אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שני המאורות הגדולים / סקירה ספרותית: מן המקורות
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

סקירה ספרותית: מן המקורות

מטרת פרק זה היא להקנות לקורא מושג מקדמי באשר להקבלות הקיימות במשנתם של שני המקובלים. בתחילת הפרק תבוא סקירה קצרה של מקורות מובחרים מכתבי הרב קוק ובעל הסולם; בחלקו השני של הפרק נעמוד על עיקרי ההקבלות במשנותיהם של הרב קוק ובעל הסולם, בנוגע לאופן לימוד הקבלה והפצתה. בגוף הספר נעמיק ונרחיב יותר בנושאים אלו.

א. כתבי הרב קוק ובעל הסולם

כתבי הרב קוק

אחדים מחיבוריו של הרב קוק התפרסמו בחייו, אבל חלקים מרובים מכתביו ראו אור רק אחרי פטירתו, ואט אט הם מוסיפים להתפרסם על ידי ממשיכי דרכו. כתיבתו המפוזרת הביאה לגישה מפוצלת בעריכת כתביו. בנו הרצי"ה בחר להבליט את המימד הארצישראלי-רוחני בעריכת הקובץ "אורות". לעומת זאת, הבליט הרב דוד הכהן ("הנזיר") את המימד הקבלי-מדעי במשנתו של הראי"ה בעריכת "אורות הקודש".

על עיקרי כתיבתו של הרב קוק אומר הרב ישעיהו שפירא [1]:

השקפת עולמו של הרב קוק ז"ל נובעת כולה ממקורות היהדות. יש בה מעין מזיגה של עיוני הקבלה והמחקר הישראלי. אולם הגורמים של הקבלה הם המכריעים ביותר.

הוא ראה את עיקר החיים בנסתר ולא בנגלה. לדידיה "עולם הנסתר, בחומר וברוח, עשיר באין ערוך יותר ויותר מהעולם הגלוי עם כל הופעותיו" [2].

רבים ממאמריו, שהתפרסמו בזמנם בכתבי עת ועיתונות, לא נקבצו עדיין בספר. כתיבתו מאופיינת בעושר רב. מחשבותיו שפעו ללא הרף, והן הועלו על הכתב בספרים, בחוברות, בשירים, במאמרים ובמכתבים. אין ספק, שמאחורי כתיבתו של הרב מסתתרת תפיסה עקבית, ששורשיה נעוצים בראיית הנסתר, המתפשטת לכל תחומי החיים.

כך מתאר הרב משה צבי נריה את כתיבתו של הרב קוק:

הוא כותב מתוך עומס רוחני רב, זרמי עיונו שטפו כנהר שוטף וים מחשבתו גאה גאה, כתיבתו היתה התפרקות מה למטענו המתגבר והולך, העובר על גדות נפשו. לפי כך אין מוקדם ומאוחר בתורתו ואין סדר למשנתו. הרוצה לעמוד על סוף דעתו - צריך לצרף את הדברים ולסדרם. נסיון הסדור נעשה כבר על ידי מוציאי ספריו לאור ומסדרי מתניתא אלו עוזרים בהרבה להבנתו, מקרבים אותנו לדעתו, אולם לעומת זאת מקפחים את הרגשת הגעש הטבעי שבדבריו, התסיסה שבהם, מרחיקים אותנו מהרגשת להט אישיותו, לפי כך חביב ויקר עד לאחת ספרו הגנוז "ערפילי טוהר". ספר זה שהדפס ללא כל עריכה וללא כל סידור ואשר משום כך גנזוהו-באמת אור גנוז הוא! בו בספר שניצל בנס מידי עורכים ומסדרים מתגלה הוא ז"ל כמו שהוא.

הרב משה צבי נריה, משנת הרב, עמ' 5

בכתביו הוא קורא שוב ושוב, בעיקר לתלמידי החכמים, לממש את ייעודם על ידי פנייה ללימוד הקבלה:

הרב קוק:

מי שמרגיש בעצמו אחרי כמה וכמה נסיונות שנפשו בקרבו מתיישבת במנוחתה רק בעסק רזי המיותרת, ידע נאמנה כי לכך נוצר, ואל יבהלוהו כל מניעות שבעולם, גשמיות וגם רוחניות מלהיות רץ אל מקור חייו ושלמותו האמיתית.

אורות הקודש ח"א, עמ' פח

הרב קוק הקדיש את רוב כתביו לתיאור התהליך הרוחני, המתרחש בשורשים העליונים, המוכיח לנו, למעשה, שאנו מצויים בחיזיון רוחני ולא בחיזיון גשמי. הרעיון, שכל הקיים יונק את לשדו מחכמת הקבלה, עובר כחוט השני במשנתו, ואילו כל תחלואי העם, הבאים לידי ביטוי בפילוג ובמשבר העמוק בלימוד התורני, נובעים כולם מחוסר ההתאמה לשורשים הרוחניים. הצלחתו הגשמית של העם תלוייה בהצלחתו הרוחנית.

בא הרב קוק וגילה בקבלה את נשמת הרבים, את מאורעותיה, סכנותיה, ירידותיה, הצלותיה, גאולותיה, צירופיה וזכוכיה, עליותיה ושגשוגיה של הנשמה ההיא, כלומר של כללות נשמת ישראל, והסתכל אף בנשמתו של היחיד רק מתוך האספקלריה של נשמת הרבים.

הלל צייטלין, הקו היסודי בקבלה [3]בתוך: אוהב ישראל בקדושה, כרך ה', עמ' 183

כי דורנו זה הוא דורו של משיח... מה שאצל אחרים היה, באופן היותר טוב, רק "אתחלתא דגאולה", היה אצלו הצעדים הראשונים של הגאולה עצמה, והתגלותו הראשונה של המשיח עצמו.

