אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / הקדמה לתלמוד עשר הספירות עם הפירוש של הרב ד"ר מיכאל לייטמן / שיחה (27.6.05) על אות ח' - אות י"א
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה (27.6.05) על אות ח' - אות י"א

אות ח'

"והנה נתבאר היטב, ההפרש הגדול בין חכמת התורה לשאר חכמות העולם, כי שאר חכמות העולם, אין השגתן מטיבה כלל את החיים שבעוה"ז, כי אפילו הספקה בעלמא לא יתנו לו, בעד המכאובים והיסורים שהולך וסובל במשך ימי חייו, ע"כ אינו מוכרח לתקן גופו, ודי לו בעמל שנותן בעדם, כמו כל קניני העולם הזה הנקנים על ידי יגיעה ועמל עליהם, משא"כ עסק התורה והמצות, שכל ענינם הוא להכשיר את האדם, שיהיה ראוי לקבל כל אותו הטוב שבכונת הבריאה "להיטיב לנבראיו", ע"כ ודאי שצריך לזכך גופו, שיהיה ראוי וכדאי לאותו הטוב האלקי."

בעל הסולם אומר, שיש הבדל גדול בין חוכמת הקבלה, לבין שהאדם עוסק במשהו בעולם הזה, על ידי חמשת חושיו, על ידי יגיעתו הגופנית, השכלית, המוחית או הרגשית. כי כל מה שהאדם מפעיל בתכונות וביכולות שנבראו בו, שנולד איתם לעולם הזה, יכול להטיב לו בעולם הזה בלבד. ויודעם ולומדים אנו ממאורעות ההיסטוריה, שכל העיסוק של האדם בעולם הזה, איננו מטיב עם האדם. כי כל מטרתו להראות לנו, שגם בעולם הזה הרצון לקבל לא מקבל שום מילוי.

הרצון לקבל מתפתח באדם רק כדי להביאו לראות, שהאגו שלו, הרצון לקבל, הוא רע. כי הוא דוחף את האדם לתת יגיעה ללא הרף ולעולם לא מספק לו מילוי. אבל האדם "בֵּינִי לבֵינִי" בכל זאת ממשיך להשתוקק להנות ממטרות שונות בעולם הזה ומפעיל עליהן את יגיעתו. אבל בכך חוכמת הקבלה לא יכולה לעזור לו במאומה. כמו שכתוב: "משא"כ עסק התורה והמצות, שכל ענינם הוא להכשיר את האדם, שיהיה ראוי לקבל כל אותו הטוב שבכונת הבריאה "להיטיב לנבראיו"". כי בעיסוק הזה האדם "צריך לזכך גופו," להכין כלי, רצון מסוג אחר.

לכן טעות היא לחשוב, שעל ידי חוכמת הקבלה מגיעים לכסף, כבוד, בריאות, חיים טובים ומאושרים בעולם הזה. כי חוכמת הקבלה איננה מיועדת לתת לאדם פיצוי ומילוי בתוך הרצונות האגואיסטיים שלו בעולם הזה. אלא ההפך, האדם מפתח באמצעותה את הרצונות האגואיסטיים שלו, כדי לקבוע שהם רעים ולהתרומם מעליהם, ולקנות רצון לדבקות בבורא. ואז בדבקות עם הבורא, בחיבור עם הכוח העליון, האדם מוצא את המילוי הנצחי והשלם, לרצון החדש שעיצב בעצמו בצורה נכונה, בהשתוות הצורה עם הבורא. ושניהם נעשים כזוג אוהבים נאמנים, שקשורים ודבוקים זה לזה.

חוכמת הקבלה, היא שמביאה את האדם לידי כך. אבל עד שהאדם מגיע לאותו מצב, עליו לעבור דרך לא נעימה, כדי להגיע לקביעה שכל האגו שלו רע בשבילו, עד כדי נכונות לעזוב אותו ולהמית את הרצונות שלו כלפי העולם הזה. ורק אז מתחילה בו ההשתוקקות לבורא בבחינת "לא לשמה". כמו אותו אוהב, שאוהב את מושא אהבתו מעל כל הרצונות והמטרות ונעשה דבוק בו (מכתב בדף ע'), כך האדם עוזב את מטרותיו הקודמות בעולם הזה, ומתרומם מעליהם מתוך רצון להידבק בבורא. ואז פועלת בו חוכמת הקבלה ומביאה לו את כוח התיקון, שמתקן את רצונותיו להיות ראויים למילוי העליון.

אות ט'

"גם נתבאר היטב מה שאומרת המשנה, אם אתה עושה כן אשריך בעוה"ז, כי בכונה גמורה דייקו זאת, להורות, כי חיי העולם הזה המאושרים, אינם מוכנים אלא רק למי שהשלים את דרכה של תורה, באופן, שענין הסיגופים של אכילה שתיה שינה וחיי צער, האמורים כאן, המה נוהגים רק בעת היותו בדרכה של תורה, כי על כן דייקו ואמרו "כך היא דרכה של תורה וכו'", ואחר שגמר דרך זו של שלא לשמה בחיי צער וסיגופים, מסיימת המשנה, אשריך בעוה"ז, כי תזכה לאותו האושר והטוב שבכונת הבריאה, וכל העולם כולו יהיה כדאי לך, דהיינו אפילו העוה"ז, ומכל שכן לעולם הבא."

"עולם הזה" ו"עולם הבא" הם שתי רמות של רצון, ולא מציאות של עולם הזה ועולם הבא. מה שמרגישים ברצון לא מתוקן, ברצון הטבעי, הגופני, שאיתו אנו נולדים, שלא צריך לתקנו, אלא שנשאר כמו שהוא על כל חמשת חושיו, נקרא "עולם הזה". מה שמורגש ומתגלה ברצון שמתעורר כלפי הבורא, אותו רצון שצריך לתקנו ולקבל בו מילוי, נקרא "עולם הבא".

כל עוד האדם איננו עובד עם הרצון לקבל שנולד עימו, כדי לקבוע שחייב להתרומם מעליו, ולא לשים לב עליו או לטפח אותו, אלא להשקיע את כל מרצו וכוחו ברצון כלפי הבורא, הוא נמצא בהרגשת העולם הזה בלבד, באותה תקופה הנקראת "הסתר כפול" ו"הסתר רגיל". מה שאין כן, אם מעל הרצונות הטבעיים למילויים גופניים, ולמילויים של עושר, כבוד, שליטה, מושכלות, הוא בונה רצון חדש, רצון לבורא, על ידי העיסוק בחוכמת הקבלה. אז בתוך הרצון שצריך לתקן את כולו לעל מנת להשפיע ולא לקבל, האדם מתחיל להרגיש את הבורא לפי מידת ההשתוות עימו. ואותן הרגשות חלקיות של המאציל, הן נקראות "עולמות".

וסגולת העיסוק בהם, שהם מביאים את האדם למצב, שהחיים הגשמיים מסתדרים בצורה כזאת, שהם כביכול אינם קיימים. ואינם מהווים יותר חיי צער כמו בשלב המעבר, שהאדם חייב היה להתרומם לרוחניות מעל הרצונות לגשמיות, ולכן היה שרוי בפיצול עם עצמו ובמאבקים פנימיים מה חשוב ומה לא, ועד כמה עליו לקנות רצון לרוחניות מעל הרצון למילויים גשמיים של העולם הזה. אבל לאחר שנקבעת באדם הכרת הרע, שנטיותיו כלפי העולם הזה הן רעות, ומתחילה בו ההשתוקקות לבורא אפילו "לא לשמה", רק כמקור התענוג, משתנה היחס שלו לתענוגי העולם הזה, והוא משתמש בהם כהכרחיות בלבד.

ואז מחיי צער, מנושא להגבלה ולמאבק, מהשתוקקות לבורא, שחייבת להיות מעל לכל תענוגי העולם הזה, האדם הופך את השימוש בתענוגים שמקבל מהעולם הזה, לכיוון הרצון והמחשבות שלו, שהם רק כלפי הנאהב. ולכן הוא מתחיל לגלות במאורעות דעולם הזה את התלבשות הבורא כלפיו, ככוח עליון שעומד אחרי כל תמונת העולם הזה. ומגיע למצב שלא מורגש בו שוני בין העולם הבא לעולם הזה. אלא שתי המציאויות הללו, שפעם היו מנוגדות בו זו לזו, והיה עליו להגיע למידת זלזול ודחייה מהעולם הזה כדי להתרומם לבורא, נעשותאצלו כעת לקו אחד.

