אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / מגדל בבל הקומה האחרונה / נספחים / התהוות ההוליזם של המדעים - ארווין לאסלו

התהוות ההוליזם של המדעים - ארווין לאסלו

היקום הוא מערכת אחת שלמה, וכל חלקיה קשורים זה בזה ומשפיעים זה על זה. לכן עלינו להכיר היכרות מעמיקה יותר את המאפיינים העיקריים של ההוליזם המתהווה כיום בענפים החשובים של המדעים האמפיריים. נפתח בהתפתחויות העדכניות ביותר בפיזיקה המודרנית, ואחר כך נעבור אל הביולוגיה והפסיכולוגיה.

הוליזם בפיזיקה החדשה

הפיזיקה הקלאסית הייתה מכניסטית ורדוקציוניסטית; היא נשענה על חוקי הטבע הבלתי מעורערים של ניוטון, שאותם פרסם ב-1687 בספרו "היסודות המתמטיים של הפילוסופיה של הטבע" (במקור: Philosophiae Naturalis Principia Mathematica). חוקים אלה והמערכת שבה הם באים לידי ביטוי הפכו להיות הבסיס להשקפת העולם המכניסטית, השקפה שהגיעה לידי מיצוי מלא בתרבות התעשייתית של המאה העשרים.

חוקי ניוטון הראו שגופים חומריים על פני כדור הארץ עשויים מנקודות מאסה, והם נעים על פי חוקים המנוסחים באופן מתמטי, ובה בעת כוכבי לכת מסתובבים על פי חוקי קפלר. עוד הראו חוקי ניוטון שהתנועה של כל המאסות נקבעת במלואה על ידי התנאים שעל פיהם מתחילה התנועה, בדיוק כפי שתנועת המטוטלת נקבעת על פי אורכה ועל פי תחילת תנועתה, וכפי שתנועת הטיל נקבעת על פי זווית השיגור וההאצה.

אולם הפיזיקה הקלאסית אינה הפיזיקה של ימינו. אף שחוקי ניוטון חלים על עצמים הנעים במהירויות מתונות על פני כדור הארץ, מסגרת התפיסה שבה קבועות תנועות אלה השתנתה במידה רבה.

העמדה הקלאסית כלפי הטבע החלה לקרוס בסוף המאה התשע-עשרה, כאשר אבני הבניין הבסיסיות של היקום התגלו בסופו של דבר כלא בסיסיות. האטום שלכאורה איננו ניתן לחלוקה, שממנו בנויים - כך נטען - כל העצמים והגופים בעולם, הוכח כדבר שניתן לבקעו למגוון מבלבל של מרכיבים. החלקיקים ה"יסודיים" עצמם התפרקו במערבולת של אנרגיה.

מקס פלנק גילה שאור, ככל אנרגיה, אינו בא בזרם רציף אלא במנות נפרדות הנקראות קוונט; מייקל פאראדיי וג'יימס קלרק מקסוול העלו תאוריות בדבר תופעות לא חומריות כגון שדות אלקטרומגנטיים, ואיינשטיין פיתח את תורת היחסות.

צלצול הפעמונים שבישר את מות הרעיונות הקלאסיים נשמע בשנות העשרים, עם הופעת מכניקת הקוונטים, הפיזיקה של תחומי מציאות זעירים. מנות האנרגיה הקשורה הידועות בשם "קוונט" סירבו להתנהג כעצמים רגילים. התנהגותן נעשתה מוזרה במידה הולכת וגוברת.

איינשטיין, שקיבל את פרס נובל בעבור עבודתו המדעית בנושא האפקט הפוטואלקטרי (שבו גלי אור במנות מסוימות נוצרים על לוחות החשופים לקרינה), מעולם לא ניאות לקבל את המוזרות של עולם הקוונטים.

אולם פיזיקאים שחקרו את התנהגות החלקיקים הנושאים אור, חומר וכוח, גילו שעד שהם נרשמים בעזרת אמצעי זיהוי או פעולה אחרת של מדידה, חלקיקים אלה אינם במקום מסוים ומצבם אינו ייחודי. דומה כי ליחידות הסופיות של המציאות הפיזיקלית אין מקום בר-הגדרה ייחודית, וכי הן עשויות להופיע בכמה מצבים.

דומה כי התכונה הבולטת ביותר של הקוונטים היא החיבור ההדדי העדין אך הקבוע בין החלקים הנפרדים במרחב ובזמן. התברר כי היחידות האלמנטריות של העולם הפיזיקלי "שזורות" זו בזו.

