אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / הקדמה לתלמוד עשר הספירות עם הפירוש של הרב ד"ר מיכאל לייטמן / שיחה (23.6.05) על אות ד' - אות ז'
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה (23.6.05) על אות ד' - אות ז'

לאחר גלגולים רבים, האדם מגיע בהתפתחותו בעולם הזה לשאלה "מהו הטעם בחיי?", שזועמת בו ולא נותנת לו מנוח, כי התשובה עליה, אומר בעל הסולם, לא נמצאת במישור העולם הזה. אלא היא נשאלת על מקור החיים. ולכן מקבלים עליה תשובה ממקור החיים הנקראת "טעמו וראו כי טוב ה'".

השאלה הזאת נקראת "כלי", "חיסרון", שהמילוי עליו הוא "אור", נוכחות הבורא בתוך הכלי, בתוך החיסרון. כי על מה האדם שואל? הוא שואל מהיכן באים החיים, מה הם החיים, לֵמה נועדו החיים. וכל השאלות הללו על תחילת החיים, על זרימת החיים, או על סוף החיים, הן נמצאות במקור החיים, שהוא הבורא.

ולכן, אם הבורא ממלא את הכלי של האדם, האדם מקבל תשובה. ואם לא, הוא נותר עם שאלה שהופכת לשאלת חייו. ובלי להגיע לפתרונה, הוא לא מסוגל עוד להתקיים. האנשים האלה, הם המגיעים ללימוד חוכמת הקבלה, לאמצעי שמביא את האדם לפגישה עם הבורא, למילוי בכלי ששואל מהו הטעם בחייו.

איך ממלאים את החיסרון לשורש החיים, לבורא, בנוכחות הבורא? כמו שהורו חז"ל - על ידי "טעמו וראו כי טוב ה'". אבל איך טועמים ורואים "כי טוב ה'"? "בקיום תורה ומצוות כהלכתן". כלומר, בתוך הנשמה ששואלת על מקור החיים, ישנם תרי"ג רצונות, אבל רצונות לא מתוקנים, כי הם כולם עם כוונה על מנת לקבל. אם מושכים עליהם אור המחזיר למוטב על ידי תורה, שמתקנת במאור שלה המחזיר למוטב את הרצונות לכוונה על מנת להשפיע, אז הם נעשים רצונות מתוקנים.

במידה שהרצונות מתוקנים באדם, הבורא ממלא את הרצונות הללו, את השאלות הללו, בנוכחותו. ואז האדם מגיע למילוי שהשתוקק אליו בשאלה "מהו הטעם בחיי?". ועל הפתרון הכולל הזה, איך להגיע אליו, מסביר בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". ובאות ד' הוא מסביר איך מממשים את חוכמת הקבלה כאמצעי להגיע לפתרון המיוחל הזה.

אות ד'

"ובאמור תבין דברי חז"ל על הכתוב ובחרת בחיים הנ"ל (עי' שם בפירוש רש"י ז"ל), וז"ל, אני מורה לכם, שתבחרו בחלק החיים כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על החלק היפה, ואומר לו את זה ברור לך. ועל זה נאמר, ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי, הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר את זה קח לך".

איך האדם יגיע לפתרון השאלה "מהו הטעם בחיי", אם הוא לא יודע כלום על חייו, אפילו לא מהיכן באה השאלה הזאת? מהיכן תגיע לו הישועה, התשובה על השאלה, אם האדם רואה שאין ביכולתו למלא את עצמו, מכל מה שיש בעולם הזה, לאן שלא פונה, עד שלא רוצה יותר לפנות, כי מרגיש בתת ההכרה שאין לו יותר מה לחפש.

לכך מכוונים אותו מלמעלה. כמו שהבורא מעורר באדם את הרשימו לרוחניות, לשאול את השאלה "מהו הטעם בחיי?", כלומר, את השאלה "היכן נמצא המילוי הרוחני שלי?", הוא גם מביא את האדם למקום, היכן שיוכל על ידי אמצעים של יגיעה בלימוד וחברה, להגיע לאותו מילוי. ולכן הפעולות האלה באות מלמעלה, כמו שבעל הסולם כותב: "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי".

אלא לאחר שהבורא מביא את האדם למקום, שבו הוא יכול לממש עליו את מחשבת הבריאה, על האדם לתת יגיעה בהתאם לעצת המקובלים, ורק אז יגיע לפתרון. זאת אומרת, לפני האדם ניצבת הבחירה. בחירה לייגע את עצמו בכיוון הנכון לפי עצות המקובלים.

"שלכאורה הדברים תמוהים, כי הכתוב אומר ובחרת בחיים, שהמשמעות היא, שהאדם בוחר מעצמו, והם אומרים, שמעמידו על החלק היפה, א"כ כבר אין כאן בחירה. ולא עוד אלא שאומרים, אשר השי"ת מניח ידו של אדם על גורל הטוב, וזה מפליא מאד, דא"כ היכן הבחירה שבאדם."

בחירה אפשר לעשות אם יש שתי אפשרויות. אם האדם יכול ללכת שמאלה או ימינה, על ידי אמצעי כזה או אמצעי אחר. אבל איזו בחירה יכולה להיות לאדם בין שני מצבים, או נתונים, או כוחות, אם ה' קובע לו באיזו דרך ללכת? הכוח הנגדי שמפריע לאדם, וכך מאפשר לו להיות בבחירה, הוא כוח הטבע האגואיסטי שלו.

הבורא מורה לאדם לרכוש כלים דהשפעה, רצונות דלהשפיע, תכונות השפעה, תכונות נתינה, תכונות של בינה - לרכוש טבע רוחני כדי להידמות אליו. וכנגד זה מתעוררת בתוך האדם תרעומת פנימית, מתוך הטבע שלו. וכך האדם נמצא בכל פנייה, בכל שאלה, בכל מחשבה או רצון, בין שני כוחות. בין הכוח הגשמי, האגואיסטי, שמושך אותו לכיוונים אחרים מלבד לכיוון "יַשַר-אֵל", להשפעה, לברר מהי השפעה, ולהעלות את רוממות תכונה ההשפעה מעל הכל.

האדם שוכח כי נמצא בהרגשה רעה. הוא לא מבין ששוררת בו הרגשה רעה בכוונה כדי להתעלות מעליה, להתנתק ממנה ולהקפיץ את עצמו למעלה ממנה, לקראת הנתינה. כדי לצמצם את הרגשתו ולא להרגיש אותה, אלא להיות מעליה. המצבים האלה באים ונעלמים, והאדם נמצא בבלבול תמידי בין אפשרויות שונות, אבל שנותנות לו יחדיו מקום לבחירה ויגיעה. וגם הבורא לא שוכח להזכיר לאדם על גורלו הטוב. אבל תזכורת בהתאם לכמה שהאדם מוכן, לעד כמה שאפשר להרשות לאדם להיות חופשי בבחירתו, להתקדם על ידי הכרת הרע והכרת הטוב.