ובהתלבשותן זו בזו האדם זוכה להשתוקקות אחת. ודרך כל ההרגשות שהבורא מביא לו גם בחמשת החושים וגם בחוש השישי, הוא משתוקק רק לקשר עם הבורא. ואז האדם מתחיל לצאת מהעולם הזה לעולם הבא דרך המחסום.

על מה האדם מוותר בסדר ההשתוקקות שהוא עובר?

בקבלה לומדים שכל פרט מתחלק לד' בחינות, שהוי"ה נמצאת בכל מידה ולו הקטנה ביותר. כי העולמות משתלשלים מלמעלה לאחר השבירה בעולם הנקודים, בנפילה של פעמיים בשני הפרצופים אבא ואמא וישסו"ת, ותיקון שלהם בעולם האצילות. ולאחר מכן באדם הראשון נעשה חיבור בין כלים דהשפעה לכלים דקבלה, ושוב שבירה בפעמיים. ומתוכה מגיע כל החומר הרוחני עד לקבלת הצורה הגשמית של על מנת לקבל בעולם הזה.

וגם בעולם הזה עוברות על החומר הזה תקופות, שהוא בגלגלתא עיניים, גלגלתא עיניים באח"פ, אח"פ בגלגלתא ועיניים ואח"פ בנפרד, עד שהחומר הזה מתחיל לגדול ולהתערבב בעולם הזה. התהליך הזה מתרחש משך ההיסטוריה בשבירת גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה, שנופלים לכלים דקבלה ומתערבים מהם. ובבירור שלהם, שנעשה בנפרד בכלים דהשפעה, ישראל, מכלים דקבלה, אומות העולם, גם בצורה גשמית וגם בצורה רוחנית.

כך ניתנים התהליכים כולם לחלוקה לפי תקופות בהתאם לארבע בחינות. ובכלל זה הדרך הרוחנית שמחולקת גם היא לארבעה שלבים עיקריים, הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש ואהבה נצחית, שמתחלקים לאותן ארבע בחינות שחוזרות על עצמן, כולל זמן ההכנה. ועד שהאדם לא עובר את כל ד' הבחינות הללו, הוא לא יכול לקבוע יחס נכון למצב מתוך המלכות כלפי הכתר.

ולכן האדם שמתחיל בעבודה רוחנית, שמגיע אחר ייאוש לשאול את השאלה "מהו הטעם בחיינו?", נוגע רק בתחילתה של השאלה. אבל היא שמביאה אותו בעזרת האור העליון, שמלווה את הנשמה למצוא מקום בעולם הזה, לפי החיסרון שלה, שבו תוכל לקבל את המילוי. אבל מילוי חלקי בלבד, מפני שהאדם עוד לא מוכן לקבלת התשובה.

אמנם הכוח העליון מעביר את הנשמה לפי החיסרון שלה, כמו מטען חשמלי בשדה חשמלי או מטיל ברזל בשדה מגנטי, למקום שתימצא מילוי. אבל למרות שהאדם מרגיש, שיש משהו באותו מקום, הוא עוד לא מתאים לאותו מילוי. אלא עליו לעבור ד' דרגות התפתחות, עד שיקבע את הכלי שלו בדרגה הזאת במלואה.

וכך האדם מתחיל את התפתחותו, על ידי זה שנעשה מעורב בקבוצה, ויושב בשיעורי קבלה ושומע. בהתחלה הוא לא שומע כלום. הוא לא מסוגל עדיין, כי אין בו כלי. אבל ככל שחולף הזמן, הולכת ונעשית בו בניית הכלי הפנימי. והאדם מתחיל לשמוע ולהתקין בתוך עצמו את מה ששמע, לכוון ולחבר אותו לעצמו, ולמצוא את הקשר בינו לבין מה שכתוב בספר.

בהתחלה האדם דבוק מאוד למערכת החברתית ולמטרתה, כי הוא בא עם רצון של עביות דשורש, שכולו רוחניות ולא רוצה כלום. אבל בתוך המערכת שאליה הוא נכנס, הרצון לקבל מתחיל לגדול ולהתגשם ולעבור ד' בחינות. כי האור מקיף שבא לאדם מלימוד בקבוצה, מתחיל לעבוד עליו ולגלות בתוכו עוד ועוד רצונות.

ולאחר מספר חודשי לימוד, הוא לא האדם שהגיע לקבוצה. הוא מתחיל לדרוש ולחשוב שיש לו צורך בתענוגים של העולם הזה, כמו כבוד ושליטה. וכך באופן טבעי מתחילים להתגלות בו כל מיני רצונות, כי הוא מגדל כלי. אמנם הכלי שלו גדל על ידי האור, אבל עדיין ככלי לעולם הזה. אלא שבתוך האדם מתחיל להראות כלי אחר, כלי שעליו צריך יהיה לעשות חשבון, וממנו יהיה עליו להתרומם לכיוון הבורא.

עד שהאדם מגיע לקבוצה וללימוד הקבלה, להתגלות הרצון לרוחניות, ההיסטוריה שלו היא התפתחות משך גלגולים. ולאחר שיש לאדם התחלה של רצון לרוחניות והוא מגיע לקבוצה, מתחיל להתפתח בו הרצון הגשמי לעומת הרוחניות שעתידה להיות בו. ולוקח שנים עד שמתגלה בו בשיא חריפותה ועוצמתה המשיכה לאותם תענוגים, לתאוות גופניות, לעושר, לכבוד, לשליטה ולמושכלות. עד שלעיתים הוא נפלט מהלימוד לכמה חודשים, שנים, או אפילו גלגול או שניים.

לשלב הזה יש חוקיות מוגדרת ומיוחדת השונה מאחד לשני, ומתנהלת בהתאם למשפטי נשמות לפי מבנה הנשמה של כל אחד ואחד. אבל בסופו של תהליך הגדילה הזה בצורה ובאופן המיוחדים לו, האדם מגיע לרצון לקבל לעולם הזה שגדל במלואו. ובשילוב מסוים של התכללות בין תענוגים גופניים, לעושר, לכבוד ולמושכלות, לאחר שנכנס ויוצא מכל המצבים הללו, האדם קובע שבשבילו הם מהווים רק קרש קפיצה לרצות את הבורא.

וברגע שמגיע לקביעה זו, הוא מוכן להתעלות מעל רגש למילויים של העולם הזה לרגש של מילוי בבורא, ומתחילה בו כעין בחירה. כי אין בחירה כזאת. אלא כל פעם הוא צריך להשתדל ולקבוע ביציאות מהתענוגים האלה ובהחלטות כלפי הבורא את בחירתו החופשית. ועוזר לו בכך הלימוד, הקבוצה, האור מקיף שמגיע אליו בזמן לימוד בקבוצה, ותמיכות אחרות שמסגל בדרכו. עד שעובר ד' דרגות של התפתחות הרצון לקבל כלפי הבורא, ומתחיל להשתוקק אליו כמקור התענוגים, מעל לכל התענוגים של העולם הזה. לא בכוח, במחשבה בלבד, אלא בלב.

תחילה הלב נמשך לגשמיות והמוח קובע שייכות להתפתחות לרוחניות. ויש באדם שני כלים מוחא וליבא. אבל על ידי התעסקותו ביגיעה תמידית לחבר את עצמו לבורא, ולחפש שם את המקור של עצמו, הוא מתחיל להרגיש ולראות בתוכו רצונות שיכולים לקבל מילוי מהבורא. שהבורא עצמו יהיה המילוי, המענה לרגש ולא לשכל. וכך נולדת בו התשוקה לבורא, כנגד התשוקות שהיו בו לעולם הזה, בהתפתחות של ד' דרגות.

