שיחה (22.6.05) על אות א' - אות ג'
הקדמה כללית
לפני שמתחילים ללמוד משהו, על האדם לדעת על מה הוא לומד, כדברי הכתוב: "בתחילה למִגְמַר". כך ניתנת לאדם שהות, לחשוב על היקף החומר שהוא לומד, ולהבין איך הכל מתקשר מהסוף להתחלה ומהתחלה לסוף, ולקבלו בצורה המושלמת ביותר.
לכן, כשדנים על "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", יש להסביר תחילה מהו "תלמוד עשר הספירות". אותו ספר שכתב בעל הסולם, ובו הוא מתאר את מבנה המציאות הרוחנית מתחילתה ועד סופה. ולמרות שלא ניתן לתאר את כל המערכת הרוחנית, אלא רק חלקים ממנה או מפעולותיה, בכל זאת נכון להיום, אין ספר גדול וחשוב יותר מ"תלמוד עשר הספירות", שמסביר את המבנה הרוחני.
ומה חשיבותו של אותו ספר? הכוח שהוא יכול לספק לנו. כי ספרי הקבלה, אינם יכולים להוות בשבילנו עדיין, מדריכים שמובילים אותנו בעולם הרוחני. חסר לנו אותו כלי הנקרא "מסך", ולכן אנחנו לא נמצאים שם. אבל בשעה שחסרים לנו כלים, כוונות על מנת להשפיע, מסכים, היינו, תכונות רוחניות, תכונות דהשפעה, הספר הזה מספק לנו את הכוח המחזיר למוטב, את האור המחזיר למוטב הנקרא "אור מקיף", שמוביל את האדם לרוחניות.
לכן אין ספר יותר חשוב מ"תלמוד עשר הספירות". כי דווקא בזמן שלומדים בו, זוכים לאור המחזיר למוטב. בספר הזה שמתוארת בו כל חוכמת הקבלה, מסופר על כוח עליון הנקרא "בורא", שרצונו להטיב לנבראיו. והבורא שהוא "טוב ומטיב", יש בו רצון להטיב, רצון לתת, חיסרון בדומה לחיסרון של אמא לתת לילד. אותו רצון שהילד יודע כיצד לממש ולנצל היטב. כלומר, הרצון מצד הנותן הוא כעין חולשה. הוא אוהב את הנברא העתידי מתוך הרצון שלו להטיב, ובורא את הנברא מתוך חיסרונו להטיב.
ומה רצונו לתת לנברא? מפני שהוא טוב ומטיב, רצונו לתת לנברא טוב. איזה טוב? רק אותו טוב אחד שקיים בו, בבורא אחד. את מצבו הנצחי והמושלם, המצב היחיד שקיים במציאות, ומלבדו לא קיים דבר. וכל הפעולה הזאת שהבורא עושה על הנברא, כדי לספק לו אותו מצב מושלם, היא נקראת להביא את הנברא למימוש מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו.
בכך הנברא נעשה שווה לבורא. אבל כדי להיות שווה ודומה לבורא, ולהימצא באותם התכונות, החסרונות והמילויים, על הנברא להיות באותו רצון כמו הבורא. זאת אומרת, לרצות להיות כבורא, לרצות להיות באותה המדרגה ובאותם המילויים. אם הבורא היה בורא את הנברא, ומספק לו את הרצון הזה, הנברא לא היה מרגיש בעצמו את החסרונות. אלא נמצא היה בדרגת עביות שלא מרגיש את מציאותו. שהוא קיים, אבל לא מרגיש את קיומו. כי החיסרון אינו שלו.
בדומה לתינוק שנולד. הוא חי וקיים, אבל כלל לא מבין שהוא קיים ונמצא. הוא לא מרגיש מה קורה איתו והיכן הוא נמצא. זאת אומרת, מפני שכל מה שיש בו לא שלו ולא על חשבונו, הוא לא מפתח מתוך עצמו חיסרון. חיסרון שימצא בחיפושים ואיבחונים ובירורים, בתוך הרצון, המחשבה, ההבנה, ומכלל ההבחנות והאפשרויות האלה יגיע לרצון מוגדר.
שרטוט 1
הבורא נותן לנברא "אין סוף"
אם אין באדם עבודה קודמת של בירור וחיפוש והחלטה, הוא אמנם מגיע לרצון מסוים, אבל מבלי להרגיש שהרצון הזה קיים בו. אלא נמצא בחוסר הכרה מוחלט כלפי אותו רצון, וכאילו לא נמצא במציאות. אלא "האני" שלו לא קיים ולא נמצא. כמו שרואים על תינוק שנולד. ואז הוא לאט לאט גדל, ומתחילים להרגיש שיש לו אופי משלו והבנה איך לדרוש. הוא מתחיל להשתמש בהבנת הסביבה כדי לדרוש. לבחור בין כמה מצבים מה רצוי לדרוש ולנסות להשתמש בכוחות משלו. ומתוך התבוננות בסביבה, לראות במה הוא יכול להשתמש בסביבה.
זאת אומרת, הבורא ברא את הנברא עם רצון לקבל הנאה ותענוג, בדיוק באותו גודל כמו שהבורא רוצה לתת, אבל הנברא לא מרגיש היכן הוא נמצא. הבורא נותן לנברא "אין סוף" כל מה שיש בבורא, אותה מדרגה, הכרה, הבנה, אינסופיות, נצחיות ושלימות. אבל הנברא בכלל לא מרגיש את המצב הזה, כי הרצון הזה איננו שלו. וכך, למרות שהנברא נמצא כבר עכשיו, בכל מה שיש בבורא, והבורא ממלא אותו, מצד עצמו אין בו הרגשה שהוא נמצא, שהוא נברא. אלא הבורא מביא את הנברא דרך סיבוב גדול של התפתחות, למצב של חיסרון לאותו מילוי שהבורא רוצה לתת לו.
שרטוט 2
סיבוב ההתפתחות עד למצב של חיסרון שהבורא רוצה לתת לו.
ומה ההבדל בין רצון לחיסרון? רצון הוא בעלמא. הוא נתון טכני שקיים בתוך הנברא, אבל הנברא אינו מרגיש שמשתמש בו, שהוא נמצא בתוכו ומתמלא. וחיסרון בא בהקדם של הנברא. הסיבוב הפנימי שמתרחש בנברא משך דרכי ההתפתחות, מביא את הנברא לרצות בדיוק אותה הטבה, אותו מילוי שבא מהבורא, כי יודע בדיוק מיהו ומהו. וכאשר מגיע לאותו מילוי, אז הוא מממש את מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו באופן מוחלט, כי רוצה שיהיה בו ה"להטיב לנבראיו".
וכל הסיבוב הזה של התפתחות בנברא, הוא הנושא של חוכמת הקבלה:
א) מערכת הבורא - מערכת של התייחסות לנברא, שיש צורך לבנות תחילה כדי לעורר בנברא חסרונות. מערכת סינון ודירוג של השפעת הבורא, הנקראת "ט' ראשונות". המחלישה את השפעת הבורא על הנברא, עד שהנברא לא מרגיש יותר את הבורא. אלא בינו לבין הבורא ניצבות אותן ט' ראשונות, תכונות הבורא. אבל בתכונות הבורא האלה נכללת גם תכונת הנברא, הרצון לקבל של הנברא. וכך המערכת הזאת של עולמות א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, אותן ט' ראשונות הנקראות, כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, תואמות בדיוק לנברא, ויודעות מאיזה רצונות הוא כלול, ואיזה צורות הוא עתיד לקבל.
שרטוט 3
מערכת סינון ודירוג שלה השפעת הבורא הנקראת "ט' ראשונות".
ב) מערכת הנברא - הנברא שהגיע שעתו להתפתח, חייב להתחיל את ההתפתחות הדרגתית שלו באותן ט' ראשונות. מערכת העולמות היא הנברא הנקרא "מלכות בט' ראשונות". ולאחר השבירה הנברא הוא "ט' ראשונות הכלולות במלכות". הדרגה התחתונה ביותר בהתפתחות הנברא מביאה אותו רק ליכולת של בחירה חופשית. אבל הנברא שמגיע לבחירה חופשית, למלכות הכללית שבתוכה נקודה שבלב, הט' ראשונות שנמצאות במלכות מתחילות להראות בו את פעולתן. ואז הוא מתחיל את תיקונו - לבטא יותר ויותר את הט' ראשונות שבמלכות - עד שמגיע לדרגת הבורא.