לכן נמצאים אנו תמיד בין שני מצבים, הרגשה רעה או הרגשה טובה, מחשבה רעה על מנת לקבל או מחשבה טובה להשפיע. וככל שהאדם מסוגל לבנות לעצמו סביבה נכונה, שכוללת חברה, ספרים ומורה, שתעזור לעורר אותו ולהעמיד אותו בכל מקום ובכל מקרה, במצב שיוכל להתנתק מההרגשה הרעה, ולא להיות שרוי בה, אלא להתעלות ממנה בהשתוקקות לטוב, במוחא אם לא בליבא, בכך תלויה בחירתו והתקדמותו. לכן לא נכון לומר שהבורא מונע מהאדם בחירה, בכך שהוא שם ידו של אדם על גורל הטוב. אלא הוא מוסיף לאדם עוד נתון אחד של התקדמות רוחנית. ואז בין ההתקדמות הרוחנית לבין להיות שרוי ברצון לקבל, נמצאת בחירת האדם.

"ובמבואר תבין דבריהם כמשמעם, כי אמת הדבר ונכון מאד, שהשי"ת בעצמו מניח ידו של אדם על גורל הטוב, דהיינו על ידי שנותן לו חיי נחת ועונג, בתוך החיים הגשמיים המלאים יסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן, שבהכרח נעתק האדם ובורח מהם, בזמן שיראה לו אפילו כמציץ מן החרכים איזה מקום שלוה, להמלט שמה מהחיים האלו הקשים ממות, שאין לך הנחת ידו של אדם מצדו ית' גדולה מזו. ודבר הבחירה של האדם היא רק לענין החיזוק, כי ודאי עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו ויוכל לקיים התורה ומצוות כהלכתם, דהיינו לא להנאת עצמו אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, שנקרא "לשמה", שרק באופן זה, זוכה לחיי אושר ונועם המלווים עם קיום התורה".

האדם שואל "מהו הטעם בחיי?" והבורא מאיר לכלי הזה. וכך האדם מתחיל להשתוקק. הבורא מאיר לו מילוי שמורגש בכלי של האדם כמילוי אגואיסטי. אבל הרצון שיש לו, לא יכול להתמלא ממקורות בעולם הזה, מאוכל, מין, כסף, כבוד, מושכלות ומה שביניהם, אלא האדם מתחיל להשתוקק למילוי רוחני. ואז הבורא מאיר לו.

שרטוט 1

האדם מתחיל להשתוקק למילוי רוחני.

ההשתוקקות לרוחניות, היא ההשתוקקות למילוי מלמעלה. עדיין השתוקקות אגואיסטית, כי תחילה צריך להגביר באדם את הרצון לרוחניות. להתחזק ולבנות הכרה אגואיסטית בחשיבות המילוי הרוחני. שכדאי מעל כל העולם הזה, להיות בקשר עם הכוח העליון, עם הבורא, עם העולם הרוחני, מפני שהוא ממלא ונותן נצחיות, שלימות וחיות. האדם צריך לתאר כל מה שרק אפשר, כדי שהרצון הנוכחי שבוער בו, ישתכנע ויסכים להשקיע בלימוד שיטת חוכמת הקבלה, בציפייה שהיא תביא לו מילוי נצחי מעל החיים.

בתקופה הראשונה שנדרש מהאדם להתחזק, הוא עסוק בחשבונות של כדאי או לא כדאי, כמה ללכת מעל כל החיים האלה, על מה לוותר ועל מה לא לוותר, ובכך מממש את בחירתו החופשית. הבחירה אינה רק בין להיות המשפיע או המקבל, אלא להוסיף על ידי השכל מה שלא נמצא בהרגשה. אם ההרגשה היא שהעולם הרוחני שווה יותר מהעולם הזה, אין שום קושי לוותר באחת על כל העולם הזה. כי ההרגשה עצמה מבטלת את כל תעמולת העולם הזה, בפני תעמולת העולם הבא שמופיעה בפני האדם. אבל אם אין עדיין רגש, אלא הבורא מאיר מעט ונותן לאדם אפשרות להוסיף, אז חייבים להתרשם מספרים בזמן לימוד בקבוצה, ולחשוב ולעשות חשבון אם כדאי או לא כדאי ועד כמה. זאת אומרת, להוסיף להרגשה שנתן הבורא, להשלים אותה בשכל שכדאי להתקדם לרוחניות.

בכך האדם מקצר את תהליך ההתפתחותו ומזרז את התקדמותו. כדברי בעל הסולם: "ודבר הבחירה של האדם היא רק לענין החיזוק, כי ודאי עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו ויוכל לקיים התורה ומצוות כהלכתם". עד שבשלב המתקדם ביותר, לאחר שעוברים על האדם מאורעות רבים, הוא מגיע להחלטה שאין לו צורך בעולם הזה. אבל ההחלטה הזאת מלוּוַה אצלו בדיכאון עמוק, כי מרגיש שאין לו בעולמו, היכן שהוא נמצא, שום מילוי. כלומר, לימוד הקבלה לא מביא לאדם חיים קלים. אלא האדם מרגיש שהרצון שלו לא יכול להתמלא מהעולם הזה. ואם הוא שקוע באותה הרגשה, הוא שוקע בדיכאון, כי מרגיש שאין לו ממה להנות. אבל לעוסקים בחוכמת הקבלה לא ניתנים המקרים הללו כדי שיהיו שרויים בדיכאון על שאין להם תענוגים גופניים, או כסף, כבוד, מושכלות, אלא שהאדם יתגבר על הרגשת הריקנות, ועל פניה יעלה לרוחניות.

והמצבים הלא משמחים שאליהם נקלעים הלומדים, נובעים מכך שהאדם אינו זוכר, שכל תכליתן של הריקנות והרגשת הדיכאון שיתחבר לרוחניות, ורק בה יחפש את המילוי. שהבורא עושה זאת בכוונה לאדם. ולכן הדפרסיה (הדיכאון) היא המחלה המובילה היום בעולם, וממנה נגזרות כל יתר הבעיות, בעיות סמים, טרור, גרושין, התמוטטות המסגרת המשפחתית ועוד. הכל תוצאה מאותה דפרסיה עמוקה ששרויה בה האנושות כולה, כי היא מרגישה שאין לה במה להתמלא.

שרטוט 2

כל תכליתן של ריקנות האדם שיתחבר לרוחניות ורק בה יחפש את המילוי.