עד שנקבע בלבו ולא במוחו, בניגוד לקודם שהלב היה בעולם הזה, והמוח יצר קשר שכלי עם הבורא. אלא נקבע בלבו, בכלי חדש, שגדל בארבע דרגות על פני תענוגים דעולם הזה, להנות מהבורא. וזהו הכלי, מסביר בעל הסולם (מכתב בדף ע' "פרי חכם - איגרות קודש"), שאיתו אפשר לעבור מחסום. ויותר ממנו אין בידי האדם שנמצא בעולם הזה לקבוע.

אלא כל המאורעות שהאדם עובר, הם כדי לקבל את "הלא לשמה" הגדול ביותר, שאפשר לקבל בעולם הזה כלפי הבורא. האדם קובע במוחא וליבא, שהבורא הוא מעל כל מה שיש לנו בעולם הזה. מעל כל התענוגים וכל ההישגים וכל הידיעות. ובכך נעשה דבוק לבורא כמו בעל תאווה גדול, הכלי שאיתו מגיעים למחסום.

וגם השלב הזה מתחלק לתקופות שונות של השתוקקות לתענוגים של העולם הזה, עד שמגדיל את הכלי, ועד שהתענוגים נכללים אלו באלו כלפי הבורא וכלפי עצמו, ביחד עם החברה או בניתוק ממנה, שבודק את הכלי שלו כלפי הלימוד וכלפי האור מקיף. תקופות שעוברות על האדם, מבלי להבין מה הוא עובר, כי האדם אף פעם לא מרגיש את המצב שהוא עובר במוחא וליבא. אלא כהרגש בלבד כמו שמרגישה בהמה, שאין לה יכולת לקבוע מה היא מרגישה, וכלפי מי היא מרגישה.

ההבחנות האלה נעשות ברורות לאדם, רק לאחר שמגיע למדרגה מעליה. כי רק ממדרגה יותר עליונה, היכן שנמצאות הסיבות מלמעלה למטה והתוצאות מלמטה למעלה, כלפי הדרגה תחתונה, הוא יכול להבין מה עובר על מי שנמצא בדרגה התחתונה. לכן האדם אף פעם לא יודע באיזה מצב הוא נמצא. אלא הוא מבולבל ועובר לסירוגין בהרגשתו מטוב לרע. אבל להבין את המצב הנוכחי, לא ניתן אלא מתוך התעלות ודבקות בעליון. או אם האדם עובר בעצמו את העיבור, ונמצא ביניקה ובמוחין, שמוליד בעצמו את המדרגה התחתונה. אז הוא יודע את כל הסיבות והתוצאות של המדרגה התחתונה ומבין מה קורה.

לכן, למרות שניתן להסביר ולחלק את הדרך לדרגות ובחינות, אבל לאדם שעובר בדרך, ההסבר הזה לא חשוב. כי הוא בלאו הכי לא יכול לקבוע היכן הוא נמצא, ואיזה כוחות פועלים עליו, ולמה הוא מבולבל. לפיכך המקובלים מייעצים רק "ללחוץ על הגז", לתת כמה שאפשר יגיעה בכל מה שניתן, והחוכמה תבוא אחריה.

התהליך הוא תמיד אותו תהליך, שמשך הגלגולים גדל הרצון לקבל לתענוגים דעולם הזה, והאדם מתחרט ובא מיואש, לאחר שמתגלה בו הנקודה שבלב, הרצון לתענוג רוחני. הנקודה הזאת היא רק ההתחלה, שאיתה האדם מגיע לקבוצה. אבל בקבוצה היא מתחילה להתפתח על ידי האורות המקיפים שבאים בזמן הלימוד, לרצון חדש, רצון לבורא, לרוחניות. עדיין רצון לטובת עצמי, אבל שקשור כבר עם המקור, שממנו מגיע האור מקיף.

ההתפתחות הזאת עורכת שנים של תהליכים לא נעימים וייאושים, שהאדם יוצא וחוזר, עד שהוא קובע קביעה שכלית, שהבורא הוא המקור הבלעדי שאליו כדאי להיות דבוק, במקום כל העולם הזה. ועל ידי יגיעתו, הקביעה הזאת עוברת מהשכל לרגש. בניגוד לכל חייו שהלך לפי הרגש, ואחר כך הבין בשכל. כלפי הבורא הוא מבין תחילה בשכל, ורק לאחר שמשקיע יגיעה, מגיע הרגש ש"זה מה שאני אוהב, ורק אותו אני רוצה".

לתוצאה הזאת על האדם להגיע. והדרך הזאת, אומר בעל הסולם, היא רק צדו האחד של המטבע. דרך מלאה ייסורים, בלבול ומצבים לא נעימים, שהאדם נמצא מושפל מבלי להרגיש איפה הוא ומה קורה לו. אלא חייב להחזיק מעמד בתוך המערכת. ולפי שורש נשמתו, אם עליו להיות בתהליך, אז לפי היגיעה שנותן, הוא נשאר בו.

ולפני שמגיעים להתפתחות רוחנית, אפשר להגיע להבנה שכלית איך העולם מתגלגל דרך הרצון לקבל שגדל משך התקופות ההיסטוריות. אבל כשמגיעים לקבוצה וללימוד הקבלה מסוגלים להבין גם בצורה רגשית. אלא בתקופה שגדלים בקבוצה עד שמגיעים למחסום, ההבנה וההשגה של המצבים היא רק מעבר למחסום. ובלתי אפשרי להשיג אותם בזמן שהייתו של האדם במצב הזה.

ולכן בעל הסולם אומר, שיש שני צדדים למטבע. ואחר כך האדם מצדיק את כל התהליך שעבר. כי רואה עד כמה שהוא היה הכרחי. עד כמה התיאבון והרעבון שהשיג, הם שמגלים לו את המילוי, ומביאים אותו להשגה במוחא ובליבא. כל הכלי שפיתח עד המחסום, הכלי "לא לשמה", היה הכרחי כדי להתחיל לעלות ולגדול הלאה. ולפני כן אי אפשר להצדיק את המצבים האלה.

אות י'

"וז"ש בזוהר (בראשית דף ל"א ע"ב. הערה: בזוהר ע"פ הסולם בראשית א' אות שמ"ח. בחילופי גרסאות) על הכתוב ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור "יהי אור לעוה"ז ויהי אור לעולם הבא". פירוש, כי מעשה בראשית בצביונם נבראו ובכל קומתם נבראו, כמ"ש חז"ל, דהיינו בתכלית שלימותם ותפארתם. ולפי זה, האור שנברא ביום א' יצא בכל שלימותו, הכולל גם חיי העולם הזה בתכלית העידון והנועם, כפי השיעור המתבטא בהמלות יהי אור."

במצב הא', הבורא ברא על ידי ד' בחינות, את עולם אין סוף, את מלכות דאין סוף, שבה נמצאים כל הכלי וכל האור שצריכים להתגלות. ובהם נקבע כל המצב העתידי. ודרך כל ההתפתחות הנקראת "מצב הב'", מגיעים למצב הג', לגמר התיקון. לאותו מצב שהיה בשורשנו, אלא לא היה נגלה לנו. במצב הב' מתקנים את הכלים. לכן השלב הזה נקרא "גמר תיקון", גמר תיקון הכלים, הרצונות. שיהיו מתוקנים ומוכנים ומבינים את המילוי ומשיגים אותו יחד עם המקור של המילוי, עם הנותן.

ואז מגיעים לאותו מצב שהיה לנו קודם, ואף פעם לא הסתלקנו ממנו. אלא כלפי אותו מצב אין סוף, כל הזמן מתפתחים בהכרה לאין סוף. מהי אותה ירידה מאין סוף לעולם הזה? הבדיקה היכן אנו נמצאים ביחס לאין סוף. ולאחר שמגיעים למצב של נקודה, שאותה יכולים לקבוע בעצמנו, בודקים את מצבנו בעלייה כלפי האין סוף. וכך יוצא שרק בהכרתנו נמצאים אנו בהרגשת אפס, של חיים אבל כמו זרע, בתוך אותו רחם גדול הנקרא "עולם אין סוף", בתוך הבורא. עד שמגיעים לאותה התפתחות שמרגישים ומבינים ומשיגים ושווים לעולם אין סוף.

