אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / הקדמה לתלמוד עשר הספירות עם הפירוש של הרב ד"ר מיכאל לייטמן / שיחה (29.6.05) על אות י"ז - אות י"ט
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה (29.6.05) על אות י"ז - אות י"ט

האדם מגיע בסוף התפתחותו בעולם הזה לשאלה "מהו הטעם בחיי?", מפני שהוא לא יכול למלא את עצמו, עם כל מה שעומד לרשותו בעולם הזה. היינו, הוא מגלה שלא יכול להיות מילוי לכלי האגואיסטי שלו, אבל בלי לדעת למה בדיוק. ומי שאחר כך בא ללימוד חוכמת הקבלה, הוא לומד שחוסר מילוי בכלי אגואיסטי נובע מכך, שתענוג וכלי נמצאים בשינוי צורה, ואפילו בהפכיות הצורה.

הבורא, שמעלה את האגו של האדם, מחייב אותו לחפש כל הזמן מילויים חדשים ואחרים, בכך שמעורר באדם רשימות, והאדם רץ ממילוי למילוי. עד שלאחר גלגולים רבים, האדם מתחרט על הכל, ומגיע לשאלה "מהו הטעם בחיי?", שלא מוצא עליה תשובה, ומתחיל לראות שהתשובה נמצאת מעבר למציאות של עולמו.

ואז הבורא מביא אותו למקום, שבו האדם יכול למצוא את התשובה ולפתור את החידה, על ידי השתייכות לקבוצה ולימוד מספר נכון, עם מדריך נכון. וכך מציב אותו בפני אפשרות לבחור בהתפתחות רוחנית בדרך ישירה לפי שיטה עם הדרכה נכונה. ואם האדם משקיע כוחות להישמע למה שהבורא מציב בפניו, ומשתמש נכון באותו כיוון, אז הוא מתקדם ומזרז את הזמנים, עד שבא למציאות הרוחנית.

התקדמות באה על ידי המאור המחזיר למוטב. האור הזה בא ומשנה את תכונות האדם. ובכך האדם מגיע ליישום של מחשבת הבריאה על עצמו. אבל כדי לתקן את הכלים שלו, שרצון לקבל יהפוך להיות כמשפיע, היינו, לקבל על מנת להשפיע, צריכים להקדים לו תיקון הנקרא "אמונה", תיקון לתכונת ההשפעה, שעל האדם לרכוש אותו.

ואם תכונת ההשפעה הזאת נמצאת באדם, אז לפי גודל האמונה שלו, גודל תכונת ההשפעה שבו, תכונת הבינה שהאדם קונה, הוא יכול לתקן את הרצון שלו שיהיה בעל מנת להשפיע. וקודם צריך להיות בידו העל מנת להשפיע הזה.

קניית תכונת האמונה, המעבר מהרצון האגואיסטי לתכונת האמונה, היינו, להשפעה, לאלטרואיזם, נקרא "לעבור מחסום", או "מעבר מלא לשמה ללשמה". ומפני שהשלב הראשון שצריך, הוא לרכוש את הבחינה הנקראת "תכונת האמונה", לכן בעל הסולם מסביר איך יכולים להשיג אותה.

אות י"ז

(רב"ש הדגיש תמיד עד כמה חשוב להיות דבוק למה שכתוב באות ז')

"ולפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד, להתחזק באמונת ה' יתברך ובהשגחתו בשכר ועונש, כמ"ש חז"ל, נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה לשם מצות התורה, ובדרך הזה יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, כמ"ש, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך (משלי ג', ח')."

ללימוד התורה לא צריך לבוא בדרישה לדעת או לקבל סגולות או לצורך מעשי ניסים. אלא בדרישה אחת בלבד הנקראת "מצוות לימוד תורה". ומהו הציווי? המאור שבה מחזירו למוטב. רק הכוח הזה ישנו בתורה. כי האור ברא את הכלי ורק בכוחו של האור לתקן את הכלי. ויותר מתיקון הוא לא יכול לבצע על הכלי.

