שיחה (30.6.05) על אות כ"א - אות כ"ו
אות כ"א
"ועוד קשה הן בדברי הרח"ו ז"ל והן בדברי הגמרא, דמשמע מדבריהם, שצריך האדם לאיזו הכנה והצטיינות מיוחדת כדי לזכות בחכמת התורה, והלא אמרו חז"ל (במדרש רבה פ' וזאת הברכה) אמר הקב"ה לישראל, חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו, עכ"ל. הרי שאין צריכים כאן לשום הצטיינות מוקדמת, אלא רק בסגולת יראת השם וקיום המצוות בלבד זוכים לכל חכמת התורה."
לשני תנאים צריך כדי לזכות לחוכמת התורה. "חוכמת התורה" היא אור חוכמה שמתגלה בכלים דקבלה, המתוקנים בכוונה על מנת להשפיע. והאור הזה, אור מטרת הבריאה, מתגלה בנשמה הכללית של כל הנבראים, אם הם מתחברים יחד ב"ואהבת לרעך כמוך", ומכוונים כולם להשפיע לה', כמו שהבורא משפיע להם בתכונת "טוב ומטיב", על ידי שני תנאים: "יראת ה'" ו"קיום מצוות".
שני התנאים האלה, הם שמביאים את האדם לגמר התיקון, לא חשוב באיזה מצב הוא נמצא. לא נדרשת ממנו הצטיינות קודמת, אין חשיבות מי הוא ומה הוא, ואין הבדל איך הוא נולד, אם טיפש או חכם, עני או עשיר, חזק או חלש, עצלן או חרוץ. אלא במצבו הנוכחי עליו לברר מה הם התנאים האלה יראת ה' וקיום מצוות, ולמלא אותם.
אות כ"ב
"אכן, אם נשים לב לדבריו ז"ל, המה מתבהרים לפנינו כעצם השמים לטוהר, כי מה שכתב, "מוטב לו שיניח את ידו הימנו אחר שבחן מזלו בחכמת הנגלה", אין הכוונה על מזל של חריפות ובקיאות, אלא כמו שביארנו לעיל, בפירוש בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין".
על האדם ללמוד את החוקים וההלכות שכתובים בספרים הקדושים. במקרא, היינו, בתנ"ך (תורה, נביאים, כתובים), במשנה, בתלמוד ובגמרא. מדוע? כי בכל הספרים האלה מוסבר על מבנה העולם הרוחני ועל הנהגת הבורא את הנבראים. והספרים האלה הם העתידים להביא את האדם לידי יראה, ולאחר היראה להביא לו כוח והבנה איך לקיים מצוות (בהמשך יתבהר מה הן ה"מצוות", ומהו הכוח שהבורא נותן לאדם כדי לקיים את "מצוותיו", את החוקים, את חוקי הטבע. אבל כדאי להזכיר זאת כבר כעת, כדי להבין ביתר עמקות מה שכתוב).
חומר הבריאה הוא רצון להנות, שנברא על ידי הבורא כלול מתכונות הבורא ותכונות הנברא. לאחר ארבע בחינות דאור ישר, ארבע בחינות הוי"ה. החומר מלכות דאין סוף, הוא רצון לקבל שמרגיש את הנותן, את המוליד אותו, את כוח המוליד, כוח המשפיע. ומפני שהוא מגלה את המוליד שלו כמשפיע, בהתאם לזה הוא מתחיל להשתנות בעצמו ולהיות משפיע.
מאותו מצב נגזר החוק הראשון שחל על בני האדם. אם נרגיש את המוליד, את המשפיע, את הבורא, את הכוח העליון, שתכונתו היא השפעה בלבד, נשתנה מאגואיזם לאלטרואיזם, מקבלה להשפעה, בהתאמה אליו. ואם נהיה כמוהו, אז נרגיש ונימַצֵא במצב כמוהו. כי אין מדרגות ועולמות, אין מרחקים וזמנים. אלא המצב הפנימי של הבורא והמצב הפנימי של הנברא, הם שקובעים היכן הם נמצאים. אם בתכונותינו נשיג את תכונת הבורא, נימצא במקומו של הבורא, הנקרא דבקות עימו, חיבור איתו, ייחוד עימו.
הכלי, הרצון לקבל הכללי, כלול מתרי"ג רצונות, שיש להם נטייה טבעית לרצות להנות, והיא נקראת "חוק טבע". ובני האדם, שהם הלבוש החיצון על אותו החומר של רצון להנות, יכולים גם לראות את עצמם מן הצד, איך הם נוהים ורצים אחר התענוגים. אבל הם עצמם לא שולטים ברצונות האלה ולא קובעים את סוגיהם ואופניהם, ואת סדר התגלותם. אלא לכל סדר הרצונות שמתגלים ושולטים באדם קוראים "טבע", שנמצא מעלינו ואין מה לעשות.
ובכוונת הבריאה לתקן את הטבע. היינו, תחילה להתעלות מעל תרי"ג הרצונות הללו, לדעת איך לצמצם את השימוש בהם. מה שאפשרי רק אם מתעלים מעל הטבע. כי בלתי אפשרי לשלוט ברצונות אם נמצאים בתוך הרצונות, בתוך הטבע. אלא אומרים חז"ל, מי שרוצה לשבור את הרצון שלו מקבל שני רצונות תמורתו. זאת אומרת, לעולם לא נוכל לשלוט על הרצון, אלא רק להחליף רצון אחד ברצון שני, אם הוא נראה לנו לטובתנו, או שמגדילים חשיבותו של רצון אחר.
אבל להתעלות מעל הרצונות, כמו שלומדים מד' בחינות דאור ישר, אפשר רק בתנאי שמרגישים את הנותן, את תכונתו ואת גדלותו. הגדלות הזאת מעוררת באדם דחף להיות כמו הנותן במקום להיות כמונו. והדחף הזה, הוא שמזמין עלינו מלמעלה את כוח המשפיע, שפועל באדם ומעורר בו את תכונת ההשפעה. ועם תכונת ההשפעה מתעלים מעל תכונת הקבלה, ויכולים תחילה לצמצם את הרצונות, ולאחר מכן לשלוט עליהם.
תיקון תרי"ג הרצונות נעשה מצורתם הטבעית, שמקבלים תענוג ומרגישים בתוכם את ההנאה, לצורה אחרת, שמייחסים לבורא את כל התענוגים שמרגישים, ורוצים שהבורא ייהנה מהם. בדומה לבן שנהנה מהאוכל, כי אמא נהנית שהוא נהנה. הוא לא נהנה לקבל מאמא מן הסתם, אלא הוא רוצה בתענוג שלו לגרום תענוג לאמא. ואז כל התענוג שהוא מרגיש, מכוון כלפי אמא.
התיקון הזה שלא משתנים בו הרצונות, אלא משתנה צורת השימוש ברצונות, נקרא "תיקון הרצונות" או "קיום מצוות". זאת אומרת, טבע הרצון לקבל שעובר תיקון לעבוד על מנת לגרום נחת לבורא, נקרא "קיום מצוות". וכדי להגיע לקיום מצוות ולנהל את הרצון לקבל, צריך שיבוא מלמעלה, מהבורא, כוח המשפיע, שייתן לנו את תכונת ההשפעה.