המושג "שזירה" הוצג על ידי ארווין שרדינגר בשנות השלושים של המאה העשרים, ומאז נערכו הרבה ניסויים מבוקרים שהעידו על קיומו. מתברר שכאשר שניים או שלושה חלקים נפרדים נכנסים לאותו מצב, מיד נוצר ביניהם קשר אף אם הם רחוקים זה מזה.

החיבור המוזר הזה בזמן ובמרחב התגלה כאשר ניסוי מחשבתי שהציע איינשטיין יחד עם עמיתיו בוריס פודולסקי ונתן רוזן (הניסוי קרוי "פרדוקס איינשטיין-פודולסקי-רוזן") נבדק באמצעות מכשור פיזיקלי. ניסוי פורץ-דרך זה נעשה על ידי הפיזיקאי הצרפתי אלן אספקט בשנות השמונים ומאז חזר ונשנה במעבדות רבות ברחבי העולם. ניסוי זה חשוב למדיי וראוי לתארו בפירוט.

איינשטיין הציע את הניסוי מתוך ציפייה שהוא יסייע להתגבר על המגבלה הקיימת במדידת מצבם של החלקיקים השונים בו-זמנית (הידועה כ"עקרון אי-הוודאות" של הייזנברג).

לפי הצעה זו יש לקחת זוג חלקיקים, שהספין * של כל אחד מהם מבטל זה את זה ושני הספינים מגיעים לספין בערך כולל אפס. לאחר מכן מניחים לחלקיקים להיפרד ולנוע במרחק מוגדר. על ידי מדידת מצבי הספין של שני החלקיקים אנו מתגברים על עקרון אי-הוודאות, משום שאנו מקבלים מידע על שני מצבי הספין במקביל.

כאשר ניסוי זה מתבצע, מתרחש דבר מוזר: יהיו החלקיקים רחוקים זה מזה ככל שיהיו, כאשר מודדים את האחד, תוצאות הבדיקה תואמות בדיוק לתוצאות הבדיקה של השני - אף שתוצאה זו לא נקבעה מראש ואף לא הייתה יכולה להיקבע מראש.

נדמה שהחלקיק השני "יודע" מה קורה לראשון, כאילו המידע נמסר על פני כל מרחק מוגדר ובאופן כמעט מידי. בניסוייו של אספקט, מהירות העברת המידע הוערכה כגבוהה פי 20 ממהירות האור, וניסוי שערך ניקולס גיסין הוכיח שמהירות זו גבוהה פי 20,000 ממהירות האור.

ניסויי טלפורטציה, * שזכו לדיווח נרחב לאחרונה, הראו כי ניתן לשזור אטומים שלמים, לא רק קוונטים. שני צוותי פיזיקאים, האחד במכון הלאומי לתקנים בקולורדו והשני באוניברסיטת אינסברוק באוסטריה, הוכיחו באביב 2004 שניתן לשגר את המצב הקוונטי באטומים שלמים באמצעות העברת יחידות המידע הקוונטי (ביטים) המגדירות את האטומים השזורים. באוסטריה משגרים דרך קבע ביטים מגדה אחת של הדנובה לגדה השנייה, מרחק של 700 מטר בקירוב.

עולם הפיזיקה החדשה עשוי להיות מוזר, אך הוא אינו ניתן לפענוח. התכונה הרלוונטית שלו היא היכולת לשזור אובייקטים המרוחקים זה מזה בזמן ובמרחב: סוג של חיבור הדדי הקרוי "אי-מקומיות" (nonlocality).

הפיזיקה החדשה קיבלה את העובדה שכל קוונט ביקום, ובאופן ישיר יותר גופים שיש להם או שהיה להם מצב קוונטי משותף, נשארים מחוברים זה לזה במהותם. זוהי תופעה מיקרופיזית וגם קוסמולוגית. תופעה זו מקיפה הן את המבנים הקטנים ביותר בעולם והן את הגדולים ביותר.

משמעות העיקרון הקרוי "אי-מקומיות" היא שכל הדברים בעולם מקושרים הדדית, וכולם הם חלק מישויות מוכללות ושלמות. זו תמצית ההוליזם של הפיזיקה החדשה.

