קטע ממאמר ה,' תשמ"ח: ישראל שגלו, שכינה עמהם, שלבי הסולם, הרב ברוך שלום אשלג
אולם וגם יש להבין, מהי "גלות". ואח"כ נוכל להבין, שמי שנמצא בגלות, טועם טעם של גלות. וגם יש לדעת, שבענין גלות אנו מוצאים ב' בחינות:
א) שעם ישראל היו בארץ הקודש, והיה להם בית המקדש. ובא נבוכדנצר, והחריב את בית המקדש, וגלה את ישראל מן הארץ, כמו שכתוב (אסתר ב') "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי, אשר הגלה מירושלים". נמצא, שגלות נקרא, שגלו אותם ממקום אושר ושלוה, ללכת ולסבול, להיות נע ונד, שלא יהיה להם מנוחת הנפש.
ב) אנו מוצאים בגלות מצרים, שלא גלו מאיזה מקום שלוה, אלא במקום שהיו, התחילו להרגיש שהם נמצאים בגלות. והם ראו, שהם משועבדים לפרעה, מלך מצרים. כלומר, מה שמלך מצרים היה דורש מהם, לא היתה להם בחירה חופשית, אלא היו מוכרחים למלאות את רצונו, בכל מה שדרש מהם.
לפי זה מה יהיה הפירוש, שה' גלה ממקומו. הלא כתוב "מלוא כל הארץ כבודו". אם כן, איך שייך לומר אצל הקב"ה, שגלה ממקומו למקום אחר. ולפי פירוש הב' של גלות, כדוגמת גלות מצרים, שפרעה מלך מצרים שלט על בני ישראל, בזה הרגישו גלות. ומה שייך לומר אצל הקב"ה, שחס ושלום יש מי שהוא, שהוא שולט עליו, שנוכל לומר, שהקב"ה הוא בגלות.
אלא ודאי מה שאנו מדברים גלות אצל הקב"ה, הוא רק בערך הנבראים. כלומר, שהוא לפי השגת הנבראים נוהג ענין של גלות וגאולה. שלפעמים הם משיגים את הקב"ה, שהוא מלך גדול ויושב בהיכלו, ושרפים וחיות ואופני הקודש עומדים סביביו. ולפעמים הם משיגים אותו, שצורתו הוא כמלך שגלה אותו מהיכלו, ויושב בשביה תחת שליטת מלך אחר. וזה נבחן שהמלך נמצא בגלות.
ולפי זה יש לפרש, שעם ישראל יצאו מארץ ישראל ונחרב בית המקדש. ועל דרך עבודה יש לפרש, ש עם ישראל יצאו לחוץ, ואינם מרגישים טעם בתו"מ, והלב שלהם, שהיה מקום להרגשת הקדושה, המכונה "בית המקדש", המקום הזה נחרב.
והמלך השני, הנקרא "מלך זקן וכסיל", כבש את לבם. וכל הכלים דקדושה הוציא משם. שפירושו, שכל המחשבות דקדושה, שהיה בלבם, הוציא משם, והכניס לתוכה צלם בהיכל ה'. שפירושו, שמקודם לכן היה שם קדושה. והוא הוציא את כל המחשבות דקדושה, ש"קדושה" נקראת מחשבות לשם שמים, והוא כבש את לבם, והכניס ללבם מחשבות, שהם רק לתועלת עצמם, שזה נקרא, שהמלך זקן וכסיל כבש את בית המקדש, וגלה ישראל מתוכם. כלומר, שבחינת ישראל כבר לא נמצא אצלם בתוך גופם.
וזהו כמו שכתוב (תהילים ע"ט "מזמור לאסף") "אלקים באו גויים בנחלתך, טמאו את היכל קודשך, שמו את ירושלים לעיים". כלומר שבחינת ישראל יצאו מלבם ובאו במקומם גויים.
ולפי זה יהיה הפירוש, שגם הקב"ה גלה עמהן. כלומר, שיצא מהיכלו לגבי ישראל, היינו שכך הם מרגישים, שאין לו החשיבות, כמו שהיו מרגישים מטרם שהם גלו מארץ ישראל. ומהו הרווח מזה, שגם הקב"ה גלה עמהן. את זה יכולים להבין, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל, "אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות".
ועל זה מקשין העולם, ומדוע נכנס רוח שטות, בכדי שיחטא. ואמר, היות שיש כלל "עין רואה והלב חומד". נמצא, שאם ראה איזה דבר רע, הן ראיה בעינים או ראיה במחשבה, הוא מוכרח לבוא לידי חמדה. לכן, הגם שעל העין אין בידו למנוע זה, כי הן במחשבה והן בהסתכלות בא בלי שום הכנה, לכן זה עוד לא נחשב לחטא. אלא מזה באים לידי חטא, שנקרא "חמדה".