מהבורא בא המצב הראשון הנקרא מצב הא'. והמצב שמגיעים אליו בסוף, החיסרון לֵמה שהבורא רוצה לתת, הוא נקרא מצב הג'. וכל הירידה מלמעלה למטה עד העולם הזה והעלייה מלמטה למעלה חזרה עד הסוף, נקרא מצב הב'. אותה מערכת מתחלקת לדרך מלמעלה למטה הנקראת "בניית המציאות". לדרך בעולם הזה הנקראת "שלב ההכנה". ולדרך מלמטה למעלה הנקראת "דרך התיקון".
שרטוט 4
שלושת המצבים של התפתחות הנברא "דרך התיקון"- מצב א', מצב ב' ומצב ג'.
כל המערכת הזאת נלמדת בחוכמת הקבלה. ועל ידי לימוד אותה מערכת, האדם מזמין על עצמו אור מקיף. ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מתאר איך התהליך הזה עובר בכללותו על האדם.
אות א'
" בריש מלים, מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה, מעת חורבן הבית ואילך, עד דורנו זה, שהכבידה עלינו במדה חמורה מאד, ומעוררת פחד שלא תשתכח חס ושלום מישראל.
והנה כשאני מתחיל לדבר על לב מי שהוא, אודות העסק בלימוד הזה, הנה היא שאלתו הראשונה, למה לי לדעת כמה מלאכים בשמים, וכיצד נקראים בשמותיהם, האם לא אוכל לקיים כל התורה כולה בפרטיה ודקדוקיה בלי ידיעות הללו.
שנית ישאל, הלא כבר קבעו חכמים, שצריכים מתחילה למלאות כריסו בש"ס ובפוסקים. ומי הוא שיוכל לרמות את עצמו שכבר גמר כל התורה הנגלית, ורק תורת הנסתר חסרה לו.
שלישית, הוא מפחד שלא יחמיץ חס ושלום מחמת העסק הזה. כי כבר קרו מקרים שנטו מדרך התורה בסבת העסק בקבלה. ואם כן הצרה הזאת למה לי. ומי פתי יכניס את עצמו בסכנה על לא דבר.
רביעית, אפילו החובבים את הלימוד הזה, אינם מתירים אותה אלא לקדושים משרתי אל, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול.
חמישית, והוא העיקר, כי קיימא לן בכל ספק, אשר פוק חזי מאי עמא דבר, ועיני הרואות, שבני תורה שבדורי כולם המה עמי בדעה אחת, ושומטים ידיהם מלימוד הנסתר, וגם מיעצים לשואליהם, שבלי שום פקפוק מוטב ללמוד דף גמרא במקום העסק הזה."
בעל הסולם אומר באות א', שחוכמת הקבלה חיונית לכולנו. ולכן עליו לפוצץ את מחיצת הברזל, את החומה שמפרידה בינינו לבין חוכמת קבלה. כי בלעדיה רע ל"ישראל", לאלה שמשתוקקים לבורא, ואין ביכולתם להתקיים. אלא הם עלולים להגיע להתרחקות כזאת מחוכמת הקבלה, עד שבלתי אפשרי יהיה לחזור אליה.
ומתי היה העם מקושר עם חוכמת הקבלה? לפני חורבן הבית. מזמנו של אברהם אבינו ועד חורבן בית המקדש השני כל העם היה במצב של השגה רוחנית. החל מאברהם אבינו שייסד קבוצת מקובלים, אותם שבעים נפש שירדו למצרים, ויצאו ממצרים שישים ריבוא נשמות שקיבלו את התורה, ועד שהגיעו לדרגת בית המקדש הראשון, כולל הירידה לרמת בית המקדש השני, כולם היו בהכרה של העולם הרוחני. שיש מצב רוחני, מציאות של נשמות עם בורא וחיים נצחיים.
המציאות היתה קיימת כולה. בעוד המציאות שלנו, היא קיום בחוסר הכרה, במצב שהאדם נמצא בעירפול חושים בלי להרגיש מאומה. אלא כל אחד מישראל חי במציאות אחרת בלי להרגיש עובדה זו. ולכן אַבדה לנו הרגשת העולם הרוחני בזמן חורבן בית המקדש. וזה נקרא "חורבן". אלא שעלינו לחזור לאותה הרגשה רוחנית, כי היא החיים האמיתיים, השלמים והנצחיים.
והאמצעי להגיע אליה הוא לימוד חוכמת הקבלה. אבל בעל הסולם אומר, שכאשר מתחילים לדבר על ליבם של האנשים ולנסות ולדחוף אותם ללימוד, נתקלים בדעות ששוללות את לימוד הקבלה בטוענות שונות, שהלימוד לא נועד לכולם, שהלימוד מסוכן, שעוד מוקדם. תירוצים שהיו נכונים לתקופתם, וייסדו אותם המקובלים בעצמם. הם שחינכו את העם לאותה גישה כלפי חוכמת הקבלה, שלא כולם יכולים ללמוד, אלא טוב ובטוח יותר ללמוד דף גמרא, ואסור ל'קפוץ' מעל הקיום הזה. אלא תחילה יש לעסוק בלימוד אחר, ורק לאחר מכן לבוא ללימוד חוכמת הקבלה.
וכך יוצא, שהטיעונים שטוענים כל אלה, שלא רוצים היום ללמוד חוכמת הקבלה, הם טיעונים מוצדקים מבחינה היסטורית. אבל כנגדם יש תשובה אחת בלבד. כל התנאים האלה שהרחיקו את האנשים מלימוד חוכמת הקבלה, אינם תופסים יותר בדורנו, כי אין צורך לשמור יותר על האדם מידיעה מוקדמת מדי של החוכמה ביחס להתפתחותו. אלא ההפך, הריחוק מחוכמת הקבלה יגרום לו נזק.
ולמרות שאותו ריחוק נמשך לנו מחורבן בית שני, רק בדור הזה הגיע העת לשבור את מחיצת הברזל. ועלינו מוטל לשבור אותה מחיצה ולהגיע ללימוד נכון של חוכמת הקבלה, כדי לזכות על ידה למטרת הבריאה. לכן בעל הסולם מציב את כל השאלות הללו, ובהמשך משיב עליהן אחת לאחת, למה לדורות הקודמים היו קיימים תנאים מוקדמים שבדורנו כבר לא מציאותיים
אות ב'
"אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות הללו יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. והיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו."
בהתפתחותנו עלינו להגיע לשאלה "מהו הטעם בחיינו?". אבל יכולים להקדים ולהגיע אליה. כפי שהתרחש במהלך ההיסטוריה של העולם הזה מתחילתו ועד ימינו, לאנשים כמו אברהם אבינו ומשה רבנו, אותם אנשים פשוטים שלא ידעו דבר, עד שהתעוררה בהם השאלה "מהו הטעם בחיינו?".
כל אותם המקובלים, שפעלו במרוצת הזמנים של קיום האדם על פני האדמה - אדם הראשון, אברהם אבינו, משה רבנו, רשב"י, האר"י, כולל כל המקובלים שפעלו ביניהם ועד בעל הסולם - הגיעו למימוש חוכמת הקבלה על עצמם, מתוך שכל אחד מהם הרגיש בתוכו את השאלה "מהו הטעם בחיי?". כלומר את השאלות: "למה אני חי?", "בשביל מה אני חי?", "מהו סוד החיים?", "למה נועדו החיים?", "מהי המציאות?", "בשביל מה היא נוצרה?".
שרטוט 5
התעוררות השאלה "מהו הטעם בחיינו?"
במהלך ההיסטוריה של העולם הזה מתחילתו ועד ימיינו.
אם מגיעים לשאלה הזאת, והיא זועמת בתוך האדם, אי אפשר להמשיך את מהלך החיים בלי לפתור אותה. ואז האדם נאלץ לחפש אחר האמצעי לפתור את השאלה המציקה הזאת ולענות עליה, ומגיע לחוכמת הקבלה. כיום האנשים מגיעים לספרים ולקבוצה שעוסקת בלימוד הקבלה. אבל בדורות הקודמים, ובפרט בדורות הראשונים של אדם הראשון, אברהם אבינו ומשה רבנו, הגיעו לאותו פתרון (מסופר במדרשים) על ידי חיפוש עצמי, ועדיין לא היו לאדם ספרים, מורים וקבוצות תלמידים.
אלא משאלת היסוד הזאת "מהו הטעם בחיינו?" מתחיל לגדול כל מקובל. ולכן עונה בעל הסולם, שלא קיימת שאלה למי מותר ולמי אסור ללמוד ומתי, כי הקבלה תמיד מוכנה ותמיד מותרת, לכל מי שעולה בו השאלה "מהו הטעם בחיי?".
"כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית היסורים והמכאובים שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה מי הוא הנהנה מהם. או ביתר דיוק, למי אני מהנה."