לכן בעל הסולם אומר, שביום הראשון, האור שנברא כלל בתוכו את כל האורות. "כי מעשה בראשית בצביונם נבראו ובכל קומתם נבראו", כי אין חדש במעשה בראשית. הבורא ברא את מצב הא', ובו נמצאים אנו כולם, ולא יוצאים ממנו. אלא רק חוזרים להכרה. ודרגות ההכרה האלה הן כל ההתפתחות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה שעוברת עלינו. מלמעלה למטה נבראה המערכת שמחזירה אותנו אחר כך להכרה. ומלמטה למעלה על ידי אותה מערכת אותן טיפות האור, טיפות התרופה, שמטפטפים מלמעלה, האדם לאט לאט מתעורר כדי להגיע בעצמו חזרה להכרה מלאה, להכיר את כל תפארתה ושלימותה של קומת אין סוף.

שרטוט 1

התפתחות הכלים בהכרה לאין סוף.

מה ההבדל בין התפתחות בדרך טבעית לדרך לימוד הקבלה שגם היא נעשית בחוסר הכרה?

השאלה הזאת היא אחת השאלות, שאין האדם יכול להבינם לפני שהוא מתעלה מעל דרגת השאלות האלה. "כי לא ידח ממנו נידח", אלא הכל מתגלגל ובא למקור. והאם יש בכלל יגיעת האדם ומעשה האדם? הכל עובר עלינו כאילו האדם עושה משהו, אבל אחר כך מגלים שזה לא אנחנו ולא מעשה ידינו, אלא מעשה ידיו שעשו כל זאת.

עד שהאדם לא מגיע לקבוע את ייחודו של הבורא, ונכלל בו עם כל המוחא והליבא שלו וכל העולם, הוא לא יכול להבין ולהבדיל בין לתת יגיעה או לא לתת, אם היא תלויה בו או לא, מי עומד אחרי מעשיו, הבורא עושה זאת דרכו ועליו רק להרגיש את זה, או האדם עושה ומפעיל את הבורא. בשבילו כל המצבים האלה עוד לא מחוברים לנקודה אחת.

רק לאחר החיבור לנקודה אחת, כשמתוך הנקודה החדשה של הייחוד, מתחיל לגדול כלי בד' בחינות, האדם מתחיל להבין בשכל חדש וברגש חדש, שאי אפשר לתאר אותם במצבנו הנוכחי, איך מחשבת הבריאה פועלת במציאות. והמקובלים שכמעט ולא מדברים על זה, לעיתים משתדלים ואומרים רק כדי ליצור באדם פתח לחקור בעצמו, ולזרז מעט את התפתחותו עד לאותה נקודה. אבל להעביר את הדברים האלה בלתי אפשרי, כי הם שייכים לכלי שחייב להתפתח באדם. השאלה נשאלת על מילוי שאין עדיין כלי לאותו מילוי. שאלה שכלית בלבד, בעוד תשובה חייבת להיות רגשית.

איך אפשר להסביר לעולם שכדאי להתייגע בלימוד הקבלה?

אפשר לבוא לעולם ולהסביר את כל התהליכים שקרו בהיסטוריה, כי בקבלה יש להם יסודות מוצקים, שאף אחד לא מסוגל לעמוד נגדם. אבל כשמגיעים לשאלת המימוש והיישום העכשווי, התשובה "שב ולמד" לא מתקבלת כתרופה לרצון לקבל, שנמצאים היום בקשיים ובעיות. כי אין ממי וממה לקחת דוגמא, שאפשר לראות ולהרגיש אותה.

אלא ההשערה היא, שברגע שהעולם יבוא בדרישה אמיתית לקבל דוגמא, חצי ממנה תיפתר מאין ברירה על ידי הייסורים. והחצי השני על ידי קבלת דוגמא מקבוצה מתוקנת יחסית, שתהפוך דגם לדור האחרון. ואין צורך ביותר מזה. כי בדור האחרון יש חלק אחד מתוקן, חלק שני שמסכים, וחלק שלישי שלא מסכים, אבל מתחבר בצורה כלשהי.

כרגע אין לדעת מה יקרה, כי המצבים הללו עוד לא נגלו בעולם הזה. יתכן שיביאו קבוצה כזאת למצב, שהיא תהווה כעין דור האחרון, ותוכל להביע מתוך עצמה מה זה נקרא חברה מתוקנת. אבל עד היום אנשים הגיעו ללימוד הקבלה בלי לראות דוגמאות, ובכל זאת ישבו ולמדו והתמידו. ולמרות שהיתה בהם דרישה להוכחות, הם לא ברחו. וכמו האדם כך כל העולם. אפשר להביא את כולו לתכלית, דרך לימוד על התכלית, על ידי אותם אמצעים שקבעו הגדולים. ש"לימוד תורה כנגד כולה" מביא אור מקיף, ו"המאור שבה" מתקן ומחזיר למוטב.

ואותם אנשים ישאלו וידרשו דוגמא, אבל מאין ברירה ימשיכו לשבת וללמוד ולעשות מה שנדרש. אבל חלק קטן בלבד זקוק ללימוד הקבלה. וכל יתר החלקים, שהם רוב רובה של האנושות, לא יזדקקו ללימוד עצמו. אלא יתמכו בו בצורות שונות, או יהיו מוכנים לשמוע כדי שיפעל בהם. בדומה לחלוקה לשכבות בצורת פירמידה, שעושה בעל הסולם בתיאור החברה העתידית. וסביר להניח שישתמשו כלפי האנושות, בדגם מוקטן של החברה העתידית המתוקנת.

למה רוצים למשוך את העולם כולו ולא עושים הפצה כלפי האדם הפרטי?

מעשה ההפצה כלפי אנשים בודדים הוא אותו מעשה כמו כלפי העולם כולו. "כלפי כל העולם" נקרא כלפי בודדים. הפצת הקבלה לא מיועדת למשוך אף אחד, אלא אותם יחידים ששומעים עליה ובאים, הם נקראים "העולם". כי תעמולה עושים גם כלפי האדם הפרטי וגם כלפי כל העולם. אלא ההבדל הוא, שבתעמולה כלפי האדם הפרטי פונים לחסרונות הפרטיים שלו. לסבל שלו בעולם שכולו עוין כלפיו, שיוכל להציל את עצמו על ידי הקבלה. מה שאין כן כלפי העולם, אליו פונים עם פנייה אחרת. שכולנו נמצאים בסכנה השמדה, כי העולם הולך והורס את עצמו. פנייה בדרגה אחרת, אבל שהיא בעצם אותה פנייה. כמו שפונים לחסרונות הפרטיים של האדם, כך פונים לחסרונות הכלליים של כלל העולם.

האם הפצת הקבלה נותנת תשובה או עוסקת בשכנוע בלבד?

"לשכנע" נקרא להראות את טבע הדברים, את הסיבה והתוצאה שלהם. להראות לאדם, שהוא המנגנון שנכנס בו אור עליון ופועל בתוך המנגנון הזה, ומה יוצא בסוף המנגנון. אבל אי אפשר להראות לו את זה. לכן אי אפשר לתת לו תשובה, אלא רק לבלבל אותו. ואז קודם כל מסבירים לו שאין ברירה, ולאחר מכן מתחילים לספר לו על טבע הבריאה, שידוע רק למי שלומד קבלה, ולא ידוע לכל אדם רגיל. וכך האדם משתכנע, אבל כמו שמשכנעים תינוק. כי בהפצת הקבלה הוא לא יכול לקבל תשובה רגשית, שכלית והגיונית. ראשית, מפני שאין לו כלים לקבל אותה. ושנית, מפני שתשובה היא מילוי בתוך הכלי של האדם. ואין לו עדיין כלי.

גם בהתפתחות בכלים גשמיים של העולם הזה אף פעם לא מקבלים תשובה מראש. תינוק שמתפתח לא יודע מראש מהי הדרגה הבאה שלו, אלא הוא משתדל לעשות כמו הגדול. הטבע דוחף אותו, והוא מבצע בצורה אוטומטית. ורק לאחר מכן מקבל שכל למה הוא עשה כך ולא אחרת. אנשים חיים כל ימיהם כמו רובוטים, בחוסר הכרה כמעט מוחלט. הולכים לעבודה וחוזרים ממנה, מקבלים תמיכה מהחברה לעשות כך או לעשות אחרת, ומסתכלים כל הזמן על אחרים, וכך גומרים את החיים. אפילו אלה שחוקרים את החיים, חוקרים מתוך ניסיון קודם. ומהקבלה מצפים שתיתן לאדם תשובה על עתיד.