הצעד הזה, הוא הצעד הראשון שהבורא עושה עם האדם, כדי שיגיע להבנה שדווקא ההרגשה הזאת, היא קרש ההצלה שקיבל מהבורא. ובעזרתו יוכל לזנק בקפיצה קלה מעל ההרגשה הרעה, ולהיות שרוי במחשבה טובה ובהשתוקקות כלפי מעלה. זאת אומרת, נדרש מן האדם להיות במחשבה על המילוי הרוחני, במקום בהרגשה של חוסר מילוי גשמי. ואם האדם מתקדם מעט יותר, הוא נמצא כבר בלא לשמה, שעדיין עובד בו האגו ועליו לעבור מהרגשה למחשבה. אבל הוא מתחיל כבר להבין ולסדר את כל המקרים בעולם הזה ואת כל הַרֶגשות שמרגיש, בצורה שהרוחניות היא יותר מגשמיות, מעל הגשמיות. וזאת הבחירה שעליו לעשות בינתיים.

שרטוט 3

על האדם לעבור מהרגשת חוסר מילוי גשמי למחשבה על המילוי הרוחני.

לאחר שהאדם עושה מאמצים והרוחניות נעשית אצלו גדולה יותר מגשמיות, הוא מגיע למצב שמתואר על ידי בעל הסולם במכתב מדף ע' ("פרי חכם - אגרות קודש") כ"חולת אהבה אני". שהאדם משתוקק לרוחניות על פני כל מה שיש לו ורודף אחריה בלבד. ואז הוא מגיע ל"לא לשמה" המלא והגדול ביותר. ומתחיל להתחולל בו אותו היפוך מ"לא לשמה" ל"לשמה" שלא תלוי באדם, אלא מתרחש על ידי פעולה מלמעלה, שהיא נס אמיתי הנקרא "נס יציאת מצרים". יציאה משליטת האגו, מטבע האדם, לשליטת הבורא.

ואז האדם מתחיל לתקן את עצמו לאט לאט על ידי המאור המחזיר למוטב, לתקן כל רצון ורצון מתרי"ג הרצונות שלו בעל מנת להשפיע. וזה נקרא שמקיים "התורה ומצוות כהלכתם, דהיינו לא להנאת עצמו אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, שנקרא "לשמה", שרק באופן זה, זוכה לחיי אושר ונועם המלווים עם קיום התורה." ולפי נוסחת השתוות הצורה שנוצרת בינו לבין הבורא, הבורא ממלא את הרצון של האדם, והוא מקבל תשובה על השאלה "מהו הטעם בחיי?".

"ובטרם שמגיע לזכוך הזה, נוהג ודאי בחירה להתחזק בדרך הטוב בכל מיני אמצעים ותחבולות, ויעשה כל מה שתמצא ידו לעשות בכחו, עד שיגמור את מלאכת הזכוך, ולא יפול ח"ו תחת משאו באמצע הדרך."

אות ה'

"וע"פ המתבאר, תבין דברי חז"ל במסכת אבות, "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך בעולם הבא". ויש לשאול על דבריהם אלו, מה נשתנתה חכמת התורה, משאר חכמות העולם שאינן צריכות לסיגופים הללו ולחיי צער, אלא העמל לבד מספיק לגמרי בחכמות הללו לזכות בהן, וחכמת התורה אע"פ שאנו עמלים בה במדה רבה, עדיין אינו מספיק לזכות בה, זולת על ידי הסיגופים של פת במלח וכו' וחיי צער וכו'. וסיומם של הדברים מפליא עוד יותר, שאמרו "אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא", כי בשלמא בעולם הבא אפשר שיהיה טוב לי, אכן בעוה"ז בעת שאני מסגף עצמי באכילה ושתיה ושינה ואני חי בצער רב, יאמרו על חיים כאלו, אשריך בעולם הזה, הכאלו, חיים מאושרים יקראו, במובן שבעולם הזה."

בעל הסולם מסביר מהו התנאי. על האדם לבחור. ובחירה אפשר לעשות במחשבה או ברצון. רצון איננו תלוי באדם, כי הבורא מעורר את הרצון. הוא מעורר את הרשימות שנמצאות בנשמה בשרשרת רשימות קבועה מראש. האור העליון פועל על הרשימות ולאט לאט מעורר אותן לצאת ולהתממש. והרשימות האלה שיוצאות למימוש מתעוררות באדם כרצונות חדשים. לכן האדם איננו בעל הבית על רצונותיו וכלל לא קובע מה יהיה רצונו ברגע הבא. אבל על ידי המחשבות, האדם יכול לתאר לעצמו את המצב הבא, העתידי, כמו הווה. למשוך אותו קדימה ולדכא או להגדיל את המצב הנוכחי. כי המחשבה יכולה להגדיל או להקטין את ההרגשה. גם את ההרגשה הנוכחית וגם את התמונה העתידית שכלל לא נמצאת עדיין בהרגשה.

לפיכך כל העבודה של האדם היא במחשבה, כדברי הכתוב: "במחשבה הכל יתבררו". אבל אם הכל מתברר במחשבה, אז למה חז"ל כותבים ש"כך דרכה של תורה", כך התורה מתקנת את האדם, על ידי האור העליון שבא ומתקן, כלומר, על ידי "פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך"? מה הקשר בין מחשבה ובירור במחשבה שעל האדם לעשות, לבין חיי צער שעליו לקיים? האדם צריך להרגיש, שכל החיים שלו בעולם הזה, הם לא יותר מ"חיי צער". שאין לו בעולם כלום למעט לחם ומים ושינה על הקרקע. בכך הבורא עוזר לאדם. הוא מביא לו הרגשת ריקנות מכל החיים שלו. אפילו אם חייו מלאים בתענוגים גופניים, או בכסף, כבוד, מושכלות, הם לא ממלאים אותו מעבר ל"פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן", אלא "בתורה אתה עמל".

המחשבה צריכה לתפוס את כל שדה הראייה של האדם, את כל תשומת הלב והריכוז שלו. וזה נקרא "בתורה אתה עמל" ואז "אשריך וטוב לך". אם יש לאדם מחשבה ויכולת להיות דבוק בתורה, לעסוק בתורה במקום להרגיש חיי צער, אם הוא שמח ומאושר שיש לו את שני הנתונים הללו, ולא רואה את החיים בעולם הזה כחסרי ערך, אלא כתנאי, שכל העולם הזה הוא בשביל לאבד את חשיבותו ולהתעלות מעליו במחשבה, זה נקרא ש"עוסק בתורה", כלומר, בכל מה שיכול להביא תיקון לתרי"ג הרצונות שלו, ואז האדם מאושר.

שרטוט 4

המחשבה על רוחניות צריכה לתפוס את כל שדה הראייה של האדם.

