אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / מגדל בבל הקומה האחרונה / תכנית הטבע - מיכאל לייטמן / הרצון - יסוד הטבע
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

הרצון - יסוד הטבע

חקירת החומרים השונים שבטבע מראה כי השאיפה הבסיסית של כל חומר ושל כל אובייקט היא לשמור על קיומו. עם זאת, בכל חומר מתבטאת שאיפה זו בצורה ייחודית: יש חומרים מוצקים שצורתם מוגדרת וקבועה ולכן קשה "לחדור לגבולם", אחרים שומרים על קיומם דווקא על ידי תנועה ושינויים. נשאלת אפוא השאלה, מה גורם לכל חומר להתנהג בצורה מסוימת ולהיבדל מחומרים אחרים? מה מכתיב את פעולותיו של כל אובייקט?

התנהגות החומר הנראית לעינינו דומה לתמונה על צג המחשב. אנו מתבוננים בתמונה שעל הצג ומתרשמים ממנה, ובו בזמן בעבור אנשי מחשבים מדובר בשילוב של פיקסלים וצבעים. מה שמעניין אותם הוא בעיקר הפרמטרים השונים של הכוחות היוצרים את התמונה. הם מבינים כי התמונה היא רק תוצאה חיצונית של שילוב מסוים בין הכוחות הללו. ברור להם אילו מרכיבים יש לשנות כדי לקבל תמונה בהירה יותר, חדה יותר וכדומה, ובזאת הם מתמקדים.

ממש באותה הדרך, כל אובייקט ומערכת הקיימים במציאות, ובכלל זה גם האדם הפרטי והחברה, הם שיקוף של הרכב כוחות מסוים המצוי בהם. הדרך להתמודד עם בעיה מסוימת מתחילה מהבנה של התנהגות החומר בדרגותיו השונות, ולשם כך עלינו לחדור מעט פנימה, אל הכוח הפנימי המעצב את החומר.

הכוח הפנימי המצוי בתוך כל חומר או אובייקט מכונה בשם הכללי "רצון להתקיים". כוח זה הוא שמעצב את צורת החומר ומגדיר את תכונותיו ואת התנהגותו. לרצון להתקיים יש אין-סוף צורות ושילובים אפשריים והוא נמצא ביסודו של כל חומר העולם. כל דרגה גבוהה יותר של חומר היא ביטוי לרצון להתקיים גדול יותר. הרצון השונה שבכל אחת מדרגות החומר - הדומם, הצומח, החי והמְדַבֵּר (אדם) - מעצב את התהליכים השונים המתרחשים בה.

הרצון להתקיים פועל על פי שני עקרונות: (א) לשמור על צורתו הקיימת, היינו להוסיף להתקיים; (ב) לצרף לעצמו את מה שהוא מרגיש שנחוץ לקיומו. הרגשת הרצון לצרף לעצמו דבר-מה היא שמבדילה בין דרגות החומר השונות.

בדרגת הדומם מצוי הרצון להתקיים הקטן ביותר. מכיוון שהרצון של הדומם קטן, אין הוא זקוק לצרף לעצמו דבר-מה חיצוני כדי להתקיים. כל רצונו הוא רק לשמור על צורתו הקיימת, על המבנה שלו ועל תכונותיו, כאטום, כמולקולה, כגביש וכדומה, וכל דבר אחר הוא דוחה.

בדרגת הצומח הרצון להתקיים גדול יותר ושונה מהותית מן הרצון שבדומם. הצומח משתנה; אין הוא "מסתפק" בשמירה על קיומו כמו הדומם, אלא עובר תהליכי התפתחות מסוימים. היחס של הצומח לסביבה הוא יחס אקטיבי. צמחים נעים לעבר קרני השמש ושולחים שורשים לכיוון מקור מים. חיי הצומח תלויים בסביבה שלו, בשמש, בגשם, בקור, בחום, בלחות, ביובש וכיוצא באלה. הצומח מקבל מהסביבה את הדברים הנחוצים לקיומו ולהתפתחותו, מפרק אותם ובונה מהם את הדרוש לו, מפריש את המזיק לו, וכתוצאה מכך הוא צומח. הוא תלוי בסביבתו הרבה יותר משהדומם תלוי בה.