אלא שאי אפשר לקבל משהו ללא הקדם חיסרון. לכן כדי לקבל כוח המשפיע, האדם צריך להגיע לדרישה אליו. לרצות לקבל את כוח המשפיע ולהיות עם רצון לתיקון. בחשש שלא יצליח לתקן, במתח אם יקבל או לא יקבל, ומתי יקבל מלמעלה את הכוח הזה דהשפעה, שישנה את הטבע שלו. המצב הזה נקרא "העלאת מ"ן". אותה צעקה, בקשה, תפילה, הנקראת גם "יראה". שהאדם נמצא בפחד ויראה, האם יוכל להגיע להשפיע נחת רוח ליוצרו.
התהליך הזה מלווה בשני שלבים. קודם צריך להגיע לנחיצות, לרצון לקבל תיקון. ולאחר מכן לקבלת התיקון ולשימוש ברצון בצורת השפעה כמו הבורא. שני השלבים האלה מספקת לאדם התורה, היינו, העיסוק במה שהמקובלים מייעצים לנו הנקרא "המאור שבה מחזירו למוטב". זאת אומרת, מכל העיסוקים שלנו אין יותר מאותו עיסוק במה שהמקובלים משאירים לנו. כולל בכל רמות ההתנהגות של האדם עם עצמו, עם הזולת ועם הבורא.
כל שלושת המצבים העיקריים האלה, לעצמי, לחברה ולבורא (שכולל גם את היחס כלפי הרב), צריכים להיות מכוונים באדם להשגת המאור המחזיר למוטב. ועד שמגיע אותו המאור שמחזיר למוטב, האדם עובר שלבי ביניים רבים בהארת האור. אבל בכללות יש שלב שהאור מביא להכרת הרע, ושלב שהאור מביא להכרת הטוב. והם מעלים את האדם מדרגה לדרגה, ממצב למצב, עד שהוא מגיע למצב הנקרא "יראה". לאותה יראה שהיא הצעקה לתיקון. ואז מגיע האור המתקן והוא מתקן את הרצון.
גם קודם מגיעים לאדם סדרה של אורות, אבל הם לא האור המחזיר למוטב, שצריך לחכות לו כדברי המשנַה "משלוש עד חמש שנים". אלא האדם עובר שינויים על ידי אורות קטנים שקודמים לאור המחזיר למוטב. "וכך היא דרכה". כלומר, אין שום ציווי ללמוד ספר מיוחד או נושא מסוים, או להתנהג התנהגות מסוימת או לעשות פעילות מוגדרת. אלא הכל נשקל רק לפי מה שצריך לקבל מאותו מעשה שעושים. כי כל מטרת העיסוק בתורה, שאותה מביאים לעולם רק המקובלים, הוא תיקון על החומר, על הטבע שלנו.
ולכן בעל הסולם מדגיש, שקיום תנועות ופעולות כמו הנחת תפילין, טלית, ברכות, שמחייבים לעשות בצורה מכאנית, בלי לשאול ובלי להגיד ובלי פתחון פה, הן לא עוזרות. אלא קודם על האדם לדעת בשביל מה הוא עושה אותן ומה הן צריכות להביא לו. כי טבע הפעולות הללו להביא לנו אור המחזיר למוטב, רק במידה והן מכוּוַנות לשם חיסרון שמתפתח באדם, לקראת מטרת הבריאה, לקראת השגת טבע הבורא. ולכן רק אם יש חיסרון כזה, אז יש טעם לקיימן. ואחרת אין צורך לקיימן.
"כלומר, שעמל ויגע בתורת הנגלה ועדיין היצה"ר בתוקפו עומד ולא נמוח כלל, כי עדיין לא ניצל מהרהורי עבירה, כמ"ש רש"י לעיל בביאור בראתי לו תורה תבלין, עש"ה." תורה צריך לקבל רק כתבלין, רק ככוח המתקן, לא חשוב באיזה חלק של התורה עוסקים. במצבנו הנוכחי העיסוק בתורה כולל רק את האמצעים שמביאים את האדם לתיקון. כי לכל אדם תורה משלו שכרגע אינה ידועה לו. לכן עלינו לברר רק מה המועיל ביותר לתיקון.
"ולפיכך, מיעץ לו, שיניח את ידו הימנו ויעסוק בחכמת האמת, משום שקל יותר להמשיך המאור שבתורה בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מביגיעה בתורת הנגלה. והטעם הוא פשוט מאד, כי חכמת תורת הנגלה לבושה בלבושים חיצונים גשמיים, דהיינו גניבה גזילה ונזיקין וכדומה, אשר משום זה קשה וכבד מאד לכל אדם, לכוין דעתו ולבו להשי"ת בעת העסק, כדי להמשיך המאור שבתורה".
הפתרון הוא למצוא ספרי מקורות המועילים ביותר להתפתחות. והספרים האלה הם ספרי הקבלה. כי בהם יותר קל לזכור ולהחזיק באותה כוונה, שעל ידי הלימוד חייבים להגיע למטרה. והמטרה איננה הלימוד עצמו, לדעת בפרטי פרטים וביתר חריפות מה כתוב בכל דף. אלא אין צורך לזכור שום דבר. ולכן בתקופות קודמות היו חכמים רבים, שאפילו התפללו לשכוח וללמוד מחדש, כאשר התקשו להמשיך ולתת יגיעה כדי לכוון את עצמם למטרת הבריאה.
בלימוד מספרי הקבלה לא חשוב על איזה נושא לומדים, עד כמה נמצאים בתוך החומר עצמו וכמה ידע נשאר בראשו של הלומד. אלא חשובה התוצאה שנדרשת מהלימוד, עד כמה מידת המאור המחזיר למוטב משפיעה על תיקונו. כי הנושא שלומדים עליו הוא תיקון הנשמה, איך אבא ואמא משפיעים על זו"ן דאצילות, עלינו, הכלולים בזו"ן דאצילות ועוברים תיקון על ידי אבא ואמא. ולמרות שהמערכות האלה לא ידועות ולא מוכרות לנו. אם בזמן הלימוד חושבים שהם פועלים עלינו, אז שוב ושוב כביכול דורשים מהם לפעול עלינו. ובכך מעוררים אותן מערכות עליונות לפעול, והן פועלות עלינו.
ואז בצורה כזאת הלימוד מספרי הקבלה פועל ומועיל לתיקון האדם. ובלימוד על שור וחמור, כמו בגמרא. או בלימוד על מאורעות החיים, כמו שמספרת התורה על עם ישראל במסעו אי שם. או בלימוד על חוקים שחייבים לעשות כביכול בצורה גשמית, כמו שכתוב במשנַה. האדם לא מסוגל אפילו בכוח, להחזיק את עצמו במחשבה שמסופר בהם על רוחניות. שלא מצויר בהם ציור גשמי, אלא הם לבוש גשמי על מצב רוחני.
למרות שכל הספרים האלה, המקרא, הגמרא והמשנה, נכתבו על ידי המקובלים הגדולים ביותר, בזמן שהיו בהשגת הבורא בעולם האצילות, ואף למעלה ממנו, והם כולם מדברים על רוחניות. אבל בזמן שקוראים על אותם מאורעות, שקרובים ונמצאים לפנינו בעולם הזה, קשה דרך התמונות שמתארים בצורה גשמית, לראות מציאות רוחנית. מיד להעביר כל מה שנכתב בשפה דעולם הזה, לשפת הענפים, למונחים והגדרות רוחניות.