השאלה של האדם איננה רק מה יש לו עצמו מהחיים האלה, אלא גם כלפי החיצוניות שלו, "מה מקור החיים?" כלפיהם כולם. בשאלה שנשאלת באדם על הטעם בחייו, טמון כבר הקשר עם הבורא, השאלה מה יש לבורא ממנו ומה יש לו כלפי הבורא. כי הבורא הוא המקור שמביא את החיים. ואם מתעוררת באדם השאלה "מה הם החיים?" זו שאלה על מקור החיים. לכן השאלה הזאת מתייחסת לא רק ממי האדם נהנה, אלא גם למי הוא מֵהַנה.
"והן אמת שכבר נלאו חוקרי הדורות להרהר בזה, ואין צריך לומר בדורנו זה, שלא ירצה מי שהוא אפילו להעלותה על הדעת. עם כל זה עצם השאלה בעינה עומדת בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעתים היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את מוחינו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח למצוא התחבולה הידועה, דהיינו, להסחף בלי דעת בזרמי החיים, כדאתמול."
השאלה הזאת מתעוררת אמנם בכל אחד ואחד, אבל בעקבותיה קמות בנו הפרעות שכולן מכוונות לכיוון אחד, להחזיר את האדם לזרם החיים. כדי שלא תתעורר בנו השאלה הזאת בכל תוקפה, אלא שנרגיש אותה במידה כזאת, שתאפשר לנו להמשיך ולזרום בזרמי החיים. שלא נכבה אותה לחלוטין, אלא שתמרר לנו מעט את החיים. אבל ללא התעוררות כזאת של השאלה, שעלולה לגרום לאדם לנטוש את כל יתר השאלות ואת מעורבותו בזרמי החיים, ולעסוק רק בה.
וכך האדם נשאר "תלוי בין שמים וארץ". רע לו מעט בחיים, אבל אין לו פתרון. אלא להמשיך את חייו באומללות רבה משך אלפי שנות התפתחותה של האנושות. עד שהשאלה הזאת "מהו הטעם בחיינו?" מגיעה בו לשיא מרירותה, והאדם לא מסוגל לדכא אותה בתחבולות רגילות, כדי להמשיך ולזרום בזרמי החיים. אלא מרגיש שעליו להגיע לפתרון הבעיה שמציגה אותה שאלה.
והחיפוש אחר הפתרון מביא אותו אל חוכמת הקבלה. זאת אומרת, עד שהשאלה הזאת לא נעשית לשאלה העיקרית בחיי האדם, הוא מחפש תחבולות בשיטות אחרות ובדתות למיניהם, ומסתפק בפתרונות שממתיקים לו את החיים. אבל אם השאלה הזאת מתקיימת בו בצורתה האמיתית, אז הוא לא יכול להשתיק אותה בתחבולות למיניהן כולל אפילו צורות שונות של "קבלה". אלא עליו להגיע לפתרון של לימוד אמיתי בקבלה, שמביא לאדם מאור המחזיר למוטב.
איך מרגישים מהו הלימוד הנכון? לפי מידת החיסרון שמתעוררת באדם, הוא מרגיש כנגדה את האמצעי הנכון. ואם האמצעי לא מספיק כנגד החיסרון של השאלה "מהו הטעם בחיי?", האדם מרגיש שהוא לא נכון ולא משתמש בו. לכן מוטל רק לדאוג לכך, שיהיה מובן לאנשים מהי שיטת הקבלה. כדי שכל מי שמגיע לרמת מרירות נכונה של השאלה "מהו הטעם בחיינו?" יבוא אליה. ומי שלא, ימשיך בזרם החיים כדי להתעמק בשאלה הזאת, ולהרגיש את מידת מרירותה עד לצורתה המַספקת.
אות ג'
"אכן, לפתרון חידה סתומה זו, דיבר הכתוב, טעמו וראו כי טוב ה' וכו'." על השאלה "מהו הטעם בחיינו?" אין תשובה אחרת אלא קשר עם הבורא, דבקות בבורא. זאת השאלה וזאת התשובה הפשוטה. רק אם שניהם מקושרים יחד, נקרא שיש לאדם כלי אמיתי. השאלה "מהו הטעם בחיי?" מצביעה על כל עמקות הכלי של הנברא. והמילוי של הכלי הזה, זה הבורא שחייב למלא את הכלי. לכן התשובה על השאלה היא "טעמו וראו כי טוב ה'".
"כי מקימי התורה והמצות כהלכתן, המה הטועמים טעם החיים, והמה הרואים ומעידים כי טוב ה'". המקובלים, הם שמגיעים לפעולות הנכונות בכלי, ברצון שלהם, בכל הרצונות שכלולים בתוך הכלי. ורק הפעולות הנכונות האלה, הן נקראות "לקיים מצוות כהלכתן", לקיים נכון את המצוות. כל הרצונות שמכוּוַנים לקבל את המילוי מהבורא ומתמלאים ממנו. "טועמים" אותו נקרא, כמו שהבורא סידר מלכתחילה במחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו" את המילוי שלו בתוך הנברא, וממלא את הנברא במלואו. ולמטרת הבריאה הזאת על האדם להגיע.
"והֵמַה הרואים ומעידים כי טוב ה'", הם אלה שמגיעים לאותה הבנה והרגשה ולאותה המציאות. ורק הם יכולים להעיד שכך היא המציאות. ומי שנמצא במצבים ההתחלתיים או במצבי הביניים של הדרך למטרת הבריאה, אינו מסוגל להבין ולהעיד על המטרה, אלא תחילה עליו ללמוד שלבים קודמים בהשגת המטרה.
"כמ"ש חז"ל, שברא העולמות כדי להיטיב לנבראיו," זאת אומרת, הבורא ברא את הָעַלָמות על האור, את מערכת העולמות, את המציאות. ודרכה הוא הסתיר את עצמו והביא אותנו לדרגה הגרועה והרחוקה ביותר ממנו. אבל העַלמות הללו נועדו לנהל את הנברא ולהביא אותו לתיקון, כדי שיעלה למצב של המילוי, "כי מדרך הטוב להטיב".
ואז האדם מבין שהירידות והייסורים וההסתרות, הם שלבים הכרחיים בהתפתחותו. רק בסוף הדרך, לאחר כל התהליך של "טעמו וראו כי טוב ה'", שמקבלים את ההטבה ומגיעים להבנה "כי מדרך הטוב להטיב", מבינים את כל הדרך מתחילתה ועד סופה, ולא לפני כן. להצדיק את הבורא אפשר רק מדרגת צדיק גמור. ואליה האדם מגיע רק בשלב האחרון.
"אבל ודאי מי שעדיין לא טעם את החיים של קיום תורה ומצוות, הוא לא יכול להבין ולהרגיש, כי טוב ה' כדברי חז"ל, אשר כל הכונה של ה' יתברך בבראו אותו, היתה רק להיטיב לו". וזה נקרא "מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו". אבל סוף המעשה הוא במחשבה תחילה. והמחשבה הזאת פועלת בנברא ומגיעה למימושו רק בסוף המעשה. ומי שלא מגיע לסוף המעשה, לא יכול להעיד שהיא כבר בתחילה נמצאה במחשבת הבורא.
"ועל כן אין לו עצה אחרת אלא לילך ולקיים התורה והמצות כהלכתם." בעל הסולם אומר בפשטות, שהאדם יכול לשאול באמצע הדרך. אבל תשובה, היינו, מילוי בתוך הכלי, הוא יכול לקבל רק בסוף הדרך. ואז הוא יבין את כל התהליך, את מבנה המציאות, את הסיבתיות שלה, את ההכרחיות שבה, ואת נחיצותו של כל מצב ומצב. ולפני כן מותר לאדם לשאול רק במידה וחוסר התשובה, חוסר המילוי בתוך הכלי, חוסר ההבנה, לא יעצרו אותו בדרך, כי התשובה על המחשבה תחילה, נמצאת רק בסוף המעשה.
"וז"ש בתורה (פרשת נצבים), ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו'. כלומר, בטרם נתינת התורה, לא היו לפנינו אלא המות והרע, פירוש כמ"ש חז"ל, שהרשעים בחייהם נקראים מתים, משום שטוב מותם מחייהם, להיות היסורים והמכאובים שסובלים בשביל השגת קיום חייהם עולה פי כמה מרובה על קצת התענוג שמרגישים בחיים הללו".