לצומח יש מחזור חיים משלו, הצמח חי ומת. עם זאת, צמחים מאותו סוג גדלים באותה עונה בשנה, מתפתחים, חיים ונובלים לפי אותם חוקים. כלומר, כל הצמחים מאותו סוג פועלים באותה דרך ואין בהם פְּרָט מסוים בעל ייחודיות משלו.

ככל שהרצון להתקיים שבחומר גדול יותר, הוא גורם לאובייקט להיות תלוי יותר בסביבה ורגיש אליה יותר. קשר כזה מתבהר בדרגת החי, שלה רצון להתקיים גדול יותר מזה של הצומח. בעלי חיים משתייכים ללהקות. הם בעלי כושר ניידות ועליהם לנוע ממקום למקום כדי למצוא לעצמם מזון ותנאי קיום מתאימים. בעלי חיים צריכים לאכול בעלי חיים אחרים או צמחים ולקבלם ככוח לקיומם.

בדרגת החי כבר ניכרת התפתחות מסוימת של אישיות. באמצעותה חש בעל החיים תחושות ורגשות אישיים, והוא מפתח אופי משלו. כל בעל חיים מרגיש את הסביבה באופן אישי, מתקרב אל המועיל ומתרחק מהמזיק. מחזור החיים של בעל החיים הוא אינדיווידואלי: כל אחד נולד ומת במועדו, בשונה מהצמחים המתנהגים בהתאם לעונה.

הדרגה הגדולה ביותר של הרצון להתקיים היא דרגת האדם, דרגת המדבֵּר. האדם הוא היצור היחיד שהתפתחותו תלויה לחלוטין בזולת, והוא בעל תחושה של עבר, של הווה ושל עתיד. האדם משפיע בעצמו על הסביבה והסביבה משפיעה עליו. הוא משתנה ללא הרף לא רק מפני שלו עצמו טוב או רע במצבו הנוכחי, אלא גם כתוצאה מהרגשת הזולת הגורמת לו לחשוק בכל מה שיש לזולתו. יתרה מזאת, האדם רוצה שיהיה לו יותר משיש לזולת, או שלזולת יחסר כדי שישתפרו מצבו היחסי ותחושת הסיפוק העצמי שלו. משום כך מכונה הרצון שבאדם בשמות "אגו", "רצון ליהנות" או "רצון לקבל הנאה ותענוג".

אומר על כך "בעל הסולם": * "הרצון לקבל הוא כל חומר הבריאה, מראשה ועד סופה. עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל" [i].

האדם אינו רק "יצור חי המפותח מעט יותר", אלא שונה מדרגת החי במהותו. עם לידתו, האדם הוא יצור חסר אונים, אולם במהלך התפתחותו עולה מעלתו על כל היצורים האחרים. עגל צעיר שזה עתה נולד ושור מבוגר נבדלים זה מזה בעיקר בגודלם ולא בחכמתם. לעומת זאת, תינוק חסר כמעט כל יכולת. אט אט, במשך שנים ארוכות, הוא גדֵל ומתפתח.

התפתחות ולד של בעל חיים שונה מאוד מהתפתחות צאצא של האדם, ועל כך נאמר "שור בן יומו קרוי שור" [ii]. כלומר, עגל בן יומו נקרא מיד "שור" מאחר שבתהליך התפתחותו כמעט אין נוספות לו תכונות מהותיות. האדם, בשונה מכל היצורים האחרים, זקוק לתקופת התפתחות ארוכת-שנים. אמנם כאשר תינוק נולד הוא כמעט אינו רוצה דבר, אך במהלך חייו מתפתח הרצון ליהנות שלו עוד ועוד.

כאשר מופיע בנו רצון חדש, נולדים בנו צרכים חדשים ואנו מרגישים הכרח למלא אותם. כדי למלא את הצרכים בהצלחה מתפתח שכלנו, כלומר אנו מתחילים לחשוב על דרכים למילוי הצרכים החדשים. יוצא מכך שהתפתחות השכל והמחשבה היא פועל יוצא מגדילת הרצון ליהנות.

