פרמטרים לשינוי
הנתונים שהצגנו עד כה אומרים לנו שאנו מתקרבים למצב קריטי: עולמנו הפך להיות בלתי יציב מבחינה כלכלית, חברתית ואקולוגית. התעקשות על ערכיה ומנהגיה של הציוויליזציה של העולם המודרני, הרציונליסטי והמניפולטיבי תעמיק את הקרע שבין עשירים ועניים, צעירים וזקנים, בעלי הידע ואנשי השוליים, והיא אף עלולה להפוך את האטמוספרה לסביבה עוינת לבני אדם.
כדי לשרוד על פני כוכב הלכת שלנו עלינו ליצור עולם המסתגל טוב יותר לתנאים שיצרנו בעצמנו. אם לא נשנה את התודעה שלנו, לא נהיה מסוגלים לשנות את התרבות השלטת היום ולהתגבר על הבעיות שנוצרו כתוצאה מחשיבתה המכנית, המניפולטיבית וקצרת-הרואי.
אחד המיתוסים הגדולים בעידן התעשייתי הוא שיש להפריד בין האנשים ולנתק את הקשר בין האינטרסים שלהם לבין אינטרסים של אחרים. ההיבט הקודם של מיתוס זה קיבל הכשר מתפיסת העולם המבוססת על פיזיקה קלאסית, הגורסת כי בדומה לנקודות המסה של ניוטון, נראה כי בני אדם הם גושים בלתי תלויים ועצמאיים של חומר מאורגן שרק כלפי חוץ נראים קשורים זה לזה ולסביבתם.
הכלכלה הקלאסית חיזקה מיתוס זה בכך שהתייחסה לפרט כאל שחקן אנוכי, הרודף אחר האינטרסים של עצמו, תוך שהוא מנחם את עצמו ומניח שהאינטרסים שלו עולים בקנה אחד עם האינטרסים של הזולת תודות לכוחות השוק.
אבל המדעים בימינו אינם תומכים בדעות אלה. היום ידוע כי כל קוונט קשור לקוונט אחר, וכל יצור חי קשור ליצורים חיים אחרים במערכת אקולוגית. וכך, כלכלנים יודעים שיש קשר הדוק בין האינטרסים של אנשים בודדים, מדינות בודדות ועסקים פרטיים, לבין כוחות המערכת הבין-לאומית - כולנו חלקים ממערכת אחת, מגוף אחד גדול הכולל את האנושות כולה.
הוליזם במדעים החדשים
עמדתו המתהווה של המדע כלפי האדם, כלפי הטבע וכלפי היקום היא הוליסטית במובהק. ההוליזם המתהווה של המדע מאשר את הרעיונות פורצי-הדרך של המדינאי והפילוסוף הדרום-אפריקני יאן סמאטס.
בספרו משנת 1926, "הוליזם והתפתחות", כתב סמאטס שהוליזם הוא "העיקרון המעורר את יחידות חומר הגלם או האנרגיה הלא מאורגנת של העולם, מנצלן ומארגן אותן, מעניק להן מבנה, אופי וייחודיות מסוימים, ויוצר בעבורן יופי, אמת וערך". במובן זה, טוען סמאטס, הוליזם הוא "הבסיס של תפיסת העולם החדשה בתוך המסגרת הכללית של המדע".
בתקופתו של סמאטס היה המדע חומרני ואטומיסטי: שיטת המחקר העיקרית שלו הייתה פירוקן של המערכות שנחקרו ובדיקת כל חלק במבודד. לאחר מכן ניסו חוקרים לשחזר את המערכת הכוללת על בסיס יחסי גומלין בין חלקיה. במערכות מורכבות - ואפילו אטום בעל שני אלקטרונים או יותר הנעים סביב הגרעין שלו הוא מערכת מורכבת ודינמית - השיטה נתקלה בקשיים שלא היה אפשר לפתור אותם בקלות.
למעלה מ-50 שנה נדרשו עד שהמגבלות של ניסיון זה ביחס לרוב המערכות המעניינות את המדע, מאטומים ועד אורגניזמים וגלקסיות, הרשימו את הממסד המדעי.
כיום הוליזם אינו רק פילוסופיה "בתוך המסגרת הכללית של המדע", אם נשתמש בביטוי של סמאטס, אלא מודל יסודי חדש: סימן ההיכר הבסיסי של תאוריות מדעיות עצמן. הדבר מקרב במידה רבה את המדעים החדשים לסלילת דרך לקראת ציוויליזציה שבה חשיבה הוליסטית חלה על כל הדברים שבטבע ובחברה.