שם, עמ' 187

עקב תפקידו הציבורי רם המעלה, גילה הרב קוק מעורבות רבה בחיי הקהילה, ובאמצעות פרסום מאמריו בעיתונות העממית יצר קשר ישיר עם כל שכבות האוכלוסייה היהודית בארץ. כמו כן, הוא פרסם גילויי דעת בנושאים מגוונים שהעסיקו את הציבור דאז. בכתביו עסק רבות בשאלת מוכנותו של הדור לתפקידו כאור לגויים. הוא הירבה לבטא את דעתו על תום תקופת הגלות ועל השיבה לארץ ותחילת הגאולה, בהדגישו את יחודיותה של נשמת ישראל לעומת אומות העולם.

במאמריו בעיתונות, ובאגרות שכתב, הוא חוזר ומתאר את "ארץ ישראל" כהוויה רוחנית אשר אל מדרגתה בקודש מחויבים כל ישראל לשוב. הוא הדגיש את סגולת הנשמה הישראלית המתעוררת בתום תקופת הגלות שלאחר חורבן הבית, ועמד על מעלתה של חכמת ישראל על פני שאר החכמות. כתביו של הרב קוק גילו את דרכי מחשבתו המקורית, וסללו את דרך התחייה השלמה. ניתן לראות בכתביו עד כמה השקיע בחשיפת מהותה הפנימית של נשמת הדור, בנסותו להבין ולהרגיש את המשבר הקשה שעובר עליו. שאיפתו העיקרית היתה לעורר את אנשי התורה, כדי שיגלו את המאור שבתורה. בדומה לבעל הסולם, הוא ינק את תורתו מספר הזוהר ומכתבי האר"י, וכך הוא מעיד על עצמו:

הרב קוק:

אין שום דבר מהדעות והמחשבות שלי, שאין לו מקור בכתבי האר"י ז"ל.

לשלושה באלול ח"א, פסקה מו

כתבי בעל הסולם

לעומת כתיבתו הספונטאנית והשופעת של הרב קוק, סגנון כתיבתו של בעל הסולם שונה בתכלית. מטרתו היתה להתאים את כתיבתו לצרכי הדור, הבשל לתיקון ולמימוש ייעודו הרוחני בארץ ישראל ובעולם כולו. הוא כתב את ספריו בשפת הקבלה, המשתמשת בשמות ובחוקים קבועים, כבכל שפה מדעית, כדי להביע תופעות רוחניות, והנעזרת לשם כך בנוסחאות, שרטוטים וטבלאות. שפת הקבלה מחלקת את הנשמה הכללית לחלקים, נותנת שם לכל חלק על פי תכונותיו, ומתארת את היחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין העולם החיצון. כל מה שנמצא בעולמנו מתחיל, בהכרח, בעולם עליון, וממנו יורד, מדרגה אחר מדרגה, עד לעולם שלנו. קיים קשר הדוק בין השורש (הסיבה לתופעה) לבין הענף (התוצאה המתקבלת בעולם). הגדרת הקשרים בין שורש לענף מתוארת על ידי מקובלים בשפה מדויקת, היא שפת הענפים. יש לזכור, שהמילים בספרים לקוחות, אמנם, מעולמנו, אך אין לפרשן במובנן הפשטני. מאחורי מילים אלה מסתתרות תכונות רוחניות, שבשום אופן אינן קשורות לעולם שלנו.

כל השיטות שקדמו לבעל הסולם היו מיועדות ליחידי סגולה שקיבלו התעוררות מלמעלה ונכנסו לסודות הקבלה. עד לתקופתנו, שיטת הלימוד היתה "פה אל פה", כלומר, שיטת הוראה אישית ממורה לתלמיד. כך נשמר מעטה הסודיות במשך כל הדורות הקודמים. החידוש של בעל הסולם היה בכך, שהתאים את לימודי הקבלה לדור שלנו, לנשמות שבשלו כבר ללמוד את החכמה ישירות מהספרים. הוא הלביש את החכמה בלבוש פשוט וברור יותר, כדי להקל עלינו לקלוט את הקשר בין מה שקורה לנו לבין הכתוב בספרים. הוא גורם לנו להבין ולהרגיש, שזאת היא בעצם שיטה לגילוי העולם שסביבנו, ואפשר להשתמש בה בצורה מעשית ויומיומית.

סוג הנשמות בתקופתנו מתאפיין בשכלתנות ובחשיבה מדעית לוגית. לקבלה, כמו לכל מדע אחר, יש מנגנון מדויק משלה לחקירת העולם העליון. תחושותיו הרוחניות של האדם מתוארות בצורה טכנית. במקום רגשות וחוויות משתמש בעל הסולם בווקטורים, והיחסים ביניהם נמדדים באופן מספרי (דרגות עביות).

גם בעל הסולם לא הוסיף דבר לשיטת האר"י, אלא רק העמיק והרחיב אותה, הוא כתב פרשנות מפורטת יותר לכתבי האר"י ולספר הזוהר. הודות לפרשנות זאת, כל אחד החפץ ללמוד את חכמת הקבלה ולהתקרב לעולם הרוחני מסוגל לעשות זאת. שפת הקבלה היא שפת הספירות. תשע הספירות הראשונות הן היחס של הבורא לנברא, והספירה האחרונה, "מלכות", היא הנברא עצמו. שפה זו מתארת צירופי ערכים של התכללויות בורא בנברא, ומזככת בכך את השפה מהגשמת הרוחניות. לכן אפשר ללמוד מספריו ללא כל חשש מהגשמת המושגים הרוחניים, ובלי לשגות בדמיונות מיותרים.

על כתיבתו אומר בעל הסולם:

בעל הסולם:

וזהו שטרחתי בביאורי זה, להסביר את עשר הספירות, כפי שהורה לנו החכם האלוקי האר"י ז"ל, על פי טהרתן הרוחנית המופשטת מכל מושגים מוחשיים, שיוכל כל מתחיל לגשת אל החכמה בלי להכשל בשום הגשמה או טעות, אשר עם הבנת עשר הספרות האלו יפתח הפתח גם להסתכל ולדעת איך להבין ביתר העיניינים בחכמה הזאת.