ולכן המקובלים מייעצים לכל מי שלומד תורה, כבר מתקופת המשנה, לבדוק את עצמו. ואם הוא לא מסוגל להגיע לתיקון תוך שלוש עד חמש שנים, הם מורים לו לעזוב את הלימוד במשנה או בגמרא, ולעבור לספרים שכתובים בשפת הקבלה. כי בכולם כתוב אותו דבר. אלא השאלה היא כמה מַאור האדם יכול להוציא, מהמאור שנמצא באותם ספרים.
ההבדל בין הספרים הוא לא במאור עצמו. בתורת משה רבנו אין פחות אור מאשר במשנה, או בגמרא, או בתלמוד עשר הספירות. אלא כל ספר התגלה מלמעלה דרך מקובל נבחר בתקופה מסוימת, לסוג נשמות מסוים שנמצא באותו דור. ולכן היו דורות שהלימוד במשנה ובגמרא הספיק להם כדי להגיע להשגה רוחנית. כי המצב הפנימי של הנשמות היה שונה. והסביבה שלהן היתה אחרת ושונה. הרצון לקבל התגלה בעולם ובתוך הנשמות בצורה אחרת.
לעומת זה בדורנו, שנמצאים בשלבים האחרונים של הרצון לקבל, ברצון האגואיסטי הגדול ביותר, המקובלים מייעצים ללמוד רק מספרי הקבלה, בלי הקדם של לימוד מספרים שהיו טובים לקודמים לנו. וכל האיסורים על הקבלה והחיוב ללמוד תורה עד גיל הארבעים נבעו מכך, שלימוד הקבלה מחייב את האדם להכין את עצמו. אבל הכוונה היתה גם אחרת. "להיכנס לחוכמת הקבלה" נקרא לעבוד על הכלים. ולעבוד על הכלים אפשר רק ב"גיל ארבעים", רק בדרגת בינה, שהיא מ' = ארבעים.
ומהכתוב במאמר רואים, שלא מדובר על האיסור ללמוד עד גיל ארבעים, אלא על אותה הוראה משלוש עד חמש שנים, למי שנמצא בלימוד תורה, מתוך שקיבל חינוך דתי. האדם הזה חייב לשאול את עצמו אם הגיע למטרה, אם הגיע למה שבשבילו נולד. כי עבור זה ניתנה התורה. ואם לא מגיעים למטרה, חייבים לעבור ללימוד חוכמת הקבלה.
ובעל הסולם ממשיך ואומר באותו נושא:
"ומכל שכן לאיש כזה, שהוא כבד וקשה בעיון התלמוד עצמו, ואיך יוכל לזכור עוד בשעת הלימוד בהשי"ת, כי להיות העיון הוא בנושאים גשמיים הם ח"ו אינם יכולים לבא אצלו עם הכוונה להשי"ת בבת אחת, ולכן מיעצו לעסוק בחכמת הקבלה, אשר חכמה זו לבושה כולה בשמותיו של הקב"ה, ואז כמובן יוכל לכוין דעתו ולבו להשי"ת בשעת לימוד בלי טורח, ואפילו הוא קשה העיון ביותר, כי העיון בנושאים של החכמה והשי"ת, הם אחד, וזה פשוט מאד."
כל הספרים, בלי יוצא מן הכלל, מדברים רק על פעולות הבורא, על העולם הרוחני. למרות שנראה לנו שיש הבדל ביניהם, כי מתבלבלים לאחר שמתחילים לקרוא, והתיאורים והתמונות משתבשים לאיך שאנחנו מתארים את הכתוב, אבל כל הספרים האלה מדברים על העולם הרוחני, על מדרגות עליונות. ולכן הם נקראים "ספרים קדושים". "קדוש" נקרא נבדל מהעולם הזה. הם לא מדברים על קיום החוקים בעולם הזה. אלא הסבר של הבורא איך הוא מתנהג איתנו, ולאיזה חוקים, תנאים, תכונות, עלינו להגיע.
למה רק לאחר שלוש עד חמש שנים לימוד תורה מומלץ להם להתחיל בלימוד בחוכמת הקבלה?
רק בדורנו אפשר להציע לאדם ללמוד את חוכמת הקבלה. כי הגענו כבר לרצון לקבל עבה וכבד וקשה עד מאוד, שלא יכול להיתקן יותר על ידי הצורות הקודמות, שהביאו לנו המקובלים בתורה, במשנה ובתלמוד הבבלי. מה שאין כן בדורות הקודמים. הנשמות היו זכות מאוד והספיק להם אותו לימוד תורה כדי להגיע לתיקון. כמו שהספיק להם "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, על הארץ תישן".
האמצעים להגיע לתיקון היו הרבה יותר קלים ונגישים. גם בגשמיות היה מספיק לדכא את הגוף וגם ברוחניות היה מספיק לימוד תורה, כדי להביא את המאור המחזיר למוטב. וכך, גם אותם אנשים שלא חיו בדרגה רוחנית, היו בידיעה על רוחניות, בהתפעלות ממנה ובאיזו הרגשה לקראתה. והעיד על כך רב"ש שנולד בשנת 1906 בפולין, ועד שעלה לארץ ישראל בשנת 1922 נסע עם בעל הסולם לרב'ה מפורסוב, והסתובב עימו בישיבות בין הגדולים.
הוא מספר, שבאותם זמנים היה ברור לכל גבר יהודי דתי, ובאותה העת כולם היו דתיים, שאם יזמינו אותו לעסוק בתורה, כי יש הזדמנות מידית להגיע ללשמה, איש מהם לא יסרב. אלא היה מובן לאדם, שאם יש הזדמנות, הוא מגיע. אמנם היו אלה זמנים מיוחדים של הסתרה מיוחדת, כדי להביא את הרצון לקבל לדרגתו האחרונה, ולכן בכוונה לא נגלה כל העיסוק בקבלה באמצע שנות הגלות. אבל בדורות הקודמים הספיקו משנה וגמרא כדי להביא לתיקון.
ואנשים היו לומדים רק אותם. כי ספר הזוהר נועד לבעלי השגה, שנמצאים כבר בהרגשה רוחנית ומבינים מה קורה שם. ואז הם קוראים ב"זוהר" והוא פותח להם את כל התמונה. הוא מביים כביכול את תמונת הרוחניות והאדם נמצא בה. הוא מצייר את התמונה ומכניס אליה את מי שכבר יש לו תכונות וכוחות רוחניים, רצונות עם כוונה על מנת להשפיע, ורק צריך לסדר אותם. כמו כל תמונת מחשב, גם בחושים שלנו התמונה נבנית מווקטורים, מכוחות. הרצונות שלנו הם כמו כוחות, שבהצטברות ביניהם נבנית תמונת המציאות, גם הגשמית וגם הרוחנית.
לאותו אדם שיש הכנות של כוחות בעל מנת להשפיע, נדרשת תוכנה שתסדר את היחס בין הכוחות הללו, לאותה תמונה שצריכים להראות לו. וה"זוהר" הוא כמו תוכנה שמסדרת לאדם את התכונות והכוחות שמתוקנים בינתיים. וכל פעם האדם רואה על ידי התוכנה הזאת עוד תמונה ועוד תמונה יותר ויותר לעומק, עד כמה שההכנה שלו מרשה. לכן לפני ההשגה מספיק היה ללמוד תורה, משנה, גמרא, כי היה קל להחזיק בכוונה ולהגיע לפנימיות, אפילו אם לומדים על נזיקין.