המפגש בין המדע ובין התרבות המתהווה כיום מציין תקופה חדשה בהיסטוריה. הלך הרוח המכניסטי והחומרני של העידן המודרני פער תהום עמוקה בין המדע לבין דרכים אינטואיטיביות לתיאור חזון העולם. הוא חייב את האנשים להאמין במדע או באינטואיציה של חכמות עתיקות.
תהום זו הופיעה בעולם המערבי בראשית העידן המודרני. המדע קיבל לגיטימציה מן הכנסייה בסוף ימי הביניים בתנאי שיגביל את עצמו ל"פילוסופיה של הטבע", וישאיר את "פילוסופיית המוסר" - כל מה שכרוך בערכים, מוסר, נפש ונשמה - לתאולוגיה הנוצרית.
ג'ורדנו ברונו הועלה על המוקד משום שהפר את התנאי הזה, ואילו גלילאו ניצל בזכות הבחנתו הדקה בין תכונות עיקריות, כגון מוצקות של גוף, התפשטותו, צורה, מספר ותנועה, לבין תכונות משניות כגון צבע, טעם, יופי או כיעור. הוא תבע חופש מדעי רק עבור חקר התכונות מהקבוצה הראשונה.
הפרדת המחקר של העולם החומרי מעולם הרוחות והנשמות לא מנעה ממדענים גדולים לחפש את הקשר שביניהם. מייסדי המדע המודרני היו הוגי דעות בעלי השקפות אינטגרליות. ברונו, גלילאו, קופרניקוס, קפלר וניוטון עצמו היו בעלי הארה אינטואיטיבית עמוקה ואף מיסטית.
אינטואיציה לא חסרה גם לענקי המדענים במאה העשרים. כפי שמעידים כתביהם, הארה אינטואיטיבית הייתה מרכיב מרכזי בהגותם של אלברט איינשטיין, של ארווין שרדינגר ושל נילס בוהר, כמו גם של וולפגנג פאולי ושל קרל יונג, והזכרנו אך קומץ מהם.
כיום ההוליזם המתהווה של המדעים החדשים מציע לא רק אפשרויות חדשות להתגבר על הפיצול המטריד, שאותו כינה חוקר התרבות האנגלי צ'רלס פרסי סנואו "שתי התרבויות" של הציוויליזציה המערבית, אלא גם מקנה חשיבות לסוג החשיבה העשוי לכוון את עולמנו הכאוטי לעבר ציוויליזציה שלווה יותר ובת-קיימא. חשיבה זו מבוססת על גילויי המדע המודרני המראים בבירור כי היקום הוא מערכת אחת שלמה, שכל חלקיה קשורים זה בזה ומשפיעים זה על זה.
(הערת העורך: להרחבה בנושא התהוות ההוליזם של המדעים מומלץ לעיין בנספח).
אמונות ותפיסות שעבר זמנן
ציוויליזציה חדשה עלולה שלא לקרום עור וגידים אם נשב בחיבוק ידיים ונמתין להנחת אבן הפינה של המפגש ההוליסטי בין התרבות החדשה למדע המודרני. חלקים נרחבים בחברה חייבים ליטול חלק פעיל במלאכה, כלומר אתם ואני והאחרים שסביבנו. עלינו להיפטר מאמונות מיושנות ומתפיסות לקויות, כגון אלה שנפרט עתה.
הכול הפיך: הבעיות הפוקדות אותנו הן הפוגות זמניות של דאגה, ולאחריהן הכול יחזור למסלולו. כל שעלינו לעשות הוא להתגבר על הקשיים שצצים תוך שימוש בשיטות בדוקות ומנוסות לפתרון בעיות, ובמקרה הצורך בשיטות לניהול משברים. עסקים שלא כרגיל התפתחו מתוך עסקים כרגיל, ובמוקדם או במאוחר הם ישובו למצבם זה.
אם נישאר באמונתנו שהבעיות הפוקדות אותנו אינן אלא הפרעות זמניות בתוך סטטוס קוו שאינו משתנה וייתכן אף שאינו בר-שינוי, שום בעיה שנחווה לא תשנה את חשיבתנו ואת התנהגותנו. בבסיסה של אמונה מיושנת אך עקשנית זו מונחות תפיסות לקויות כמו "טכנולוגיה היא הפתרון", הגורסת כי תהיה הבעיה אשר תהיה, טכנולוגיה יכולה להציע פתרון או שניתן לפתח אותה כדי שתעשה זאת.