והאדם שמאושר ממצב של "חיי צער", היינו, מהריקנות שמרגיש בעולם הזה, שמביא לו אור התורה, האור המקיף המחזיר למוטב, שמגיע אליו והוא לא מרגיש אותו, אלא כהרגשה של הכרת הרע, דרך מצבים לא טובים ולא נעימים שעובר. אם הוא שוקל אותם במחשבה שמהם באה התקדמות רוחנית, אז הוא נקרא "מאושר". אז דרכו נקראת "דרכה של תורה", כי הוא מתקדם בוודאות לכיוון הנכון. ומהו המדד, הסימן, להתקדמות נכונה? שאין לאדם מאומה בעולם הזה. אלא מהעיסוק בתורה מגיעה לו הכרת הרע, הרגשה גרועה יותר, יחד עם ההבנה שהוא מתקדם לכיוון של השפעה.

מתוך כך האדם נעשה מאושר. ואם האדם מאושר, אז נקרא שמכוון לכיוון התורה. לכן החכמים מגדירים את מצבו של האדם כ"פת במלח תאכל", שכל מה שיש לו בעולם הזה, הוא בדרגת הכרחיות בלבד. ואפילו את זה הוא לא צריך. אלא לבו כולו כלפי מעלה לאותו עיסוק בתורה, וממנו הוא מאושר.

שרטוט 5

האדם מאושר כשלבו כולו כלפי מעלה לעיסוק בתורה .

מה משמעות הדבר שהמחשבה צריכה לתפוס את כל הריכוז של האדם?

משמעות הדבר היא, שהאדם צריך להתעלות מעל ההרגשה. כל העבודה של האדם היא לא להיות שרוי בהרגשה, כי משך כל הדרך עד גמר התיקון, ההרגשה היא תמיד רעה, אם האדם לא מאזן אותה לפחות עם המחשבה. אם הוא לא מדכא אותה ולא שולט עליה עם גדלות המטרה, עם גדלות הבורא, עם גדלות המצב, עם המטרתיות בהרגשה הרעה. וכך ההרגשה הרעה עוזרת לאדם להיפטר מהעולם הזה.

כמו שכתוב על פרעה, שהקריב את בני ישראל לתשובה. כי אלמלא המכות שנתן להם פרעה, לא היו בורחים בני ישראל ממצרים, ומשה לא יכול היה למשוך אותם החוצה ממצרים. כלומר, הכוח הנקרא "משה", לא יכול היה למשוך את האדם מהעולם הזה. אם מקבלים תענוגים, לא מסוגלים לחשוב לצאת ולהתרחק מאותו מקור תענוגים. לכן בשלב הראשון הבורא פועל על האדם כדי להוציא אותו מהעולם הזה. הוא מביא לאדם הרגשת ריקנות בכל הרצונות שלו. ריקנות שעוד צריכה להתפתח ולגדול.

לכן אין טעם לחכות שנרגיש טוב, כי הרגשה היא קו שמאל. ולעולם ההרגשה לעצמה לא תהיה טובה. אלא אם מתקנים את ההרגשה בקו ימין, ביחס למטרה, רק אז אפשר להרגיש הרגשה מטרתית. הרגשה שקשורה למטרה, לסוף הדרך, שמכוונת קדימה ונמצאת בבורא, ולא הרגשה בתוך הכלי. ואז מתוכה באה לאדם המתקה, תיקון הכלים, ולאחר מכן הרגשה טובה, מכך שהבורא ממלא את הרצון המתוקן בעל מנת להשפיע.

ובעל מנת לקבל, מתחילת ההיסטוריה של האדם על פני האדמה, ואף של הדומם, הצומח והחי, אין לעולם הרגשת מילוי. אם לעיתים מורגש מילוי, הוא רק כדי להגדיל את הכלי שישאר ריק כפול מקודם. הבורא נותן על הרצון לקבל הארה קטנה. הרצון לקבל מתעורר ורוצה לבלוע אותה. לכן הוא פותח את עצמו, ומיד נעלם המילוי. אבל הרצון לקבל גדל על ידי המילוי הזה פי שניים. והבורא שוב מאיר, ועוד פעם הרצון לקבל מתעורר ומרחיב את עצמו, ושוב המילוי נעלם. והרצון לקבל נותר פי ארבע יותר ריק.

וכך משך ההתפתחות ההיסטורית, האנושות הולכת ונעשית ריקנית בכלי יותר ויותר גדול. מגלגול לגלגול הגענו למצב שיש לנו כלי גדול, אבל שהוא ריק. ולכן יש הכרח שנתחיל את הדרך הרוחנית. מהי אותה דרך רוחנית? שמביאים לאדם מילויים לא רק מהעולם הזה, אלא גם מהעולם הרוחני, ומשחקים איתו משני הכיוונים. כך בכל דרך מלמטה למעלה, ממישור העולם הזה ועד גמר התיקון, הקליפה נותנת לו כל פעם תוספת רצון לקבל, קו שמאל, והאדם שמתעורר בצורה אגואיסטית הכלי שלו הולך וגדל. אבל לעולם בכלי שנפתח בצורה ישירה, לא יתכן מילוי.

לכן ההבנה הזאת שתענוג מבטל את הרצון, ולא יכול להיות מורגש בצורה ישירה ברצון, אלא רק בד' בחינות דאור ישר לפני הצמצום, האדם צריך ללמוד על בשרו. עד כדי כך שכאשר האדם מתקרב למחסום ועובר את המחסום, נחקקת ונחרתת בו ההרגשה, ההבנה, ההחלטה, שהרצון לקבל פסול למילוי בצורה ישירה, כדי שלהבא יפחד להפעיל אותו. כי להפעיל אותו נקרא בשבילו לסבול יותר. והפחד הזה משמש לו כוח לעשות צמצום על התענוגים לעצמו. לאחר שבדק ובטוח כבר שכל צורת הקבלה הזאת מביאה לו רק אכזבה, ייאוש, סבל וכאב. ולא שמרגיש את זה בצורה תיאורטית, אלא הגיע לכך מכל המאורעות שעבר. כי חוכמת הקבלה היא חוכמה שהאדם לומד אותה על בשרו, בתוך הרצון לקבל, בתוך המרגיש.

מה מקיים את האדם שלא משתמש ברצון לקבל, אבל לא השיג עדיין רוחניות?

המצב הזה הוא מקום הבחירה של האדם. מביאים אותו למקום הנכון, לקבוצה וחברים, לספרים נכונים, למדריך הנכון, כדי לשמוע על השיטה. אבל עד כמה יהיה מסוגל לממש אותה, תלוי בגורמים רבים שהם כולם נכללים בשם "גורל".

למה לא כל אחד שמרגיש בעולם הזה חיי צער, מצליח לעשות את המעבר לרוחניות?