ואין ניסים. אסור לסמוך על ניסים ולחכות לניסים. אלא צריך ללמוד את החוקים של המציאות. המציאות היא חוקיות ברורה והחלטית, יחס בין כלים לאורות שנובע מד' בחינות דאור ישר. האור שברא את בחינה א', את הרצון לקבל, משפיע לה והופך אותה לבחינה ב', לרצון להשפיע. וכשהיא מגיעה לבחינה ד', לרצון לקבל הגדול ביותר, האור משפיע לה, וגורם שתתהפך לבחינה מצומצמת. ואז היא מקבלת מסך, ומחליטה שהיא רוצה לעשות פעולות לקבל על מנת להשפיע (רב - כדאי להרחיב).

זאת אומרת, האור שפועל על הכלי, מסוגל לעשות עם הכלי את כל הפעולות, מלידת הכלי דרך תיקון הכלי ועד גימורו הסופי. לכן, האור עצמו שנמצא במנוחה מוחלטת, מחכה לרצון מצד הכלי, שיעורר את האור לתקן אותו. כי אם לא יהיה בכלי רצון קודם לתיקון, אז הכלי לא ירגיש את התיקון, והתיקון יעבור עליו כאילו לא קרה דבר. אלא הכל צריך לבוא רק מתוך חיסרון. ואם באים ללימוד הקבלה, אז נתקלים לראשונה בעבודה עם הכוח העליון, הנקרא "אור העליון".

אם יש לאדם שאלה "מהו הטעם בחיי?", היינו, רצון התחלתי, והוא פותח ספר קבלה מתוך רצון להתקדם נכון, אז הוא מתחיל לממש את השאלה הזאת, את החיסרון הזה, בכך שמצפה מהלימוד, שיביא לו תיקון. והתיקון הראשון שמקבלים על הרצון כדי לקבל תשובה מה הם החיים, הוא האור שבא ונותן לאדם את תכונת האמונה. האור משנה את הכלי בצורה כזאת, שהכלי מתמלא עם אור האמונה. למצב הזה של חיסרון רק לתכונת האמונה, חייב להגיע כל מתחיל.

האדם חייב לברר מהי תכונת האמונה. לברר ולהרגיש איזה חיסרון צריך להיות לו. ורק לאחר שמרגיש ורוכש ומצטייד דווקא בחיסרון לאמונה, ודווקא על ידי לימוד ספרי הקבלה, אז לתת יגיעה. ואם היגיעה שלו נעשית בזמן הלימוד, והיא דרישה מן האור שיחזירו למוטב, שיביא לו את כוח האמונה, אז הוא רוכש את האמונה.

אלא כדי לשבת ולדרוש בזמן הלימוד את אור האמונה, צריך לעשות פעולות מקדימות. צריך לברר, האדם לעצמו, אם הוא צריך את האור הזה, מה הוא צריך בדיוק, באיזה מצב הוא נמצא, והאם במצבו זהו הדבר הנחוץ לו ביותר. וכאשר החיסרון של האדם מוכן, אז הוא מקבל מלמעלה אור, כוח שפועל בו, בונה ומוליד בו את תכונת האמונה.

"ואז יהיה נכון לבו בטוח, כי מתוך שלא לשמה יבא לשמה. באופן, אפילו מי שיודע בעצמו שעדיין לא זכה חס ושלום לאמונה, יש לו תקוה גם כן על ידי עסק התורה, כי אם ישים לבו ודעתו לזכות על ידה לאמונת ה' יתברך, כבר אין לך מצוה גדולה מזו, כמ"ש חז"ל, בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה (מכות כ"ד)."

האדם צריך לברר מהי בחינת האמונה בטרם שמקבל אותה. לברר שהיא נחוצה לו, שיכול לקבל אותה רק על ידי המאור שמביאה לו "התורה", הקבלה, בשעת הלימוד. ואז להשקיע את כל מרצו ודעתו בזמן הלימוד, כדי שיבוא אליו המאור ויזכה לאמונה. וכך לבטח יבוא לדרגת "צדיק", להצדיק פעולות הבורא.

ולהצדיק את פעולות הבורא אפשר רק במידה שיש השתוות הצורה עימו, שהאדם רוכש את תכונת ההשפעה שיש בבורא. רק אז הוא מבין אותו ומרגיש אותו ומצדיק אותו, ותכונת ההשפעה הופכת להיות היסוד שלו, שממנו והלאה האדם מתחיל על ידי בחינת האמונה שקנה ורכש, לתקן את הכלים דקבלה בלקבל על מנת להשפיע. לכן תיקון האמונה הוא היסוד הראשון.

