשכל החיצוני אין האדם מבין זאת.
ובכל זאת, האדם קם ועושה, שכן, אחרת לא היה מגיע למה שתוכנן מראש. אין הוא צריך לחשוב עד כמה הוא מבין את המצבים, ועד כמה הם מסתדרים ומתיישבים בשכלו. עליו להשתדל לפעול נכון, שאם לא כן, יגיע למצב שבו "חכמתו מרובה ממעשיו". בכך מקלקל האדם את מעשיו ואת יכולתו לעשות.
את הנזק לעולם מביאים אלו, השייכים מלכתחילה לבחינת ישראל, אך עוסקים בהגדלת תכונת המלכות (חיצוניות) על פני תכונת הבינה (פנימיות). כלומר, הם אינם מתעסקים בתיקונים, אלא מושכים את אור התורה, וממנו מגדילים את הכלים דקבלה, במקום את הכלים דהשפעה.
בעל הסולם:
ומכאן תבין את היבשות והחשכות שמצאונו בדורנו זה שלא נשמע כמוהן בכל הדורות שקדמו לנו, שהוא משום שאפילו העובדי ה' שמטו ידיהם מהעסק בסודות התורה, וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל משל אמיתי על זה. ואמר שאם שורה של אלף אנשים סומים הולכים בדרך, ויש להם לפחות פקח אחד בראשם הרי הם בטוחים כולם שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח שבראשם. אבל אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק שיכשלו בכל דבר המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת. כן הדבר שלפנינו, אם היו לפחות עובדי השי"ת עוסקים בפנימיות התורה, והמשיכו אור שלם מא"ס ב"ה, הרי כל בני הדור היו נמשכים אחריהם, וכולם היו בטוחים בדרכם שלא יכשלו. ואם גם עובדי השי"ת סלקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא שכל הדור נכשל בגללם. ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה.
הרב קוק:
לא שמענו לקול נביאי האמת... לקול הצדיקים והחסידים, חכמי המוסר וחכמי העיון והרזים, שצוחו והכריזו בקולי קולות כי סוף הנהר של התלמוד המעשי לבדו להיות יבש וחרב, אם לא נמשוך לתוכו תמיד מים מני ים, מימא דחוכמתא וקבלה, מים דעת האלהים, מים טוהר האמונה הטהורה הנובעת מנשמתנו פנימה משרשה ממקור החיים.
בעל הסולם:
ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח"ו, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אוה"ע, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם ח"ו.
לימוד הנגלה מביא את האדם להרגשה שהוא "יצא ידי חובתו", ואילו לימוד הקבלה מביא את האדם להרגשת מצבו האמיתי, להכרת הפער בינו לבין מצב השלֵמות.
בעל הסולם:
תורה נקרא יורה מלשון "יָרֹה יִיָרה", שכוונתו שבזמן שהאדם עוסק בתורה, בשיעור השתדלותו בתורה, באותו שיעור הוא מרגיש את התרחקותו. היינו שמראים לו את האמת, שפירושו כי מראים לו את שיעור האמונה שלו, שזה כל היסוד של האמת, שבשיעור שיש לו האמונה על זה נבנה כל היסוד של הקיום של תורה ומצות. כי אז נגלה לעיניו, שכל היסוד שלו נבנה רק על בחינת החינוך שנתחנך, כי החינוך מספיק לו לקיים תו"מ בכל דקדוקיה ופרטיה, וכל מה שבאה מבחינת החינוך נקרא אמונה בתוך הדעת.
ואף על פי שהוא כנגד השכל, דהיינו השכל מחייב לפי מה שהוא מוסיף בתורה, בשיעור זה הוא צריך להרגיש שהוא יותר מקורב לה', אבל כנ"ל, שהתורה מראה לו תמיד יותר את האמת. וזהו בזמן שהאדם מחפש את האמת, אז התורה מקרבת אותו יותר אל האמת, ורואה את שיעור אמונתו באמונת השם ית'. וזהו בכדי שהאדם, יוכל לבקש רחמים ולהתפלל לה' שיקרבהו אליו ית' באמת, שהוא, שיזכה לאמונת ה' ואז יוכל ליתן שבח והודאה לה' על מה שהוא זוכה, שהוא קירב אותו אליו.