הבורא מביא את האדם להרגיש רע בחייו בעולם הזה. ובכך נותן לו אפשרות להתקדם בדרך התיקון. אם האדם לא היה מרגיש את הרע, הוא לא היה רוצה בתיקון. כי הוא בנוי מרצון לקבל, ומגיב מתוך רצון להנות, שלא יכול להימשך אלא למילוי החיסרון שבו. אבל אם הוא מרגיש בתוך החיסרון שלו, שהריצה אחר המילוי תהיה מלוּוה בכישלון, שלא יקבל מילוי, או יקבל מילוי שלא יסתפק אותו אפילו שיחוש בו רגע קט, אז מתפתחת באדם מערכת שכלית של אמת ושקר, בנוסף למערכת רגשית של תענוג או ייסורים.
אם האדם מבין ומרגיש באיזה מצב הוא נמצא, שאין לו מה לצפות מהחיים הרגילים שמתנהלים לפי הטבע, הוא שמסוגל לראות את חייו כהזמנה של הבורא להתקדם בדרך אחרת. כדברי הכתוב: "הנה נתתי לפניך" דרך שנייה, את דרך התיקון. אבל היכולת הזאת באה לאדם רק לאחר אותה קביעת מצב, שהחיים שלו הם "בדרך רשעים". היינו, שבדרך של קבלה לעצמו, בריצה אחר המילוי, הוא לעולם לא יתמלא.
"אמנם עתה, שזכינו לתורה ומצות אשר בקיומה אנחנו זוכים בחיים האמתיים השמחים ומשמחים לבעליהן, כמ"ש טעמו וראו כי טוב ה' ועל כן אומר הכתוב, ראה נתתי לפניכם היום את החיים והטוב מה שלא היה לכם במציאות כלל קודם נתינת התורה." הפתרון לשאלה "מהו הטעם בחיי?", איך לברוח מהחיים האלה הקשים ממוות, אינו אלא להבין ממה מורכב הרצון לקבל, ואיך לנהל אותו בצורה שמאפשרת לאדם לקבל את המילוי הנכון. כי כל מטרת הבריאה היא השגת המילוי הנכון, להגיע למצב "טעמו וראו כי טוב ה'". "טעם" נקרא מילוי ו"ראיה" נקרא הבנת המילוי. זאת אומרת, גם בהבנה וגם בהרגשה, גם במוחא וגם בליבא, האדם צריך למלא את עצמו בטעם הנצחי והשלם.
"וזהו שמסיים הכתוב, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, שלכאורה הלשון מכופל, ובחרת בחיים למען תחיה, אלא הכונה על החיים בקיום תורה ומצוות, שאז חיים באמת, משא"כ חיים בלי תורה ומצוות, המה קשים ממות, וז"ש חז"ל רשעים בחייהם נקראים מתים, כמבואר."
"ובחרת בחיים" אומר, שיש לאדם בחירה. אבל איך יתכן שיש לו בחירה, אם האדם הוא רק רצון להנות, ורק מתוך אותו רצון הוא מחפש מילוי? הוא יכול להיות בספק, אם המילוי נמצא לידו או במקום אחר, כי המילוי נמצא מחוץ לכלי שלו. הוא יכול לדעת או לא לדעת לפעמים מה הוא רוצה, או לדעת איזה סוגי מילויים נמצאים לפניו, או לפעמים לא לדעת ולהיות בספק. אבל אותה ידיעה או חוסר ידיעה, אותה וודאות או אי וודאות, שנראות לו כבחירה חופשית, הן לא בחירה, אלא חוסר התמצאות במצב.
"בחירה" נקרא שניצבות בפני האדם כמה אפשרויות, וברור לו כל הסיבות והתוצאות, והדרך להשגת המילויים בכל אחת מן האפשרויות. וכאן השאלה לפי מה הוא בוחר בדרך כזו או אחרת, להשגת סוג מילוי כזה או אחר. האם לפי המערכת שהבורא ברא בו, או לפי הערכים שהעניקו לו הדורות הקודמים, ההורים, החינוך או הסביבה. זאת אומרת, אותה בחירה חופשית של האדם הנקראת "ובחרת בחיים", היא בחירה בין כל המערכות שבנו לו בהכרה, בהבנה, בהחלטה, והערכים שמילאו אותו בהם, לבין "האני" האמיתי שלו שלא תלוי באף אחד.
האדם נדרש לברר מה נקרא חיים בשבילו, לפי מה הוא יכול לבחור, מהי מערכת הערכים האישית שלו, והאם קיימת מערכת כזאת במציאות. מהו אותו "האני" שאין לפניו משהו שקובע לו מי הוא ומה הוא יהיה. הרי בלתי אפשרי לנו לתאר אותו, כי האדם יכול להחליט רק אם יש לו הכנות של חינוך ודעות. אבל אם הם ישנם, הם באים ממישהו או ממשהו, ואז נעלם "האני". לכן נקודת הבחירה החופשית, היא הנקודה הבעייתית ביותר בחיי האדם והעקרונית ביותר. כי הבורא נותן לו הרגשת מרירות בחיים, כדי להביא אותו לנקודת ההחלטה מה הם החיים, מתוך בחירה חופשית.
לכן הבעיה שניצבת לפנינו, היא להבין מי אנחנו ומהי בחירתנו החופשית. ורק אם ניגשים בצורה חופשית לפתרון בעיית החיים - "מה הם החיים?", "למה אני חי?", "מי אני?", "מה אני?", "מהי המטרה?" - ומחליטים עליה לבד, ללא שהבורא מכתיב איך להחליט דרך הטבע שברא באדם, דרך כל מיני תענוגים או הכרחיות שהוא מעמיד לפניו, אז מבצעים בחירה חופשית. ועד שלא מגיעים למעמד הזה שנקרא "בחירה חופשית" ובוחרים, אי אפשר לממש את מחשבת הבריאה ולהגיע לפתרונה.
ולכן השאלה "מהו הטעם בחיים?", נפתרת רק על ידי בחירה חופשית. ודרך הבחירה החופשית, האדם מגיע להבנה מהו הטעם בחיים ומהי מהות החיים. כי השלבים הם קבועים. תחילה מתעוררת השאלה עצמה, לאחריה בא האמצעי לפתור אותה שהוא בחירה חופשית, ולבסוף נמצא הפתרון שדרכו מגיעים לדרגת הבורא. השאלה "מהו הטעם בחיי?", איננה שאלה של פעם אחת בלבד, אלא היא חוזרת ומתעוררת בתוך האדם. ולפי עמקות השאלה מרירותה ועוצמתה, האדם ניצב בפני בחירה חופשית יותר חדה ויותר מבוררת, ונותן עליה תשובה שהיא כבר השגת המדרגה.
וכך יש לאדם מאה עשרים וחמש מדרגות של עלייה בחמישה עולמות, ממצבנו בעולם הזה ועד המצב האינסופי, עד הפיתרון המלא והשלם לשאלה "מהו מקור החיים?", "מהו הטעם בחיינו?". כלומר, ככל שהאדם מתקדם, עליו לפתור "בחירה חופשית" יותר עקרונית, חשובה וקשה.
"וז"ש הכתוב למען תחיה אתה וזרעך, כלומר שחיים בלי תורה, לא לבד שאין בהם הנאה של כלום לבעלים, אלא גם אינו יכול להנות לאחרים, כלומר אפילו בבנים שמוליד אין לו נחת, להיות גם חיי הבנים האלו קשים ממות ואיזו מתנה הוא מנחיל להם."
"אב" נקראת המדרגה הנוכחית, ו"בן" נקראת המדרגה הבאה, היותר גבוהה בהתפתחות. בהתפתחות מלמעלה למטה לומדים על אב ובן או אבא ואמא וזו"ן, במשמעות שאבא ואמא הם המדרגה העליונה, וזו"ן הם המדרגה התחתונה. אבל כשמדובר על התפתחות האדם מלמטה למעלה, כל מדרגה הבאה היא מדרגה גדולה יותר. ולכן ההתפתחות הזאת היא מבן לאב. "בן" שגדול יותר בהתפתחותו מ"אב". ואז הכוונה ב"מנחיל לבנים", מה מצבו הנוכחי תורם למצבים העתידיים שיהיה חייב לעבור. כי אם האדם לא מוצא פתרון במצבו הנוכחי, המצבים העתידיים שלו נעשים גרועים יותר.
לכן אין לאדם ברירה, אלא להמשיך בדרך. כי בעל כורחו הוא נולד וחי ומת, ומחויב לממש במלואה את שרשרת הרשימות שנמצאת בו, ולהגיע לגמר תיקונו. רק השאלה היא אם מתוך בחירה חופשית, שנמשך בעצמו לתיקון מתוך הבנה של המצב שזוהי הדרך, או לא. ולכן השאלה הזאת היא של אבות עם בנים. עד כמה האדם משער לעצמו ורואה את המצבים העתידיים שלו, שאז כל הדרך נעשית בשבילו קודם ונמשך בהתפתחות אישיותו.
