903. ענין ט"ו בשבט

ענין ט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות, מהו הטעם שאנו אוכלים פירות. הנה אאמו"ר זצ"ל אמר, שכל ההבדל בין קדושה לקליפה הוא בהפירות, כמו שכתוב בזהר הקדוש, "א-ל אחר אסתרס ולא עביד פירי". לכן אנו אוכלים פירות ומרמזים שאצלנו השמחה הוא בפירות.

הנה הפסוק אומר, "ויאמר אלקים, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו". ופרש רש"י, עץ פרי, שיהיה טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא, "ותוצא הארץ... עץ עושה פרי", ולא העץ פרי. לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו, נפקדה גם היא על עונה, כמו שכתוב, "ארורה האדמה בעבורך". ופרש רש"י, תעלה לך דברים ארורים, כגון זבובים ופרעושים ונמלים, וקוץ ודרדר תצמיח לך, בזיעת אפיך תאכל לחם.

אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם, "וקוץ ודרדר תצמיח לך", זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו, רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד. כיון שאמר לו, "בזיעת אפיך תאכל לחם", נתקררה דעתו (פסחים קי"ח ע"א).

ויש לשאול:

א) מה שייך לומר שהארץ שינתה ציווי ה', עד שבשביל זה נענשה. וכי היא בעל בחירה.

ב) אם הארץ צריכה לפקוד על עוונה, למה לא קיבל תכף את העונש, אלא שחיכה לו עד שיחטא האדם, שהוא יקבל עונשו יחד עם הארץ.

ויש לומר על דרך המוסר, הנה אדם הוא עץ השדה. והאדם נברא מן האדמה, היינו להראות לו את דרכי עבודתו, איך שהאדם יתנהג בעולם. הנה ה' אמר, שיהיה עץ פרי, היינו שיהיה טעם עץ ופריה שווים. הנה העץ הוא הסיבה לפרי, דהיינו מעץ של תפוחים לא יוצא שקדים, אלא תפוחים, שהעץ הוא הסיבה של המעשה.

זאת אומרת שאם האדם עושה איזה מעשה, צריך להיות לו מחשבה, שיחייב לו את המעשה. הנה בזמן שהאדם עושה מצוה, בעשיית המצוה אין היכר אם הוא לשמה או להפך, כי במעשה אין היכר, רק במחשבה. וה' רוצה, באם האדם עושה מצוה, שהוא פרי, יהיה טעם עצו ופריו שווים, היינו שגם הכוונה יהיה לשמה. כי כמו בעשיית המצוה נראה לכל שהוא עושה מעשה לה', אז צריך להיות גם העץ, היינו הכוונה לשמה. ואם אינו כן, נקרא העץ הוא שלא לשמה והפרי הוא לשמה, וכך רוצה ה' יתברך. אבל הארץ לא עשתה כן, שהראתה אשר האדם לא יעשה כן אלא שיעסוק בשלא לשמה.

לכן כשחטא אדם ונתקלל, אז גם היא הייתה צריכה לקבל את הקללה, משום שהיא צריכה להראות לאדם את הדוגמא, שהאדם יראה, איזה צורה יש לו בעבודה. היינו, אם עבודתו אינו בסדר, אז גם הארץ איננה בסדר. ומשום זה לא קבלה הארץ תכף את עונשה, אלא לאחר חטא של אדם. משום שדבר הלך לפי הסדר, היינו שמקודם הוא צריך לחטוא, היינו לפי דוגמת האדם, שאין טעם עץ ופריו שווים. ואחר כך הוא יקבל את העונש. וצורת העונש, מה שהוא קבל, נתרשם בהאדמה. וממילא מתורץ, שאין הארץ שינתה, היות שאינה בעלת בחירה, אלא היא יוצאת בצורה שהאדם יתנהג כך.

ולפי מה שכתוב בסוד אחד יחיד ומיוחד, איך אפשר שיקבל האדם והאדמה קללה מה'. והענין הוא, היות שאין טעם עצו ופריו שווים, היינו שהכוונה היא שלא לשמה, יכול האדם להישאר במצב הזה, לכן היה תיקון, שקוץ ודרדר תצמיח לך, היינו שלא יהיה לו פירות, היינו שלא יהיה לו שום טעם במצוות שהוא עושה.

וזה ענין "ארורה האדמה בעבורך". היינו האדמה, היסוד הזה שהוא עומד בה, יהיה לו זבובים, כמו שכתוב, "זבובי מות יבושו שמן רוקח", היינו מחשבות זרות. ונמלים, שהם בחינת רצונות רעות, שאוכלות את בשרו כמו נמלים, שעל ידי זה יהיה מוכרח לשים לב לתקן את הכוונה דשלא לשמה, אחרת יהיה לו יסורים.

וזה שכתוב, "אני וחמור נאכל באבוס אחד", היינו שהחמור שלו והרוחניות שלה יהיה בצורה אחת, דהיינו לקבל לעצמו. וכשאמרו לו, "בזיעת אפך", היינו על ידי יגיעה, "תאכל לחם", שהוא בחינת אמונה, אז נתקררה דעתו.