מה שאם כן כשאין האדם רואה את שיעור התרחקותו, וחושב שהולך ומוסיף תמיד, נמצא שבונה כל הבנינים על יסוד רעוע, ואין לו מקום להתפלל לה' שיקרב אותו אליו. נמצא, שאין לו מקום להתיגע על זה שיזכה לאמונה שלימה, כי אין האדם מתיגע אלא על דבר שחסר לו. לכן, כל זמן שאינו ראוי לראות את האמת, אז הוא להיפוך, כמה שהוא מוסיף בתו"מ, הוא מוסיף במידת שלימותו ואינו רואה שום חסרון לעצמו. אם כן אין לו מקום לתת יגיעה ותפילה, שיזכה לאמונת ה' באמת, כי שהוא מרגיש קלקול שייך לומר תיקון. אבל בזמן שהוא עוסק בתו"מ על דרך האמת, אז התורה מורה לו האמת. כי סגולה זה יש בהתורה, לראות באמת את מצבו האמיתי של שיעור אמונה שלו.
עזיבת החלק הפנימי, חכמת הקבלה, אשר יש ביכולתה להביא תיקון, היא השורש לחורבן ולהרס שחווה דורנו. ישראל שעוסק רק בחיצוניות התורה, בתורה היבשה, מתוך הרגל, החל להרגיש עצמו שלם, ואינו מודע לנזק שהוא גורם לעצמו ולעולם כולו. הוא אינו מקשיב לקריאותיהם החוזרות ונשנות של כל גדולי המקובלים בתקופתנו.
הרב קוק:
עמקי הצדדים הרוחניים שבתורה, שנעזבו מאד מאד, לדאבון לב כל אוהבי שמו ית' וחובבי עמו ונחלתו באמת; והעזיבה הזאת, הלא ידענו, שהיא מקור כל הריסותינו... אם אך הי' בכחי לא הייתי פוסק אפילו רגע מלקרא בגרון בקול גדול, לכל עבדי ד' הנאמנים בבריתו, לכל חכמי התורה, בפרט יושבי אה"ק, למהר ברב כח וחיל לתקן את המעוות האיום ולשוב אל החלק הנעזב הזה שבתורה שהוא בית חיינו, שדוקא עמו ועל ידו ישוקה כל עץ החיים של כללות עסק התורה והעבודה, וכל השפלות והאורך של הגלות הוא רק משום "דעבדין לאורייתא יבשה" (תקוני זוהר, תקון ל נתיב תנינא)... כל מה שאני כותב ומעורר בדברים אינו כ"א שנקום לעזור את נשמותינו, - שתשועת הנשמה הכללית של כל עם ד' בכך תלוי' היא, - ע"י מה שנקבע לימוד קבוע בכל אותם הספרים היקרים, הראשונים והאחרונים, של חלקי המוסר והיראה, הנגלים והנסתרים, ספר אחר ספר, ולהשתדל לעלות במעלות הסברא והעיון בזה, לא בדרך הציור של יראת שמים המורגלת, שהיא באמת רק בבואה דבבואה של יראת שמים אמתית, הבאה מתוך לימוד קבוע ומסודר בלא הפסק אפילו יום אחד.
כאמור, הרב קוק ובעל הסולם דורשים להעדיף את העיסוק בקבלה בדורנו, כאמצעי למימוש הגאולה, על פני העיסוק בגמרא. אך עם זאת, אי אפשר לחייב בכוח, אלא לספק תנאים וסביבה מתאימה לאלה הרוצים להביא את אור הגאולה.