"אמנם החי בתורה ומצוות לא רק שזכה ליהנות מחייו עצמו, הוא שמח עוד להוליד בנים ולהנחילם מהחיים הטובים הללו וז"ש למען תחיה אתה וזרעך, כי יש לו תענוג נוסף בחיים של בניו, שהוא היה הגורם להם."
אם האדם מברר נכון את המדרגה הנוכחית, ומממש נכון את בחירתו החופשית, אז גם במדרגה הזאת הוא מקבל תוצאות יפות וטובות. הוא נכנס למדרגה הבאה וממשיך בה את התפתחותו בהשוואת הצורה ובדבקות לבורא. ומשתתף בצורה נכונה וטובה בכל יתר הנשמות כחלק מהן. וכך זוכה חזרה גם מהבורא וגם מיתר הנשמות בהתפתחות ל"בנים", לדרגות הבאות טובות ומאירות לו.
מדוע בעל הסולם משתמש במושג הזה "קיום תורה ומצוות כהלכתן"?
האדם שנתקל בכתבי בעל הסולם במשפט "קיום תורה ומצוות כהלכתן", מיד עולה בו הפירוש העממי של המילים האלה, שצריך לפתוח ספר "קיצור שולחן ערוך" ולהתחיל ללמוד לפיו מה ואיך צריך לקיים. שצריך להניח תפילין על "יד קהה", על ידו השמאלית, לשים טלית ולהתפלל, לשמור שבת ולשמור דיני כשרות, כמו שש שעות בין בשר לחלב. אבל המושגים הללו של קיום מצוות, הם מושגים חדשים יחסית שנקבעו מאוחר הרבה יותר.
ואילו אברהם אבינו שהשיג את הרוחניות בעצמו, מלמד את תלמידיו שקיום מצוות נקרא "ציווי הבורא". גם משה רבנו מצווה על העם ל"קיים את המצוות שהבורא מצווה עליהם". אבל כלל המצוות עיקרו "ואהבת לרעך כמוך", כלומר, להגיע בכל רצונות האדם להשפעה מלאה. כלל שמתפרשׂ לפעולות חלקיות ופרטיות רבות, לפי נשמת האדם שכוללת בתוכה תרי"ג רצונות, רמ"ח רצונות.
הנשמה בנויה מתרי"ג רצונות. רמ"ח רצונות למעלה מחזה, שס"ה רצונות למטה מחזה ועוד שבע מצוות דרבנן. יחד ישנם בתוכה תר"ך רצונות. כל רצון ורצון חייב להגיע לתיקונו ולהיות מכוון על מנת להשפיע לבורא, להיות בהתאמה לבורא. וזה נקרא "קיום מצוות כהלכתן". "הלכה" במשמעות של הליכה, המכוּוַנוֹת כלפי הבורא.
מצוות אפשר לתקן רק על ידי האור המחזיר למוטב, הנקרא "תורה". "בראתי יצר רע", היינו, כוונות לא נכונות של הרצונות, אבל "בראתי תורה תבלין" והמאור שבה יחזירם למוטב. זאת אומרת, "קיום מצוות" נקרא תיקון הרצונות על ידי אור התורה. ולאחר שהרצונות האלה מתוקנים בעל מנת להשפיע, במידה שהם מתוקנים על מנת להשפיע, בא המילוי. זאת אומרת, אור התורה הוא גם האור המתקן וגם האור הממלא.
שרטוט 6
נשמת האדם כוללת בתוכה תר"כ רצונות שאפשר לתקן ע"י האור המחזיר למוטב.
כתוב ש"האבות קיימו כל התורה כולה מתוך זיכוכם", זיכוך נשמתם. הרצונות שלהם, תר"ך הרצונות בנשמתם, היו עדיין קטנים וזכים, ויכלו בקלות להשיג כוונות על מנת להשפיע, ומתוך זה קיימו את צווי הבורא. אבל ביציאת מצרים קיבלו תוספת עביות. ולכן קיבלו שיטה איך לתקן כל רצון ורצון, שאותה כתב משה רבנו בספר התורה.
ואברהם אבינו לא קרא לספרו "תורה", כי לא היתה בו עדיין הוראה איך לתקן כל רצון ורצון. אלא הרצונות היו עדיין כרצון אחד ולא התפתחו עדיין לרצונות נפרדים בתוך הנשמה. אלא הנשמה היתה כמו זרע, ללא גוף של נשמה, שקיבלו אותו לאחר תוספת האגו שקיבלו בשעבוד מצרים. אבל לאחר שיצאו ממצרים, היה עליהם לקבל שיטה איך לתקן כל רצון ורצון. והשיטה הזאת נקראת "תורה".
לאחר שקיימו את כל התנאים הללו בתוך נשמת כל אחד ואחד, הם הגיעו לדרגה הרוחנית הגבוהה של מוחין דחיה, בית המקדש הראשון, שעם ישראל נמצא בה מקבלת התורה, ועד חורבן בית המקדש הראשון שהחלה נפילה. אבל גם בבית המקדש השני רובם עוד היו בהשגת מוחין דנשמה. למרות שכבר באמצע הנפילה התרחש תהליך של גלות עשרת השבטים. ומשנים-עשר שבטים כנגד שנים עשר פרצופי האצילות, נותרו שניים בלבד.
בכל התקופות הללו קיימו מצוות גם בחיצוניות. אבל קיימו אותן משום שרוחניות וגשמיות הן כמו עולם אחד. כלומר, אי אפשר בעת ובעונה אחת גם לאהוב מישהו וגם להרוג אותו, גם לגנוב ממנו וגם להשתוקק שיהיה לו טוב. הפעולה הגשמית וההרגשה הפנימית חייבות להיות כאחד. כך האדם בנוי אפילו בעולם הזה. אמא שאוהבת את הילד שלה, לא יכולה לגרום לו כל רע. לכן האדם שמכיר את העולם הרוחני, הוא מבצע הכל, רגשית, שכלית ופיסית, באותו עולם. בשבילו אין שני עולמות, אלא הכל עולם אחד.
כך גם התקיימו בני ישראל. כל אחד ואחד במה שהזדמן לידיו, מכוהנים ולויים עובדי המשכן ועד האדם הפשוט עובד האדמה, הם קיימו תורה ומצוות בגשמיות, כי בשבילם חיצוניות ופנימיות היו אותה מציאות. מטבעו האדם נשאר תמיד במה שהוא נמצא. אם הוא קשור עם הבורא דרך כל מה שיש סביבו, הוא ימשיך באותם היחסים בכל המישורים. אבל לאחר חורבן בית שני, בני ישראל נפלו מדרגתם הרוחנית לדרגה גשמית לגמרי. היינו, הרגישו רק את העולם הזה, רק את גשמיות, בתוך הרצון לקבל על מנת לקבל.
ואז נעלם מהם לחלוטין הקשר עם הבורא. אותה מציאות רוחנית של כוחות רוחניים והרגשת הקשר עם הבורא בכל תר"ך הרצונות. הקשר המיוחד שכל אחד בונה עם הבורא דרך כל רצון ורצון, איפה הוא ואיפה הבורא. ונותר עם ישראל במציאות העולם הזה בלבד, ממשיך ומקיים רק את מה שניתן היה לקיים בגשמיות. אבל אותו קיום חיצוני, גם הוא נקבע על ידי המקובלים שהיו גדולי האומה, והובילו את העם מדור לדור וממצב למצב.
המקובלים הנהיגו את הפעולות גשמיות האלה כדי לשמור על מסגרת העם. כי משך ההיסטוריה של התפתחות האנושות, הרצון לקבל הלך וגדל, והתעוררו באדם רצונות יותר ויותר גדולים, שהרחיקו אותו מרוחניות. עד שהאדם הפסיק לחשוב שהעולם הרוחני קיים ונמצא, ורק הלך והתעמק בפעולות גשמיות, ומצא בהן נישה לעצמו של תמיכה נפשית ופסיכולוגית. רוגע לעצמו והצדקה לחייו ולקיומו.
וכך החלו להשתמש באותן פעולות גשמיות של קיום מצוות, שבמהותן הן העתקה מפעולות רוחניות, להמתקת החיים האלה ולהשגת מעמד של מומחיות בקיום הזה. ומדור לדור, לאחר תקופה ארוכה של אלפיים שנות גלות בארצות שונות, שעם ישראל הושפל והוגלה ממקום למקום, ועבר מאורעות במצבים קשים שלא עברו על אף אומה, הגענו למצב שמקיימים מצוות בלי לדעת בשביל מה. ולכן המקובלים זעמו בכל דור ודור כנגד התעסקות יתר בחיצוניות ונטישת העיסוק בפנימיות.