תלמוד עשר הספירות ח"א, עמ' יג

בעל הסולם:

והאמת אני מודיע לך, שלא הוספתי שום דבר על הכתוב בכתבי האר"י... והנה עיקר וקוטב כל הביאורים שבחיבורי, הוא גילוי האור חוזר, אשר האר"י ז"ל, קיצר בו, להיותו מגולה די באר, לכל המקובלים, עוד מיסודם של הראשונים מטרם ביאתו לצפת ת"ו... ואיני רוצה לבלבל המעיין, רק להדריך אותו בדרך נאמן ובטוח.

אגרת כט, תרפ"ז

חיבורו, "תלמוד עשר הספירות", נחשב לספר לימוד עיקרי, וקיימים בו מאפיינים מובהקים של "ספר הנחיה ללומד", בעל שיטה מובנית לכל דבר. הודות לחלוקתו הפנימית של הספר באופן של נדבך על גבי נדבך, וקביעת סדר לימוד שיטתי, הופך את הספר לברור ונגיש, גם לקורא המתחיל.

הלימוד מתוך ספר זה, הכתוב בשפת הקבלה, מעורר את האורות המקיפים [4], שמתקנים את האדם. בתקופתנו, לא קיימת שיטה אחרת לתיקון. שיטה זו מיועדת לכל אחד, גם לאלה שאין להם כל הבנה ברוחניות. עצם הלימוד מספרים הכתובים בשפת הקבלה יוצר קשר נסתר עם המדרגה הגבוהה שבה נמצא הכותב, ומושך אלינו אור מקיף. על האדם מוטל רק להשתוקק להבין.

בעל הסולם:

למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה? אמנם יש בזה דבר גדול הראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם.

הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנה

על סגולה זאת הטמונה בכתבים אומר הרב קוק:

הרב קוק:

אחת מהנפלאות של רזי התורה היא שבזמן שהאדם לומד את העניינים הנשאים האלה מתוך אהבה ורגש פנימי, אע"פ שאינו יכול לתפוש את העניינים בהבנה שכלית בהירה, מכל מקום הם מרוממים את כל מהותו, ואח"כ מבהיקים העניינים עליו את אורם, עד שנחלי נהרי חכמה מתפשטים עליו, והוא מוסיף ע"י התעלומה הפנימית, הבלתי ברורה, שכל בהיר ומחשבה ברורה בדרך הופעה בחוג השכלתו.

אורות התורה י, י

היסוסיה של היהדות לתת היתר פומבי לחכמת הקבלה נעוצים בטבע המנוגד שבין חכמת הקבלה והדת. הדת היוותה פתרון בגלות, ושמרה על צביונו המיוחד של העם במשך אלפי שנים. אולם היא היתה מותאמת לחברה סגורה, המשמרת את הקיים בלי לפתוח את שעריה לחידושים ושינויים מפתחים. מכאן נובעים האיסורים החלים בימינו על לימוד חכמת הקבלה, שאותם קבעו בשעתם המקובלים עצמם. אלה המצדדים עדיין בגישה הישנה אינם מוּדעים לשינויים מהותיים ביותר המתרחשים בימינו. שני האישים, הרב קוק ובעל הסולם, מתריעים מפני בזבוז זמן, העלול להאריך לחינם את סבלו של העם. שניהם מצאו כי בדורנו ישנן נשמות צמאות, הבשלות כבר ללימוד חכמת הקבלה, והדור ראוי למימוש רעיונותיה. שינוי שיטת לימוד הקבלה הוא בהתאם לשינוי הזמנים: כיום, אין די כבר בקיום מצוות מעשיות ובשמירה על אורח חיים יהודי. כיום נדרשת מאיתנו, בנוסף לכך, התפתחות פנימית עם מוּדעות ופעולה מתוך בחירה, ולא מחמת דחיפה חיצונית על ידי סבל וייסורים. עלינו להשיג באופן פנימי את מהות התורה והמצוות ואופן פעולתן עלינו; עלינו להכיר כיצד פועלת המציאות, את דרכי ההנהגה וההשגחה. עלינו להיות אקטיביים. לפעול בעצמנו, לבנות בכל רגע את הרגע הבא שלנו, לבנות את עתידנו.

הרב קוק:

אבל עכשיו נשתנו עלינו הזמנים. ההכרה הלאומית הולכת היא וחודרת בקרבנו ואין אנחנו חפצים באונאת עצמנו כלל. איך יתכן הדבר שאנחנו נעמיד את מצב האומה על פי יסוד רפוי כזה, שהוא מוכחש מכל ההכרה הפנימית שלנו ומכל המסורת והאמונה כולה. ישראל הוא גוי צדיק שומר אמונים, ואבינו הראשון נשתבח באמונתו "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", ואין קץ לשבח וקילוס של תכונת האמונה המפוזרים בספרי קודשנו, וזהו דבר פשוט ומבואר לכל "דרחמנא ליבא בעי". ועתה, לעת הבנין היסודי של האומה, נבוא אנחנו ונעמיד יסוד מטעה כזה שדי לנו במצוות אובטומטיות, שיעשו מטעם קונסטיטוציה או "מקבעת" לאומית, לא בתור דבר ה' ותורתו, אלא בתור מצוות אנשים מלומדה, היתכן להיות כדבר הזה?

מאמרי הראי"ה, עמ' 42

הרב קוק:

וכל זמן שהארטודקסיה אומרת בעקשנות דווקא, לא, רק גמרא ופוסקים לבדם, לא אגדה ולא מוסר, לא קבלה ולא מחקר... הרי מדלדלת את עצמה, וכל האמצעים שהיא לוקחת בידה להגן על עצמה מבלי לקחת את סם החיים האמיתי, אור התורה בפנימיותה, הם לה לא לעזר ולא להועיל, והיא מתמלאה עי"ז בקצף... מהדבר הגלוי ומוחש, הנגלה שבתורה ובמצות לבד, שאינו יכול בשום אופן לבא ולהביא למטרתו, בכל הדורות וביותר בדורנו, כי אם ביחד עם התרחבותם של שורשיו המרובים הרוחניים.