טכנולוגיה יכולה להיות רבת-עוצמה ומתוחכמת, אך היא נשארת בסך הכול כלי: יעילותו של כלי זה תלויה באופן השימוש בו. אפילו הטכנולוגיה הטובה ביותר היא חרב פיפיות.
כורים גרעיניים מייצרים אנרגיה בכמות כמעט בלתי מוגבלת, אולם הפסולת שהם מייצרים ונזקיה מציבים בעיות בלא פתרון. הנדסה גנטית יכולה ליצור צמחים עמידים בפני וירוסים ועשירים בחלבון, מינים משופרים של בעלי חיים, הספקה גדולה של חלבון מן החי וכן מיקרואורגניזמים המסוגלים לייצר חלבונים והורמונים ולשפר את הפוטוסינתזה. מצד שני, היא גם יכולה לייצר נשק ביולוגי קטלני וחיידקים פתוגניים, להרוס את הגיוון ואת האיזון שבטבע, וליצור חרקים ובעלי חיים חריגים ותוקפניים במידה יוצאת דופן.
טכנולוגיות המידע יכולות ליצור ציוויליזציה המקיימת קשרי גומלין עם אוכלוסיות שונות ובה בעת השומרת על מאפייניה הייחודיים, וכן לקשר בין אנשים השונים זה מזה באזרחותם, בתרבותם ובמוצאם האתני. אולם כאשר רשתות מידע נשלטות בידי קבוצות כוח שיצרו אותן, הן משרתות רק את האינטרסים הצרים של מיעוט קטן ודוחקות לשוליים את כל האחרים. רשת האינטרנט, הטלוויזיה והתקשורת האלקטרונית והכתובה בצורתן הנוכחית מספקות את צורכיהם של אלה היכולים להשתמש בהן ומתעלמות מכל היתר. הן גם משמשות כלי שרת בידי גורמים פורעי חוק, ואף לצורכי תעמולה ופשע.
החיים הם מאבק שבו רק החזק שורד: ראשיתה של אמונה זו במאה התשע-עשרה, והיא מתבססת על ההבנה העממית של התאוריה של דרווין על אודות הברירה הטבעית. תפיסה זו טוענת שבחברה, כמו בטבע, "כָּל דְאַלים גבר", כלומר החזק ביותר שולט. פירושו של דבר הוא, שאם ברצונך לשרוד עליך להיות מוכן למאבק הקיומי - מוכן יותר מכל הסובבים אותך.
העתקת הדרוויניזם של המאה התשע-עשרה לתחום החברתי היא מסוכנת, כפי שהוכיח "הדרוויניזם החברתי" שאימצה האידאולוגיה הנאצית של היטלר. היא הצדיקה כיבוש שטחים בשם הערך של יצירת מרחב מחיה, וצידדה בכיבוש עמים אחרים בשם החוסן והטוהר הגזעי.
בימינו, תוצאות הדרוויניזם החברתי מדלגות על תוקפנות מזוינת ופועלות בדרך מעודנת יותר אך במובנים מסוימים אכזרית לא פחות: מאבק בין מתחרים בשוק החופשי. תחרות חופשית וחסרת מעצורים מעמיקה את הפערים שבין עניים ועשירים ומרכזת עושר ועוצמה בידי מנהלי החברות ובידי בעלי ההון בעולם. היא מתייחסת למדינות ולאוכלוסיות שלמות כאל לקוחות וצרכניות, ואם הן עניות, היא רואה בהן גורמים שוליים במשוואות הקובעות מהי הצלחה בשוק העולמי.
ככל שכספך רב יותר, אתה שמח יותר: רובם המכריע של האנשים בעולם המתועש מאמינים שיש קשר בין כסף לבין הרגשה טובה. סקרי דעת קהל של גאלופ מצאו ששלושה מכל ארבעה צעירים אמריקנים הלומדים בקולג', סבורים ש"חיוני" או "חשוב מאוד" שהם יהיו מבוססים מבחינה כלכלית. בסקר של רופר משנת 1996, השיבו 63 אחוזים מהאמריקנים כי "הרבה כסף" הוא הגורם העושה את החיים לטובים.