כפי שהכריז הפיזיקאי הנרי סטאפ נראה שזו אחת התגליות החשובות ביותר במדע. לא רק התחומים הזעירים של המציאות אינם מקומיים, אלא גם התחומים הענקיים. הקוסמולוגים מנאס קפטוס ורוברט נאדו כינו את מחקרם על היקום בשם The Non-Local Universe, והפיזיקאי כריס קלארק אישר שכל היקום כולו הוא מערכת קוונטית שזורה.

הוליזם בביולוגיה החדשה

במשך מרביתן של שתי המאות שחלפו, הטרידו את הביולוגיה שני גורמים ספקולטיביים, מטפיזיים לכאורה. חלק מן הביולוגים דגלו בתורת החיוניות (vitalism - הרעיון שלפיו היצורים החיים מולאו בכוח חיוני או באנרגיה); אחרים בחרו בטלאולוגיה - תורת התכלית (שלפיה החיים והאבולוציה הולכים לקראת תכלית שנקבעה מראש).

כדי להגיב על שני הרעיונות האלה מן המאה התשע-עשרה, פנו מדעני החיים מן המאה העשרים לגישה ההפוכה, וחיקו את הפיזיקה הקלאסית בכך שהתייחסו לאורגניזם כאל מכניזם מורכב. הם הניחו שניתן להבין את האורגניזם כאוסף של חלקים שיש ביניהם קשרי גומלין, כגון תאים, איברים או מערכות איברים. ניתן לנתח כל חלק בנפרד, ומהממצאים ניתן ללמוד כיצד קשרי הגומלין יוצרים את התפקידים של תהליכי החיים ואת ביטוים הפיזי.

הגישה האנליטית הביאה לעולם את הביולוגיה המולקולרית ואת הגנטיקה המודרנית ועודדה את המגמה העכשווית לקראת הנדסה גנטית. ההצלחה הראשונית של טכנולוגיות אלה נראתה כהוכחה מספקת לנכונותה של הגישה המולקולרית, והיא התקבלה כמודל של מדעי החיים.

אולם בסוף המאה העשרים החלו להתעורר עוד ועוד ספקות ביחס לתפיסה המכניסטית. ביולוגים מובילים ציינו שהחלופה למכניזם אינה חזרה לתורת החיוניות ולטלאולוגיה, אלא לגישת האורגניזם.

גדולי ההוגים מסוף המאה התשע-עשרה ומראשית המאה העשרים חקרו גישה זו כפילוסופיה, והבולטים שבהם היו הנרי ברגסון, סמואל אלכסנדר, לויד מורגן ואלפרד נורת' וייטהד. האחרון ראה באורגניזם מטפורה בסיסית לכל הדברים בתחומי הפיזיקה והחיים; מטפורה ששימשה כנקודת התלכדות בעבור האסכולות ההתפתחותיות שאחרי תורת דרווין, חיל החלוץ של הביולוגיה החדשה.

הגישה ההתפתחותית טוענת שלאורגניזם יש שלמות בדרגה ובצורה שאינן ניתנות להבנה מלאה אלא בעזרת חקר חלקיו הנתונים בקשרי גומלין. הרעיון "שלם הוא יותר מסכום חלקיו" תקף, משום שכאשר החלקים ממוזגים לכדי אורגניזם חי, מופיעות תכונות ומתרחשים תהליכים שאינם סכום התכונות של החלקים. לא ניתן לצמצם את הגדרתו של האורגניזם החי לכדי קשרי גומלין בין חלקיו בלא לאבד את "התכונות הצומחות" - התכונות אשר מעניקות לו חיים.

"לכידות" היא הרעיון המבטא בדרך הטובה ביותר את הכּוּליוּת המתגלה לאחרונה בתחומי החיים. מערכת לכידה מבחינה אורגנית היא מערכת משולבת ודינמית; רבות מפעולותיה ספונטניות, והן מתבצעות באופן עצמאי, מאורגנות באופן עצמאי ומפעילות את כל הרמות בעת ובעונה אחת, מהרמה המיקרוסקופית והמולקולרית ועד לרמה המַקרוסקופית. התקשורת התמידית בין כל חלקי האורגניזם מאפשרת את התפשטותם של התאמות, של תגובות ושל שינויים הנדרשים לקיומה של כלל המערכת, לכל הכיוונים בעת ובעונה אחת.