אגרות הראי"ה ח"ב, עמ' רלב

ב. ההקבלה במשנתם של הרב קוק ובעל הסולם

מחקרים קודמים

הקשר בין שני המקובלים זוהה ונחקר כבר בעבר. הרב יהודה ליאון אשכנזי, "מניטו" (1922—1996) [5], ביסס את תורתו על תורתם של הרב קוק ושל בעל הסולם ולימד מכתביהם. הוא עמד על עיקרי תפיסתם בקבלה בחוברת הנקראת "חכמת הקבלה של הרב קוק ושל הרב אשלג" (תשנ"ז), שנערכה על ידי הרב שלמה חיים הכהן אבינר, שהיה בצעירותו אחד מתלמידיו של הרב אשכנזי.

המקובלים הישראליים, הרב קוק מהאסכולה של ווילנה, והרב אשלג מהאסכולה של וורשה, שהחליטו שניהם לעלות לארץ, מאחדים את המטפיסי של האר"י והפסיכי של הבעל-שם-טוב. הם מדברים בבת אחת ברמת השכל וברמת הרגש שהתפתחו בתקופת ימות הביניים. אכן החברתי-הסוציאלי אינו שייך לשכל לבדו או לרגש לבדו, אלא לשניהם גם יחד.

הרב אשכנזי, חכמת הקבלה של הרב קוק והרב אשלג, עמ' 11

שני מקובלים אלה יוצרים את תשובת חכמת הקבלה למציאות של ימינו.

הרב אשכנזי, חכמת הקבלה של הרב קוק והרב אשלג, עמ' 11

אליעזר שביד [6] עומד אף הוא על ההקבלה בין שני המקובלים הללו וכך הוא כותב:

אי אפשר להסיח את הדעת מן ההקבלה בין הרב הלוי לבין הרב הכהן: שניהם היו הוגי-דעות "חרדיים", ארצישראליים, שניהם היו ביודעין יוצאי דופן בחוג החרדי, שניהם העזו להתמודד חזיתית עם אתגרי המודרנה בלי לחשוש מלימוד כלים עיוניים מבתי מדרשה שלה; שניהם התעמקו במקורות העיוניים של הקבלה והסתמכו עליה; שניהם היו בטוחים שהשעה היא שעת אתחלתא מוחשית של הגאולה; שניהם תפסו ודאות זו כאסמכתא מוצקה, שעל-ידה הצדיקו את העזתם הרעיונית, ושניהם אמנם העזו לומר - וגם לפרסם בגלוי - שאחד מממדי הגאולה המובהקים ביותר היא העלייה ברמה הרוחנית הכללית של הדורות האחרונים, שעל כן דברים שהיו בעבר בבחינת סודות מוצפנים אפשר, ועל כן גם מצוה, לגלותם עתה, כדי להביא להתפשטות הגאולה.

אליעזר שביד, "בין חורבן לישועה", עמ' 197

השוואת משנתם של הרב קוק ובעל הסולם

א. קירוב הגאולה בישראל

בעל הסולם:

כי קבלה בידינו שיש חיוב מוקדם להגאולה אשר כל אומות העולם יודו לתורת ישראל בסו"ה ומלאה הארץ דעה, דוגמת יציאת מצרים שהיה חיוב מוקדם שגם פרעה יודה לאלקים אמת ולמצותיו וירשה להם לצאת, וע"כ כתוב שכל אחד מהאומות יחזיק באיש יהודי ויוליכהו לארץ הקדושה, ואינו מספיק מה שיוכלו לצאת מעצמם.

שופרו של משיח

הרב קוק:

"ועשרה אנשים מכל לשונות הגויים יחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלקים עמכם". אז תכיר החברה האנושית כולה, כי אחרי תיקון הלב, להיות לב בשר, מלא יושר חנינה חסד ורחמים, ראוי וכשר הוא לירודים שבבנ"א שיהיו כולם מסורים תחת חסות מעולים וצדיקים חכמי לב, שתהיה דאגתם עליהם מתיחסת כיחס הקנין ובזה ימצאו אשרם ובטחונם בחיים.

אגרות הראי"ה ח"א, עמ' צה

בעל הסולם:

ותבין אמנם מהיכן יבא לאומות העולם דעת ורצון כזאת, תדע שהוא ע"י הפצת החכמה האמיתית שיראו בעליל אלקים אמת ותורת אמת.

והפצת החכמה בהמון מכונה שופר, דוגמת השופר שקולו הולך עד למרחק המרובה, כן יתפשט הד החכמה בכל העולם, שאפי' האומות ישמעו ויודו כי יש חכמת אלקים בקרב ישראל.

שופרו של משיח

בעל הסולם:

ותפקיד הזה אמרו על אליהו הנביא, כי גילוי רזין דאורייתא מכונה תמיד בשם גילוי אליהו: וע"ד שאמרו ז"ל יהא מונח עד שיבא אליהו, וכן תשבי יתרץ קושיות ואבעיות. ולפיכך אמרו שג' ימים (שהוא רמז ידוע) קודם ביאת המשיח, ילך אליהו על ראשי ההרים ויתקע בשופר גדול וכו', ותבין רמזים האלו שאין ענין השופר הזה רק גילוי חכמת הנסתר בהמון גדול, שהוא תנאי מוקדם ומחויב לבא בטרם הגאולה השלימה.

שופרו של משיח

ב. גילוי רזי תורה

הרב קוק:

כשהאומה צריכה לפעולות גדולות צריכה היא לגלות ביותר גילוי סתרי תורה, ומה שהוא כבוד ה' נעשה כבוד מלכים. וזה נעשה אחר שעברה התרדמה ונעשה יקיצה. ובעיקבתא דמשיחא "ויקץ כישן ד'", ע"כ צריך לבאר דברים פנימיים באר היטב.

פנקס י"ג, קמ

הרב קוק:

המגמה של התגלות רזי תורה היא המטרה האידיאלית בחיים ובמציאות. המחשכים שתוכן הקודש מתכסה בהם, הם גורמים להקטין את רוח האדם, ולהזעיר את שאיפותיו, וממילא הרי הוא מתדלדל, והחברה כולה מתדלדלת בדלדולם של היחידים, האומה מתרוששת ברוחה ע"י התרוקנות הרוח של בניה.