למה אי אפשר לתת תשובה שכלית?

ראשית, מלמעלה למטה לא מתפתח כלי, נברא. אלא מתפתחת מערכת ההסתרה שהבורא בונה על עצמו, כדי להציג את עצמו כלפי האדם בלבושים מסוימים. ועל ידי זה שמוריד את הלבושים, הוא מפתח את האדם. על המערכת הזאת אין לנו מה לדבר. וגם המקובלים מציגים אותה מערכת מלמעלה למטה, כפי שהם משיגים אותה מלמטה למעלה.

שנית, על הנברא אפשר למדבר רק מלמטה למעלה. ובכל השלבים מלמטה למעלה גם לפני המחסום וגם לאחריו, לעולם לא ניתן להסביר בצורה שכלית את המצב שהנברא נמצא בו. לעולם האדם לא יודע את הדרגה שהוא עומד עליה, בטרם שגמר אותה ועלה מעליה, והבין את הסיבות לדרגה והתוצאות ממנה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, שחיבר את שתי הדרכים.

בכל מצב, אם האדם עולה לדרגה עליונה ממנו, אז הוא יודע מה מוליד את המצב הזה. הוא מכיר את המצב הזה, כי הוא יודע איזה כוחות מולידים אותו ומה יוצא מאותו מצב עליון. ורק אז הוא יכול לקבוע מה קורה לו באותו מקום מסוים במערכת. אנחנו לא יודעים את המערכת, אותה מערכת שנקראת "נשמה", אלא לומדים אותה לפי הכניסות והיציאות ממנה. ובצורה אחרת אי אפשר ללמוד אותה, כי מערכת הנשמה היא קופסה שחורה בשבילנו. ורק לפי הכניסות והיציאות ממנה, ניתן לקבוע את הטבע של המערכת. דרך חקירה הזאת נקראת "דרך שכלית", "חוכמה".

שרטוט 2

מערכת "נשמה" לומדים לפי הכניסות והיציאות ממנה.

רק על ידי זה שיוצרים איזו השפעה על המערכת, ורואים את התגובה שבאה ממנה, מכירים את המערכת. אין צורה אחרת להכיר מערכת. כי אם ניגשים לבדוק משהו בצורה אחרת, בודקים את המהות שלו. ומהות היא הדבר עצמו, ואותו עצמו אי אפשר להכיר. אנחנו יכולים ללמוד רק "צורה מלובשת בחומר". כלומר, איזו צורה אותו משהו מקבל על ידי ההשפעה עליו. כך בלבד אפשר ללמוד עליו.

הרובד הזה הוא כל מה שאנו מסוגלים ללמוד ברמה של הטבע. לכן אין לנו אפשרות ללמוד משהו, אלא אם נהיה מעליו. כי אפילו בחיים שלנו בעולם הזה, האדם הוא קופסה שחורה עם כמה פתחים שדרכם הוא מכניס לתוכו דברים, מריח, טועם, ולפי זה בודק תוצאות. הבדיקה הזאת היא נקראת "צורה מלובשת בחומר". אלא עליו להיות בעל שכל ושליטה מעל הקופסה שלו. כי אם הוא נמצא באותה מדרגה כמוה, הוא לא יכול לחקור אותה ולומר עליה משהו.

מתי המקובל משיג לראשונה את האור ככוח המתקן?

לפני המחסום האדם מגיע למצב שמתחילה בו השתוקקות לבורא במקום למילויים של העולם הזה. והוא רואה בהשתוקקות שלו לבורא, שהוא בעצמו לא מסוגל לפתח את הרצון שלו כלפי הבורא. לא להגביל אותו ולא להגדיל אותו, אלא במחשבה רוצה להיות קשור לבורא, ברגש מוכן להיות מעל העולם הזה. אבל חוץ מתפיסת הבורא במחשבה, הוא מרגיש שהלב אטום, שהוא לא מסוגל במאומה להשפיע על הלב שלו, שירצה וישתוקק ויאהב את הבורא.

אלא הוא מתייחס לבורא בדומה לאדם זר, שמסתכל ללא שום רגש על תינוק. תינוק שהוא כל עולמה של אמא שלו, שלא קיים בחייה דבר מלבדו. כלפי הבורא אין לו שום רגש, אלא הבנה שכלית שבלי לפתח תאווה ממשית לבורא, אין לו שום עתיד. ואז האדם מתחיל לראות, שהרגש הזה לא תלוי בו, כי נזקק נואשות לרצון שלעולם לא היה בו. והנקודה הזאת, היא הנקודה המכרעת. פתאום האדם רואה שאין לו את הרצון הזה. יש לו אותו שכלית, אבל רגשית ממש אפס. אין לו אותו בכלל.

בכך האדם מחייב את הבורא להתחיל לגלות לו את עצמו. ואפילו שהוא עדיין בעל מנת לקבל, הבורא מתחיל על ידי הֵארות קטנות לעשות ממנו בעל תאווה כלפיו. ועל המצב הזה קובע בעל הסולם (מכתב בדף ע') שמתחיל זמן האופנים. לא לפני כן. ואז על ידי יגיעה כזאת, כמו שאמר רב"ש, לקרוא שוב ושוב אותו מאמר, האדם על ידי העבודה הזאת, לוחץ יותר ויותר על אותו הכפתור. אבל ממש מתוך חיסרון ללא חיסרון.

איך האדם יודע שדווקא המאור הזה פועל עליו ומשנה אותו?

במצב שהוא נמצא במדרגה הזאת, המאור עדיין נסתר ממנו, והוא לא יודע. אלא בדרגה יותר עליונה, שיש לו כבר קשר עם האורות. לכן אין לכך תשובה. אי אפשר להסביר לאדם שהמאור שבה מחזירו למוטב. אלא הכל תלוי באמונה. ואמונת חכמים היא, שקודם צריכים לרכוש את אור האמונה, ואז מגיעים למצב שיכולים לייסד עליו את היחס הנכון ללימוד.

מה נחשב בזמן ההכנה להכרחיות, ל"פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה" ?

הכרחיות נקרא כל מה שאי אפשר לעשות עליו חשבון, אלא משתמשים בו משום שחייבים. כמו למשל להוציא או להכניס ממערכת הגוף דברים מסויימים כדי שתתפקד. אותו בסיס שעליו עובדת ופועלת מערכת, הוא נקרא "הכרחיות". כדי שאוטו ייסע צריך לטפל בו, להחליף שמן ומים ולמלא דלק. אבל לאחר הכל לא שואלים את האדם, אם הוא טיפל ברכב או החליף שמן ומים, אלא "לאן אתה נוסע?", או "איפה היית?", כלומר, איך השתמש במערכת.

"הכרחיות" נקראות כל הפעולות שהן פחות משימוש מטרתי, שהטבע דורש אותן מאיתנו, מפני שהבורא חייב לעסוק בהן, כדי על פניהן לקבוע את הרצון וההשתוקקות. זאת אומרת, ישנם כאלה שכלי הרכב שלהם הוא הכל בשבילם. הם רוחצים ומלטפים אותו ודואגים לו. לא חשוב להם לאן הוא נוסע, אלא חשוב שיש להם את הרכוש הזה. בשבילם הוא המטרה עצמה. ויש אחרים שבשבילם הוא לא מטרה, אלא אמצעי בלבד.

העולם הזה הופך בשבילם כאמצעי להתרומם מעליו. אבל הבורא קושר אותנו בעבותות לעולם הזה, כמו שרואים באדם שקשור לאוטו שלו, ודואג שיהיה לו נוח וטוב, כאילו העיסוקים האלה לעצמם הם גדולים ומטרתיים, רק כדי שעל פניהם האדם יגדל לגלות, שהעולם הזה הוא אמצעי בלבד, "לנסוע" עליו למצב יותר נעלה. ואז השימוש בו נקרא "הכרחיות". כי האדם לא משתמש ב"רכב" כמקור הנאה, אלא כאמצעי בלבד. וכל ה"טיפולים" וה"שטיפה" שהוא עושה לו, הם רק מטעם ההכרחיות.