הרצון לקבל לא היה עבה ומושך חזק אחורנית. והעולם לא היה תוקפני ומאיים כל כך על האדם, בכל האמצעים האלה של פרסום, טלוויזיה ורדיו, שכל הזמן מושכים את האדם לכל הכיוונים, וממש חותכים את הרצון שלו לחתיכות. אלא הקומוניקציה בין בני האדם היתה לגמרי אחרת, והכל היה הרבה יותר פשוט. ומפני שהתנאים הם אחרים, לכן לכל דור באה שיטה משלו. רואים עד כמה העולם משתנה, אפילו בסרט מלפני שלושים שנה. הוא הרבה יותר איטי בקצב שלו והרבה יותר נאיבי.
לכן בימינו, מי שנכנס למגע עם התורה, עם אותו מאגר אמצעים, שצריך להביא לו את הכוח לתיקון, אין לו סיבה להתחיל ממשנה או מגמרא, אלא עליו ללכת ישר ללימוד חוכמת הקבלה. כי במצב הנוכחי של הנשמות, אין מה לחכות שהלימוד הרגיל בתורה, הנקרא ברחוב "פשט", הוא יתקן אותן. ורואים את זה לא רק על מי שבא מהעולם החילוני. אלא גם על אלה שנמצאים בחינוך הדתי, עד כמה שהלימוד הזה לא מועיל להם.
אות כ"ג
"ולפיכך מביא ראיה יפה מדברי הגמרא "מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה" כי למה לא ראה סימן יפה במשנתו, ודאי אין זה אלא משום חסרון כוונת הלב בלבד, ולא משום חסרון כשרון אליה, כי חכמת התורה אינה צריכה לשום כשרון, אלא כמ"ש במדרש הנ"ל, "אמר הקב"ה לישראל, חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה ד"ת, כל החכמה וכל התורה בלבו"." שוב חוזרים על אותם שני התנאים להשגת מטרת הבריאה. קודם צריך להצטייד ביראת ה' ואחר כך לקיים דברי תורה.
"אמנם ודאי שצריך זמן, להרגיל את עצמו במאור שבתורה ומצוות, ואיני יודע כמה." זאת אומרת,צריך זמן כדי להגיע ליראת ה', לדרגה הנקראת "יראה". אותו פחד באדם האם יוכל להגיע לדרגת ההשפעה. ולפחד הזה יש דרגות רבות. מדרגת יראה אם יוכל להגיע להשפעה, כדי להציל את עצמו מהעולם הזה. ועד דרגת יראה אם יוכל להגיע לדרגת ההשפעה, כדי לעשות נחת רוח לבורא. יש בדרגות האלה מעל מנת לקבל ועד על מנת להשפיע, מלא לשמה ועד לשמה, על כל הדרגות ביניהם. ואחר כך מגיעים לעֶסֶק התורה, זאת אומרת, לתיקון הרצון.
"ויכול אדם לצפות כן בכל שבעים שנותיו, לפיכך מזהירה אותנו הברייתא (חולין כ"ד) שאין לצפות יותר מחמש שנים, ור' יוסי אומר רק ג' שנים (ע"ש בחולין דף כ"ד), אשר די ומספיק לגמרי לזכות בחכמת התורה, ואם לא ראה סימן יפה בשיעור זמן כזה, לא ישטה עוד את עצמו בתקות שוא ומפוחי כזב, אלא ידע, שלא יראה עוד סימן יפה לעולם."
מדובר על אדם שיש לו נקודה שבלב, ויש לו דחף לפתח אותה. כלומר, יש לו מה לתקן. הוא לא יודע שהוא צריך תיקון, או שיש דרך מסוימת הנקראת חוכמת הקבלה, אלא יש לו דחף פנימי. ואז מסבירים לו איזה שלבים נמצאים לפניו. אבל מי שעדיין לא התגלתה בו הנקודה שבלב, ולא מרגיש דחף להשגת מטרת הבריאה, אפילו בלא מודע, המערכת הזאת של התורה, הנקראת "המאור שבה מחזירו למוטב", עדיין איננה מיועדת לו.
אלא הוא נמצא במצבים קודמים של התפתחות וצריך להניח לו שיתפתח בהם. עד שיגיע לצורתו הבשלה, לאותו חיסרון פנימי להתרומם מעל העולם הזה. כי שוב לא ימצא בעולם הזה מילוי לרצונותיו האגואיסטים. ואז לימוד תורה נעשה בשבילו תורה ותהליך של תיקונים. ועליו נאמר "משלוש עד חמש שנים" בצורה כזאת או אחרת.
ואף פעם בתורה עצמה, לא מתייחסים למי שעוד לא גילה את השאלה "מהו הטעם בחיי?". ולמרות שמחנכים את האדם שעליו לעסוק בתורה ומצוות, ולבוא מלא לשמה לשמה, ומשלוש שנים בפשט עד חמש שנים, אבל המושגים האלה מתייחסים רק למצב של הכרחיות. והעצה הזאת נוגעת רק למי שמגלה חיסרון להתרומם מעל העולם הזה. ולמי שלא מגלה חיסרון, בשבילו כל המונחים האלה לא קיימים.
"ולכן יראה תיכף, למצוא לעצמו איזו תחבולה יפה, שיצליח על ידה לבא לשמה ולזכות בחכמת התורה. והברייתא לא פירשה את התחבולה, אלא שמזהירה, שלא ישב באותו המצב ויחכה עוד. וזהו שאומר הרב, שהתחבולה המוצלחת יותר ובטוחה לו, הוא העסק בחכמת הקבלה, ויניח ידו מעסק חכמת תורת הנגלה לגמרי, שהרי כבר בחן מזלו בה ולא הצליח, ויתן כל זמנו לחכמת הקבלה הבטוחה להצלחתו, מטעם המבואר לעיל, עש"ה."
קודם חייב להיות רצון. בלי הקדם של רצון, הקדם של תפילה ובקשה שנקרא "העלאת מ"ן", האדם לא נמצא בתהליך. אלא קודם חייב להיות כלי, ואז האור שנמצא במנוחה מוחלטת, מתגלה לפי האופנים של החסרונות, שהכלי קיבל על עצמו. לכן גם בתהליך הזה יש חיסרון, וצריך ללמוד איך החיסרון הזה עובר ממצב למצב בעיבוד התיקון שלו, עד שהוא מקבל את צורתו הרצויה והסופית.
אות כ"ד
"וזה פשוט מאד, שאין כאן שום מדובר מלימוד התורה הנגלית בכל מה שמוכרח לידע הלכה למעשה, כי לא עם הארץ חסיד, ושגגת תלמוד עולה זדון, וחוטא אחד יאביד טובה הרבה, ע"כ מחויב בהכרח לחזור עליהם, עד כמה שיספיק לו שלא יכשל למעשה. אלא כל המדובר כאן הוא רק, בעיון בחכמת התורה הנגלית לכוין ולתרץ הקושיות הנופלות בפשטי ההלכות, כמו שמסיק שם הרח"ו בעצמו, דהיינו חלק הלימוד שבתורה שאינה באה לכלל מעשה, ולא כלל בהלכות למעשה, אכן אפשר להקל בזה ללמוד מהקיצורים ולא מהמקורות, וגם זה צע"ג, כי אינו דומה יודע ההלכה מהמקור, ליודע אותה מסקירה אחת ובאיזה קיצור. וכדי שלא לטעות בזה, הביא הרח"ו ז"ל תיכף בתחילת דבריו, שאין הנשמה מתקשרת בגוף אלא בהיותו שלם מתוקן במצות התורה בתרי"ג מצות.