אורות הקודש ח"א, עמ' קמב

בעל הסולם:

חיוב גמור בהחלט על כל אדם מישראל, ללמוד ולהבין רזין דאורייתא וכל דרכי השפעותיו ית' לתחתונים, שהם עיקר חכמת האמת ושכר הנשמות לעתיד לבא.

הקדמת פי חכם

ג. דרכי הפצת הקבלה

כאמור, בין הרב קוק לבעל הסולם שררה ידידות אמיצה. שני ההוגים ראו את הנחיצות בהפצת חכמת הקבלה ורעיונותיה ברבים, בשפה הראויה לדורנו. לדידם, הזמן היה ראוי לכך. בזאת ראו את יעודם המשותף, ועל בסיס זה התפתחו ביניהם יחסי קרבה והערכה הדדיים שתוארו, כאמור, בהקדמה הביוגרפית.

הרב קוק העריך את שיטתו של בעל הסולם, ומצא אותה מתאימה לאופן החקירה האנליטי המוטבע בנשמות בתקופתנו, עובדה שחייבה את בעל הסולם לבנות את השיטה לגילוי העולם הרוחני בצורה שכלית-מדעית, ובאופן המבוסס על כתבי האר"י.

כך מתאר הרב משה צבי נריה את הרב קוק, לאחר שעיין הרב בחבורו של בעל הסולם "הפתיחה הכוללת" לספרו "פנים מאירות ופנים מסבירות":

כי מרן הרב זצ"ל, אמר על עצמו, כי "שיטתו היא להלביש את השגתו בשפה ספרותית", עד שכמעט לא יוכר מה שמתלבש בה, רק לאנשים יחידי סגולה המבינים", והוסיף ואמר כי המחבר (מהרי"ל אשלג ז"ל) "יש לו דרך ושיטה נכונה, המתאימה מעט לזמן הנוכחי".

הרב משה צבי נריה, מועדי הראי"ה, עמ' תמו

בפנימיות הכתוב נשאר אותו גילוי רגשי, אותם גילויים של אורות וכלים, אותה התפעלות מהאלוקות; אך העטיפה החיצונית הותאמה לנשמות בדורנו, המגיעות להתפתחות הרוחנית מתוך המדע והחכמה, מתוך כך שמיצו את החקירה המדעית של העולם הזה וראו כי אין הן יכולות להסתפק בכך עוד, והן מחויבות להשיג את המקור ואת שורש המציאות.

הרב קוק מתאר את הקושי בהפצת הרעיונות הנשגבים לדורנו:

הרב קוק:

הידיעות הסודיות היותר עליונות אין מגמתן להתפשט בעולם בהתפשטות כמותית, שידעו מהן רבים, כי זהו דבר שאי אפשר.

אורות הקודש ח"א, עמ' פו

הרב קוק:

רזים צריכים להיות מוסברים ומובנים על ידי רזים דוקא, ולא על ידי דברים גלוים.

אורות הקודש ח"א, עמ' קח

אבל דורנו הוא כאמור דור מיוחד הזקוק בכללותו לאורה של חכמת הקבלה. לכן הרב קוק ראה את התאמת השפה ליכולות הקליטה של הדור כנושא מרכזי שיש לעסוק בו.

הרב קוק:

השאלות הרוחניות הגדולות, שהיו נפתרות רק לגדולים ומצוינים, מחויבות הן להפתר עכשו, בהדרגות שונות, לכלל העם. ולהוריד דברים נשאים ונשגבים ממרום עזם, עד עמק הדיוטא הרגילה ההמונית, - צריך לזה עושר רוח גדול ואדיר, ועסקנות קבועה ומורגלת, שרק אז תתרחב הדעה, ותתברר השפה, עד כדי להביע הדברים היותר עמוקים בסגנון קל ופופולרי להשיב נפשות צמאות.

עקבי הצאן, עמ' קמד

כלומר יש צורך גדול להביא את הרבים למוּדעוּת לשורשים הרוחניים של המציאות שהעם חי בתוכה. משימה זו מוטלת על מקובלים בעלי ההשגה של דורנו. עליהם מוטל לנסח את חכמתם בשפה ובסגנון המותאמים להמון העם.

הרב קוק:

כל למוד שבעולם הוא בא במדה מעותקת שמדתו היא מדת התרגום, שהוא הכשר וחינוך המביא אל המעמד המקורי העתיד, "אז אהפך אל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'".

ראש מילין, הערות, הערה ו

הרב קוק:

לפנינו חיוב ההרחבה וקביעות העסק בצד הפנימי שבתורה, בכל עניני הרוח שבה, הכוללת במובן הרחב חכמת ישראל הרחבה, שפסגתה הגבוהה היא דעת אלקים באמת על פי עמקי רזי תורה הצריך בימינו בירור, ליבון והסברה למען יהיה הולך ומובן, הולך ומתפשט בכל שדרות עמנו.

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 317

אמירה דומה אודות הצורך להגיש את הקבלה לקהל הרחב נמצאת גם אצל בעל הסולם:

בעל הסולם:

לפי השערתי הננו בדור עומדים ממש על סף הגאולה, אם אך נדע איך להתפשט חכמת הנסתר בהמון.

שופרו של משיח

בעל הסולם:

וכיון שכן הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה.

הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, אות ה

הפצת הקבלה בהמון ולימודה אינה עוברת על שום איסור בגילוי סתרי תורה.

הרב קוק:

אבל עצם דברי החכמה הם כמו לימוד דברי האגדה ומוסר בבינה יותר עמוקה מהדרך הפשוט לכל, ואין זה בכלל מע"ב [מעשה בראשית] ומע"מ [מעשה מרכבה] כלל לענין האיסור...