ככל שנפעל בצורה נכונה יותר, נגרום, על ידי ההתכללות שלנו, להתעוררותנו מבפנים. ככל שנפיץ את חכמת הקבלה ונרחיב את רשת ההפצה, כך נבנה לנו סביבה נכונה, שמאוחר יותר נוכל להחזיק בה. אסור לבוא לאדם בדרישה ישירה ללמוד קבלה. חיוב מסוג זה מנוגד לעקרון הרוחני ש"אין כפיה ברוחניות". לכן, אין לשלול שום צורה או מצב של אדם ביחסו אל הכוח העליון. תיקונם האישי של אלו, אשר התעורר בהם כבר רצון לרוחניות, יביא גם לצורך פנימי אצל העוסקים בחיצוניות התורה להימשך אל פנימיות התורה.
רק על ידי הפצה רחבה של חכמת הקבלה, ללא כפייה, יתחילו להשתנות אלו מישראל העוסקים כיום בחיצוניות התורה בלבד. מתוך ההתעסקות בפנימיות התורה, נתחיל להשיג את התורה בשלמותה, ונמצא אז עומק אין קץ גם בפלפולי התורה והגמרא. התהליך חייב להתחיל מהפנימיות אל החיצוניות, על פי אותו העיקרון שבו מתרחש התיקון באדם, בישראל ובכל העולם. כך גם השגת התורה מחויבת להתחיל מפנימיותה אל חיצוניותה.
הרב קוק:
עתה קרבו הימים, שהכל יכירו וידעו, שישועת ישראל וישועת העולם כולו תלוי' רק בהופעת חכמת אור הגנוז של פנימיות רזי תורה בשפה ברורה. הנסתר יעמיד על רגליו גם את הנגלה, וכולא ברזא קיימא. ומה מעטים הנם המשיגים ומכירים את זה, ביותר מת"ח המצוינים ונאמנים, שרק משרידים אשר ד' קורא הנם.
וכך מביא בעל הסולם מסידורו של הגאון מוילנא:
בעל הסולם:
אמנם איתא בסידור הגר"א ז"ל שתחילת ההשגה מתחלת מהסוד, ואחר שמשיגין חלק הסוד שבתורה, אפשר להשיג חלק הדרוש ואח"כ חלק הרמז ואחר שזוכה האדם להשתלם בג' חלקי התורה האלו על בוריים. אז זוכה להשיג חלק הפשט שבתורה.
לכן, אין מה לבקש מישראל, פרט לדבר אחד. להתחיל לעסוק באמצעי שמביא תיקון לכלים, הלימוד הנכון של חכמת הקבלה. זהו האמצעי היחיד, אשר יש ביכולתו להביאנו אל העצמאות, החופש, השלום והעתיד המובטח.
הרב קוק:
ואותה התשוקה לנסתר, הנמצאת ביחידי האנושיות בכל דור ודור, היא נטיית האורה היותר גדולה, שבמקורה היא נטיית החרות העליונה, החפצה לנתק כל חבל מצמצם ומתיש כח.
האמצעי האמיתי לתיקון הוא הלימוד המושך את האור מלמעלה, ומעלה את האדם מלמטה למעלה. אנו נזקקים ללימוד הנכון שמביא את האור.
בעל הסולם:
ולפי"ז, יש לשאול, א"כ, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים מחשבתו ית' שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע. והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.
ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו.
בעל הסולם:
ובזה תבין מש"כ בזוהר דבחבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא, וכן עוד בהרבה מקומות, שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה, וכן אמרו ז"ל המאור שבה מחזירו למוטב, ודקדקו זה בכונה גדולה להורותינו דרק המאור שבתוכיותה, כתפוחי זהב במשכיות כסף בה צרור זו הסגולה, להחזיר האדם למוטב, דהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכונה, שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה.
לימוד חכמת הקבלה פוּתַח ונכתב על בסיס ניסיוני בלבד. לכן, מובן שאין המדובר בעיסוקים פילוסופיים, פסיכולוגיים או אנטומיים, וברור מאליו שאין הכוונה לעיסוק בכל מיני צורות שונות ומוזרות של "קבלה מעשית", אשר מקובלים כבר התריעו רבות מפניה.