בקבלה לומדים, שצריך לתקן את כל תרי"ג הרצונות, שבתוך הגוף של הנשמה, כדי להביא אותה למצב של גמר התיקון בדבקות עם הבורא. כך מביע המרח"ו: "אין הנשמה מתקשרת בגוף", זאת אומרת, האור של הנשמה לא נכנס לתוך הגוף שלה, "אלא בהיותו שלם". מהו "גוף שלם"? גוף המתוקן בכל תרי"ג הרצונות עם "תרי"ג מצוות התורה", על ידי המאור שמחזיר אותם למוטב.
אות כ"ה
"עתה תראה, איך כל הקושיות שהבאנו בתחילת ההקדמה המה הבלי הבלים אלא המה הם המכמורים שפורש היצה"ר, לצוד נפשות תמימות, כדי לטורדן מהעולם בלי חמדה. ונראה את הקושיא הא', שמדמים את עצמם שיכולים לקיים כל התורה כולה גם בלי ידיעת חכמת הקבלה, הנה אני אומר להם, אדרבא, אם תוכלו לקיים לימוד התורה וקיום המצוות כהלכתן לשמה, דהיינו כדי לעשות נ"ר ליוצר ב"ה בלבד, אז אינכם צריכים באמת ללימוד הקבלה, כי אז נאמר עליכם נשמת אדם תלמדנו, כי אז מתגלים לכם כל רזי תורה כמעיין המתגבר, כדברי רבי מאיר (במשנה אבות הנ"ל), בלי שתצטרכו סיוע מהספרים." כי אנחנו נמצאים במצב המקולקל, הנסתר והרחוק מהבורא. ועלינו לעשות את כל הדרך ממצבנו ההפוך, למצב שנהיה דבוקים בו. זאת אומרת, משתווים אליו בכל הרצונות, בכל הכלי, בכוונה על מנת להשפיע.
בשלב ראשון לא חשוב עם איזה אמצעי בוחרים לעשות את הדרך, אם הוא נקרא "תורה", או נקרא אחרת. ובאמת אנשים חושבים, שיש בעולם הזה אמצעים נוספים חוץ מקבלה, למשל תורות המזרח שפיתחו הודים וסינים, שיכולות להחזיר את האדם למוטב. אלא העיקר לדעת שנמצאים בתחילה במצב הגרוע ביותר, וצריכים להגיע לסוף שנקרא "דבקות בבורא". אפשר לברר בכמה אמצעים אם אחד או יותר, אבל חשוב רק עניין אחד, אם מגיעים למטרה או לא.
האור המחזיר למוטב חייב להשפיע על הכלי כדי לתקן אותו. והאמצעי לתיקון חייב להיות לימוד על המדרגות המתקדמות, שהאדם מדמיין את עצמו נמצא בהן, ורוצה להיות בהן כמו ילד שנמשך להיות גדול. וכך הלומד מושך על עצמו אורות המקיפים מהמדרגות הגדולות. כי טבע המדרגות הוא, שאח"פ דעליון נמצא בגלגלתא עיניים דתחתון. ואם התחתון רוצה להתחבר עם אח"פ דעליון, אז יש חיבור בין המדרגות ואח"פ דעליון מהווה דוגמא כלפי התחתון.
הקשר הזה הוא כעין משחק. זאת אומרת, שיטה של חיבור מדרגה תחתונה עם מדרגה עליונה יותר, כדי להביא ממדרגה יותר עליונה כוחות ודוגמא מה על האדם לעשות. ומתוך כך נולדה שיטת הקבלה. ולפני אברהם אבינו לא היתה שום שיטה, אלא הוא שגילה אותה לראשונה. ומה היה תרח אבי אברהם? עובד "עבודה זרה". זאת אומרת, ללא שיטה, מבולבל בין כל השיטות. לכן הוא נקרא "עובד עבודה זרה", כי היו לו "פסלים" רבים. כלומר, היה מאמין בכל שיטה ובכל אמצעי שיכול לעשות טוב לאדם.
"אברהם" נקראת הדרגה הבאה מעל תרח. הגילוי שאין הרבה שיטות או הרבה כוחות, אלא יש כוח אחד, ויש אמצעי אחד להגיע אליו, הנקרא "קבלה". ובכך נעשה ייחודי, יהודי. זאת אומרת, השיטה איננה מלאכותית, אלא היא נולדה ממחקר שעשה המקובל אברהם אבינו, מי הוא הכוח העליון, מי אני לעומתו, איזה קשר יש בינינו, ואיך אני צריך לתקן את הקשר הזה. לכן אומר בעל הסולם, שלא חשוב איך קוראים לאמצעי עצמו. כי האמצעי יהיה תמיד אותו אמצעי כפי שגילה אברהם.
ויתר המקובלים שהלכו בעקבותיו, הם המשיכו ופיתחו אותה שיטה לדורות שפעלו בהם. כלפי הרצון לקבל, האגו שהלך וגדל, וכלפי התנאים החיצוניים שהשתנו בהתאם לו ונעשו אחרים. אבל הם רק פיתחו את שיטת אברהם. לכן הוא נקרא "אב", אבי השיטה. וכל השיטות האחרות, תורה, משנה, גמרא, הן אותה שיטה להגיע להשגה, אותה חוכמת הקבלה. רק צורות קודמות של אותה שיטה, המוגשת לדורנו כשיטת בעל הסולם. כי הוא עשה שדרוג (עלייה ברמה) לאותה שיטה והוסיף לה עוד חידוש, עוד תיקון, בהתאם לנשמות שמתחדשות כיום בעולם הזה.
ולכן, ברמת העיקרון, לא חשוב איך מכנים את האמצעי, מתוך כל האמצעים שהמקובלים הביאו לנו משך הדורות כדי להתקדם. וגם בהשגה הרוחנית שכביכול לא זקוקים לספרים, הכל תלוי במדרגה שבה נמצאים. כי אם יש לאדם ספרים ממדרגות עליונות מדרגתו, הם מסייעים לו להתקדם יותר מהר. אמנם באותה דרגה הוא כבר חי בעולם הרוחני, מבין אותו, מרגיש אותו ויכול להתקדם גם בלי סיוע מהספרים, כי "נשמת אדם תלמדנו". אבל בעצמו הוא יכול להתקדם רק לדרגת "פרא אדם". בדומה לתינוק שננטש ביער לבדו, ונדחף לגדול רק על ידי הטבע ללא השפעה של חברה.
אבל ללא סיוע של מדרגות עליונות חיצוניות, אי אפשר להתקדם התקדמות מספקת. לכן המקובלים הגדולים הם שמכירים במיוחדות של ספר הזוהר, כי הוא מביא להם את כל הגובה של המדרגות שהאדם צריך להשיג. ולכן הספר הזה משמש מדריך לכל מקובל.
"אלא אם עדיין אתם עומדים בבחינת העסק שלא לשמה, אלא שתקותכם לזכות על ידיה לשמה, א"כ יש לי לשאול אתכם, כמה שנים אתם עוסקים כן. אם עדיין אתם נמצאים בתוך חמש השנים לדברי תנא קמא, או תוך שלוש השנים לדברי רבי יוסי, אז יש לכם עוד לחכות ולקוות, אבל אם עבר עליכם העסק בתורה שלא לשמה יותר מג' שנים לדר"י וה' שנים לת"ק, הרי הברייתא מזהירה אתכם, שלא תראו סימן יפה עוד בדרך הזה שאתם דורכים, ולמה לכם להשלות נפשכם בתקות שוא, בשעה שיש לכם תחבולה כל כך קרובה ובטוחה, כמו הלימוד של חכמת הקבלה, כמו שהוכחתי הטעם לעיל, להיות העיון בנושאי החכמה דבר אחד עם השי"ת עצמו, עי' היטב לעיל."