והדבר מפורסם שהוא ז"ל [בעש"ט] הי' אומר, שלימוד הקבלה ע"פ הספרים אין זה בכלל נסתר כלל, ואם אולי לא הי' חפץ לדבר בזה בפני ההמון הפשוט, אבל לפני קיבוץ של ת"ח הלא גילה הרבה מאד ומפורסם הדבר שהיו לו עשיריות תלמידים שלמדו אצלו, ובודאי לא הי' מעכב מללמדם דרכי-הקבלה לפי שיטתו גם בהיותם מקובצים, ולא חש משום הא ד"אין דורשין"... דאין זה הלימוד שבדרך הבנה שכלית בכלל מעשה בראשית ומעשה מרכבה...

ובודאי שאין זה יסוד ראוי להאמר שישתנה דין המשנה בשינוי הזמנים מצד עקבתא דמשיחא, אבל זה פשוט שערך המדרגות של הענינים הנקראים בשם "נסתרות" הולך הוא ומשתנה ע"פ הפרסומים שהרעיונות הכמוסים הולכים ומתפשטים בין הלומדים הרגילים, וכשאנו רואים בדברי הגאונים, למשל בפירוש ר"נ גאון ז"ל על דברי חז"ל: אמר לו הקב"ה נסתר, ואח"כ נתפשטו כמה ידיעות גנוזות, עד שחדלו דברים כאלה מלהיות כמוסים...

והרמב"ם במו"נ לא השביע בהקדמתו כ"א למי שיפרש דבר שלא ביארו כבר חכמי ישראל, אבל מה שכבר כתוב בספר חדל להיות נסתר.

אגרות הראי"ה ח"ב, עמ' סט

ד. פנימיות וחיצוניות התורה

הן הרב קוק והן בעל הסולם מצאו הכרח לקדם את לימודי פנימיות התורה לסדר עדיפות גבוה יותר שהיה מצוי באותו זמן אצל הלומדים. גישתם לאופן לימוד התורה כפי שמצטיירת במובאות הבאות, מדגישה את חשיבות העיסוק בחלקה הנסתר, הפנימי של התורה, דהיינו בחכמת הקבלה, גם לצד העיסוק בתלמוד ובמשנה. הסיבה לכל הייסורים טמונה בכך, שהעוסקים בתורה מחזקים את חלקה החיצוני בלבד, ולא את חלקה הפנימי, ובכך מעוררים את התחזקות הכוחות המחריבים בעמי העולם.

בעל הסולם:

ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות, שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת... וכן בעובדי השי"ת שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שה"ס הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהוא הגוף עצמו...

ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו... הנה אז גורם במעשיו, גם בפנימיות וחיצוניות דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם ח"ו להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמ"ש (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו.

הקדמה לספר הזוהר, אות סו

בעל הסולם:

וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה כעורים מגששים קיר. שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים על פנימיות התורה, ואז המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם, כל אחת לפי מהותה, כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אוה"ע, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם. ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמ"ש ז"ל (יבמות ס"ג) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. דהיינו כמ"ש בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו.

ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמ"ש ז"ל (בבא קמא ס) ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם. וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם. שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אוה"ע יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכן (ישעיה מ"ט) והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה. וז"ש בזוהר נשא דף קכד ע"ב וז"ל בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר וכו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי דהיינו כמבואר. אכי"ר.

הקדמה לספר הזוהר, אות עא

בדומה לבעל הסולם, אבחנתו של הרב קוק בנוגע לאופן לימודי הקבלה היתה ברורה.

הרב קוק:

כל זמן שלא נותנים לנפש הפנימית את מזונה הטבעי, היא הולכת ונמוגה מתדלדלת ומתנוונת, על כן... צריכים להבקיע את האור וביד רמה לקבוע תלמוד קבוע ומסודר, חוק ולא יעבור... של התלמוד הרוחני... עד שבא אל גבול החכמה האלוקית שבמקור ישראל - חכמת האמת והקבלה וכל פרטיה.

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 319

הרב קוק:

לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה. וזאת היא הצעקה הגדולה המקפת בעזה דורות רבים, מימי הנביאים, הסופרים והחכמים, גדולי הדורות הראשונים והאחרונים. גדולי הכשרון שבנו פנו להם בעיקר אל הצד המעשי שבתורה, וגם שם רק במקצועות מיוחדים, עבדוהו והרגילוהו בחינוך, והצד ההרגשי, ויותר מזה הצד העיוני, ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו ממילא, הקדשי ההופעי, שבו הגאולה והישועה גנוזה, אותו עזבו לגמרי, ולגס-רוח ומשוגע יחשב גם מי שבא ותובע את העלבון הגדול הזה, מרועי האומה. הקול הגדול של חוקרינו האלהיים, של חסידינו העליונים, של המקובלים הטהורים באי בסוד ד', קדושי המבט ואדירי הרצון, חוכי ישועה וצופי גאולה, היה לקול קורא במדבר...

רואים בדורנו, אלמלי נתנדבו חלק רשום מבעלי הכשרון, הממולאים בתורה ובשכל טוב, לעבוד את כרם ד' בתוכו פנימה, לעסוק בטהרתם של מושגי האמונה והעבודה, בבירורן של הדיעות בעניני האלהות, הנבואה, רוח הקודש, הגאולה והצפיה לתשועה, תשועת האומה ותשועת העולם, תיקוני הנשמות של היחידים ושל הרבים, תיכון הרוחות של הדורות העוברים, העתידים, וההוה על גביהם. גבורה אחרת היתה פורחת ועולה בעדר ד' הנפוץ. הוד נורא ועליון היה מתפרש ומתגלה על המון רב של חכמי תורה, וזוהר עליון היה משתפך מהם על האומה כולה ועל העולם כולו.

אגרות הראי"ה ח"ב, עמ' קכג

הרב קוק ראה את עיקר הבעיה בהתרכזות חכמי התורה בתלמוד המעשי ובהזנחת פנימיות התורה.

הרב קוק:

ירד הרבה כוח הלימוד של עומקה של תורה מצד העיוני, שהיא אמתת חכמי הדת, ועתה נוגע הדבר עד נפש האומה, על כן אנחנו חייבים לעורר בזה הרבה מאוד.