האדם מחליט שהעולם הזה חסר ערך בשבילו, וכדאי ללכת ולהרוויח עולם הבא. אבל בכך לא מסיימים את כל העיסוק בעולם הזה ומתחילים להתקדם בשלבים בעולם הבא. כי האדם שמחליט כרגע במצב רגוע ושקט, שהעולם הזה חסר ערך לעומת העולם הבא, לא עשה את ההחלטה הזאת לפי כל הכלי שלו. אלא רק לפי ההרגשה הרעה שמרגיש, והאור מלמעלה שמאיר לו מבין החרכים, ממקום מסתור שנראה לו טוב יותר. כי חושב שטמון בו מטמון שהוא רוצה, לעומת הכלום שמרגיש בעולם הזה, שכל הכיסים ריקים.

אלא שאז צריך להביא את האדם לחיסרון האמיתי. היינו, להגדיל ולפתוח בו את כל הכלי. איך פותחים באדם את הכלי? מתחילים לתת לו תענוג יותר גדול מההחלטה שהעולם הזה לא שווה. למשל תענוג מכסף. והאדם מתחיל לרוץ אחרי הכסף, עד שלאחר שנה או שנתיים שנמצא שרוי בכסף, הוא מתאכזב ממנו ומגיע להחלטה שכסף איננו בשבילו. כך מריצים אותו אחרי כבוד או מושכלות ושוב אחרי כסף, ושוב כבוד, ומבלבלים את האדם כדי להגדיל את הכלי שלו, שיתחרט על כל הכלי. והאדם לא יודע מתי יגמר המירוץ הזה, כי לא עליו המלאכה לגמור. אלא רק לתת יגיעה ולעבור כמה שיותר מהר את כל המצבים.

ולכן לא די שאנשים באים ללימוד הקבלה מוכנים לשבור את כל הגדרים וכל המחסומים וכל המסכים, כי הרצון שלהם עדיין קטן. אלא עוד צריכים לעבוד על העולם הזה, ולוותר על כל מה שרשום בשורש נשמתו של האדם, שחייב לוותר עליו. מלמעלה מביאים את האדם ללימוד הקבלה, לאחר שהעדיף את הקבלה על פני מידת תענוג מסוימת (למשל עשרה קילו), שגילה בעולם הזה בתענוגים גופניים ובתענוגים של כסף, כבוד, מושכלות. אבל לפי הכלי האמיתי שלו, עליו להתחרט על מידה גדולה הרבה יותר (למשל שמונה מאות קילו) של רצון, של תענוג.

לכן מתחילים להביא לו תענוגים, קליפות כביכול, שמתחילות להגדיל לו את הרצונות. מראים לו תענוג, הוא רץ אחריו והכלי מוכפל. תענוג נוסף שרץ אחריו, ושוב הכלי מוכפל. ולאחר שמתאכזב ממנו, ולא רוצה את הכלי הקודם, מגדילים לו את הכלי הבא עד שגם ממנו מתאכזב. לפיכך אל לו לאדם להתעכב על המצבים שלו, אלא כמה שאפשר לעבור אותם מהר בכמה שפחות רגש, כי משמים מבלבלים אותו בצורה ערמומית ביותר. אם הוא ניכנס לחברה וקובע סדרים - סדר יום, סדר לימוד, סדר חברתי - כפי שמייעצים לו המקובלים, הוא מזרז את הדרך. כי בשלב הזה הכל תלוי באדם עצמו.

ולמרות האימרות "לא לנצח יריב", או "מה שלא עושה השכל עושה הזמן", על האדם מוטל לקבוע את הזמנים, ולעבור את כל המצבים בזירוז מצד עצמו. להתקדם בכל מה שאפשר כמו שכתוב: "מה שבכוחך ובידך לעשות, עשה". כי האדם לא מבין ולא מרגיש איך עוברים עליו המצבים בהווה, ומה יעבור עליו בעתיד. אלא בידיו רק לעשות יגיעה "כשור לעול וכחמור למשא", כמו בהמה טיפשה. בתורה טיפשות נחשבת לדבר גדול. כי עצות המקובלים באות מדרגה עליונה יותר. ואם רוצים להגיע לדרגה הזאת, הדרך היא לקחת את העצות האלה שמהוות שֶכֶל של דרגה יותר עליונה, וכמה שאפשר לממש את השכל הזה. להיות כמה שהאדם מסוגל מעל ההרגשה הריקנית, לא על ידי כדור שלוקחים כדי לא להרגיש, אלא על ידי שמחברים את ההרגשה הרעה למטרה הנעלה. בכך האדם מקדם את הכלי שלו לתיקון.

מה ההבדל ביחס כלפי ההרגשה בין מקובל לבין כל אדם אחר שנמצא לפני מחסום?

כל עוד לא מגיעים לגמר התיקון, הרגשה רעה היא תמיד קו שמאל אצל כל מי שנמצא בהתפתחות. אבל באדם שנמצא בדרך הרוחנית, תוספת ההכבדה שבאה מהרגשה רעה, היא מטרתית. ואותה מטרה משמחת אותו, משום שעל ידי תוספת קו שמאל, הבורא נותן לו הזדמנות להתחבר אליו. כי על ידי הקושי בא "קישוי", חיסרון לחיבור.

לכן למעלה ממחסום, בניגוד למצב למטה ממחסום, ההתקדמות היא כבר מטרתית, כי היא מורגשת ומובנת, למרות שהאדם נזרק כל פעם מִדרגתו כמו שמעון מן השוק. אבל יש דרך תורה ויש דרך מצווה. ואם רוכשים דרך תורה, התורה מגינה ומצילה כדבר הכתוב: "מגנא ומצלא בעידנא דעסיק בה ובעידנא דלא עסיק בה". והאדם למרות הכל פוסע קדימה ומתקדם. אבל לאדם שנמצא למטה ממחסום, אי אפשר להבין דרכי התורה, שהם למעלה ממחסום.

אות ו'

"אמנם לפי המבואר לעיל, אשר עסק התורה וקיום המצוות כהלכתן בתנאם החמור, שהוא, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לצורך הנאתו עצמו, אי אפשר לבא לזה, אלא, בדרך העבודה הגדולה וביגיעה רבה בזכוך הגוף, והתחבולה הראשונה היא, להרגיל עצמו שלא לקבל כלום להנאתו, אפילו בדברים המותרים והמוכרחים שבצרכי קיום גופו, שהם אכילה ושתיה ושינה, וכדומה מהכרחיים, באופן שיסלק את עצמו לגמרי מכל הנאה המלווה לו אפילו בהכרח, בדרך ההספקה של קיום חייו, עד שחיי צער יחיה פשוטו כמשמעו. ואז, אחר שכבר התרגל בזה, וכבר אין בגופו שום רצון לקבל הנאה כל שהיא לעצמו, אפשר לו מעתה לעסוק בתורה ולקיים המצוות ג"כ בדרך הזה, דהיינו בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו במשהו, וכשזוכה בזה אז זוכה לטעום את החיים המאושרים המלאים מכל טוב ועונג בלי פגם של צער כל שהוא, המתגלים בעסק התורה והמצוה לשמה. כמו שרבי מאיר אומר (אבות פ"ו) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי לו וכו', ומתגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכו' עש"ה ועליו הכתוב אומר, טעמו וראו כי טוב ה' כמבואר לעיל, שהטועם טעם העוסק בתורה ומצות לשמה, הוא הזוכה ורואה בעצמו את כונת הבריאה, שהיא רק להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב, והוא השש ושמח במספר שנות החיים שהעניק לו השי"ת, וכל העולם כולו כדאי לו."