קיימות כמה שאלות. קודם כל אותו עניין משלוש עד חמש שנים. שעל האדם לבדוק את עצמו בפשט, היינו, בַּכְתוּבִים, בחומר שנכתב בשפת הענפים, ולחדור דרך שפת העולם הזה לתמונות רוחניות. לרצות את הצורות האלה ולהבין מה פירוש הדבר רוחניות. לבקש ולהשתוקק להיות בעולם הרוחני. ולגרום על ידי זה לדרישה פנימית לתיקון, שתביא את האור המחזיר למוטב, שיתקן אותו ויעלה אותו. בצורה כזאת האדם צריך לעסוק בחוכמה הכתובה אליו.
ואותה חוכמת הקבלה שכתובה אלינו בשפה אחרת, הפנימיות נשארת בה אותה פנימיות. רק על האדם לבדוק את עצמו בתוך שלוש עד חמש שנים. ואם לא הצליח להגיע להשגה, עליו לעבור ללימוד חוכמת הקבלה. וכמה צריך לעסוק בחוכמת הקבלה? על זה לא כתוב ולעיסוק הזה אין שיעור. כי בעסק הגמרא, האדם צריך לבדוק אם הוא נכלל באותן נשמות, שיכולות להגיע לשמה על ידי הגמרא. אם הוא יכול, הוא מגיע. ואם הוא לא יכול, מוקצבות לו משלוש עד חמש שנים, ולאחריהן עליו לעבור לחוכמת הקבלה. אבל בחוכמת הקבלה אין הקצבת זמן. לא צריך לבדוק אחרי שלוש או חמש שנים, כי אין "אחרי זה". אין אמצעי אחר.
למה האדם צריך לבדוק אם הוא יכול להגיע לשמה על ידי הגמרא?
בכך האדם בודק לאיזה סוג נשמה הוא שייך. כי מדובר על כלי ועל אור שמתגלה כלפי הכלי, כדי לתקן אותו. ועל השיטה, האמצעי, שמקשר בין האור לכלי. והאמצעי הזה יכול להיות בעוצמת קשר של תורה, או משנה, או גמרא, על ידי ייסורים של "פת במלח תאכל", או בקבלה על ידי המאור המחזיר למוטב בלבד.
ואם האדם שייך למידת כלי, היינו, לאותה נשמה, שיכולה להיתקן בלי האמצעי החזק והמועיל ביותר, אלא על ידי אמצעי שנועד לדורות הקודמים, אז אדרבא, הוא יכול להשתמש באמצעי הזה. אבל היהדות הנוכחית משתמשת באמצעים שהתאימו לדורות לפני אלפיים שנה, למרות ההתעוררות לרוחניות, ולמרות שאנשים רבים נמצאים בתסכול פנימי, וגם היהדות בכללותה נמצאת במשבר כבר שנים ארוכות (כפי שכותבים הרב קוק ובעל הסולם) החל מהדור של תקופת ההשכלה. במקום להשתמש באמצעים שמתאימים לאדם בדורנו, כפי שקובע מרח"ו בכתבי האר"י.
וכך האדם הפרטי שמשתוקק לרוחניות וצריך למלא את חובתו האישית, ויחד עם זאת את חובתו כלפי כל העולם כחלק מהעם הנבחר, לא עושה את מה שמוטל עליו לעשות. רק בגלל שחינכו אותו ציבור בדעה קדומה על הקבלה ובהרגל ללמוד גמרא. ומנהיגיו, שמפחדים לאבד את השליטה עליו, מחזיקים אותו עדיין תחת ידם. ולמרות שהמקובלים חוזרים ומתריעים פעם אחר פעם, שצריך לעבור ללימוד חוכמת הקבלה, וקוראים לעם ומתחננים בפניו לעשות זאת, אותם מנהיגים לא מרשים למי שמתגלה בו הנקודה שבלב, לעסוק בלימוד הקבלה.
מדובר רק על האדם הדתי ששייך לעם ישראל, וחייב לגלות את הנקודה שבלבו, ולהגביר אותה מעל יתר הרצונות הנקראים "אומות העולם", ובכך לשנות בעולם את היחס בין ישראל לאומות העולם שמביא את העולם לטוב, שהוא נמצא כיום כבול באזיקים. ולכן בעל הסולם פונה ומסביר לאותו אדם, שגם אם הוא נמצא במסגרת שחינכה אותו ללמוד משנה וגמרא, הוא צריך לבדוק אם יש לו קשר למטרת הבריאה, אם יש בתוכו נקודה ששואלת על "לשמה" והוא רוצה להתקדם.
ואם יש לו דחף לברר מה עליו לעשות עם החיים, אז עליו לעזוב את הלימוד הרגיל לאחר שלוש עד חמש שנים. כך כתוב אפילו במשנה שנחשבת עבורם לספר קדוש. אם מתעוררת בתוך האדם השאלה "מהו הטעם בחיי?" והוא משתוקק לעולם הרוחני, נקרא שהבורא שם ידו על גורל הטוב. ואז, אומרת המשנה, עליו לקחת את הגורל הזה לידיו ולהמשיך ולהתקדם. על האדם שלא לוקח את ההזדמנות הזאת לידיו ומונע אותה מעצמו בגלל חינוך ופחד מהסביבה, עליו מדובר בכל הפרק הזה.
האם בתקופתו של רבי יוסי לימוד גמרא היה מביא אור מקיף שמראה לאדם את הכרת הרע?
האנשים שמתעוררת בהם הנקודה שבלב ושואלים "מהו הטעם בחיינו?", הם שואלים בצורה סמויה האם הם מחוברים לכוח עליון או לא. ויותר מזה, האם הם משפיעים לו או לא, למי הם מהנים. השאלה הכללית והרחבה "למי אני מהנה?", או הלבושים שלה "מה יש לי בחיים?", "אין לי ממה להנות", הן אותה שאלה על המקור, על להידמות למקור ולהתחבר עם המקור.
בתקופתו של רבי יוסי הספיק לאדם כל מה שנגלה לפניו. ויש שאלה אם מספיק או לא. כי הם היו דור הגמרא, דור הגלות, הדור של שבירת בית המקדש, שהמקובלים היו בירידה בתוך עַמם ומתוך המצב הזה כתבו את האמצעי לתיקון. והאמצעי הזה פעל משך כל זמן הגלות, על אלה שהתעוררה בהם הנקודה שבלב. ובזמן הגלות היו המוני מקובלים. כפי שרב"ש היה אומר, שעד השל"ה הקדוש, עד לפני כ250 שנה, כל הרבנים שכתבו ספרים, היו בהשגה רוחנית. ורק לאחר מכן, בדור שלנו, בדור האחרון, החל הקלקול בכל תוקפו.
ועד לדור הזה על כולם פעלו המשנה והגמרא, בנוסף לייסורים של "פת במלח תאכל" שקבלו בעל כרחם, או שהוסיפו בעצמם. וגם החברה היתה סוגרת את הלומדים ודורשת מהם לעבור מ"לא לשמה" ל"לשמה". כי המושג הזה היה חי בה, למרות שהעם היה בהסתרה גדולה. לנו אין יכולת להרגיש או לדמות איך הרגיש אדם לפני מאתיים שנה, שנוצר לו קשר לספרים האלה דרך החינוך, ולימוד הגמרא הספיק לו כדי להגיע לשמה. אנחנו נמצאים במצב אחר לחלוטין. אבל גם היום יכולות להיות נשמות זכות יוצאות דופן, שיספיק להם לימוד במשנה ובגמרא.