אגרות הראי"ה ח"א, עמ' נב

הרב קוק:

הראויים להיות מודרכים מחלק המחשבה שבתורה ובחכמת אלוקים... אינם רשאים ואינם יכולים להשתמט מכשרונם זה... על כן הם מכריעים הרבה בדעותיהם והרגשותיהם את כללות האומה.

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 319

ה. לימוד הנגלה והנסתר

הרב קוק ובעל הסולם מבהירים את יחסי הגומלין בין שני תחומי הלימוד, של הנסתר והנגלה, כדלהלן:

הרב קוק:

כשם שמנויה וגמורה היא, שאם רואה אדם, שהצלחתו היא ברוחניות התורה ובחכמת האמת, וקשה לו העיון ההלכותי, אז חיובו הפנימי הוא לקבע את החלק היותר עקרי מזמנו לעיון ההוא המסתגל לרוחו, כמו-כן אם רואה אדם שלמודו בסתרי תורה מקדש אותו, מעלה את רוחו ומקרבהו אל הקדושה בהרגשת לב ושכל פנימי, ומהלמוד הנגלה אינו רואה את הפרי הנחמד הזה, ולא עוד אלא שאינו מספיק לגרש ממנו את גסות הנטיות, שהוא מרגיש ברוחו, אז מופת גמור הוא שתקונו הוא בלמוד החלק הזה של אור התורה הפנימי של חכמת האמת. וכשירגיש בקרבו צחצוח וטהרה כזו, עד שגם הלמוד הנגלי יעודדהו במדרגת הקודש, יוכל להרבות גבולו יותר, עד שימלא את תפקידו יפה, וישוב עוד להתענג עוד בלמודי הרזים העליונים. לאכול ולשבעה ולמכסה עתיק. והכל לשם שמים בכונה טהורה. ולא בזה ענות עני.

אורות התורה י, ג

בעל הסולם:

כי מה שכתב [הרב חיים ויטאל], "מוטב לו שיניח את ידו הימנו אחר שבחן מזלו בחכמת הנגלה", אין הכוונה על מזל של חריפות ובקיאות, אלא כמו שביארנו לעיל, בפירוש בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, כלומר, שעמל ויגע בתורת הנגלה ועדיין היצה"ר בתוקפו עומד ולא נמוח כלל, כי עדיין לא ניצל מהרהורי עבירה, כמ"ש רש"י לעיל בביאור בראתי לו תורה תבלין, עש"ה. ולפיכך, מיעץ לו, שיניח את ידו הימנו ויעסוק בחכמת האמת, משום שקל יותר להמשיך המאור שבתורה בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מביגיעה בתורת הנגלה...

מזהירה אותנו הברייתא (חולין כ"ד) שאין לצפות יותר מחמש שנים, ור' יוסי אומר רק ג' שנים (ע"ש בחולין דף כ"ד), אשר די ומספיק לגמרי לזכות בחכמת התורה, ואם לא ראה סימן יפה בשיעור זמן כזה, לא ישטה עוד את עצמו בתקות שוא ומפוחי כזב, אלא ידע, שלא יראה עוד סימן יפה לעולם. ולכן יראה תיכף, למצוא לעצמו איזו תחבולה יפה, שיצליח על ידה לבא לשמה ולזכות בחכמת התורה. והברייתא לא פירשה את התחבולה, אלא שמזהירה, שלא ישב באותו המצב ויחכה עוד.

הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות כב

ו. מתן רשות

הרב קוק מתאר את השינוי שחל בדורו בענין ההקלות בלימוד הקבלה. בעבר כשהדור לא היה בשל, הציבו המקובלים ללימוד הקבלה תנאים מוקדמים של לימוד "ש"ס ופוסקים" לכל פרט ופרט.

הרב קוק:

הרי שפשוט הוא, שמי שכבר מוכן עכ"פ, ע"י מילוי כרסו בבשר ויין, הרי הוא קרוא לשום לימוד קבע ולא ארעי בפנימיותה של תורה. ומובן שהקביעות חייבת להיות, בבינה ובעומק בחריפות ובבקיאות, כדרך גדולת הלימוד שבהלכה ללומדים המובהקים, כ"ח וחד לפום חורפיה. אמנם נשתנו עלינו הענינים בשני עקרים חשובים. העיקר האחד הוא, לעשות הנחות וקולות בעניני ההכנה שהחמירו כ"כ הראשונים בה, מפני שהמדה של מילוי כרס בבשר ויין היא מדה הצריכה לשיעורים הרבה. הדורות הראשונים היו נוהגים להחמיר בה הרבה, והמקובלים היותר אדירים החלו כבר מאז להקל בזה, ולהעמיד את תוכן הדבר על מדתה של לומדות בינונית, כמפורסם מדבריו של הרמ"ק בספרו "אור נערב"...

ובדורנו, שהעריגה הרוחנית מצד אחד מתגדלת היא בכלל, עד שאנו קובעים יסוד לומר, שהחלק היותר גדול מתחלואי הדור הוא בא מתוך צמאון בלתי-מרווה זה, לא משתבשים כ"כ אותם הנתבעים ממעמקי רוחם לצדד כדברי המקילים בזה, שהיו גדולי עולם. עכ"פ לאותם המרגישים בקרבם גם הם צמאון רוחני גדול, ומתחילים עכ"פ להרגיש שע"י מילוי רוחני, של דברים גדולים קדושים אלהיים עליונים ירגישו בקרבם הרוחה אצילית, והם הם העומדים תמיד על מעמד של זירוז לעשות עיקר גדול מהתורה הנגלית והמצות המעשיות, אלא שהם חפצים שלא יסתפקו בזה לבד, מבלעדי האור הגנוז המחיה את הכל ומעודד את כל.