אלא שגם מצד המקובלים, היתה שמירה יתרה שלא לפתוח לעם את חוכמת הקבלה. כי עדיין לא המתעוררת באדם השאלה "מהו הטעם בחיינו?". ותחילה עליו להגיע מאותה ירידה של שבירת בית המקדש הראשון והשני, עד למצב הגרוע ביותר, לניתוק כמעט מוחלט מהרוחניות, ורק ממעמקי הגשמיות להתחיל לעלות חזרה. ולאדם שמנותק מרוחניות, אי אפשר לפנות עם חוכמת הקבלה, אותו אמצעי שעונה על השאלה "מהו הטעם בחיי?".
ואם שאלה האדם "מהו הטעם בחיי" מופנית לדרישות של קיום, לקבל פת לחם, להשיג הרגשת ביטחון, או לקיים מצוות גשמיות של טלית ותפילין, אז אי אפשר לפתוח לו את חוכמת הקבלה. אלא רק לאדם שלאט לאט מתפתח דרך משברים פנימיים וחיצוניים, גם בפרטיותו וגם בכללות. כמו שקרה בתקופת ההשכלה, שחלק גדול מהאומה יצא מקיום מצוות בגשמיות. או בתקופות שהרצון לקבל הלך וגדל, או כפי שקרה בשואה מתוך ייסורים גדולים. תקופות כאלה מאפשרות לאדם לשאול "מהו הטעם בחיי?" בצורה בלתי תלויה בהרגל, בחינוך ובתרבות קודמת.
תהליך ההתפתחות הפנימי שעובר כל אחד ואחד ועוברת האומה בכללה, מאפשר לפתוח את חוכמת הקבלה לכל אחד בהתאם לחיסרון שמתעורר בו. לכן מצד אחד, בעל הסולם כותב על "קיום תורה ומצוות כהלכתם", כדי לבלבל את האנשים לחשוב שמדובר באותו קיום תורה ומצוות רגיל. במטרה להרחיק מלימוד הקבלה את מי שנדחה מאותו מושג, ולא מבין שמדובר דרך המילים במצבים פנימיים, כי הלימוד הזה עדיין לא בשבילו. ומצד שני, הוא משתמש במושג הזה, מאחר והמציאות בנויה מפנימיות וחיצוניות. מאיזון בין שני גורמים הפוכים. מחיובי ושלילי, מכוח הטוב וכוח הרע, מקליפה וקדושה, שנמצאים זה לעומת זה, וצריכים להיות זה כנגד זה בצורה שווה, כדי שהאדם יתקיים ביניהם בבחירה חופשית.
לכן חל איסור על האדם לשבור משהו שקיים בעולם. כולל את היחס של היהדות החרדית, שאינה תומכת עדיין בחוכמת הקבלה. כפי שניכר היטב בתשובות שקיבל בעל הסולם (אות א'), שאין צורך בלימוד חוכמת הקבלה, ואפשר להסתפק בגמרא. האנשים האלה עדיין מחזיקים ביחס כזה, ועוד לא גדלו לשאול מה הטעם בחיים, אלא מוצאים את טעם החיים בקיום לימוד רגיל, כי זו דרגת התפתחותם. בדומה לאנשים שעובדים בשוק או במקומות דומים, וכל מעייניהם באותה עבודה.
ולכן מצווים בכתובים: "אל תשים מכשול לפני עיוור". כי העולם נמצא כולו בהתפתחות הדרגתית, וכל אחד צריך להישאר במערכת שלו ולהתפתח בה לאט לאט. ואסור לעורר את האדם מעבר למה שהוא מתעורר לפי הרשימות שלו. אלא רק להכין לפניו את האפשרות. לכן בעל הסולם מתבטא בצורה זהירה מאוד. כי ידוע שבתחילת לימוד הקבלה, האנשים משתוקקים לדהור קדימה ולשטוף את העולם בשיטת הקבלה. אבל זו איננה הדרך הנכונה. כי אסור להתערב בהתפתחות שבאה מלמעלה.
מתי האדם מתחיל להתפתח בעצמו? כאשר מתעוררת בו השאלה "מהו הטעם בחיי", והוא נוטל את האמצעי של הקבלה, ומתפתח בו הלאה בעצמו. אז הוא רשאי לייצג את השיטה, אבל לשמש נציג בלבד ולא סוכן מכירות או סוחר שלה. הגישה הנכונה היא לרצות להפיץ את ידיעת הקבלה בכל העולם, אבל בצורה שאיננה מחייבת אף אחד, אחרת מתערבים במעשי הבורא. ואסור להיכנס לתחומו, כי אין אנו יודעים את סדר התפתחותה של כל נשמה ומה המצב שבו היא נמצאת. אלא לשמש נציג בלבד.
והמונח "קיום תורה ומצוות", כמו מונחים אחרים שמשתמש בהם בעל הסולם, הם מלכתחילה מונחים רוחניים. והשימוש החיצוני שנעשה בהם משך אלפיים שנות גלות, והפך אותם למונחים המזוהים עם היהדות החרדית, שמקיימת אותם בלי להבין למה ובשביל מה, לא מבטל את המשמעות הפנימית שלהם, כפעולות רוחניות של תיקון הרצונות בנשמת האדם כלפי הבורא. אלא צריך להבין בהם את הפנימיות האמיתית, וזה לוקח זמן. ואם האדם הולך וגדל, הוא מפרש אותם נכון. אבל אם האדם לא גדל, הוא רואה בהם תמיד רק את החיצוניות. כי האדם מפרש מה שכתוב לפי דרגתו.
בקבלה "קיום תורה ומצוות" נקרא שכל הרצונות מכוונים לבורא. ו"תורה" נקרא כל האור שמגיע לרצונות, שתיקן וממלא אותם ב"טעמו וראו כי טוב ה'". זו הצורה שמתעוררת במקובל שפוגש במונחים האלה. אבל מי שלא קשור לרוחניות, מתעורר בו הפירוש הגשמי. כי הפירוש הנכון תלוי בהכנה הפנימית של האדם. ואז בא אותו רגע שהאדם קורא, ונעשה לו ברור על מה מדובר. כי בתורה לא כתוב אף פעם על קיום גשמי. אלא המושג "קיום תורה ומצוות" מתייחס למשמעות שהיתה לו לפני חורבן בית המקדש. ומדובר בו רק על הרצונות המתוקנים המכוּוַנים לעל מנת להשפיע, שהאדם טועם בהם את האור העליון, ונמצא כבר בחיים נצחיים.
למה בריקנות של "מהו הטעם בחיינו?" הפתרון נמצא בשיטה מסודרת?
במציאות שנבנתה מלמעלה למטה, עולם אדם קדמון הוא כמו כתר. היינו, השפעת הבורא לנבראים, נרנח"י. ולאחריו מה הבורא רוצה להשפיע לנבראים, ואיך הוא רוצה להשפיע. ובאיך הבורא רוצה להשפיע לנבראים, חייב להיות מעורב הנברא. ולכן לאחר עולם אדם קדמון, נשבר עולם הנקודים, ואז מלכות נכנסת לבינה. ומתוך התערבות מלכות עם הכתר, עם השפעתו של הכתר, נולדים עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. שהם אותו הכתר, אותו האור העליון, רק שעבר המעטה, הקטנה, עיבוד ולבוש, שמותאם לנברא העתידי.
שרטוט 7
המערכת העליונה התואמת לתחתון העתידי.
וכך נבראה מערכת עליונה, שמתאימה לתחתון העתידי, בכל מצב שהוא לא יהיה. מהשבירה בעולם הנקודים, דרך תיקון גלגלתא ועיניים, גלגלתא ועיניים באח"פ, אח"פ בגלגלתא ועיניים, חוץ מל"ב האבן. וגם ל"ב האב"ן תוקנו. במה התיקון שלהם? לא לרצות להשתמש בל"ב האבן, כי מכירים עד הסוף כמה הוא רע ומנוגד למטרת הבריאה. זאת אומרת, תוקנו והובנו כל ההבחנות. ומי תיקן? אף אחד לא תיקן, אלא המערכת תוקנה כך. והיא מעידה על העתיד של הנברא, שיצטרך לתקן את עצמו בכל ההבחנות, כולל לא לרצות להשתמש בל"ב האבן.