מהי הבדיקה שצריך לעשות בלימוד גמרא?
הבדיקה היא כלפי הנשמה, כלפי הכלי, לעומת האור. לקחת את האמצעי הנקרא "גמרא", ולבדוק כלפי הכלי אם האור פועל על ידי האמצעי הזה, ואם אפשר על ידו לקשור בין האור המחזיר למוטב ובין הכלי, או לא. לאחר שלוש או חמש שנים בודקים, ואם לא יכולים בעזרת הגמרא לקשור את הכלי עם האור, אז חייבים לעבור לקבלה.
קבלה זה האמצעי החזק ביותר שקיים. ספרי קבלה הם אותם ספרים, רק שכתובים בצורה יותר ברורה, שלא מבלבלת את האדם עם עסקי ממונות ונזיקין. אלא האדם עוסק ברוחניות מיד ונעשה משתוקק אליה, לקבל ממנה כוחות. כי בדורנו האדם מבולבל מכל מה שיש סביבו בעולם הזה, ממשפחה, מחברה ומפרסומת. והאדם עצמו שנעשה אגואיסט, עבריין שנמשך אחרי אלף ואחת מחשבות על תענוגים, צריך לקבל תמונה יותר ברורה על רוחניות. ולהשתמש באמצעי יותר חזק, שיצור לו קשר בין האור המחזיר למוטב לבין הכלי של הנשמה ויתקן אותו.
בספר עצמו אין משהו אחר. גם בגמרא וגם בתלמוד עשר הספירות יש אותה רוחניות. אבל אם משתמשים באמצעי פחות חזק, כמו בחינוך הדתי, אז צריך לבדוק אם הוא מועיל. ומי שלא נמצא באותו חינוך אין עליו חובה להתחיל ממשנה או גמרא. עובדה שתלמידים חילונים, שבאו ללמוד אצל רב"ש, התחילו את הלימוד שלהם מ"פתיחה לחוכמת הקבלה" (של בעל הסולם) וממאמרי רב"ש הנקראים "שלבי הסולם", שכתב להם במיוחד.
וחילוני שעדיין לא משתוקק לפנימיות והולך ללמוד גמרא, אינו לומד אותה כאמצעי, אלא להשכלה כללית. כי מלבד פנימיות מהווה לימוד הגמרא תרבות חיצונית.
האם הבדיקה בלימוד גמרא היא גם משלוש עד חמש שנים לראות סימן יפה?
האדם בודק תוך שלוש עד חמש שנים אם האמצעי הזה מתאים לנשמתו או לא, על ידי שרואה אם הגיע לשמה. "לשמה" נקרא השגת תכונת ההשפעה, השגת האמונה. ואותם רבי יוסי, תנא קמא ואחרים, שכתבו את התלמוד, הם היו המקובלים הגדולים ביותר באמצע בין תקופת בית המקדש לתחילת תקופת הגלות. בחיסרון של הגלות ובגובה של בית המקדש.
ורבי שמעון, אותה נשמה מיוחדת שנתנו לה יכולת לכתוב את "הזוהר", היה אחד מהם. כל חכמי התלמוד היו בדרגת רבי שמעון, אבל רק רבי שמעון כתב את ה"זוהר". ואפילו לא רבי עקיבא, המורה שלו, שהיה שקוע כל-כולו בתלמוד, והיה בדרגה גבוהה יותר וידע יותר ממנו. כי עניין גילוי החוכמה לא קשור לגובה המקובל. רבי שמעון חייב את רבי אבא לכתוב את הזוהר, בגלל שידע לכתוב ברמיזה, בצורה שמסתירה את החוכמה.
לכן בתלמוד יש אותו כוח, אבל הלבוש שלו יותר מסתיר. והסתרה איננה עניין פשוט. כי הסתרה נכנסת ומתחברת לנשמות כמו תקע לשקע. זאת אומרת, ציור ההסתרה של התלמוד התאים לאופן הנשמה שהיתה בגלות. ואילו אנחנו נמצאים בסוף הגלות. ולכן מזמן האר"י ואילך הגמרא איננה אמצעי מספיק לתיקון הנשמות. כי אין כנגד ההסתרה שלה אותו חיבור שיגרום לגילוי.
למה מדובר בלימוד שונה?
משנה וגמרא לומדים בצורה אחרת ממה שלומדים חוכמת הקבלה. כי מדובר באמצעי מִדרגה אחרת.
אם כתוב להם שצריך לעבור לקבלה, אז למה הם לא עוברים?
היום צריך ללמוד "תלמוד עשר הספירות" ויתר הכתבים שהכינו בעל הסולם ורב"ש, כי הם האמצעי. ואין חשיבות לכך אם האמצעי הזה טוב או רע, כי אין יותר לאן לעבור ממנו. אין אמצעי יותר מתקדם. והאדם צריך להשתמש באמצעי הזה כמה זמן שלוקח לו להגיע לשמה. אבל אם הוא משתמש באמצעי פחות מהכתבים האלה, אז מזהירים אותו שיש צורך לבדוק, אם האמצעי הזה מועיל או לא.
ואם הוא לא מועיל, צריך לקחת אמצעי מתקדם יותר, הנקרא "חוכמת הקבלה". האמצעי הזה פעל גם בתקופתם של רבי יוסי ותנא קמא בכתבי ה"זוהר". ולכן הם ציינו בכתביהם את התנאי הזה, שאם משלוש עד חמש שנים האמצעי של התלמוד לא עוזר, צריך לעבור ללימוד הקבלה. ובדרך כלל העצה הזאת עזרה לאנשים. אבל לא לכולם, אלא רק למי שהיתה בו הכנה, נקודה שבלב. הוא נצרך לעבוד עם האמצעי הזה של שפת הקבלה. ויתר האנשים הספיק להם האמצעי הרגיל. ואם לא, אז עמד לרשותם אמצעי חזק יותר, לעבור ללימוד חוכמת הקבלה.
אבל מי שנמצא כבר בלימוד חוכמת הקבלה, ולוקח את האמצעי החזק והמועיל הזה, אין לו ולא יכול להיות לו אמצעי אחר. יכולים להתגלות לו פירושים נוספים, אבל לא שפה אחרת, כי אין תמונה אחרת. במקום תמונה חיצונית כמו במשנה ובגמרא, מביאים לאדם תמונה פנימית של העולמות. ואין משהו אחר. לא יתכן אמצעי מִדרגה יותר גלויה. שפת הכתיבה של היום, היא השפה הפתוחה והקרובה ביותר.
ובכל היתר צריך להמשיך ולתת יגיעה. כי אמנם קוראים על ספירות ופרצופים, על "אבא ואמא" ו"ישסו"ת", ולא מדמיינים את העולם הזה, אבל עדיין מדמיינים מערכת של כוחות הנמצאת אי שם. וצריך כל הזמן לחזור למחשבה, שהמערכת הזאת קשורה אלינו ופועלת עלינו, וצריך לקבל ממנה את הכוחות האלה כדי שיעבדו עלינו. ליצור את הקשר הזה, האדם חייב בעצמו. כמו גם בשפות האחרות גם שם היה צורך להתקשר. כי מלמטה למעלה חייבים להתקשר לחומר הנלמד. אלא שהיום החומר הזה מציג לאדם תמונה בהתאם לאגו הנוכחי שלו, שזקוק לתמונה יותר מועילה, ברורה ומוחשית.