אגרות הראי"ה ח"ב, עמ' רלא

הרב קוק:

והנה זאת צריך למודעי, כי אף שאמת נכון הדבר, שאין שיעור וערך למעלת ההוגה בדברי אלקים חיים, בספר הזוהר וכל הנלוים אליו, ובדברי חכמי אמת וביותר בכתבי האריז"ל הברורים, ואע"פ שלא בא עדיין למדה זו להבין בעומק העיון את יסוד הענין, "ודילוגו עלי אהבה" וסוף הכבוד לבא, כי ע"י העסק התמידי יגלו שערי אורה ופתחי חכמה לכל הולך בתם בדרך ד', אשר חמדה נפשו לקרבה אל היכל מלך הכבוד חי העולמים ב"ה, וע"כ ברוכים יהיו כל המתנדבים לעסוק בחכמה אפילו שעה או שתים ביום מדי יום ביומו, אף שעיקר יסוד עיונו ולימודו יהי' ענינים אחרים שבמקצעות התורה, איש איש כפי עבודתו וחפץ לבבו, בתורת ד' חפצו, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ויחשב כאילו עומד הוא כל היום תמיד בחצרות ד' ומשכנותיו ברזין דאורייתא.

מ"מ על יחידי הסגולה, הנגשים אל ד' לעורר לבבות יקרים לעזרת ד' בגבורים, החובה והמצוה לקרא בגרון את אשר דברו חכמי אמת, הראשונים כמלאכים זי"ע, כי כל חכם ותמים לבב, אשר ימצא בנפשו הכנה ותשוקה לאור חכמת האמת הברה והגנוזה, יהיה משתדל לקבע בה עיקר עסק תלמודו, כדי שיזכה באמת בכתרה של תורה הפנימית.

אגרות הראי"ה ח"א, עמ' פא

הרב קוק:

סתרי תורה, מתוך שהם באים ממקור עליון, מחביון העז של פנימיות הנשמה, חלק אלוה ממעל, בשביל כך הם יכולים להכנס אל כל הלבבות, גם ללבבות האלה שלא באו למדה של דעה רחבה לקנין מדע רחב ועמוק. וכשהם משתמשים בכשרונם זה, שהוא הנטיה לרזי עליון, עם הידיעה בחולשה המדעית שלהם, שהיא ממלאתם ענוה, אז מביאים הם ברכה לעולם, ומגלים הם בחפצם הטהור אור גדול של דעת קדושים.

אורות התורה י, ה

הרב קוק ובעל הסולם רואים עצמם כ"קול הקורא במדבר". קול הקורא לעם, דווקא בעת משבר גדול וסכנה עצומה, לקחת את "המעולה שבתרופות", ולגלות את פנימיות התורה. בכתביו של בעל הסולם אנו רואים, כי למרות דלותו הרוחנית של הדור, לכאורה, הדור האחרון הוא הדור הראוי, כפי שנקבע בספר הזוהר ועל ידי מקובלים מכל הזמנים:

בעל הסולם:

ובעוה"ר חזר ונהפך הגלגל בדורינו זה, וירדנו פלאים, כמו מאגרא רמא לבירא עמיקתא, ונוסף עלינו התנגשות העמים, אשר בלבל כל העולם כולו, ונעשו הצרכים מרובים, והדעת קצרה, ומשובשה בזוהמת החומר, הנוטל חלק בראש, ועבדים רוכבים על סוסים, ושרים לארץ יהלכו, וכל הנאמר במתניתין במסכת סוטה הנ"ל נתקיימה בנו בעוה"ר ושוב נעשה מחיצה של ברזל...

אמרו חז"ל אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, היינו שכולם יהיה פרושים מרדיפה אחר התאוה והכבוד, שאז יהיה אפשר לקבוע מדרשות ברבים, להכינם לביאת מב"ד כנ"ל. או בדור שכולו חייב דהיינו בדור כזה, שפני הדור הוא כפני הכלב, ויראי חטא ימאסו, וחכמת סופרים תסרח בהם וכו' (מתניתין מס' סוטה), אשר אז לאידך גיסא, יהיה אפשר להסיר השמירה היתירה, וכל הנשאר בבית יעקב ולבו דופק להשגת החכמה והתכלית, קדוש יאמר לו ויבוא וילמוד כי אין עוד חשד ופחד...

אנו שבעוה"ר נתקיימה בנו כל דברי רז"ל האמורים מראש לעקבתא דמשיחא (מס' סוטה), שבדור כזה שוב אין פחד מלגלות חכמה, כמו שהארכנו לעיל, וע"כ דברי מגולים ומסודרים.

הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, אות ד

הרב קוק:

על ידי העדר הלימוד, הוכרחה להשתרש הדעה, שיש איסור וסכנה עצומה בלימודה של חכמת האמונה, ושאין טוב יותר לאמונה מלהניחה שוממה, בלא עיבוד, בלא פיתוח והפרחה. ובזה החשכה מתגברת, המעשים מתעוותים, הדעות מיטפשות וכנסת ישראל נמוגה ביגונה. על כן אנו חייבים לגדע כל בריחי הברזל, ולהראות בפועל בעולם שישנה חכמת האמונה במציאות, ושיש מה ללמוד, ושהסכנה היותר איומה היא בהעדר הלימוד של האמונה.

אוצרות הראי"ה ח"ב, עמ' 323

[1] הרב ישעיהו שפירא - האדמו"ר החלוץ (1891–1945) היה ממייסדי תנועות "תורה ועבודה" והפועל המזרחי. ראה: שפירא, ישעיהו, מרן הרב רבי א.י. הכהן קוק זצ"ל (ג' אלול, יום הזכרון השמיני להסתלקותו), אהל שם, חוברת ב', תש"ג, עמ' 27.

[2] אגרות הראי"ה ח"א, עמ' רלב.

[3] הצופה, שנה ב', גל' 228, כ"ט באלול תרצ"ח (25.9.38), עמ' 6.

[4] אור מקיף - הוא אור המיועד להתלבש בנשמה.

[5] נצר למשפחת מקובלים ספרדית וצאצא לאחד מתלמידי האר"י, הוגה דעות וממורי הדרך המרכזיים שקמו ליהדות צרפת בדור שלאחר השואה. לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1967, עלה הרב אשכנזי ארצה, ורבים התקבצו סביבו והושפעו מתורתו. תלמידיו הידועים: הרב אורי שרקי, הרב יהושע צוקרמן.

[6] חתן פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל.

חזרה לראש הדף
Site location tree