מערכת א"ק ואבי"ע שתוקנה, היא כמו אמא שנכללת מכל ההבנות והמערכות לצורך טיפול בתינוק. יש לה מערכות בנויות ומוכנות להריון, הנקה והבנה של התינוק העתידי. וכאשר מגיע העת, היא בונה את הנברא. איך? השפעת הבורא באה מכתר, מעולם א"ק, דרך עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ונגמרת בעולמות בחזה דיצירה. במבנה לפי הסדר הזה, העליון מוכן לתת ולתרום לתחתון. ואז מצרפים להשפעת הבורא את המלכות דנקודה האמצעית ושוברים.
וכך לתוך המלכות, שהיא האחרונה שמצטרפת להשפעת הבורא, נכנסת כל מערכת ט' ראשונות. כל השפעת הבורא, המדורגת כלפי הנברא העתיד. אבל נכנסת לנברא העתידי בצורה הפוכה ושבורה. ובנברא העתידי שנשבר, נמצאת אותה המערכת של הבורא, רק בצורתה המקולקלת. וזה מה שמאפשר לו דרך הכרת הרע, הנקראת "יחס לא נכון של הנברא לבורא", להכיר את המערכת האמיתית בצורתה האמיתית, ולא בצורתה ההפוכה.
בדומה לילד שחושב על אמא שלו, שהיא מתייחסת אליו לא טוב, כי היא מכריחה אותו ללכת לבית ספר או ללמוד נגינה. עד שדרך ההרגשה שהוא עצמו לא טוב ולא מבין את המערכת של אמא, הוא רוצה שהמערכת של אמא תהיה בו ותהפוך אותו להיות כמוה. כך דרך הכרת הרע מגיעים לקניית המערכת הנכונה, שט' ראשונות קמות בתוך הנברא למערכת בירור ותיקון.
שרטוט 8
השפעת בורא המדורגת נכנסת בנברא העתידי.
בנברא, שנופל לאחר השבירה עד העולם הזה, בשלבי התפתחותו בעולם הזה, תחילה מתפתחת המלכות עצמה. ועוברות עוד אלפי שנות קיום של האדם עלי אדמות, עד שלפני חמשת אלפים ושבע מאות שנה, מתעוררות באדם לראשונה הט' ראשונות, הבינה שבמלכות, ששואלת "מה הטעם בחיי?", כי המלכות לא יכולה למלא את תשוקות הבינה, את החיסרון החדש שלא שייך למלכות. וכך האדם הראשון החל לחפש שיטה. אלא שאצלו השיטה היתה פשוטה, הוא מצא את הבורא בעצמו.
שרטוט 9
מערכת ברור ותיקון.
שלב א': התפתחות המלכות עד התעוררות הבינה שבמלכות.
כמו אברהם אבינו, ששאל מתוך הבינה, ומצא את הבורא בעצמו. כי הרצון לקבל עדיין קטן מתוך המלכות. והבינה נשאלת בעוצמה, כי כלפי המלכות היא גדולה, ולא קבורה תחת האגו הגדול, שהתפתח בנו לאחר מכן משך אלפי שנים. ולכן הם מצאו את השיטה בעצמם, למרות שבתחילה הם כולם היו אגואיסטיים. מי היה אברהם? אברהם היה "תרח", "אבא" שלו, כלומר, הדרגה הקודמת שלו שהיתה "עבודת אלילים". אבל הוא הגיע בקלות יחסית לפתרון מתוך השאלות "מי אני" ו"מה אני" ו"איפה העולם". ומאותה התפתחות כבר הגיעו להתפתחות על ידי התורה.
שרטוט 10
מערכת ברור ותיקון.
שלב ב': האדם הראשון ואברהם אבינו מצאו את הבורא בעצמם.
קבוצת המקובלים שייסד אברהם, התפתחה על ידי לימוד הקבלה, היינו, על ידי האור מקיף שהחלה לקבל. לכן היא נכנסה למצרים. בלי לימוד הקבלה אי אפשר להיכנס למצרים, כי מדובר בהכבדת לב גדולה מאוד. "לרדת למצרים" לא נקרא לצאת לטיול במצרים, אלא להיכנס להכבדה עצומה של הרצונות, שמעוררת באדם ספקות אם יש או אין בורא, ואיזו שליטה יש בו, של הרצון לקבל או של הבורא. זה נקרא ש"פרעה שולט על בני ישראל".
שרטוט 11
מערכת ברור ותיקון.
שלב ג': התפתחות על ידי האור המקיף.
"פרעה" אינו שליט בשר ודם, אלא התכונות ששולטות באדם. ומהכבדת הלב הזאת האדם רוצה לברוח, כי הוא מגיע להכרת הרע, כתוצאה מהמכות שסופג בפנימיותו, באותה השאלה "מהו הטעם בחיי?" מצד הבינה. האדם צריך כוח מיוחד שילווה אותו לברוח מהאגו, ולהתחיל לחשוב שקורה משהו אחר, שעובדים עליו מלמעלה. שהבורא יותר גדול ומנהל גם את הפרעה שנמצא עמוק בתוכו.
שרטוט 12
מערכת ברור ותיקון.
שלב ד': ההתפתחות מהבינה שמתוכה האדם שואל "מה הטעם בחייו?"
האדם איננו שולט באגו שלו מול הבורא. שכאילו יש אגו ויש בורא, והאדם בא או מצד האגו או מצד הבורא. אלא הייחוד הוא בכך, שהבורא מסובב לאדם גם את האגו שלו. "בריחה ממצרים" נקרא לייחוד. ולאחר הייחוד כשמגיעים ל"הר סיני", להרהורים, ולא יודעים כיצד לסדר את התהליך כולו, אז דרך אותה בריחה שוב מגיעים לבורא. אבל תחילה מגיעים לבורא על ידי "משה", אותו כוח מיוחד שמוביל את האדם. ואת יתר השלבים עוברים על ידי שיטה מבוררת יותר מזו שהיתה בזמנו של אברהם.
מדובר רק על התפתחות הבינה, שמתוכה האדם שואל מה טעם בחייו, כי ממלכות הוא לעולם לא ישאל. מלכות עצמה היא עפר מן האדמה. רק דומם, צומח וחי, שלא מרגיש ניצוצות השפעה. "מהו הטעם בחיינו?" זוהי שאלה על המקור.
שרטוט 13
מערכת ברור ותיקון.
שלב ה': על ידי "משה" מגיעים לבורא, ויתר השלבים עוברים על ידי השיטה.
האדם נמצא במלכות ושואל מהיכן הוא בא, מה המקור שלו. המקור שלו נמצא בבינה ולא במלכות. אבל בתוך המלכות נמצאת בינה ומתוך אותה בינה האדם שואל על המקור. והמלכות לא יכולה לשאול עליו.
שרטוט 14
מתוך המלכות מתעוררת באדם השאלה: "מה הטעם בחיינו?"
המקור של האדם נמצא בבינה ואני מלכות.
מה ההבדל בין המענה של שיטת הקבלה על הריקנות לבין השיטות האחרות?
בשיטת הקבלה המלכות והבינה חייבות להשתתף יחד. מלכות חייבת לספח אליה את הט' ראשונות, ובכך הן נקראות "בינה", השפעת הבורא לנברא. תכונת המשפיע היא הנקראת "ט' ראשונות" או "בינה". והט' ראשונות שהמלכות מקבלת ועובדת איתם כמסך ואור חוזר, הן שמַקְנוֹת למלכות מערכת חשיבה והבנה וקליטה, להשיג מה שלפניה ולהבין אותו. כי מלכות בעצמה איננה מסוגלת למאומה.
אם עובדים עם המלכות בלבד, לא נשאר אלא רק לדכא אותה. כי ככל שמקטינים אותה, פחות מרגישים שצריכים משהו. לכן כל השיטות האחרות עוסקות בדיכוי המלכות - פחות לאכול, פחות לשתות, לנשום או לחשוב. האדם שנמצא במדיטציה, חושב על דבר אחד בלבד, וסוגר את עצמו מכל הדברים האחרים. רק נכנס אליו וכבר מרגיש טוב. זו תופעה פסיכולוגית חזקה מאוד, שהאדם נפטר באותו רגע מכל ההפרעות שיש לו בעולם. אבל אותה ירידה ברצון, היא רק דיכוי הרצון. ממנה מקבלים הרגשת רוגע בצורה פסיכולוגית בלבד.
ואם למלכות יש יכולת לחבר אליה ט' ראשונות, האדם מקבל בתוך הט' ראשונות, לפי כמה שהוא כיוון כלפי הבורא את המלכות יחד עם הט' ראשונות. ומה שממלא את האדם, אינו המלכות עצמה, אלא הבורא. לא רצונות שנמצאים על פני השטח, רצונות של מלכות, רצונות של העולם הזה, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. אלא האדם רוכש חסרונות נוספים, ט' ראשונות, שהם הבורא, חסרונות לכל המציאות ולכל העולמות.