ומכאן נובעים כל אותם מצבים שעוברים כ"פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה", שהאדם מכריח את עצמו להגיע לחוסר כל, ומגיע לא להצטרך מעבר לזה. כי עלינו להתייחס לכל הדברים בעולמנו, רק כאמצעים להשגת המטרה, ולא שיהיו חשובים יותר מהכרחיותם למטרה.

האם למי שאוהב כדורסל הכרחיות נחשב לשחק כדורסל?

האדם עצמו שופט אם לצורך המטרה שלו עליו לשחק כדורסל. ואם הוא עושה החלטה שכן, אז הוא משחק. ותוך כדי כך מברר עם עצמו: "למה?", "בשביל מה?", "מה זה נותן לו?", "לאיזו מטרה הוא יגיע על ידי משחק כזה?", "עד כמה המשחק הזה קשור לעבודה הפנימית שלו?", "האם יש אמצעים יותר מועילים להגיע למטרה?". ודרך הבירור הזה הוא הולך ומתפתח. אבל האדם הוא השופט של עצמו.

האם אפשר לבנות בזמן הלימוד מדרגה הבאה?

המדרגה הבאה נבנית רק על ידי האור שמאיר מלמעלה, ובונה באדם את המצב המתקדם. האור חושף לאדם את הרצונות שלו לעומקם, מה אופיים ומה היחס שלו אליהם, ומתוך זה האדם מתחיל לרכוש את המדרגה הבאה. כלומר, הוא לא מגלה אותה בפעולות שכליות שהוא עושה, אלא היא הולכת ומתגלה בו. האדם לעולם לא בונה בעצמו את המדרגה הבאה. אלא לפי רגש חדש ושכל חדש שנבנה בו, לפי הבחנות חדשות שהוא מקבל, האדם מסוגל לקבוע שהוא נמצא במצב חדש, ויש לו הבנה במה שעבר. לא מה הוא חושב ומרגיש ברגע הנוכחי, אלא רק מה שהרגיש לפני רגע, וכעת הוא מבין. כי האדם לעולם לא יכול להוליד את עצמו.

"אלא כדי להכין מקום בחירה ועבודה, עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא, כדברי חז"ל." אור אין סוף, המצב האינסופי שהבורא ברא, הוא שבנה כלפי הנברא את מערכת ההסתרה של העולמות. והעלים את האור דרך מאה עשרים וחמש מדרגות, עד להסתרה מוחלטת של הנברא ממצבו האמיתי. וכך הנברא נמצא שרוי בחוסר הכרה כלפי מצבו האמיתי.

אלא שבידי הנברא לחזור להכרה. איך? בתנאי שהוא מצדיק כל מצב ומצב של הסתרה שעובר עליו ועולה מעליו. זאת אומרת, עליו לרכוש את הכלי הזה של העביות, של ההסתרה, ומתוך העביות הזאת להכיר שהיא מטרתית, שהיא רצויה לו, שהוא רוצה בה ומסכים איתה. שלמרותַה הוא יכול להישאר קשור למחשבת הבריאה, ודווקא מתוך הבשר שלה, מתוך עביותה, הוא יכול להידבק. כי היא שנותנת לו אפשרות להידבק לבורא.

שרטוט 3

הנברא חוזר להכרה בתנאי שהוא מצדיק כל מצב של הסתרה.

הנברא הוא נקודה. ועל ידי מה הוא נדבק לעליון? על ידי אותה עביות שלילית שהוא רוכש והופך אותה לחיובית. ההיפוך הזה שהאדם עושה מעביות שלילית לעביות חיובית, מטרתית, היא נקראת "להצדיק". לכן בעל הסולם אומר: "אלא כדי להכין מקום בחירה ועבודה, עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא". "צדיקים" נקראים אלה שיכולים להצדיק את ההסתר, את ה"גניזה", את עניין העבודה והבחירה שעל ידם חייבים להגיע למטרה.

שרטוט 4

על ידי העביות הנברא יכול להידבק לבורא.

"ע"כ אמרו בלשונם הצח "יהי אור לעולם הזה" אמנם לא נשאר כן אלא "ויהי אור לעולם הבא", כלומר, שהעוסקים בתורה ומצות לשמה," שעברו לרצון כלפי הבורא בצורה שלילית, הנקראת "קליפות". כי קליפות הן כולן "זה כנגד זה ברא אלוקים", מכוּוַנות להנות מהבורא. אבל תיקנו אותן לצורה חיובית של על מנת להשפיע, הנקראת "לשמה". "זוכים בו רק לעתיד לבא, שפירושו, בזמן העתיד לבא אחר גמר הזדככות גופם בדרכה של תורה, שכדאים אז לאור הגדול ההוא גם בעולם הזה, כמ"ש חז"ל עולמך תראה בחייך."

"עולם הבא", "עולם האצילות" נקרא, התגלות האלוקות בכלים של מלכות ולא רק בכלים של בינה. לא בכלים דהשפעה, בלהשפיע על מנת להשפיע, אלא בכלים דקבלה שמתוקנים בלקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת, לאחר "תחיית המתים".

אז נקרא "עולמך תראה בחייך". "עולמך" נקרא מה שמתגלה בתוך המלכות. תמונת הבורא בתוך המלכות היא נקראת "עולם", "תמונת ה'". ו"תראה בחייך" נקרא, שהיא מתגלה בכלים המתוקנים לחלוטין כולל ל"ב האבן. וזה המדרגה "לעתיד לבוא".

במדרגות התיקון של העולמות יש מדרגת "גמר התיקון" ומדרגה "לעתיד לבוא". וביניהן נמצאות המדרגות "לקבור את המתים" ו"להחיות את המתים", שהן קביעת האדם אם אפשר או אי אפשר לעבוד עם הרצונות שלו. רצונות שאי אפשר לעבוד איתם, הוא קובר. ורצונות שאפשר לעבוד איתם, הוא לעת עתה משתמש. עד שהוא מגיע לדרגת "תחיית המתים", שיכול להתחיל להחיות את הרצונות שצמצם.

אות י"א

"אמנם אנו מוצאים ורואים בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו את דרכה של תורה יותר מחכמי המשנה, כי אמרו "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לשמה" והיינו, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב, הרי שהמציאו לנו ענין חדש במקום הסיגופים המובאים במשנה אבות הנ"ל, שהוא "המאור שבתורה", שיש בו די כח להחזירו למוטב ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה, שהרי לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק בתורה ומצות בלבד, מספיק לו אותו המאור המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה"."

מראשית ימי העולם, האנושות מתפתחת בכללה על ידי הרצון לקבל.. אבל ציר ההתפתחות של הנקודה שבלב, של הכלים דקדושה שטמונים באדם, מתחיל באדם הראשון. זו הפעם הראשונה שמתגלה ברצון לקבל ההשתוקקות לבורא, אותה דרגה הנקראת "אדם". ועד אברהם, הבא בתור אחרי אדם, מתגלה נקודת ההשתוקקות הזאת לבורא ביחידים בלבד. ולאחר אברהם, היא מתגלה בקבוצה וגדלה למימדים של עם. ואז היא נקראת "משה".

והעַם, על ידי תורת משה, מגיע לדרגת בית המקדש הראשון, לדרגת מוחין דחיה, ומתחיל את משבר השבירה. ירידה בדרגה אחת לדרגת מוחין דנשמה. וממוחין דנשמה, ירידה עד העולם הזה, שהעם מאבד הכל ונכנס להסתר. ומתערבב עם הרצון לקבל שהולך וגדל בו משך אלפיים שנות הגלות האחרונה, עד למצב הנמוך ביותר, שממנו אין להם אלא לקום לתשובה.

שרטוט 5

ציר התפתחות בחינת ישראל - דרך נקודת ההשתוקקות לבורא.