כדי להבין מה טיבה של הלכידות האורגנית, הציע הביופיזיקאי מא ואן הו להדגים את הדבר בעזרת להקת מחול או להקת ג'ז. בהרכבים מעין אלה האמנים פועלים בתיאום מושלם, ואפילו הקהל מתמזג בריקוד ובמוזיקה. "השיר והריקוד" בתוך אורגניזם חי משתרע על פני למעלה משבעים אוקטבות, ויש בו קשרים כימיים מקומיים, שרשרות מולקולריות מפותלות, זרמים של אלקטרונים ופרוטונים מתפשטים, מטבוליטים וזרמים יוניים בתוך התאים.

בדומה לעקרון האי-מקומיות בעולם הפיזי בקנה המידה הזעיר, יש קשרים פנימיים וקשרים הדדיים בעולם החי. הדבר מאפשר לשינויים להתפשט בתוך האורגניזם, וגורם גם לקירובם של האתרים המרוחקים. זהו שינוי גדול ביחס לרעיון המכניסטי המתייחס לחלקי האורגניזם כאל ישויות נפרדות בעלות תחומים מוגדרים במרחב ובזמן.

טווח הלכידות בעולם החי נע מהמרכיבים הקטנים ביותר באורגניזם ועד לתחום החיים המלא על פני כדור הארץ. הלכידות כוללת מערכות רב-אנזימיות בתוך תאים, ארגון תאים בתוך רקמות ואיברים, רב-צורתיות של מיני יצורים חיים בתוך קהילות אקולוגיות ובכלל מרקם החיים בביוספרה.

עולם החי הוא כוליות מחוברת הדדית; הוא אינו התחום הגס של הדרוויניזם הקלאסי, שבו האקראיות שולטת בהתפתחותם של מינים, ושבו כל אורגניזם נאבק להתאמתו ולהישרדותו נגד כל העולם. במידת-מה, כל מרקם החיים הוא מערכת לכידה המתפתחת באמצעות "הריקוד הקדוש" של האורגניזם עם סביבתו, כפי שכינה אותו הביולוג בריאן גודווין. ספיחיו של ריקוד זה חלים על כל מיני החי והאקולוגיות בביוספרה.

הוליזם בפסיכולוגיה החדשה

החל מהמחצית הראשונה של המאה העשרים, עמדה פסיכולוגיית הגשטלט על כוליות ההכרה האנושית. הפסיכולוגים מאסכולה זו הוכיחו שההכרה שואפת לשלמות בכל פעולותיה ומבקשת סגירה והשלמה אפילו בתפיסות רגילות. אלא שהכוליות המתגלה כיום בענפים החדשים ביותר של הפסיכולוגיה עולה מעל ומעבר לכך. הדבר מוכיח שתחום הנפש וההכרה כולו יוצר שלמות הדדית עדינה אך אפקטיבית.

בראשית שנות השבעים ערכו שני פיזיקאים, ראסל טארג והרולד פוטהוף, סדרת ניסויים על המעבר ממחשבה לצורה. הם הושיבו אדם, "מקלט", בחדר אטום, לא שקוף ומוגן באמצעים חשמליים, ובחדר אחר הושיבו אדם נוסף, "משדר". בחדר זה היה ה"משדר" חשוף להבזקי אור שהוקרנו במרווחים קבועים. צורות גל המוח הן של הקולט והן של המשדר נרשמו באמצעות מכשיר לרישום הפעילות החשמלית של המוח (EEG).

כצפוי, המשדר הציג את גלי המוח הקצביים שבדרך כלל נלווים לחשיפה להבזקי אור, אולם לאחר שהות קלה החל גם הנבדק הקולט להגיב באותו אופן, אף שהוא לא נחשף ישירות להבזקים ולא קיבל מהמשדר אותות שניתן לקלוט בחושים.

שני החוקרים ערכו גם ניסויים על צפייה מרחוק. בניסויים הללו הפרידו בין שני הנבדקים, המקלט והמשדר, והושיבו אותם במרחק שאינו מאפשר תקשורת חושית מכל סוג שהוא ביניהם. באתר שנבחר באקראי שימש המשדר בתפקיד "המגדלור", והמקלט ניסה לקלוט מה ראה המשדר.

בכל אחד מהניסויים התבקשו הנבדקים לתעד את התרשמויותיהם באופן מילולי, בדרך כלל בלוויית רישומים. חוקרים בלתי תלויים מצאו שהתיאורים והרישומים תאמו למאפייני האתר שראו עיני המשדר במשך שני שלישים מהזמן בממוצע.