ביטוי לעיקרון זה ניתן לראות למשל בדרך שבה אנו ניגשים לחינוך ילדינו. כדי שהם יתפתחו, אנו יוצרים בעבורם משחקים מאתגרים. הרצון שלהם להצליח במשחק מעורר אותם לחשוב על דרכים חדשות להתמודדות, ובכך הוא מביא להתפתחותם. מעת לעת אנו מעמידים אותם בפני דרגת קושי גבוהה יותר כדי לגרום להם להמשיך ולהתפתח ולא לעמוד במקום. אם האדם אינו מרגיש שחסר לו משהו, הוא לעולם לא יוכל להתפתח. רק כאשר אנו רוצים משהו, אנו מתחילים להפעיל את השכל ולחשוב כיצד להשיגו.

העובדה שיש באישיותו של האדם הן שכל והן רגש מביאה להתפתחות הרצון ליהנות שלו. השכל והרגש משלימים זה את זה ומעצימים את יכולתו של האדם לחוש ולהבין דברים שמהם אפשר ליהנות. לכן כוח הרצון של האדם אינו מוגבל בזמן ובמקום.

לדוגמה, אדם אינו מסוגל להרגיש מאורעות שקרו לפני אלף שנים, אך הוא יכול להבין את מאורעות העבר בכוח השכל ולהשלים זאת ממש עד כדי יכולת להרגישם. אפשרי גם מצב הפוך: אדם מרגיש משהו, וכדי לבדוק איך הדבר עשוי להשפיע עליו, לחיוב או לשלילה, הוא מצרף להרגשתו את השכל ומנתח את המצב.

השכל והרגש יחד מרחיבים את התפיסה שלנו לגבי הזמן והמקום, ואנו כבר איננו מוגבלים. וכך, אדם החי במקום מסוים עשוי לרצות להידמות לאנשים שעל אודותיהם שמע גם אם הם מרוחקים מאוד ממנו. כמו כן, אדם בן זמננו עשוי לרצות להידמות לא רק לאלה מבני דורו הנחשבים מוצלחים בעיניו, אלא גם לאנשים דגולים שחיו במהלך ההיסטוריה.

מילוי הרצון ליהנות מורגש בנו כהנאה ותענוג, ואי מילוי הרצון מורגש כריקנות, כתסכול ואף כסבל. משום כך, אושרו של האדם תלוי בהשגה או באי השגה של מילוי לרצון המפעם בו. כל פעולה שמבצע האדם, מהקטנה והפשוטה ביותר ועד הגדולה והמורכבת ביותר, נועדה אך ורק להגביר את ההנאה שהוא חש או לחלופין להמעיט את סבלו. למעשה אלה הם שני צדדים של אותה מטבע. כך טוען בעל הסולם במאמר "השלום":

"נודע זה לחכמי הטבע אשר אפילו תנועה הקטנה ביותר לא יניע האדם בלי כוח תנועה, כלומר, מבלי להטיב מה את עצמו. למשל, כשאדם מטלטל את ידו מהכסא אל השולחן הוא משום שנדמה לו שבהניחו ידו על השולחן ייהנה יותר ואם לא היה נדמה לו כך היה עוזב את ידו על הכסא בכל שבעים שנותיו מבלי להניעה ממקומה, ואין צריך לומר לטרחה גדולה" [iii].

ייחודיותו של האדם בהשוואה לשאר הטבע אינה באה לידי ביטוי רק בכוחם ובאופיים של רצונותיו, אלא גם בכך שרצונותיו משתנים וגדלים ללא הרף, הן במהלך חיי האדם היחיד והן לאורך הדורות. סקירת ההתפתחות ההיסטורית של יצורים אחרים, למשל הקוף, מראה כי הקוף שחי לפני כמה אלפי שנים והקוף בן ימינו כמעט זהים. אמנם גם בקוף חלו שינויים, שהרי בכל פרט מתרחשים שינויים, אך אלה שינויים ביולוגיים, בדומה לשינויים הגאולוגים שבדומם. לעומת זאת, במהלך ההיסטוריה עבר האדם שינויים מהותיים.