בעל הסולם מתאר מצב מוזר לכאורה, שהאדם מחליט לרצות בהתעלות רוחנית, וכופה על עצמו תנאים מלאכותיים, שלא נותנים לגוף מה שרוצה. אלא שאז אי אפשר לתקן את הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע, כי רצון לקבל שלא מתמלא, לא נעלם וגם לא ניתקן. אלא אם כן מדובר על הרצונות לקבל הקטנים שהיו לעם ישראל בראשית דרכו.

ידוע על ציר הזמן, שהיקום החל את היווצרותו לפני חמש עשרה מיליארד שנה. ומערכת השמש את התהוותה לאחר שתים עשרה מיליארד שנה. ולאחר עוד כמה מיליוני שנים כדור הארץ נעשה מוכן לתחילת של חיים, והחלו להתהוות בו חיים של דומם, צומח, חי ומדבר. וגם אותו מדבר עבר התפתחות משך עשרות אלפי שנים, עד שהגיע למדבר הנקרא "אדם", שבו מתגלה לראשונה על פני כל הרצונות של העולם הזה, רצון לקבל שמחפש רוחניות. ולאחר אדם הראשון, הרצון לקבל הזה התפתח ביחידים בלבד, עד שהתגלה ביתר עוצמה באדם שני הנקרא "אברהם".

ואברהם, מתוך רצון לקבל שהתגלה בו ביתר עוצמה, חיבר לעצמו קבוצת תלמידים. והתגלתה לו שיטה, מפני שהרצון לקבל הגיע עד לנפח כזה, שנעשה מובן כיצד להתקדם. וכך הלכו והתקדמו עד לאותו מצב של גלות מצרים, ויציאת מצרים על ידי משה, שקיבל שיטה שלימה הנקראת "תורה". ולאחר משה, הרצון לקבל הלך וגדל עד לגודל שהביא לחורבן בית המקדש הראשון וליציאה לגלות בבל, בין בית המקדש הראשון לבית המקדש השני, ולאחר מכן לחורבן בית המקדש השני.

שרטוט 6

גידול של רצון לקבל ותקונו על ידי הגבלות והרגלים.

ויש להבדיל בין שני מצבים. מאדם הראשון ועד השבירה, כל עוד עם ישראל היה ברוחניות, שרצון לקבל היה קטן יחסית ואפשר היה לתקן אותו על ידי הגבלות והרגלים, כמו שכתוב: "פת במלח תאכל מים במשורה תשתה". אפשר היה לתת לרצון לקבל את המינימום הדרוש, והוא כבר היה מסכים. כי האדם היה יכול מתוך זיכוכו, מתוך עביותו הקטנה, לתקן את העביות, לדכא אותה ולהתעלות מעליה לרוחניות. ולעשות זאת על ידי ההרגל.

כך, עד שהגיעו למצב שבלתי אפשרי יותר לדכא את הגוף. כי הרצון לקבל לא נרגע, אלא מתחיל להגיב הפוך, לפרוץ ולרצות עוד ועוד. ואז צריך לטפל בו בשיטה אחרת. לא על ידי הרגל, אלא על ידי התורה, שהמאור שבה מחזירו למוטב. אבל ההרגל בכל מקרה נשאר כוח גדול מאוד, ונמצא בשימוש גם היום. למרות שהתקדמנו לאחר חורבן בית שני, וכולנו נמצאים בשפל המדרגה, ברצון לקבל על מנת לקבל, ואיבדנו את כל הרוחניות שהיתה נחלתנו בשנים הקדומות.

אלא גם בזמן הגלות האחרונה, שכל אדם ואדם מתחיל להתקדם, ונמצאות בו כל דרגות העביות, שורש, א', ב', ג', ד' - כוח ההרגל עובד על דרגות העביות הקטנות. בניגוד לדורות לפני חורבן הבית שהיתה באדם רק עביות קטנה - שורש, א' וב', באדם שיש בו רצון לקבל גדול, שורש, א', ב', ג' וד' דעביות, בדרגות עביות שורש, א' וב' עובד ההרגל. ורק מעבר להן, על דרגות העביות ג' וד', הוא צריך תורה כדי להתקדם, כי רק המאור שבה מחזירו למוטב.

שרטוט 7

גידול של רצון לקבל ותקונו על ידי התורה.

לפיכך, אין לוותר על מה שמיעצים לנו המקובלים (כפי שבעל הסולם מסביר בהמשך). אלא כל מה שהופכים להרגל במסגרת העולם הזה כדי להגיע למטרה - סדר לימוד, סדר יום, תרגילים וכו' - פועל על הרצון לקבל. ואל יחשוב לו מישהו שפעולות רק ברצון או במחשבה, יכולות לקבוע את תיקונו והתקדמותו. כי האדם הוא יצור מורכב מאוד, והעיקרון הזה של "הרגל נעשה טבע שני" עובד על כל אחד ואחד.

לכן אסור לשכוח להשתמש בהרגל כמה שאפשר. כי מה שהאדם מסגל כהרגל, הוא בטוח. אם מבצעים את המעשים מתוך הרגל, הם נחרתים בטבע האדם והופכים טבעיים. וכך האדם משתמש בכוח העליון מתוך עביותו הקטנה, לקבוע איזה צורות תקבל אותה עביות.

מה ההבדל בין תורת משה לבין מימוש על ידי התורה?

צריך להבדיל בין השניים. כל מה שארע בהיסטוריה עד מצבנו אנו, חייב היה לקרות ולהיות מושרש ומוכן בטבע שלנו לימינו אלה. כדי לאפשר לאדם בחירה חופשית בעיסוק שלו בתיקון שהחל משנת 1995. וכל מה שקרה לפני אותה שנה, הוא התפתחות בכלים כדי שיגיעו מוכנים לתיקון.

שרטוט 8

כל היסטוריה עד 1995 – התפתחות בכלים כדי שיגיעו מוכנים לתיקון.