"ולא עוד אלא, שאין לו עצה אחרת מזו, כמו שאיתא (במסכת ב"ב דף ט"ז ע"א) אמר רבא, ביקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו, רבונו של עולם, וכו' בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך".

איוב הוא סמל כל הייסורים שיכולים לבוא על האנושות. ולכן נאמר עליהם "לא היה ולא נברא", כי אי אפשר לשאת את כל הסבל שבייסורי איוב. אבל שאלתו היא השאלה שנשאלת כביכול מכל הכלי הריק, המר, מכל ההרגשה הריקנית, ההפוכה מהשלמות. השאלה למה האדם צריך עד כדי כך לרדת לסבל ומה תכלית הסבל הזה. והקבלה מסבירה, שאי אפשר להגיע לרצון הגדול דלהשפיע, אם לא נמצאים לפני כן ברצון הגדול דלקבל.

האדם חייב להרגיש את כל המרירות, כי רק מהפכיות אפשר להרגיש את הנרנח"י שמגיע. ולכן אי אפשר לפטור את האדם מן הדין. אלא הוא חייב להיכנס לכל עמקות הדין הזה. אבל הוא יכול לצאת ממנו על ידי המאור המחזיר למוטב. לכן נאמר: "בראתי רשעים", "בראתי צדיקים", "בראתי כל סוגי הנשמות בכל מצבם ואופנם". ולכל אחד ואחד ניתנת אפשרות הבחירה.

לכן אין הצדקה לשאלת איוב, מפני שכל אחד ואחד מקבל הזדמנות. הבורא מביא אותו לנקודת הבחירה ואומר לו: "קח לך, תתחזק בזה, ותמשיך". והדרך היא, שהאדם צריך לא לראות את הייסורים כמו שראה איוב, אלא לראות את גדלות הבורא. זאת אומרת, לא ללכת מתוך מרירות, מתוך הרגשה של ריקנות בתוך הכלי, אלא להתקדם מתוך השתוקקות לגדלות הבורא, שתהפוך בו לחומר דלק.

מה בין אמונה לגדלות הבורא?

גדלות הבורא ואמונה הם היינו הך. אלא בשנים הראשונות של לימוד הקבלה, האדם שקוע בכלי שלו ויש לו קושי עצום להתרומם מעל ההרגשה. הוא כל הזמן בודק את הריקנות שלו, מה יש לו בכיסים, ודואג ללא הרף על מה שאין לו בכלים. במקום להתרומם מעל מה שיש לו, ולהשתדל להידבק לחיבור עם האלוקות.

הכוונה היא לא, שעליו לזנוח את כל העולם הזה, כולל את עצמו ואת משפחתו, ולהיזרק אי שם. אלא בהרגשה הפנימית שלו, האדם במקום להימשך לכלים הריקנים שלו ולהתייאש, הוא מתרומם מעליהם ושרוי בשמחה. אם האדם נמשך לבורא, ודורש ממנו את הכוח להיות דבוק אליו, ולקבל את תכונתו, אז נקרא שהוא דורש את האמונה.

ובין שני המצבים הללו ההבדל הוא עצום. כי להתקדם אפשר רק מחיוביות, שמשהו מושך מקדימה. אם מתקדמים מרע, מאין ברירה, כי חייבים לעשות משהו, אז הולכים ליטול סם, תרופת הרגעה, כדור שינה, וזה לא נקרא התקדמות. התקדמות יכולה להיות רק ממשהו שמושך אותנו מקדימה. ממכות לא רצים למטרת הבריאה. ממכות בורחים מתענוג אחד לתענוג שני, למצוא בו אולי איזה מילוי.

ומה שעוצר את המתחילים, הוא חוסר הבנה שהאמונה מתחילה מדרישה לאמונה. שהאדם לא רוצה להיות קשור לכלים שלו, להרגשה "מי אני" ו"מה אני", אלא להיות דבוק לבורא, מי הוא, ולרצות להיות בו. בינתיים מתוך משיכה אגואיסטית, אבל ממנה מתחילים. ולא לחיות בשליליות. כמו בדוגמא של רב"ש על ניצולי שואה, שהקימו בית ומשפחה בארץ ישראל ויש להם כל טוב.