אולם האמונה בדבר הקשר שבין עושר לאושר אינה נתמכת על ידי ניסיונם של אנשים. לו הייתה אמת באמונה זו, היו אזרחי המדינות העשירות צריכים להיות מאושרים יותר מאזרחי המדינות העניות. אך סקר של רונלד אינגלהרט הראה שמרגע שמדינה הגיעה לתוצר לאומי גולמי של כ-10,000 דולר לאדם, כל גידול נוסף בעושר אינו מגדיל את תחושת הרווחה של האזרחים. תושבי בולגריה אינם נהנים משגשוג כלכלי וגם אינם שבעי רצון, וכך גם תושבי סקנדינביה ומערב גרמניה. לעומת זאת האירים טוענים כי הם שבעי רצון בדיוק כמו הגרמנים והסקנדינבים, אף שהתל"ג שלהם נמוך בחמישים אחוז ויותר.
מאז שנת 1957 עלה שיעור התל"ג בארצות-הברית פי שניים ויותר, אולם רמת האושר הממוצעת ירדה: מי שדיווחו כי הם "מאושרים מאוד" מהווים 32 אחוזים בלבד מהאוכלוסייה. במקביל, שיעור הגירושין הוכפל, שיעור ההתאבדויות בקרב בני נוער גדל ביותר מפי שניים, הפשיעה האלימה גדלה פי שלושה, ורבים מאי פעם טוענים כי הם מדוכאים.
הפסיכולוג החברתי דייוויד מאיירס כינה זאת "תסמונת השפע הממריא והרוח המתכווצת". לדבריו, היום יותר מאי פעם יש לנו בתים גדולים ובתים הרוסים, הכנסה גבוהה ומצב רוח ירוד, זכויות מובטחות ואדיבות מופחתת. אנו מרוויחים היטב למחייתנו אך איננו חיים ברווחה. דומה כי כסף יכול לקנות הרבה דברים, אך לא אושר ורווחה. הוא יכול לקנות מין אך לא אהבה, תשומת לב אך לא חיבה, מידע אך לא חכמה.
מודעות חדשה
הצורך במוסריות אוניברסלית הוא ממשי. הישרדותה של האנושות קשורה קשר הדוק לסולידריות ולשיתוף פעולה בין כל בני האדם. אם נמשיך לנהוג כפי שאנו נוהגים היום, חלון ההכרעות הנוכחי יוביל אותנו לנקודת כאוס שבה המערכות שלנו יידחקו למסלול של התנוונות. טרור ופשע יטלטלו חברות, מלחמות וחוסר סובלנות יקרעו את רקמת היחסים הבין-לאומיים והביוספרה תחדל מלהסביר פנים ליושביה.
כיצד יכולה מוסריות אוניברסלית להתעורר ולהתפשט בחברה? באופן מסורתי, קביעת כללי המוסריות הייתה נחלתן של הדתות. עשרת הדיברות של היהודים והנוצרים, עיקרי האמונה של המוסלמים ועקרונות החיים של הבודהיזם הם רק דוגמאות לכך. היום ההגמוניה של המדע צמצמה את כוחן של תורות דתיות להורות לבני האדם כיצד להתנהג, ורבים נושאים את עיניהם למדע כדי לקבל הכוונה מעשית. ללא ספק הגיע הזמן לתת את הדעת בכובד ראש לערכים חדשים שיתקבלו על ידי כולם, ללא הבדלי אמונה, דת או מוצא.
בשנת 1968, כאשר הציג רוברט קנדי את מועמדותו למשרת הנשיא, הוא אמר: "יש אנשים הרואים דברים כמות שהם ושואלים למה; אני חולם על דברים שלא היו מעולם ושואל: למה לא?". לחלום את העולם כפי שהייתם רוצים לראותו אין פירושו להשתעשע בדמיונות שווא. כיום, כשאנו חיים בחלון של זמן המכריע את עתידנו, הדבר רלוונטי יותר מאי פעם.
מרגרט מִיד אמרה: "לעולם אל תפקפקו בכוחה של קבוצת אנשים קטנה לשנות את העולם; שום דבר אחר לא הצליח לעשות זאת". מהאטמה גנדי היה תקיף אף יותר: "היה אתה השינוי שאותו אתה רוצה לראות בעולם". הם צדקו. כאשר אתם מפתחים את המודעות, בידכם הכוח לשנות את העולם.