הנשמה היא רצון, שבתוכו מתפתחות רשימות על ידי האור. ועד שהרצון מגיע לאותו רצון מיוחד, שממנו והלאה האדם מתחיל להשתוקק לרוחניות, הוא עובר תהליך של התפתחות בשלבים. לא רק בהגדלת הרצון שמתפתח מבפנים כלפי חוץ, תחילה בעביות שורש ולאחר מכן בעביות א', ב', ג' וד', אלא גם בהתכללות שעובר הרצון הזה עם תכונות דהשפעה.

למרות שכל התכונות העליונות מושרשות כבר בתוך הרשימות, אבל הרשימות האלה חייבות לרדת לדרגת העולם הזה. ומהו אותו "עולם הזה" שבו אנו נמצאים? אין הבדל בין העולם הזה לעולם הרוחני. אלא אם רואים את המציאות הרוחנית דרך רשימו קטן, היא נראית לנו העולם הזה. ואם רואים אותה דרך רשימו גדול, היא נראית עולם עליון, מציאות יותר עליונה, כי היא נתפסת ברצונות מורחבים.

שרטוט 9

התפתחות רשימות על ידי האור.

האור שמגיע מלמעלה, מאין סוף, דרך ה' עולמות, והנשמה, האדם הרוחני, שנמצאת בה' העולמות, נשברים ומגיעים עד "העולם הזה", עד אותו מצב הנקרא "על מנת לקבל". אבל גם ברשימו התחתון ביותר של על מנת לקבל נדרשת הכנה לתיקון. וכך הרשימות שנופלות מלמעלה לדרגה האחרונה של החומר, חייבות לעבור בדרך התפתחותן מצב הנקרא "הכנה". ומצב ההכנה הזה כולל חזרה באותם מצבים שקרו מלמעלה.

למעלה מה שנמצא, נקרא "שורש". ולמטה מה שקורה, נקרא "ענף". הענף חייב להיות בהתאמה לשורש. חייבים לעבור בו אותם תהליכים של התפתחות הרצון משורש לא', ב', ג' וד', ושבירה בחורבן בית המקדש הראשון ולאחריה שבירה בחורבן בית המקדש השני. בהתאמה לשני הפרצופים של "אבא ואמא" ו"ישסו"ת" בעולם הנקודים - המותאמים לבית המקדש הראשון במוחין דחיה ולבית המקדש השני במוחין דנשמה - ושבירתם ל"שמונה מלכים".

השבירה הזאת חייבים היינו לעבור. כי לאחריה מתערבבים יחד כלים של גלגלתא ועיניים, הנקראים "ישראל", עם כלים דאח"פ, הנקראים "אומות העולם". ואותה התערבבות הגיעה לסיומה בשנת 1995 אחרי אלפיים שנות גלות.

שרטוט 10

הענף חייב לעבור אותם תהליכים של התפתחות הרצון שישנם בשורש.

והתיקונים שעשו הדורות הקודמים על ידי "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה", נעשו בדרגה רוחנית כהכנה רוחנית לפני השבירה, על רצון לקבל שגדל בהם לפני השבירה. הם לא נצרכו לברוח מאומות העולם, למרות שברחו ממצרים, או חזרו מבבל לקראת שבירתו של בית המקדש השני. כי השבירות הללו לא היו עדיין בעביות מספקת, בהתערבבות עם בחינה ד' עצמה. התערבבות שהתרחשה רק בגלות הרביעית והאחרונה, שכרגע נמצאים אנו בסופה.

לכן מאדם הראשון, דרך אברהם אבינו ומשה רבנו, ועד גלות בבל ושבירת בית המקדש הראשון, השיטה היתה דיכוי הרצון לקבל. ורק לאחר שבירת בית המקדש הראשון התגלתה שיטה אחרת. מחורבן בית ראשון ואילך אי אפשר היה לעשות תיקונים על ידי הרגל, כי לא ניתן היה לדכא יותר את הרצון לקבל. היתה התחברות עם רצונות שההבחנות עליהם לא יכולות להיתקן על ידי כוח ההרגל. אלא הכרח היה שיבוא המאור המחזיר למוטב ויתקן אותם. לכן במקום ההרגל "פת במלח תאכל" באה שיטת הקבלה, היינו, "המאור שבה מחזירו למוטב".

מה שאין כן קודם, למרות שעסקו בקבלה, בתורה, העיסוק שלהם היה מלווה בפעולות גשמיות רבות שנבעו ישירות מהרצון. וגם היום משתמשים לתיקונים בכוח ההרגל, כי בעביותו הקטנה הוא משפיע על רצון עם עביות קטנה. כאמצעי לחינוך ילדים קטנים, או בדתות השונות, כאמצעי לעשות את האדם יותר שמרני. כלומר, שיתפקד בצורה נכונה, לפי טבע שאפשר לקבוע אותו עליו, ולא לפי הטבע שעימו נולד. אלא על ידי ההרגל נעשית על הטבע פנימי שלו תוספת של טבע חיצוני. והאדם מוצא קורת רוח בכך שמקיים אותו הרגל, שנעשה בו טבעי.

ההרגל נועד רק לאלה שיש להם רצון לקבל קטן. כי ברצון לקבל שגדל לדרגת עביות ג', ולא כל שכן לדרגה עביות ד', האדם פורץ את כל הגדרים ויוצא מהגשמיות הזאת, או של עול תורה ומצוות גשמיים, שלא איכפת לו מה לימדו אותו. או מכל יתר העסקים, שלא איכפת לו מעבודה, משפחה, בית, כסף, כבוד. ואז אין לו שום הרגל. אלא הוא חייב אמצעי חזק הרבה יותר. אבל גם אם הוא בא ומתקן את עצמו באמצעי של האור המחזיר למוטב, עליו להוסיף "הרגל נעשה טבע שני" כלפי הלימוד וכלפי הסביבה.

אות ז'

"עתה תבין את שני הצדדים, שבמטבע של העסק בתורה ומצות. כי צד הא' הוא דרכה של תורה, כלומר, ההכנה הרבה, שהאדם צריך להכין את טהרת גופו בטרם שיזכה לעצם קיום התורה והמצות, ואז בהכרח שעוסק בתורה ומצות שלא לשמה, אלא בתערובות של להנאתו עצמו, שהרי עדיין לא הספיק לזכך ולטהר את גופו, מהרצון לקבל הנאות מהבלי העולם הזה, ובעת הזאת, מוטל עליו לחיות חיי צער ולעמול בתורה, כנ"ל במשנה. אכן אחר שגמר והשלים את דרכה של תורה, וכבר זכך גופו, ומוכשר לקיים התורה והמצות לשמה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, הרי הוא בא לצד השני של המטבע, שהוא חיי עונג ושלוה רבה, שעליה היתה כונת הבריאה "להיטיב לנבראיו", דהיינו החיים המאושרים ביותר שבעוה"ז ועוה"ב."