הם תמיד נזכרים ומספרים על התענוג שהיה להם מאיזו פרוסת לחם מעופשת שקיבלו במחנות, ואיך היום הם לא מוצאים תענוג כזה בשום מקום מאף לחם. כי הם הרגישו תענוג גדול מתוך חיסרון גדול. הם משתוקקים לתענוג הזה, משום שהרגישו אותו על ידי ייסורים. אבל אם אין לאדם כלי מייסורים, הוא לא מוצא אותו תענוג בלחם, אפילו אם ישימו לפניו כמה סוגי לחם משובחים, הוא יטעם אותם ולא ימצא בהם שום טעם, כי יחסר לו הכלי, החיסרון, חיסרון שאין חיסרון.

וכך קורה לתלמידי קבלה מחו"ל שבאים לקונגרסים בישראל, ומתחילים להשתוקק ולפתח חיסרון לבוא לארץ ישראל ולחיות בקבוצה רוחנית. אבל כאשר הם באים, אין להם חיסרון. הכלי נעלם ונעלמת ההשתוקקות, והאדם יושב וחושב בשביל מה בא, כי לא מרגיש מה שהרגיש שם. וזה נקרא לנסות להתקדם מחיסרון, מכלי. אבל זה לא התקדמות.

ולכן תלמיד שמגיע לקבוצה רוחנית, והתורה כולה פרושה לפניו, צריך להתחיל לסגל חיסרון לבורא, לגדלות הבורא. לפתח חיסרון למטרה, לגדלות המטרה, שהיא תמשוך אותו קדימה. אם האדם נמצא במצב שלפניו כל סוגי "הלחם", כל סוגי התענוגים, עליו לבחור בחיסרון לתענוג שיש לפניו, ולבנות בתוכו את החיסרון. ולא להרגיש שהחיסרון, הוא בגלל המרחק שהבורא סידר לו. אלא הבחירה שלו מתחילה לאחר שמגיע ללמוד בקבוצה. ולפני כן לא, כי נמצא רחוק.

אין לאדם בחירה, אלא כאשר הוא נמצא בקבוצה. אז הוא יכול לפתח חיסרון מדויק למטרה, לגדלות הבורא. ולא מחיסרון שבא עקב זה שהוא מנותק. זה אמצעים מלאכותיים. ואם האדם לא מסתכל בכלי, שהוא תמיד ריק כי הוא מקולקל, אלא נעשה דבוק בבורא, אז הוא רוצה את גדלות הבורא. והכרת הגדלות, הרגשת הגדלות, היא נעשית לו מגן כנגד הרצון לקבל שלו. אם מתוך גדלות הבורא הוא רוצה להיות כמוהו, זה נקרא שהאדם רוכש את בחינת האמונה.

האם יש בעולמנו דוגמא לבניית חיסרון למשהו בלתי ניתפס?

חיסרון אפשר לבנות, אם יש הכנה אליו. כל החיים אפשר לדקלם לחתול או לכלב, מה הם כללי המוסר שצריך להתנהג לפיהם, אבל זה לא יעזור. הם לא ירגישו על מה מדובר ולא ישתפרו, למעט על ידי אילוף שלא בא בהסבר. כי חסרה להם הכנה בתוך המבנה הפנימי שלהם.

אלא מדובר על בני אדם, שבתוך פנימיותם יש רשימות. רשימות שקטות שיכולות להתעורר. אם רשימו מתחיל להתעורר באדם, סימן שהוא ניצב בפני בחירה להגדיל אותו ולחזק אותו. זאת אומרת, אפילו מחיסרון קטן שכמעט לא מורגש, אפשר להתחיל לבצע פעולות על ידי חברה או פרסום.

כמו שלומדים במאמר החירות, על ארבע הבחינות: מצע, דרכי התפתחות המצע, חברה ודרכי התפתחות החברה. הבחירה של האדם היא לשים את עצמו בסביבה נכונה. ועל ידי סביבה נכונה, הרצון הקטן מתחיל לגדול מהר מחיוביות. הוא נמשך לחיסרון גדול, מפני שחיסרון גדול ייתן לו מילוי גדול, ולא משום שהוא חושב על החיסרון. מחיסרון אי אפשר להתקדם. האדם לא יכול להכין את עצמו שבדרגה הבאה הוא יהיה יותר ריקני ויותר סובל. הגוף לא ייתן לו להתקדם.