ואם האדם עושה תיכף תשובה על הראיה, ממילא לא יבוא לידי חמדה, ואין חטא בידו. מה שאם כן אם האדם אינו עושה תיכף תשובה על הראיה, אז הוא מוכרח לבוא לידי חטא, הנקרא "חמדה".
ונעשה תיקון מלמעלה, בכדי שהאדם לא יפגום בהמלך הכבוד, שהוציא ממנו את רוח החכמה והכניס בו רוח שטות. ואנו רואים, שגם בבית דין של מטה, להשוטה אין נותנים אותו עונש, כמו שנותנים לאדם שהוא שפוי בדעתו. נמצא כאן, שנכנסו גויים בלבו, ואין הוא מרגיש טעם של חיים בתו"מ. נבחן אצלו, שגם הקב"ה הוא בגלות. שאין לו אז, באותו מצב, את האמונה בהקב"ה, כמו שהיה לו מטרם שקבל את הירידה. לכן אין הפגם גדול כל כך.
ויש עוד פירוש בזה, שגם ה' עמהם בגלות, בזמן שעם ישראל בגלות. שהגויים שולטים עליהם, גם הקב"ה בגלות. לכן אנו מבקשים עבור הקב"ה, שהוא יצא מהגלות. היות שאנו צריכים להיזהר, שלא יתפללו על אהבה עצמית, אלא הכל יהיה לתועלת ה'. לכן כשמבקש לה', שיוציא את עמו מהגלות. נמצא, הוא מבקש לתועלת הנבראים, ולא לתועלת ה'.
ומשום זה, שאנו מאמינים, שגם ה' בגלות, לכן אנו מבקשים לתועלת ה'. היינו, אנו מתפללים על כבוד שמים. וזהו כמו שאומרים בתחנון "חוסה ה' עלינו, למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם, למענך עשה עמנו חסד, ואל תאחר". נמצא, בזה שיודעים, שגם הקב"ה סובל מהגלות, בזה ניתן לו מקום להתפלל עבור תועלת ה', ולא לתועלת עצמו.
אולם איך אנו יכולים לומר, שגם הוא נמצא בגלות, ושהגויים כביכול שולטים עליו, כמו ששולטים על עם ישראל. התשובה היא כנ"ל, היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ועל הטוב הזה, מה שהנבראים צריכים לקבל, נעשה תיקון, שיכוונו בעמ"נ להשפיע, לכן בזמן שישראל בגלות בין העמים, שפירושו, שמונחים תחת שליטת של קבלה עצמית, לכן אין הם מסוגלים לקבל את הטוב והעונג, המלובש בתו"מ.
ומשום זה אין הם יכולים לטעום את טעם החיים, שיש בקדושה. והיות שהגלות של האומות העולם שורה עליהם, משום זה, כל מה שיקבלו, יטעמו טעם של הסתר פנים. והיות שהבורא רוצה בקיום העולם, לכן הוא מוכרח להתלבש עצמו בלבושים שאינם דקדושה, כלומר, שהוא משפיע להעולם חיות בלבושים של גשמיות. כלומר, שרק בדברים גשמיים הוא משפיע להעולם תענוגים וחיים.
זאת אומרת, שהעולם יכולים לקבל הנאה ותענוג רק בלבושים, הנקראים הקנאה, והתאוה, והכבוד. זאת אומרת, שמאיר ומחיה את העולם בלבושים דקליפות, שהם לבושים שמפרידים אותם מהקב"ה, היות שהתענוגים האלו באים מלובשים בכלים דאהבה עצמית.
נמצא, שהקב"ה סובל מזה, שהם בזמן הגלות. היינו, שבזמן שהם מונחים תחת שליטת אומות העולם, הקב"ה מוכרח להסתיר עצמו נגד הבנים שלו, ושלא יכירו אותו, שהוא המשפיע אותם טעם גלות בתורה ומצות, וכל החיים הם מוצאים בכלים דקבלה. זאת אומרת, התיקון הזה, שיהיה תענוג בכלי קבלה, ולא יוכלו להרגיש את הטעם בתו"מ, הקב"ה עשה התיקון, בכדי שלא יפגמו בקדושה, ושלא ילך הכל להקליפות. שפירוש הדבר, שהם לא יתרחקו יותר מהקדושה, ע"י זה שירגישו יותר טעם בקבלה עצמית. כי כל מקום שהתענוג גדול ביותר, מתרחקים יותר לכלי קבלה, שזה מפריד אותם מהקדושה.
נמצא לפי זה, שע"י זה שהאדם יודע, שהקב"ה הוא בגלות, שמוכרח להסתיר עצמו, וכאילו הוא בגלות, מזה יכול האדם לדעת, שאין שום קליפה בעולם, אלא על הכל האדם צריך לבקש רק מה', כי אין כח אחר.