לאחר שהאדם עובר לצד השני של המטבע, מובטחים לו דברים טובים. כלומר, במידה והאדם רוכש רצון להשפיע, הוא מרגיש טוב. במידה ואינו רוכש רצון להשפיע, הוא מרגיש רע. ואי אפשר להימנע מההרגשה הזאת. כי אין מנוס. אלא זהו המרשם להרגשה טובה. ואם מרגישים רע צריך לדעת, שאף פעם לא יהיה טוב, עד שהופכים את המחשבה לכוונת השפעה. וכמה שמצליחים בכך, מרגישים טוב. וברצון לקבל אי אפשר להרגיש טוב. אלא הבעיה היא להתחיל לבוא לצד השני של המטבע, ולראות שכך הוא. ולפני כן יש רק אמונת חכמים.

ומה זה נקרא שהאדם סובל מצד המטבע הנקרא "על מנת לקבל", ונהנה מהצד הנקרא "על מנת להשפיע"? שהוא לא נהנה מאותם הכלים, שהיו לו קודם. ועליו להבין שיש לו כלים חדשים, שרק בהם אפשר להנות. זאת אומרת, הזמן לא עושה שום שינוי, ואין מה לחכות שפעם יהיו מצבים יותר טובים. בדומה לחולה שיודע, שאם לא יקבל טיפול, הוא לא יבריא. כי גם בעניין כזה צריך בעולם הזה שֶכֶל והבנה. אנשים רבים סובלים ולא רוצים, או לא בא להם, לקבל טיפול. כי הם לא יכולים לקשור את הסבל שלהם עם המחלה, ואת ההרגשה הטובה עם הריפוי. כמו בהמה שלא מבינה למה היא סובלת.

למרות שבהמות דווקא מבינות. כי בהמה יודעת בצורה טבעית איפה טוב ואיפה רע. ואצל האדם, שהרגש והשכל לא מקושרים יחד, צריך לעזור להבין דברי החכמים המקובלים, שהאדם יכול להרגיש טוב רק בהשפעה. זאת אומרת, ההצלה היא רק לעבור לצד השני של המטבע. אבל ההצלה איננה להרגיש טוב, אלא להיות בעל מנת להשפיע מפני גדלות הבורא, ולא מפני הרגשה טובה הצפויה לאדם בכלים שלו. אחרת הכיוון שלו אינו בצד השני של המטבע, אלא ההפך, הרחק ממנו.

האם יש באדם שכבות שאפשר לתקן על ידי הרגל?

"הרגל נעשה טבע שני" פועל עד לגובה מסוים של רצונות. אם באים רצונות גדולים יותר, ששייכים לתיקון על ידי אור התורה, ההרגל אינו משפיע, אלא האדם חייב לתקן אותם בצורה אחרת. אבל הרגל יחד עם השפעת הקבוצה, פועל כהכנה על הרצונות הקטנים של האדם, על עביות קטנה של שורש, א' וב'. ועוזר לו להכין את עצמו ולפנות לתיקון הנכון ברצונות ג' וד'.

ההסבר הזה פשטני מדי ביחס למה שמתרחש בפנים. בפנים מתרחש משהו מעט יותר מורכב. אבל ההסבר הזה הוא בינתיים כדי להבדיל ולהבין פחות או יותר את היחס בין הדברים.

האם בתיקון רצונות של שורש א' וב' משתמשים רק בהרגל של חיי צער?

דיכוי איננו כל התיקון. כי גם בשיטה של "פת במלח תאכל" ההמשך הוא "ובתורה אתה עמל" (אות ו'), שהאדם על ידי התורה "אשריך בעולם הזה ובעולם הבא", מגיע לעולם הבא. אבל בהקדם של הרגל על רצונות מסוימים שבו. זאת אומרת, כלפי כל התענוגים שיש בעולם הזה, כולל מאוכל, האדם יכול להפעיל את כוח ההגבלה. אבל הדיכוי הזה לא נותן לו כניסה לרוחניות. אלא חייבים יחד עם זאת להפעיל את האור המחזיר למוטב.

בזמננו, זה לא כמו שהיה בעבר. אבל על התורה לא מוותרים. וגם אם נאמר, שיש תיקון על ידי הרגל ותיקון על ידי התורה, זה נאמר בהקצנה כזאת רק כדי להדגיש, שבזמננו ההרגל איננו פועל. אלא ההפך, כל מי שחי בהרגל מתוך רצון לדכא את עצמו, כאשר הוא בא ללימוד חוכמת הקבלה, ההרגל הזה כלפי צרכים גשמיים, כלל לא עובד. אלא כל ההרגל שעליו להשתדל ולעשות, הוא בקביעת מה שנקרא "עתים לתורה".

ונכון להיום, על כלל האנשים שעתידים להגיע לתיקון העולם, לא חל אותו חיוב של "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה", שהיה על הדורות שקדמו לחורבן בית המקדש הראשון והשני. ובהסתמך על איך שהתנהגו המקובלים הגדולים בדורנו, ואיך הם הורו לתלמידיהם להתנהג, אף פעם לא דובר על הגבלה של צרכי הגוף. אלא בעל הסולם מסביר, שהאדם חייב להפעיל את כל האומץ והמרץ ותשומת הלב שלו רק כלפי סביבתו. כי סביבה שכוללת ספרים, מדריך וקבוצה, היא שקובעת את התפתחות האדם.

האם בימינו כל שכבות האוכלוסייה כלולות מעביות ג' וד'?

מי מוכן ללימוד חוכמת הקבלה ומי אינו מוכן, לא עלינו לבדוק. אלא עם ישראל הוא שחייב לתקן את עצמו, ובתיקון שלו עצמו לתקן את כל העולם. אבל כדי שעם ישראל יתקן את עצמו חייב להיות עליו לחץ מכל העולם. ולכן הפצה הקבלה נעשית בצורה המונית חוצה גבולות.

ועדים אנו היום להתעניינות בחוכמת הקבלה, שמגיעה מהעולם הרחב ולאו דווקא מקרב עם ישראל. וזהו הסימן לכך, שגם אומות העולם התכללו עם ההשתוקקות לחוכמת הקבלה ויתעניינו בה. ובסופו של דבר יביאו את עם ישראל "על כתפיהם ירושלימה", לתיקון, "לבנות את בית המקדש". אבל התיקון חייב לבוא, מסביר בעל הסולם, מתוך פנימיות, היינו, מתוך עם ישראל.

זאת אומרת, ההפצה העיקרית צריכה להיות בתוך עם ישראל. היכן שנמצאת העבודה העיקרית והחובה העיקרית לתיקון. ואומות העולם יצטרפו אליו מרצונם החופשי, במידה והרצון הזה יתעורר בהם, ולא מתוך חיוב. מה שאין כן עם ישראל, עליו יש חיוב לעסוק בתיקון של עצמו ובתיקון העולם להיות אור לגויים.

חזרה לראש הדף
Site location tree