מדוע למודעות יש כוח רב כל כך? ההסבר לכך פשוט: בחלון הכרעות, אפילו "תנודות" קטנות יכולות לשנות את גורל המערכת. תנודה בדמותה של מודעות מפותחת יותר היא רבת עוצמה עד מאוד. מודעות מפותחת יותר פירושה חשיבה חדשה, והיא המפתח לציוויליזציה חדשה.
מעניין לציין כי אסטרונאוטים הטסים לחלל ורואים את כדור הארץ במלוא הדרו חשים קשר עמוק לכוכב הבית שלהם, והתחושה ממשיכה להתקיים בתוכם במשך כל חייהם. גם אנשים שהיו קרובים למוות בגין תאונה או מחלה קשה, חוזרים ממצב הכרתי משתנה זה ורואים את החיים מזווית אחרת.
הם רוחשים הערכה חדשה לקיום וכבוד לטבע; הם מפתחים רגישות לבני האדם ומגלים שהבדלים בין אנשים בתחומים שונים כגון, מין, מוצא, צבע, שפה, הכרה פוליטית או אמונה דתית, אינם מהווים איום אלא מעניינים ומעשירים. אנשים כאלה מבינים שאנשים אחרים, בין שהם שכנים ובין שהם מעבר לים או בני דורות שעדיין לא נולדו, אינם נבדלים מהם ואין מקום לשוויון נפש ביחס לגורלם.
במאמר שנכתב לפני 150 שנה, שכותרתו "חיים ללא עיקרון", ביקש הפילוסוף האמריקני הנרי דייוויד תורו שנפנה זמן כדי לחשוב כיצד אנו מבלים את חיינו. כאשר חיינו פוסקים להיות פנימיים ופרטיים, השיחה מתנוונת והופכת להיות רכילות גרידא. לעתים רחוקות אנו פוגשים מישהו שיכול לספר לנו חדשות שהוא לא קרא בעיתון או שמע משכן. ככל שהחיים הפנימיים שלנו נכשלים כך אנו הולכים לעתים קרובות יותר לדואר. "הבחור המסכן שמסתובב לו עם מספר המכתבים הרב ביותר, גאה בתכתובת המפוארת שלו, לא שמע מעצמו כבר הרבה זמן". הדברים נכונים במידה רבה כיום, ואנו אפילו איננו צריכים ללכת לדואר! אנו פשוט מדליקים את המחשב.
כיום האחריות מוטלת על כתפיך, על כתפיי ועל כתפי כל הסובבים אותנו. היא מופיעה בצורת אתגר: בחנו מחדש את החשיבה שלכם, פתחו את ההכרה שלכם. אם תעשו כן, התנועה האמיצה בדרך לציוויליזציה יציבה, שלווה ושלמה, עשויה להפוך לגל עצום שיטביע את הלך המחשבה שיצר את בעיותינו, וינחה אתכם ואת הסובבים אתכם בדרך לעולם שתוכלו לחיות בו ולהנחילו בלב שקט לילדיכם.
התחזית
פתגם רווח אומר כך: האופטימיסט מאמין שזהו העולם הטוב ביותר מכל העולמות, ואילו הפסימיסט חרד מכך שהאופטימיסט צודק. אולם איש מהם אינו עושה דבר-מה בעניין. הם יודעים כיצד ייראה העולם, ואין להם כל צורך, או אולי יכולת, לשנותו.
אנו חיים בתוך מערכת כאוטית, ליתר דיוק בחלון ההכרעות הכאוטי של מערכת משתנה, ואיננו צופים בה מן הצד אלא נוטלים בה חלק פעיל. איננו נדרשים לחזות מה יקרה, אלא לנסות להשפיע על המערכת באופן שמה שיקרה יעלה בקנה אחד עם מה שאנו רוצים שיקרה. אין נדרשת כאן גישה פטאלית ואף לא אופטימיות או פסימיות. הגישה הנדרשת היא אקטיביות.
במבט ראשון הסיכויים אינם גבוהים במיוחד. איום הטרור ההולך וגובר, התפשטות תופעת העוני, הפגיעה המתמשכת באיכות הסביבה, התנודתיות הגוברת באקלים, וכן המלחמה במזרח התיכון ובמוקדי מתיחות אחרים - כל אלה אינם מבשרים טובות לעתיד. המשך התפתחותן של מגמות מעין אלה סופו להוביל אותנו לפתחו של קץ הימים.
