אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / מגדל בבל הקומה האחרונה / תכנית הטבע - מיכאל לייטמן / מימוש הבחירה החופשית
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

מימוש הבחירה החופשית

סיכום ארבעת הגורמים המעצבים את האדם מראה כי בסופו של דבר אנו מופעלים על ידי שני מקורות. מקור אחד הוא הנתונים הפנימיים הטבועים בנו מלידה, ומקור שני הוא הנתונים שאנו סופגים מהסביבה במהלך חיינו.

מעניין לראות כי גם המדע הגיע למסקנות דומות בעניין זה. החל משנות התשעים של המאה העשרים התגבש במדע תחום הגנטיקה ההתנהגותית. תחום זה עוסק במציאת קשר בין גנים לבין תכונות אישיותיות, קוגניטיביות והתנהגותיות של בני אדם, החל מכעס, הרפתקנות, ביישנות ואלימות ועד לתשוקה מינית. אחד מראשוני החוקרים בתחום זה בעולם הוא הפסיכולוג פרופ' ריצ'רד אבשטיין, הגורס כי הגנים קובעים כמחצית מתכונות האופי, ואת היתר קובעת הסביבה [i].

מכיוון שאין ביכולתנו לשנות את הנתונים הפנימיים, עלינו לפנות אל הגורם השני שבו תלויה התפתחותנו - הסביבה שלנו. כל שנוכל לעשות כדי להתקדם אל עבר מימוש מטרת החיים הוא בחירת סביבה שתדחף אותנו לכך. במאמר "החירות" בעל הסולם מסביר זאת כך: "המתאמץ בימי חייו, ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר - הרי הוא ראוי לשבח ושכר. וגם כאן לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו".

אדם המשקיע את כוחו בבחירתה וביצירתה של הסביבה הנדרשת להתפתחות הנכונה יכול לממש באמצעותה את הפוטנציאל הטמון בו. להבנת עיקרון זה ולמימושו נדרשת רמת מודעות גבוהה, אך נראה כי כיום רבים מאיתנו כבר נמצאים בה.

אם ברצוננו להפוך את יחסנו לזולת מאגואיסטי לאלטרואיסטי, עלינו להביא את עצמנו למצב שבו רצוננו לדאוג לטובת הזולת ולחיבור עימו יהיה גדול הרבה יותר מרצוננו לכל קניין אגואיסטי אחר. הדבר יכול להתרחש רק אם סולם הערכים של הסביבה שבה אנו מצויים יציב את האלטרואיזם כערך עליון.

נוצרנו כיצורים חברתיים ואגואיסטיים, ומבחינתנו אין דבר חשוב יותר מדעתם של הסובבים אותנו עלינו. למעשה, מטרת החיים שלנו היא לזכות בהערכה ובשבח מהחברה. אנו נשלטים לחלוטין ובאופן בלתי רצוני על ידי דעת החברה כאמור, ומוכנים לעשות כל שביכולתנו תמורת הערכה, הוקרה, כבוד ותהילה. משום כך החברה יכולה להחדיר בחבריה ערכים וצורות התנהגות שונות, ויהיו אלה המופשטים ביותר.

החברה בונה בנו גם את אמות המידה שעל פיהן אנו מודדים את הכבוד העצמי ואת ההערכה העצמית שלנו. משום כך, אף כשאנו נמצאים לבד אנו פועלים על פי ערכי החברה. כלומר, גם אם איש לא יידע על מעשה מסוים שעשינו, אנו נבצע אותו כדי לחוש הערכה עצמית חיובית.

כדי שנוכל להתחיל בבניית הרצון לדאוג לטובת הזולת וליצירת חיבור בינינו כחלקי מערכת אחת, עלינו להימצא בחברה התומכת בכך. אם הסובבים אותנו יעריכו את האלטרואיזם כערך עליון, יהיה כל אחד מאיתנו מוכרח באופן טבעי לציית לו ולסגל אותו לעצמו.

במצב האופטימלי, הסביבה של האדם צריכה לשדר לו: "עליך להתייחס טוב לזולת, למערכת האחת שאתה חלק ממנה, כדי שנגיע לאיזון עם הטבע". כאשר הרצון לאלטרואיזם יהיה ניכר בחברה הסובבת אותנו, אנו נספוג אותו ממנה. אם ניתקל בתזכורות ובהערכה לחשיבות האלטרואיזם בכל אשר נפנה, ישתנה יחסנו לזולת. בהדרגה, וככל שנרבה לחשוב על כך, יגדל הרצון שלנו להיות כחלקים בריאים בתוך המערכת האחת.

איננו יכולים לשנות את עצמנו ישירות, אבל יש בכוחנו לשפר את הסביבה שלנו. אנו בהחלט מסוגלים לכך. כאשר תשתנה השפעת הסביבה עלינו, אנו נשתנה. הסביבה היא המנוף המרים אותנו לדרגה גבוהה יותר. משום כך, הצעד הראשון שכל אחד מאיתנו יכול לעשות הוא לחשוב ולבדוק באיזו סביבה מתאימה יותר להתקדמות אל עבר מטרת החיים כדאי לו להימצא.