בעל הסולם:
אפשר להעזר לפרש ענינים מחכמת הקבלה, על פי חכמות חיצוניות, היות שחכמת הקבלה היא השורש לכל, וכולם כלולים בה. יש שנעזרו מאנטומיה עד"ה "מבשרי אחזה אלוקי", ויש שנעזרו מחכמת הפילוסופיה, והאחרונים השתמשו ביותר בחכמת הפסיכולוגיה. אבל כל אלה אינם נבחנים לפירוש אמיתי, משום שאינם מפרשים כלום בחכמת הקבלה גופה, אלא רק מראים לנו איך יתר החכמות כלולים בה, ולכן המעיינים לא יכולים להסתייע ממקום אחד למקום אחר... אף על פי שחכמת עבודת ה' היא החכמה הקרובה יותר, לחכמת הקבלה, מכל החכמות החיצוניות. ואין צריך לומר, שאי אפשר להסתייע כלום מהפירושים על פי חכמת האנטומיה, או על פי פילוסופיה. ועל כן אמרתי, שאני המפרש הראשון על פי שורש וענף, וקודם ונמשך. ולכן אם יבין אדם מתוך פירושי איזה עניין, הוא יכול להיות בטוח שבכל מקום שימצא אותו העניין בזוהר ובתיקונים, יוכל להסתייע, כמו בפירושים על הנגלה שאפשר להסתייע ממקום אחד לכל המקומות.
וסגנון פירושים על פי חכמות חיצוניות הוא ביטול זמן, כי אינה אומרת יותר מבחינת עדות מאמיתיות האחד על השני, והנה חכמה חיצונית, אינה צריכה לעדות, כי ההשגחה הכינה חמשה חושים לעדותה, ובקבלה: (על כל פנים) צריכים להבין טענת הבעל דבר, בטרם שמביאים עדים על הטענה.
בעל הסולם:
להלן ברצוני לתת למעיין, מושג בהיר להבין, את האיסור להשתמש בקבלה מעשית, וכן בכשפים וכל מיני מיסתורין (מיסטיציזם) הנהוג בעולם, וזאת כדי להמציא בסיס נאמן להמשיך ממנו מחקר מדעי.
על מדוכה זו התקבצו בימינו הרבה מלומדים, המתאמצים להביא העניין תחת מחקר מדעי נסיוני והרבה מחשבה הקדישו לחכמה זו. ולפי ידיעתי, לא מצאו עדיין בזה כל בסיס מדעי הראוי לשאת ולתת בו. והוא, מטעם חסרון ידיעתם במקור של המסתורין הללו, שאין שכל אנושי יכול להגיע שם.(תכונתה של חכמת הנסתר בכללותה)
הלימוד הנכון של חכמת הקבלה מיועד רק לאנשים שמרגישים רצון לכך. אותם הביא הבורא למצב של בחירה. הפצת הקבלה צריכה ליצור בעולם סביבה כזאת, שבה, לכל אדם המקבל מלמעלה "נקודה שבלב" תהיה נגישות ללימוד חכמת הקבלה. כיום מושקעים מאמצים רבים להעמדת מגוון אמצעים ללימוד חוכמת הקבלה לרשות האדם, דרך אינטרנט, ספרים, ערוצי תקשורת שונים ועוד. על הפצת חכמת הקבלה לספק לכל אדם החפץ בכך ולכל העולם סביבת לימוד נכונה המאפשרת התפתחות רוחנית ראויה.
בעל הסולם:
ומעתה כל מבקש ה', מוכרח להחזיר את הקבלה על כסא מלכותה - ולהחזיר את העטרה ליושנה.
הרב קוק:
אל מי יש לנו לעזוב את העבודה הנכבדה והקדושה של הרמת קרן ישראל על ידי הרמת קרן אור חכמת ישראל באמת? האם לא אנו תלמידי חכמים שבארץ ישראל השרויים במקום האורה, הננו המוכשרים לזה ביותר מכל המון אחינו הנפוצים בגולה? הלא עלינו החובה היסודית להוציא את אור החמה של תורת אמת מנרתיקה, כדי להאיר לכל ישראל היושבים גם במרחקים וגם לכל העולם כולו.