התפתחות הרצון ליהנות האנושי

התפתחות הרצון ליהנות גרמה לאדם לחוש נחיצות תמידית לפתח את הקיים, ואף לגלות ולהמציא דברים חדשים. רצון גדול יותר משמעו צרכים גדולים יותר, המביאים להתפתחות השכל וליכולת תפיסה חדה יותר. גדילתו של הרצון ליהנות היא שחוללה את התפתחות האנושות במשך כל שנות קיומה והיא שהצעידה אותנו קדימה.

תחילה התבטא הרצון ליהנות ברצונות גופניים-קיומיים בלבד, כגון רצון למזון, למין ולמשפחה. רצונות בסיסיים אלה קיימים באנושות מראשית ימיה.

כתוצאה מהימצאות האדם בחברה התפתחו בו רצונות נוספים והם נקראים רצונות אנושיים-חברתיים. הרצון ליהנות מעושר, ואחר כך מכבוד, משליטה ומפרסום, שינו את פני האנושות: הם הביאו להתפתחות מעמדות ומערכות היררכיות, וגרמו לשינויים בסוגי המבנים החברתיים-כלכליים.

לאחריהם הופיע הרצון ליהנות מידע. רצון זה בא לידי ביטוי בהתפתחות המדע, מערכות ההשכלה, החינוך והתרבות, ורישומו העיקרי ניכר החל מתקופת הרנסנס והמהפכה המדעית ועד לימינו אלה. התפתחותה של תנועת ההשכלה והפיכת החברה לחילונית יותר היו גם הן ביטוייו של רצון זה. הרצון לידע דורש מאיתנו להכיר את המציאות הסובבת אותנו. אנו רוצים עוד ועוד מידע, לדעת הכול, לחקור הכול, לשלוט בכול.

סקירת התפתחותה של האנושות בתחומי התרבות, החינוך, המדע והטכנולוגיה, לאור ההבנה שהרצון מוביל את הכול, מביאה אותנו למסקנה כי הרצון המתפתח הוא שהוליד בנו את כל הרעיונות, ההמצאות והחידושים. כל אלה הם למעשה כלים "טכניים" בלבד, מעין משרתים, שהתפתחו אך ורק כדי למלא את הצרכים שהוליד הרצון. נציין כי תהליך זה של התפתחות הרצון מתרחש לא רק באנושות לאורך ההיסטוריה, אלא גם לאורך חייו האישיים של כל אחד מאיתנו. רצונות אלה מתעוררים בנו בזה אחר זה ובשילובים שונים, והם מכוונים את מסלול חיינו.

אם כן, המנוע הפנימי הדוחף אותנו קדימה, והגורם לכל תהליך המתרחש באדם הפרטי ובחברה האנושית, הוא הרצון ליהנות. התפתחותו של הרצון בלתי פוסקת והיא שמעצבת את ההווה ואת העתיד שלקראתו אנו צועדים.

* הרב המקובל יהודה אשלג (1884–1954) ידוע בכינויו "בעל הסולם" על שם פירוש "הסולם" שכתב לספר הזוהר. בעל הסולם נחשב לממשיך דרכו של האר"י, ושיטתו ייחודית בכך שהיא מאפשרת לכל אדם בן-זמננו להתחבר אל מקורות הידע הקבלי האותנטי שהשאירו אחריהם המקובלים הקודמים. בכתביו מוצגת נוסחה לבניית חברה שתאפשר לכל אדם כפרט ולאנושות כולה חיים מלאי תוכן, ביטחון ושלווה.

[i] בעל הסולם, מאמר "פתיחה לחכמת הקבלה", סעיף א.

[ii] תלמוד בבלי, בבא קמא סה, ע"ב.

[iii] בעל הסולם, מאמר "השלום".

חזרה לראש הדף
Site location tree