כך מתפתחת בחינת ישראל, אותם כלים דהשפעה, שאחר כך מתערבבים עם הכלים דקבלה, עם בחינת אומות העולם, שלא מתפתחת דרך נקודת ההשתוקקות לבורא, אלא רק דרך רצון לקבל שהולך וגדל בה. ושתי דרגות המקובלים שהכינו תיקונים על הרצון לקבל, הם "חכמי המשנה" ו"חכמי התלמוד". תיקון הרצון לקבל על ידי סיגופים בלבד שייך לכלים זכים בעביות שורש, א' וב'. ולא לכלים בעביות ג' וד', שהם ממש כלים דקבלה.

והאבות "שקיבלו וקיימו כל התורה כולה מתוך זיכוכם", זיכוך נשמתם, התיקונים של האדם דאז, היו מתוך רצון לקבל זך. מתוך שרק ניכנס להכרחיות, לחינוך ואפילו לפעולות גשמיות, הוא החל להרגיש תופעות רוחניות. באומות העולם, רואים עד היום אנשים רבים, שמוסרים את עצמם לשיטות למיניהן שביסודן נמצאים ריקודים ופעולות שונות, שדרכן מרגישים איזו התעלות. וגם בפעולות ששייכות למצוות בצורה גשמית, אדם עם רצון לקבל קטן, יכול להרגיש מעט את המאור, שמאיר כנגד אותן פעולות גשמיות. כי רצון קטן, איננו רצון מנוגד, אלא רצון שמסכים. ולכן לא נדרש לו אותו מאור המחזיר למוטב, שתיקנו חכמי התלמוד.

שרטוט 6

ציר התפתחות בחינת אומות העולם – שלא מתפתחת דרך נקודת ההשתוקקות לבורא.

מה הם אותם תיקונים? תיקונים מיוחדים שעשו החכמים האלה בעצמם, בכלים שלהם, בתוך הכלי הכללי, בנשמה הכללית של אדם הראשון. כל המקובלים - מאדם הראשון, דרך אברהם אבינו ומשה רבנו, ועוד רבים בכל הדורות, כל אותם ההמונים שהיו בדרגות האלה, עד תחילת הנפילה הגדולה של שבירת בית המקדש כולל האחרונים שבהם, חכמי התלמוד, שפעלו בעביות הגדולה ביותר מכל אותם הדורות - הם עשו תיקון כללי במערכת אדם הראשון, שמשאיר לנמצאים בדרגה הגשמית, ברצונות הגשמיים, קשר איתם.

אם מתוך רצון עוסקים באותן פעולות ובאותם כתבים, אז בזמן שהאדם קורא ומשתוקק לבוא לאותם מצבים שהם השיגו, ורואה בכך מטרה, מאיר עליו אור מקיף. זאת אומרת, מפני שכל הנשמות כלולות זו מזו, אז החכמים האלה שקשורים זה עם זה וקשורים עם הנשמות שלנו, הם הכינו בקשר הזה הכנה מספקת בשבילנו, כדי להיות מסוגלים להתקשר אליהם על ידי משהו. על ידי מה? על ידי שקוראים בכתבים שלהם, או על ידי שלומדים, מה שהם מספרים על המערכת ועל המצבים המתוקנים. בדומה לתינוק, שמספיק לו לדעת בצורה טבעית איך למצוץ, כדי לקבל מילוי מאמא. הוא לא צריך לדעת איך בנויה המערכת, איך היא מכינה את החלב, ואיך החלב מגיע אליו, או מתעכל בו. אלא מספיקה לו אותה פעולה חיצונית פשוטה שהוא עושה בלי דעת.

שרטוט 7

המקובלים עשו תיקונים בכלי הכללי והשאירו לנו קשר איתם למערכת המתוקנת.

לכן מורים לנו לעסוק במקורות האמיתיים. כי על ידם מתקשרים לנשמות המתוקנות ולמערכת המתוקנת, ומקבלים ממנה אור. אנחנו לא מבינים ולא יודעים איך, כי הכלים שלנו לא מתוקנים. אבל האור שאנו מקבלים, נשפע ומגיע אלינו דרך צינורות טבעיים, שכולנו מחוברים דרכם לאותה מערכת. אלא שהוא מורגש בנו רק בהסתר, רק לפי התוצאה, לכן הוא נקרא "אור מקיף". אבל האור הזה איננו מקיף. הוא רק נקרא כך כלפינו, כי הוא לא בא אלינו בהרגשה. אבל אין אור מקיף, אלא האור יכול להתקיים רק בתוך הכלי. וכך מחלקים אותו לפי ביאור הכלי.

בדומה לתינוק שלא יודע מה הוא מקבל, איך הוא מוצץ, איך החלב נעכל בו, ולמרות שהוא לא מבין כלום, הוא מחובר. כך אם נתחבר לאור, האור ישפיע עלינו ויתקן אותנו. הרצון האגואיסטי שלנו, הוא כל כך גדול, שאנו לא מסוגלים לנטרל אותו על ידי פעולות כלשהן. קודם ברצון לקבל בעביות שורש, א' ולעיתים ב', אפשר היה לדכא את ה"לקבל". ואת ה"להשפיע" שמרגישים לכוון למעלה. אבל לאחר שנכנסים לעביות ג' וד' (גם בעביות ג' וד' שנכללות בשורש, א' וב', וגם בעביות ג' וד' שמתגלות בעצמן) לא מסוגלים להתמודד עם הרצון לקבל. אלא על ידי המאור המחזיר למוטב. הטיפול ברצון לקבל חייב להיות על ידי האור, ולא על ידי דיכוי.

שרטוט 8

הטיפול ברצון לקבל הוא ע"י האור ולא ע"י דיכוי.

וכך הנשמות האלה הכינו לנו את התיקון מתוך הזיכוך שלהן, ואנחנו משתמשים עם עביות גדולה יותר באותן ההכנות שהוכנו לנו, כמערכת אחת שהאחד תומך בשני. אנחנו מוסיפים להם את העביות, והם מוסיפים לנו את הכוחות לתקן את העביות. וכך מיתקנת כל המערכת, כולל נשמות של עם ישראל כלפי נשמות של אומות העולם, והכל מתערב ובא למערכת מתוקנת אחת גדולה. לכן היום בא לימוד במקום סיגופים. והאמצעי לתקן את הכלים הוא רק "המאור שבה מחזירו למוטב", "לימוד תורה כנגד כולה".

הסיגופים שהתעסקו בהם כל הפילוסופים של אומות העולם, שרצו להזדכך כדי להרגיש מצבים עדינים יותר, לא יכולים להשפיע היום על האדם, אלא ההפך, זו טעות להתעסק בהם. כי הסיגופים לא פועלים יותר לאחר הנפילה וההתכללות עם הכלים דקבלה, לא על אומות העולם ולא על ישראל, אלא רק המאור המחזיר למוטב. על ידי המאור מושכים את הכוח, שמביא לאותה תוצאה כמו מסיגופים, שמתחילים להתייחס לעולם הזה כאמצעי, כהכרחיות בלבד, ומקבלים ממנו רק מה שקשור למטרה. ואז כל הקבלה מהעולם הזה לא נחשבת לקבלה לעצמנו, אלא כאמצעי להגיע למטרה. ולכן זה לא נחשב לקבלה. מגיעים לאותה מטרה, כמו שהגיעו על ידי סיגופים, שהרצון לקבל לא נהנה מקבלה, אלא כל הקבלות הם רק כדי להגיע להשפעה.

איך מושכים אור מקיף?

כל התיאוריות וההסברים נשמעים יפים מאוד עד שלומדים את אות י"א. אבל מאותו רגע שקוראים בהקדמה, שרק המאור יכול לקדם את האדם למטרת חייו, מתחילות להישאל שאלות כמו: איפה המאור הזה? מהי הצורה המועילה ביותר למשוך אותו? איזה אמצעים עומדים לרשות של האדם כדי למשוך מאור? מה נקרא "תורה"? האם האמצעי הזה משפיע בצורה יעילה על כל אחד בצורה אישית, או לכל אחד יש אמצעי אחר? האם יש אמצעי משותף לעסוק במאור? האם האמצעי הזה הוא לעסוק בשיתוף?