למרות זאת, עדיין לא מאוחר מדי. כיום אנו עדיין בחלון ההכרעות. אנו יכולים לשאוב מכך נחמה, אך אין בזה סיבה לשאננות. זמן ההפוגה של חלון ההכרעות, כמו עין הסערה, אינו נמשך זמן רב. בחברות אנושיות, כמו באקולוגיות של כוכבי הלכת, לא ניתן למתוח את החבל יתר על המידה. במוקדם או במאוחר הן יגיעו לנקודת שבירה.
מהם סיכויינו להצליח בכך? ממבט ראשון נראה כי הם רחוקים מלהיות טובים; כאמור, נראה שאנחנו מצויים כבר במסלול ההתרסקות, או לפחות סמוך לו. במבט שני, אין רע בלי טוב. לחיים באווירה של תסכול גובר ושל בעיות הולכות וגוברות יש גם היבטים חיוביים. זה עשוי להיראות פרדוקסלי, אך יש היגיון בדבר.
כל ניסיון לתמוך במערכת בעלת מבנה רעוע רק מאריך את אי-היציבות שלה, ומאחר שהמערכת אינה מסתגלת לתנאים החדשים שאליהם נקלעה, גובר חוסר היציבות ככל שחולף הזמן. פעולות תיקון מלאכותיות במערכת מעין זו, לא זו בלבד שאינן מועילות אלא יש בהן סכנה - הן מחילות חשיבה ישנה על בעיות חדשות. את זאת אנו עושים כיום.
על אף הסכנה, קרן אור אחת חודרת מבעד לענני הסערה הקרבה: ככל שיידחה השינוי היסודי הנדרש, יבינו רבים יותר עד כמה הוא נחוץ. בסופו של דבר תגיע השעה שבה אפילו צעדים מהפכניים יהפכו להיות בני-ביצוע ומציאותיים.
מהי דרגת המשבר המכרעת שבה יבינו אנשים את הצורך בשינוי יסודי ויהיו מוכנים לפעול למענו? את זאת לא נוכל לדעת, משום שמעורבים בכך גורמים פסיכולוגיים רבים שקשה לאמוד אותם. גורמים אלה משתנים מתקופה לתקופה ומתרבות לתרבות. אולם אנו יודעים שסף קריטי זה עדיין לא נחצה. ודאי כי המשבר נמצא על סף התרחשות, אך אין די בהבנה זו כדי לעורר את פעולות השינוי הנחוצות למניעתו.
מדיניות מתונה ושקטה היוצרת את הרושם כאילו המשבר מנוהל ביעילות לא תאיץ את המודעות לצורך בשינוי יסודי. באופן פרדוקסלי, דווקא מדיניות המחמירה את המצב יעילה יותר: היא מאיצה את המגמות החושפות לעין-כול את המשבר. לא בכוונה, אך ביעילות, היא מניעה אנשים לדרוש בכל תוקף שינוי יסודי; ודוחפת עוד ועוד אנשים בחברה לידי נקיטת פעולה.
בין שהדבר מוצא חן בעינינו ובין שלא, אנו חיים בעולם של מדיניות מידרדרת. במקום לשקוע בפסימיות או לעשות נפשות למען מדיניות שיעילותה חלקית וקצרת-טווח, עלינו לפעול למען העלאת המודעות לכך שהמערכת מעורערת מאוד וזקוקה בדחיפות לשינוי יסודי.
בעיות ואיומים משותפים עשויים ליצור סולידריות ורצון משותף לצאת מהמשבר. כך היה במלחמת העולם השנייה, בעת שהצבא הנאצי כבש מדינות באירופה: אנשים התעלו מעל לוויכוחים ולסכסוכים הפנימיים והתאחדו כדי להתמודד עם האויב המשותף. אין-ספור מעשי סולידריות נולדו אז. וכך היה גם בדצמבר 2004, כאשר הצונאמי טבח כפריים ונופשים תמימים באסיה, וגל של סולידריות ושל רוחב לב שטף את העולם.
יש לקוות שלא יהא עלינו להמתין לאסון נוסף שיהרוג מאות אלפים או מיליונים בטרם יתפתחו בציבור הרחב סולידריות ורצון להתמודד עם הבעיות המאיימות על כולנו. אין מדובר בתקווה מתחסדת, אלא בדחיפות עליונה. לא עת ייאוש היא לנו, אלא עת לעשייה. לא פעולות לטווח הקצר, אלא פעולות שתכליתן לחולל את השינוי היסודי.