הקדמה
הקדמה
מאת סר ארתור צ'רלס קלארק, מדען וסופר, מחבר הספר "אודיסיאה בחלל"
כל המנסה לכתוב על העתיד חייב להפיק לקחים מכל כישלונות העבר. אפילו בתחום הטכנולוגי המצומצם, התחום היחיד שבו כל חיזוי הוא בגדר האפשר, לא הייתה הצלחה רבה בניסיונות החיזוי. בתחום החברתי לא ניתן בעצם לחזות דבר מראש, ואכן איש לא חזה את אירועי העשור האחרון באירופה. לכן ספר זה דן בסוגיה מרכזית: אין צורך לחזות את העתיד, אלא ליצור אותו. מעשינו היום יעצבו את ההתרחשויות של מחר, ובייחוד את האופן שבו אנו תופסים את האתגרים הניצבים בפנינו, ואת החזון שאנו מפתחים כדי להתמודד אתם.
אנשים הנכשלים בחיזוי העתיד נחלקים לשתי קבוצות: קבוצת הפסימיים חסרי התקווה וקבוצת האופטימיים במידה מופרזת. נמחיש את הדברים בעזרת דוגמאות אחדות.
משהגיעו לבריטניה החדשות בדבר המצאתו החדשה של אלכסנדר גראהם בל, הכריז מנהל משרד הדואר בהתנשאות: "האמריקנים זקוקים לטלפון, אך לא אנחנו. לנו יש המון נערים שליחים". בעיניי זהו היעדר דמיון. לעומת זאת, המקרה הבא, המתבסס על אותה דוגמה, מלמד על כישלון בתעוזה: כאשר שמע ראש העיר של אחת הערים בארצות-הברית על המצאת הטלפון, הוא הפריז בהתלהבות: "אני רואה בעיני רוחי את היום שבו בכל עיר יהיה טלפון".
אביא דוגמה נוספת לכישלונו של אדם שהיה נחוש להיטיב לחזות את העתיד. בסוף המאה התשע-עשרה הרצה נשיא חברת בוני הכרכרות בבריטניה בפני עמיתיו על המכונית שזה עתה הומצאה, ואמר: "טיפש מי שיתכחש לעתידה החשוב של המכונית, אך טיפש גדול יותר הוא מי שיהין לחשוב כי היא תשפיע כהוא זה על הסחר בסוסים ובכרכרות".
ספרו של ג"ד ברנל, "העולם, הבשר והשטן", אחד מטובי הספרים שנכתבו על חיזוי העתיד, נפתח בביטוי מרשים: "יש שני סוגים של עתיד - עתיד הרצון ועתיד הגורל, ותבונת האדם מעולם לא השכילה להבדיל ביניהם". עתיד הגורל לא ייחשף אלא לאחר שיתגשם, אך ההיגיון מרמז לנו שהעתיד של הרצון עשוי להיות מכריע להתגשמותו.
כאן, בנקודת הכאוס הגורלית, נפגשים העתיד של הגורל והעתיד של הרצון, במקום שבו הרצון, שהפך למנהל המיומן של הבלתי צפוי, מאפשר לבחור בין תרחיש של התמוטטות לבין תרחיש של פריצת דרך.
מוטב שניצור את העתיד האמיתי ולא רק נחזה אותו, שכן אם נוכל לדעת אותו, מה יהיה טעם החיים?