האם ניתן לשלב בין שפת הענפים לשפת השורשים?
בעל הסולם אומר שאפשר להישאר בקשר עם החומר הזה וללמוד מהקיצורים מה שצריך. כדי שיהיה חיבור לשתי השפות, כי הן משלימות מה שיש לנו. והקשר שלנו לגשמיות הרבה יותר חזק מהדורות הקודמים.
מתי מתחיל "לא לשמה"?
הגדרת "לא לשמה" נקרא לחשוב 99% על עצמי ו-1% על הבורא, איך לגרום לו נחת רוח. וסולם המדרגות של "לא לשמה" הוא עד שמגיעים לחשוב 99% על לגרום נחת רוח לבורא, ורק 1% על עצמי. במדרגה הגדולה ביותר של "לא לשמה" האדם חושב על עצמו, שצריך להיות לו רווח אישי. ואם הרווח הזה לא יהיה לו, אז הוא מתחרט על כל הדרך ועל הדרגה הגבוהה הזאת. זאת אומרת, "לא לשמה" נקרא שנשאר בו מיעוט שבמיעוט אינטרס שלו. ומלבד אותו מיעוט, בכל יתר הכוחות והרצונות, ובכל השתוקקותו, הוא נמשך לעשות נחת רוח לבורא.
ואם בכל זאת יש "דליפה" קלה לעצמו, זה נקרא "לא לשמה", אבל בדרגה האחרונה. ובדרגה ראשונה הוא קשור עם הבורא רק בנקודה אחת. במחשבה אחת, ברצון אחד, הוא דואג לבורא חוץ מלדאוג לעצמו. הוא חושב עליו כל הזמן, שמה שיש לו, שיהיה טוב גם לבורא. אם יש לאדם דאגה קבועה לבורא, למרות שבכל היתר הוא דואג לעצמו, בל יש לו בראש מחשבה אחת קטנה שיוצאת גם אליו, זה נקרא התחלת "הלא לשמה".
מה זה "אליו"?
ברגע שהאדם מרגיש שמתעורר בו יחס כזה, הוא מגלה שמצטיירת בו תכונה מסוימת הנקראת "בורא". בדומה לאדם ששומע, שיש מישהו אי שם בקצה העולם, שלא הכיר מעולם, שאוהב אותו. ואז נוצרת בלבו נקודת חום פנימית מהיחס כלפיו של אותו איש רחוק. אפשר לתת סוג יחס כזה כדוגמא. אבל בכל זאת מדובר על רוחניות.
למה צריך לעבור דרך "לא לשמה" כדי להגיע "לשמה"?
בקבלה מלמדים רק איך להיות המשפיע. אלא בשלב הראשון, על ידי ההשתוקקות להידמות להמשפיע, האדם מגלה את הטבע שלו. עד כמה הוא לא נמצא בתכונה הזאת, עד כמה הוא הפוך ממנה, ועד כמה הכלי שלו, הרצונות שלו, הטבע שלו, רחוק מתכונת ההשפעה. אבל כל הזמן מלמדים אותו רק איך להידמות למשפיע.
לא מדובר על בית ספר לפושעים, שממנו עולים לבית ספר איך לעבור מפושעים לצדיקים. אלא על ידי זה שהאדם רוצה להיות צדיק, הוא מגלה שהוא רשע. והגילוי הזה במה הוא נמצא, נעשה באדם לעומת "באורך נראה אור". אם לא מזמינים את גדלות הבורא, ולא מבקרים את עצמנו מצדו, מגדלותו, אז לא רואים שכל הזמן נעשים יותר ויותר גרועים. והאדם לא יכול להגיע לסופו של הכלי שלו, לתחתיתו.
ורק אם מגיעים "מים עד נפש", האדם צועק ומתחיל בו התיקון האמיתי. לכן בעל הסולם מדבר על שני הצדדים באותו המטבע. חיי צער שבאים לאדם מהגילוי עד כמה האגו שלו זוועתי, ולעומתם חיי האור שהוא מגלה.
אות כ"ו
"וכן נמשש את הקושיא השניה במ"ש, שצריכים תחילה למלאות כריסם בש"ס ופוסקים. הנה בודאי הוא, שכן הוא לדברי הכל, אמנם ודאי שכל זה אמור, אם כבר זכיתם ללימוד לשמה, או אפילו שלא לשמה אם אתם עומדים בתוך ג' השנים או ה' שנים, משא"כ אחר הזמן ההוא, הרי הברייתא מזהירה אתכם, שלא תראו עוד סימן יפה לעולם, וכמו שנתבאר לעיל, וא"כ מוכרחים אתם לנסות הצלחתכם בלימוד הקבלה."
אין חשיבות לצורה של האמצעי שמביאים לנו המקובלים. תורה, משנה, גמרא, או קבלה, כולן הן צורות תיאור של אותו עולם רוחני עליוון. והאדם שנמצא בעולם הזה, נקרא "ממלא כרסו בש"ס ופוסקים", אם כל "הכרס" שלו, כלי הקבלה שלו, מתוקנים בכל מה שמספרת לו התורה, או בכל מה שיש במשנה ומפרשת הגמרא (הגמרא היא תוספת פירושים שעשו חכמים על המשנה), או בכל מה שמתארת לו הקבלה. כי להגיע "לשמה" נקרא, שיש לאדם מסך ואור חוזר.
ואם רוכשים "לשמה", "אמונה", תכונת ההשפעה, צריך לאחר מכן לתקן כל רצון ורצון שיש בכלי. והתיקון הזה נקרא "למלא כרסו בש"ס ופוסקים". לעבור על כל החוקים שמתוארים בתורה, או בגמרא, או במשנה. וכולם מביאים לאותו תיקון. אלא ההבדל ביניהם ברמת הגילוי, מידת הגילוי כלפי האדם, שמובעת בתוך הכתיבה. אבל כל צורות הכתיבה האלה, הן קשר בין הבורא, העולם העליון, לאדם. וכל אדם שמגיע לתיקונו "ממלא כרסו בש"ס ופוסקים".
ואפשר להתחיל ללמוד מגמרא או משנה, רק אם לומדים כמו שלימד רב"ש. כי אז נפתח לאדם מה הם עשו, כמה ובאיזו צורה, באיזו לשון ועשירות הלשון הם הביעו כל פרט ופרט. אבל רק אם האדם שנמצא בעולם הזה, קושר את עצמו עם העולם העליון על ידי כל אחת מהצורות הללו, אז העולם הגשמי עם כל העולמות העליונים עד אין סוף, נעשים בו כאחד. והאדם נכלל בספֵרה אחת, שהכל נקרא "מילא כרסו בש"ס ופוסקים".
שרטוט 1
המקובלים דואגים לאדם לאמצעי שיממש את מחשבת הבריאה.
לכן אין שום סתירה בין צורות הכתיבה. אלא כולן מדברות על האמצעי. וכל החכמים מתנא קמא דרך רבי יוסי ועד זמננו אנו, מדברים רק על האמצעי. מהו האמצעי המועיל ביותר לאדם באותן רמות אגו, דתי או חילוני, שקיבל חינוך כזה או אחר. בדומה לילד שנותנים לו בכל גיל משחק אחר ושונה, כדי לפתח בו משהו מיוחד. כך המקובלים דואגים לאדם, שיממש את מחשבת הבריאה.