כאמור לעיל, כוח המחשבה הוא הכוח החזק ביותר בטבע. משום כך, אם נשאף להימצא בסביבה טובה יותר, יוביל אותנו הכוח הפנימי שלנו במשך הזמן לאנשים, לארגונים, למדריכים, לספרים, או במילה אחת - לסביבה, שבה נוכל להתפתח. ככל שנתמקד ברעיון שיפור הסביבה וננסה ליישמו בחיינו, ייפתחו לנו עוד ועוד אפשרויות לממש זאת.

כשהסביבה שלנו תהיה מורכבת מאנשים הנמשכים גם הם לאיזון עם הטבע, נוכל לקבל מהם דוגמה, עידוד וחיזוק. הם יבינו שאנו רוצים להתייחס אליהם באהבה, ויאפשרו לנו ללמוד כיצד לעשות זאת. כך ילמד כל אחד מה המשמעות של להיות דומה בתכונותיו לתכונת כוח הטבע, וירגיש כמה טוב להיות בתוך האהבה. מי שדומה לכוח הטבע האלטרואיסטי אינו מרגיש לחצים, ולכן בסביבה כזו אנו נחוש מוגנים, מאושרים, בטוחים, שמחים וחופשיים מדאגות. לחיים כאלה מכוון הטבע את האנושות כולה.

חיקוי של הטבע

מאמצינו לדאוג לטובת הזולת ולהתחבר עימו כחלקי גוף אחד, וכן פעולותינו להעלאת המודעות לכך בחברה, יביאו למעשה לתחילת ההידמות שלנו לתכונת האהבה והנתינה של הטבע.

ודאי שאין זה עדיין תיקון פנימי של האגו שלנו, אבל זהו השלב הראשון בתהליך ובו אנו מחקים את הטבע, כילד המחקה את אביו. גם הילד אינו מבין ממש מה אביו עושה ובכל זאת הוא מחקה אותו כי רצונו להידמות לו. הילד רואה שאביו מכה בפטיש וחוזר על פעולתו בפטיש משלו העשוי פלסטיק. כתוצאה מכך הוא מתפתח ורוכש בהדרגה גם את שכלו של אביו. כך נהיה גם אנו כלפי עצמנו: ננסה לחקות את תכונת האהבה והנתינה של הטבע, וחיקוי זה ישמש לנו כמדרגה עליונה שאליה נשאף להגיע גם בפנימיוּת שלנו.

דאגה לטובת הזולת יכולה לנבוע מתוך שני מניעים עיקריים:

לחקות את הטבע, כילד המחקה את אביו בלא להבין בדיוק מה הוא עושה, פירושו לדאוג לטובת הזולת מתוך המניע הראשון ולא מתוך המניע השני. חיקוי שכזה עומד בבסיסו של מנגנון ההתפתחות והגדילה ובלעדיו לא ניתן להתקדם.

בתחילה נדאג לטובת הזולת כדי לקבל את התענוג שבהערכת החברה, אך בהדרגה נתחיל לחוש כי יחס אלטרואיסטי שכזה לזולת הוא דבר מיוחד ונעלה בפני עצמו, גם בלא קשר להערכה החברתית שהוא מקנה. אנו נמצא שיחס אלטרואיסטי לזולת הוא מקור לתענוג מושלם ובלתי מוגבל, וזאת משום שנתחיל למעשה להרגיש את כוח הטבע עצמו, הכוח המושלם והבלתי מוגבל.

במילים אחרות, כתוצאה ממאמצינו לחקות את כוח הטבע נתחיל לחוש שבתכונת הטבע עצמה יש שלמות. הרגשה זו תגרום לשינוי פנימי בתוכנו: אט אט נרגיש שתכונת האהבה והנתינה היא עליונה ואצילית מתכונת הקבלה העצמית המקורית שלנו, ונרצה בה. בכך נעלה לדרגה עליונה יותר מן הדרגה שבה נוצרנו, לדרגת כוח הטבע עצמו, וניכלל בהרמוניה ובשלמות שבו. לזאת מכוון ומוביל חוק ההתפתחות של הטבע את בני המין האנושי.

מגמה חדשה

ברגע שבו האדם מתחיל לאזן את עצמו עם כוח הטבע הוא מקטין את הלחץ המופעל עליו כדי שישתנה, ולכן התופעות השליליות בחייו פוחתות.

לאמיתו של דבר, מצד כוח הטבע אין כאן כל שינוי. האדם הוא שמשתנה ותוצאות השינוי העצמי שלו יוצרות בו את התחושה שהשפעת כוח הטבע כלפיו משתנה. זאת משום שהאדם בנוי בצורה מיוחדת, הגורמת לו לחוש שמשהו מחוץ לו משתנה ולא הוא עצמו. כך נתפסת המציאות בחושים של האדם ובמוחו, ולנושא זה נקדיש את הפרק "מציאות של שלמות ונצחיות".