נראה כי ההכרה שלנו קשורה קשר דק אך איתן עם גופים אחרים ועם הַכָּרוֹת אחרות. הפסיכולוג הידוע קרל יונג, שהוקסם מנקודת המבט המסתורית הזו של נפש האדם, פיתח תאוריה האומרת שמציאות גבוהה יותר או נמוכה יותר מקשרת בין מחשבות של בני אדם.

הוא השווה בין תהליכים חסרי תודעה באנשים לבין מיתוסים, אגדות, סיפורי עם מתרבויות שונות ומתקופות שונות בהיסטוריה, וגילה שהרישומים האישיים והחומר הקולקטיבי מכילים נושאים משותפים. הדבר הניע אותו להעלות היבט קולקטיבי של הנפש: "הלא-מודע הקולקטיבי". הוא קרא לעקרונות הדינאמיים הנשנים בזיכרון הקולקטיבי של המין האנושי "בנק" וארגן את תכניו בקבוצות של ארכיטיפים, אבות-טיפוס.

יונג ניסח את תפיסתו על אודות הארכיטיפים יחד עם הפיזיקאי וולפגנג פולי. הם התרשמו מן העובדה שבה בעת שמחקרו של יונג על נפש האדם הוביל למפגש עם תבניות שאינן ניתנות לתיאור ולייצוג - ארכיטיפים, מחקרו של פולי בפיזיקה הקוונטית הוביל אף הוא לגילוי דבר-מה שאינו ניתן לתיאור ולייצוג - המיקרו חלקיקים של היקום, ישויות שנראה כי לא נמצא להן תיאור מושלם.

וזו הייתה מסקנתו של יונג: "כאשר מניחים שקיימים שני סוגים או יותר של דברים שאינם ניתנים לייצוג, קיימת תמיד האפשרות - שאנו נוטים להתעלם ממנה - שייתכן כי אין מדובר בשאלה על שניים או שלושה גורמים, אלא בגורם אחד בלבד". הגורם המשותף הזה נקרא בפי יונג "אונוס מונדוס" (unus mundus), דהיינו אחדות ואחידות בין נפש לחומר או אחדות ותיאום בין ניגודים.

כשלעצמו, ה"אונוס מונדוס" אינו נפשי ואינו פיזי; הוא נמצא מעל או מעבר לעולם הפנימי ולמציאות החומרית. אם צודק יונג, עולמנו הפנימי מושרש במציאות עמוקה יותר. לא כל מה שנראה במודעות שלנו בא מן החושים שלנו, ולא הכול נקבע בתת ההכרה שלנו.

אף כי לא רבים יודעים זאת עדיין, השקפות העולם שנולדו בהשראת ניוטון, דרווין ופרויד עדיין קיימות, אך מאז התגלו תגליות חדשות. על פי התפיסות החדשות, היקום אינו צירוף נטול חיים וחסר נשמה של גושי חומר לא פעילים; אדרבה, הוא דומה לאורגניזם חי.

החיים אינם תאונה אקראית. המרחב והזמן מלוכדים לכדי רקע דינמי של היקום הנראה לעין. החומר הולך ונעלם כתכונה בסיסית של המציאות, נסוג מפני האנרגיה, ושדות רציפים באים במקומם של גרגרים נפרדים כמו האלמנטים הבסיסיים של יקום שטוף אנרגיה. היקום הוא שלמות נטולת תפרים, והוא מתפתח לאורך תקופות של זמן קוסמי ומייצר תנאים שבהם יכולים להופיע חיים, ולאחר מכן רוח והכרה.

במאה העשרים ואחת המדע מפתח תמונה הוליסטית של מציאות. ההוליזם המתפתח של הפיזיקה החדשה, של הביולוגיה החדשה ושל הענפים החדשים ביותר של הפסיכולוגיה עולה בקנה אחד עם תפיסת העולם ההוליסטית של המסורות התרבותיות הגדולות, ונוספת עליה לגיטימיות רעננה. ההוליזם של הציוויליזציה החדשה שאנו זקוקים לה יכול להישען על בסיס מדעי ותרבותי גם יחד.

* במכניקת הקוונטים ספין הוא תנע זוויתי פנימי הקשור לחלקיקים. "תנע זוויתי" (Angular Momentum) הוא מושג מתחום המכניקה של הפיזיקה: לכל גוף שמסתובב יש תנע זוויתי המעניק לו יציבות.

* טלפורטציה (teleportation): העתקה מידית של עצמים ממקום למקום באמצעות שיגור חלקיקיהם, כלומר בלא לעבור דרך המרחק המפריד ביניהם.

חזרה לראש הדף
Site location tree