כל הנקודות האלה צריך להבין, להשיג, לבחון, לברר וללבן, רק מנקודה מבט של יעילותו המרבית של המאור המחזיר למוטב, כאמצעי היחידי להגיע למטרת הבריאה. ובעל הסולם ממשיך ומברר עניין זה בעקביות. ובסוף ההקדמה הוא מסביר איך מושכים אורות המקיפים.

למה אנשים מאמינים בריקודים, בחוטים אדומים, במים קדושים, ולא באמצעי של לימוד?

אנשים שנמצאים עדיין בדרגות עביות פחותות, הם נמשכים לכל מיני שיטות שנראה להם, שהן מביאות רוחניות. כי רוחניות מובנת להם כמין התפעלות, התרחקות מצרות ולחצים, ולא כהשגת משהו מעל העולם הזה. החיסרון שלהם הוא חיסרון בדרגת שורש, א', ב'. חיסרון בכלים דהשפעה. כלומר, ההגדרה שלהם לרוחניות, היא לרחף באוויר ולא להרגיש את האגו. אלא להיכנס למדיטציה שטוב להם, ולהיפטר מהצרות.

מה שאין כן אצל אנשים עם רצון עבה יותר וגס. בשבילם רוחניות צריכה להיות מילוי בכלים, משהו ביד, בכלים דקבלה. הם צריכים לגלות ולהבין. הם לא מסתפקים בסתם ריחוף באוויר בהרגשה. אלא הם חייבים "כי תשיג יד", להשיג אותה. ולכן כל מיני פעולות אחרות נראות להם כמו משחקי ילדים. לא מתוך זלזול, אלא משום שהם לא מתמלאים מפעולות כאלה. ולכן האדם הזה ממשיך הלאה ומחפש. והלאה נמצא רק האור העליון, הכוח שבנה את הכלי. ורק בכוח הזה יש סגולה לתקן את הכלי.

כך לומדים גם בלימוד עצמו, שאין כוח אחר חוץ מאותו אור, שבונה ומתקן וממלא. אבל האור הזה פועל עלינו רק בהקדם רצון, שמופעל מצד האדם מלמטה למעלה. רק באותה מידה שהרצונות של האדם משתווים עם מטרת הבריאה, והאדם רוצה את האור, האור פועל עליו למשוך אותו למטרת הבריאה. וביתר הרצון שהאדם מצפה מהאור מטרות אחרות, להביא לו כבוד, עושר, מושכלות, הבנות, האור פועל כנגדם, לגלות לאדם שהוא נמצא בכיוון הלא נכון.

לאדם יש קשר מתוך הרצון רק עם האור. אין נתון אחר במציאות. יש רק אור וכלי. ואין ביכולתנו לעשות פעולה אחרת. לכן במצב שכלי מסוגל להגביל את עצמו בצורה גשמית, וכבר להרגיש יותר בנוח, כי הוא פטור מחסרונות, "רוחני" נקרא דרגת חיסרון להיפטר מהצרות של העולם הזה. "רוחניות" נקראת להקטין ולדכא בכוח את הרצון לעולם הזה ולהרגיש את עצמי פטור מהצרות. אבל אם יש לאדם רצונות גדולים, חסרונות גדולים, אפילו אם הוא ממלא אותם בכל העולם הזה, הוא לא מסתפק. ואין לו צורך להקטין לשם כך את החסרונות.

אם יש באדם רק חלק עליון של הרצונות, רצונות בעביות שורש, א' וב', אם הוא נכנס למדיטציה ומוחק את החסרונות, ואין לו יותר ייסורים, הוא מרגיש בהם רוחניות, עולם הבא. אבל האדם שנמצא בדרגות ג' וד' של הרצון, לא יעזור לו למחוק את החסרונות. אלא הוא חייב לקבל מילוי בפנימיותו. הוא מוכן להרגיש צער בכל הכלים שלו, העיקר להשיג את המטרה. הוא מתחיל להרגיש שלא רק בכלים האלה עליו להשיג את הרוחניות, אלא שעליו להשיג משהו למעלה מעצמו. לא רוגע בתוך הכלים, אלא משהו מעל עצמו הנקרא "אור העליון".

שרטוט 9

האדם מוכן להרגיש צער, העיקר להשיג את המטרה.

מהנקודה הזאת, מתחילה הנקודה האמיתית שממנה המקובל גדל. במקום להרגיש את עצמו טוב, הוא עסוק בלהיות מחובר למקור מחוץ לו. לכן לאדם שמוכן לרוחניות, לא שייך לנתק את עצמו במדיטציה ולהרגיש טוב. כמו שעושים כל אלה שאין להם נקודה שבלב, אלא רק רצון להיפטר מצרות העולם הזה. לכן רוב העולם משתוקק עדיין אחר האמצעים האלה. ומוצא ביטחון בחוט אדום, במים קדושים, במדיטציה, בקמיעות, בסימנים למיניהם ובפתקים כמו "נח נח נחמן מאומן", כאילו זה עוזר להם להגן על עצמם מפני משהו. אבל בעצם מפני מי? כנגד הבורא.

האם אנשים שמאמינים בכוחות עצמם, הם יותר מפותחים?

ההשתוקקות הזאת לשיטות שמנטרלות את הרצון לקבל, איננה השתוקקות לכוח העליון. אלא להרגשת התעלות מעל הרצון לקבל, ולה הם קוראים "כוח עליון". להרגשה הזאת לא להרגיש את עצמם בחסרונות של הרצון לקבל, הם קוראים "אלוקות". האדם נפטר מהעולם הזה, יוצא מהכלים דקבלה, אבל מה הוא רוכש? רק הרגשה מסוימת, אשליה של חופש. אבל ההרגשה הזאת איננה קבלת האור העליון.

הסוג האחר של האנשים, הטכנוקרטי, יודע שכלית שיש רצון לקבל, מבין מה שמבין, יודע או לא יודע מה הוא רוצה, אבל רוצה להרגיש בכלים בפועל. הוא נמצא בין אלה שכאילו משתוקקים לרוחניות, ובין אלה שיש להם רצון חזק להגיע לתכלית הבריאה. בדורות הקודמים היו המוני אנשים מכל הסוגים והמינים, שהעיסוק שלהם ברוחניות, היה על ידי דיכוי תאוות גשמיות, כדי להגיע לרוחניות. גם ביהדות וגם בקרב אומות העולם, למרות השוני בין ישראל ואומות העולם.

אלא רק עם סיגופים, בלי שיטת ישראל "ובתורה אתה עמל ואז אשריך וטוב לך", אי אפשר להגיע לרוחניות. זאת אומרת, שיטת ישראל לא נגמרת בהתעסקות בסיגופים, אלא צריך גם תורה. ובאומות העולם התעסקו רק עם סיגופים. לכן המקובלים דאז, שעסקו גם בסיגוף וגם בתורה, הגיעו לרוחניות. ואומות העולם שעסקו ועוסקים כביכול בסיגופים גם כיום, פיתחו לעצמם שיטות סיגופים שנקראות רוחניות, אבל ללא סיגופים אלא של טוב וכדאי, והופכים לאגואיסטים גדולים עוד יותר. אבל כל זה לא שייך לעבודה רוחנית. ולא כדאי להסביר להם היכן הם נמצאים, כי זה לא יעזור. אלא צריך לצרף את כל מי שמגיע לחוכמת הקבלה, ומרגיש שרק בה נמצא המילוי.

איך מפתחים רגש על ידי אמצעי שכלי?

שכל ורגש שייכים לאותו כלי. הכלי הרוחני הוא כלי אחד, שקשור למוחא וליבא. כל פרצוף רוחני בנוי מראש תוך וסוף. תוך וסוף הם הרגש, וראש הוא השכל. גם בראש יש רגש, כי הראש חייב לקחת בחשבון את כל הכלים, ויחד איתם לעשות חשבון עם האור העליון. וגם בתוך הגוף יש שכל, כי על ידי השכל הרגש מבין מה הוא מרגיש, וזה נותן לו פי תר"ך פעמים הכרה, עם מי הוא קשור. השכל מגדיל את הרגש.

שרטוט 10

השכל מגדיל את הרגש.
חזרה לראש הדף
Site location tree