עם זאת, כוח הטבע הוא קבוע ואינו בר שינוי. אם האדם דומה לכוח הטבע בכל מאת האחוזים, הוא מרגיש שלמות; אם האדם מנוגד לו בכל מאת האחוזים, הוא מרגיש שהכוח הזה כל כולו הוא נגדו, ובין שני המצבים הללו הוא מרגיש את מצבי הביניים.

כיום הניגוד בינינו לבין כוח הטבע האלטרואיסטי אינו ניגוד מוחלט ומלא, משום שהאגו שלנו עדיין לא הגיע למידת ההתפתחות המרבית. משמעות הדברים היא שרמת התופעות השליליות בחיינו אינה הרמה המרבית שיכולה להיות. דרך אגב, משום כך חלק מאיתנו עדיין אינם מרגישים את המשבר הכללי שבו מצויים הפרט והחברה, ולכן הם אינם סבורים שמצבנו בכי רע.

מיום ליום יתגלה בנו אגו גדול יותר ויעצים את הניגוד שבינינו לבין הטבע. כדי שלא יהיה עלינו לחוות את הסבל הכרוך בכך, אנו חייבים לשנות מבעוד מועד את כיוון התפתחותנו ולהתחיל להתקדם לעבר תכונת האלטרואיזם.

כאשר עוד ועוד אנשים יתחילו לדאוג לקשר מתוקן בין בני האדם כדבר העיקרי שרק בו תלויים חייהם, תהפוך דאגתם המשותפת להיות דעת החברה, ודעת החברה תשפיע על כל שאר האנשים. בשל הקשר הפנימי שבין כולנו, כל אדם בעולם, אפילו במקומות הנידחים ביותר, יתחיל מיד להרגיש כי הוא קשור ליתר בני האדם ותלוי בהם. בראשו של כל אדם בעולם יתחילו לצוץ מחשבות על התלות הקיומית ההדדית שבינו לבין כל בני האנוש - הוא תלוי בהם, והם תלויים בו.

הוכחות להשפעתם של שינויים המתרחשים בפרט אחד על הפרטים האחרים מספקים לנו המדעים השונים ובעיקר הפיזיקה הקוונטית, כפי שהסביר פרופ' לאסלו בהרחבה (ראה נספח "התהוות ההוליזם של המדעים החדשים").

הניסויים שתיאר הראו כי חלקיקים "יודעים" מה קורה לחלקיקים אחרים, וכי מידע על שינויים שחלים בהם נמסר מיד על פני כל מרחק. כיום הפיזיקה מכירה בעובדה שבין חלקיקים קוונטיים קיים חיבור הדדי קבוע אף שהם נפרדים במרחב ובזמן. כל קוונט קשור לקוונט אחר. תופעה זו מקיפה הן את המבנים הקטנים ביותר בעולם והן את הגדולים ביותר.

אם כן, דווקא היום, כאשר המדע מגלה כי הכול טבוע בגנים ובהשפעת הסביבה על האדם וגורם לנו להתפכח מן האשליה "אני בעצמי קובע, אני שולט, אני בודק ואני מחליט", דווקא עכשיו, מתחילה להתגלות אפשרות לחופש אמיתי. בידינו לצאת מעבדות האגואיזם ולרכוש את תכונת האלטרואיזם דרך בניית סביבה שתסייע לנו לחקות את הטבע, כקטן הלומד מן הגדול.

מאז ומעולם הבינו גדולי החוקרים שככל שהאדם מחכים הוא מגלה איזו חכמה נפלאה גלומה בטבע. כל הגילויים שלנו מסתכמים בהבנה עד כמה אנו תוצאה בלבד של החכמה האדירה הקיימת במציאות, הנחשפת לעינינו כשאנו בשלים וכבר מסוגלים לקלוט אותה. איינשטיין, למשל, תיאר זאת כך:

"הדת שלי מורכבת מהערצה כנועה לרוח עילאית הבלתי מוגבלת, המגלה את עצמה בפרטים קלי הדעת, שאנו מסוגלים לתפוס במוחותינו השבריריים והחלושים. השכנוע העמוק הזה בנוכחותו של כוח תבוני עליון, המתגלה ביקום שאינו ניתן להבנה, הוא אידאת האל שלי" [ii].

[i] פרופ' אבשטיין מצוטט בכתבתו של דן אבן, "עניין של גנים", שפורסמה באינטרנט ב-15 בדצמבר 2004: www.bambili.com/bambili_news/katava_main.asp?news_id=3359&sivug_id=8. נדלה באוקטובר 2006.

[ii] אלברט איישנטיין, כמו שאיינשטיין אמר, ליקוט ועריכה: א' קלפרייס, תרגום: א' בן נתן, הד ארצי 1999, עמ' 142. פורסם במקור ב"ניו יורק טיימס", 19 באפריל 1955.

חזרה לראש הדף
Site location tree