אי אפשר ללכת קדימה מסבל יותר גדול, אפילו אם נראה לאדם שהוא מסוגל לכך. הוא לא מסוגל ללכת בצורה כזאת מתוך הטבע האגואיסטי. אלא לחשוב תמיד על המילוי במדרגה הבאה ולא על החיסרון שלה. אמנם חייב להיות אצלו חיסרון שאותו אפשר לפתח, אבל הוא מתפתח רק על ידי מילויים שמאירים לו מרחוק.

איך הולכים בחיוביות אם נמצאים בשליליות?

השאלה "מהו הטעם בחיינו?" היא שאלה על המילוי. אבל זו שאלה שכל הזמן גדלה באדם ללא פתרון, עד שהוא כורע תחת כובד משאה, בתוך הרגשה של ריקנות הולכת וגוברת. אבל העבודה שלנו, היא לא לחשוב על אותה ריקנות, למרות שהיא נמצאת בנו. אלא להיות במוח ובלב היכן שרוצים לחפש ולהידבק, כמו שמגדיר בעל הסולם, "צדיק באמונתו יחיה".

האדם שמתקדם נמצא במצב נורא, שאין אור בחייו והכל חושך. כמה שהוא לומד, הוא מתקדם לקראת בעיות הולכות וגדלות, בלבולים, חולשה, מצבים שהולכים ונעשים גרועים. כי האדם שלומד נכנס להכרת הרע, להרגשות פחות ופחות נעימות, שנותנים לו אותם לפי מידת ההשקעה שלו. לפי כמה שהוא נמצא בחברה ומשקיע בה את עצמו. לפי זה הוא מקבל מהחברה תמיכה ומקבל אורות מקיפים. אבל הם לא מורגשים בו כטוב, אלא הוא מרגיש באורות האלה עד כמה הוא רע.

לכן האדם צריך להפסיק להרגיש את הרצון שלו, למדוד אותו ולאכול את עצמו. אלא להיות בהשתוקקות לאור, שהאור ישפיע לו ויעבוד עליו באופן מתמיד. בכל רגע העבודה של האדם היא להתנתק מעצמו ולדבוק בבורא, באור. כי ברגע הבא הוא שוב נופל להרגיש את עצמו, וצריך לשוב ולהתרומם מעל הכלי, לחפש היכן האור שיתקן אותו, ולרצות להיות דבוק בו ושייך אליו.

זו העבודה שלנו לעת עתה ויש לה עוד אופנים. אבל על ידי העבודה הזאת, האדם נמצא בהתקדמות כל רגע בחייו, ולאו דווקא בזמן הלימוד. "כי מציון תצא תורה". מהיציאות האלה שזורקים את האדם מן הדרך, מהן "תצא תורה". כתוצאה מהן הוא בסופו של דבר דורש את המאור, את התורה, שישפיע עליו ויחזירו למוטב.

למה צריך דווקא את נוכחות האור?

כי "באורך נראה אור". דווקא באור, בדבקות לבורא, שלבטח דבוקים בו, אם האדם מבקר את הכלי שלו, את עצמו, אז הוא יכול לשפוט את עצמו בצורה נכונה. ולהגיע בבדיקתו להצדיק את הבורא, ולא לשקוע ברע, ומתוכו לבכות שרע לו. רק בתנאי שהאדם דבוק לעליון, הוא יכול למרות שעוד לא רכש את דרגת העליון, עוד לא נכנס בו ורכש את תכונותיו, אלא רק נדבק אליו מבחוץ, להתחיל לבקר את מצבו. ואז הוא בהכרח הופך לצדיק במידה מסוימת. ככל שהוא יכול להיכנס ולבקר את עצמו, אבל מטעם העליון, הוא הולך ומצדיק את הבורא. והסימן להתקדמות שלו היא השמחה.

מה זה נקרא "להידבק בעליון"?

"להידבק בעליון" נקרא לא לחיות בתוך הרגשת הכלים הריקניים, ולא בתוך המחשבות הזרות שמבלבלות את האדם, ומביאות לו כביכול הזדמנויות שוב ושוב להנות מכסף, כבוד, או תענוגים גופניים, שמנתקים אותו מהמטרה. אם האדם מתרומם מעליהם, הוא נופל שוב ברגע הבא. אבל אם הוא הולך בדרך הזאת בעקביות, הוא מתחיל ללמוד איך להשתמש בכל מה שיש למטה בעולמנו, בכל סוגי המילויים שהעולם הזה ממציא לו, כדי להיות דבוק בעליון. וזה תהליך הלימוד.

חזרה לראש הדף
Site location tree