שרטוט 15
"חכמת הקבלה" איך לרכוש רצונות ובהם לקבל.
"חוכמת הקבלה" נקרא איך לרכוש רצונות ובהם לקבל. הרצונות שיש לנו בעולם הזה, הם חסרונות גשמיים שטחיים, שנשארו לאחר שבירת הכלים, לאחר הנפילה מבית המקדש הראשון ומבית המקדש השני. ועליהם מדברים בקיום תורה ומצוות. לכן תורה ומצוות נראה על פני השטח קיום גשמי. אבל כשרוכשים ט' ראשונות, מבינים מהו קיום תורה ומצוות במובנם הרוחני, ומהו הבורא שממלא את הרצונות הללו.
אם האדם רוכש את קומת הבורא, זה נקרא "רוחניות". "העולם הרוחני" נקרא מציאות הבורא. "עולם" בא מהמילה העלם, מידת העלמת הבורא שהאדם מגלה. מידת הגילוי הזאת היא שקובעת את הדרגה הרוחנית של האדם. בעולמנו האדם נמצא בחוסר מוחלט של גילוי הבורא. ודרך חמשת העולמות שמעלימים את הבורא, עליו להגיע לגילוי מלא של הבורא. אם האדם מתמלא בבורא, נקרא שהעלמת הבורא נעלמת, והוא רוכש דבקות וחיבור עם הבורא.
שרטוט 16
מידת הגילוי קובעת את הדרגה הרוחנית של האדם.
מתי האדם מפסיק לדכא את הרצון?
אנשים מדכאים את הרצון לקבל בכל מצב ומצב ובכל דרגה ודרגה של התפתחותם עוד מימי קדם. כדברי הכתוב: "אין אדם חושק בבת מלך". כלומר, אפילו גבר חסון, טוב לב ויפה תואר, אם הוא בחור פשוט, הוא אינו חולם על בת מלך. הוא יודע מראש שהיא לא בשבילו, שלא יעזור כלום. אלא מוטב לו להסתכל רק על בנות הכפר שלו "היוצאות לכרמים", כי אותן הוא יכול להשיג. וכלפי מה שאין בכוחו להשיג, האדם מקטין את הרצון לקבל, ואינו רץ אחריו.
כך כל אחד ואחד. רוב האנשים אינם חולמים להיות אונסיס או ביל גייטס, בשביל מה להם לסבול. מנגנון ההגנה של הגוף משכנע אותם, שלא כדאי להיות עשיר מופלג, אלא עדיף להם להישאר כמו שהם. השיטה הזאת, היא שיטה של הגנה עצמית, שהרצון לקבל מפעיל באופן טבעי, בלי קשר לכוח הבינה שנמצא בנו, ומראה לאדם שלא כדאי לו. אלא המלכות בעצמה, בשיטות שקיימות בתוך המלכות, בתוך הרצון לקבל. אבל הרצון לקבל מתפתח, והבינה שבו, הנקודה שבלב, מתחילה להראות את פעולתה. וכך האדם מתחיל לחשוב מהו הרצון שלו, ולא מצליח לדכא אותו בפשטות.
והאדם שמתחיל להשתוקק לרוחניות מנקודת הבינה שלו, אינו בורח לכל מיני מדיטציות ושיטות אחרות. כי החיסרון שלו נובע מנקודת מוצא שונה לחלוטין, מהשאלה "מהו הטעם בחיי?", ולא מהשאלה איך להקטין את הייסורים שלו. וזו נקודת המפנה החשובה ביותר. כי האדם שנמצא במלכות מבלי שמתעוררת בו הנקודה שבלב, נקודת הבינה, דואג רק לאיך שהמלכות שלו תסבול פחות, איך להקטין ולדכא אותה. ולכן הוא פונה לכל מיני שיטות כמו דת, מדיטציה, יוגה, או חוט אדום, בתקווה שיעזרו לו לסבול כמה שפחות. אבל כשמתחילה לדבר בו הבינה שבתוך המלכות, ולא המלכות עצמה, אז מדובר בחיסרון אחר.
חיסרון כלפי הבורא, ולא כלפי מה שיש במלכות. האדם שואל על מקור החיים, "מהו הטעם בחיי?" שעליה ישנה רק תשובה אחת - "טעמו וראו כי טוב ה'". תשובה שאיננה ידועה לו עדיין, אבל היא טמונה כבר בתוך השאלה, כחיסרון שאפשר למלא אותו בהשגת הבורא בלבד. ולכן האדם לא בורח לשיטות אחרות, כי הם לא עוזרות לו. אלא מרגיש באינסטינקט פנימי תת הכרתי, שהעיסוק בהם איננו מקומו. אלא הלב שלו, החיסרון שבו, מוביל אותו למשהו אחר.
האדם עדיין מבולבל, ויכול בגלל השפעת הסביבה והחברים, ללכת ולנסות שיטות אחרות במקומות אחרים. אבל מהר מאוד הוא יברח מהם, מתוך תחושה שהם לא בשבילו, וישאר מדוכא. הוא יראה שהחברים שלו פורחים מרוב אושר על המציאה הזאת של חוטים אדומים, מים קדושים או תרגילי מדיטציה, אבל לא יהיה מסוגל להרגיע את עצמו. אלא ישאר איתם בקשר חברתי מסוים שלא מרוצה ממנו. עד שבסופו של דבר יברח מהם וימצא לעצמו מסגרת אחרת. כלומר, הרצון שלו דוחף אותו למצוא מקום אחר, כי מתעוררת בו נקודת הבינה.
איפה בשאלה "מהו הטעם בחיי" נמצאת נקודת הבחירה של האדם?
הרצון של המלכות מתפתח עד שמתעוררת באדם נקודת הבינה, הנקודה שבלב. ואז האדם מתחיל לשאול מה המקור שלו, לשאול על הבינה, כלומר, לחפש "טעמו וראו כי טוב ה'", לחפש את הבורא, בלי לדעת מה ואיך הוא מחפש. אבל בשלב הזה אין בו אותו "האני" שלא תלוי בחיוב מלמעלה, בגנים ובהורמונים של הטבע שלו, או ברשימות שמתעוררות ודוחפות את האדם. אלא להגיע למצב של מימוש הבחירה, "ובחרת בחיים", זהו שלב מתקדם מאוד.
שרטוט 17
מערכת ברור ותיקון.
שלב ו': התעוררות הנקודה שבלב האדם נקודת הבינה.
ובינתיים מביאים את האדם למקום הנכון, היכן שלפי הרגשתו נמצאת האמת. ושם עוד עליו לברר האם זהו המקום הנכון, והאם הוא שייך אליו. לפניו עוד כברת דרך ארוכה של חודשים ואם לא שנים, עד שימצא את נקודת הבחירה, ומהנקודה הזאת יתחיל לבנות את עצמו בבחירה חופשית. כי כל המבנה של הנשמה, כל התהליך שבו האדם ממלא את עצמו עם הבורא, בונה את הט' ראשונות, את הבורא שבו, נעשה רק מתוך בחירתו החופשית.
כדי לבחור להיות כבורא, האדם חייב להיות חופשי כפי שהבורא חופשי, אחרת מדובר במשחק מכור. הכרח שיווצר באדם אותו משהו שלא תלוי בבורא, ולא תלוי בטבע המקורי של הנברא, מצב שלא תלוי בשום דבר. במציאותנו אין מצב כזה שהאדם לא תלוי במאומה ומתחיל הכל מאפס. רק הבורא התחיל את הבריאה מאפס רצון לקבל, אבל האדם לא יכול להתחיל מאפס אם כבר הוכן בו הכל, גם הדרך וגם הרשימות, אלא רק באותה נקודה הנקראת "בחירה חופשית". אם ההתייחסות של האדם להתפתחות שלו היא מתוך נקודה חופשית, אז לא מדובר יותר בתוספת חומר שהבורא מוסיף לאדם, אלא בהתפתחותו של האדם עצמו.
איך האדם יודע שהוא מחפש מתוך נקודת הבינה ולא מתוך המלכות?
האדם מברר את השאלות האלה משך התפתחותו בלימוד הקבלה.
האם עלייה ברצון לקבל מביאה להגברת העוצמה של השגת הבורא?
ברוחניות גודל ועוצמה הם היינו הך. גדול או קטן מתייחסים לעוצמה. כי בתוך רגשות אין מידה אחרת, אלא רק עוצמה. הכמות מתייחסת למספר הבחנות שיש בהרגשה. אבל עוצמת ההרגשה ומספר ההבחנות קשורות יחד. ככל שגדל מספר ההבחנות, גדלה עוצמת ההרגשה.