אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / הקדמה לתלמוד עשר הספירות עם הפירוש של הרב ד"ר מיכאל לייטמן / שיחה (3.7.05) על אות ל"א - אות ל"ח
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה (3.7.05) על אות ל"א - אות ל"ח

אות ל"א

"וצריכים מאד להסביר פעם, למה תלויה ביאת גואל צדק בהתפשטות לימוד הקבלה לרבים, המפורסם כל כך בזוהר ובכל ספרי הקבלה. וההמונים תלו בזה בוקי סריקי (דברי סרק) , עד לבלי סבול."

דורות רבים המקובלים טורחים לספר על הרוחניות בלבושים דעולם הזה. לכן יש על הרוחניות לבושים בשפות שונות: שפת המקרא, שפת האגדה, שפת התלמוד. אבל בשונה מכל השפות האלה, שפת הקבלה איננה מתארת את הרוחניות דרך לבושים של העולם הזה, אלא מדברת ישירות על הנושא עצמו.

בנושא עצמו אין שום הבדל בין הלבושים, כי כל הספרים הקדושים מדברים על רוחניות. אלא ההבדל הוא במֵעַיֵין. ובמיוחד בזמננו קשה לאדם להחזיק בעובדה, שלא מדובר בהם על משהו, שמתרחש בעולם הזה, אלא על רוחניות, על מצבים רוחניים, על עולמות עליונים, על כוח, על פעולות הבורא. אם הוא קורא על רוחניות בלבושים גשמיים, קשה לו להתרכז במטרה הרוחנית ולדרוש להתקרב אליה, לדרוש את האור המחזיר למוטב.

ובכך מיוחדת שפת הקבלה. השפה והנושא הם היינו הך. היא מעולם אחד ולא משני עולמות. לכן מסביר בעל הסולם, שיותר נוח, קל ובטוח, ללמוד על רוחניות, להשתוקק אליה, לרצות אותה, באמצעות שפת הקבלה. אבל למרות זאת עדיין צריך לפתוח ולהסביר על חשיבות התפשטות חכמת הקבלה.

"וביאור ענין זה, מפורש בתיקוני זוהר (תיקון ל' ד"ה נתיב תנינא), וז"ל, נתיב תנינא [נתיב שני], ורוח אלקים מרחפת על פני המים, מאי [מה זה] ורוח, אלא בודאי בזימנא דשכינתא נחתת בגלותא [אלא בזמן ששכינה יושבת בגלות], האי רוח נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא [אותו הרוח נושבת על אלו שעוסקים בתורה], בגין שכינתא דאשתכחא בינייהו [בזכות שכינה שנמצאת ביניהם] וכו'. כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר [כל אלו כבהמות שאוכלות חציר]. וכל חסדו כציץ השדה (ישעיהו מ'), כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין [כל חסד שעושים לעצמן עושים]. וכו'. ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין [ואפלו כל אלו שמשתדלים בתורה כל חסד שעושים לעצמם עושים]. בההוא זימנא [באותו זמן], ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים ע"ח) לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח [לעולם, וזה הוא רוח המשיח].

ספר הזוהר נכתב מיד לאחר חורבן בית המקדש והיציאה לגלות. עם ישראל היה בגובה הרוחני, מזמן קבלת התורה ועד לחורבן בית המקדש הראשון, שחלק מהאומה החל כבר לצאת לגלות. ובחורבן בית שני כל העם נפל ממדרגתו מלבד המקובלים, אותם חכמים הגדולים. ולכן כותב רבי שמעון, שכולם נמצאים ברצון אגואיסטי, בעל מנת לקבל, בזמן שהשכינה בגלות. כלומר, במצב מנוגד להשפעה, לרוחניות, לתכונת הבורא.

ולכן על הנמצאים בגלות, לא משפיע רוחו של משיח, האור שצריך למלא את הנשמה, לתקן אותה ולהעלות את הנשמה לדרגה, שאליה כל אדם חייב להגיע לפי מטרת הבריאה. ואיך להביא אותם למצב המתוקן? איך לגרום לרוח משיח (משיח מהמילה "מושך"), לבוא ולתקן אותם על ידי שימשוך אותם מרמת העולם הזה שכולו על מנת לקבל, לרמת העולם הבא שכולו על מנת להשפיע? איך הם צריכים לארגן את עצמם, שרוח משיח ישפיע עליהם, ויעשה בהם תיקונים?

"וי לון מאן דגרמין [אוי להם למי שגורם], דיזיל מן עלמא [שילך מן העולם], ולא יתוב לעלמא [ולא ישוב לעולם], דאלין אינון דעבדי לאורייתא יבשה [שהם אלו שעושים לתורה יבשה (dry)], ולא בעאן לאשתדלא בחכמת דקבלה [ולא רוצים להשתדל בחכמת הקבלה], דגרמין דאסתלק נביעו דחכמה [שגורמים שיסתלק מעין החכמה], דאיהו י' מינה [שהוא י' ממנה] וכו'. והאי רוח דאסתלק איהו רוח דמשיח ואיהו רוח הקודש [ואותו רוח שהסתלק הוא רוח המשיח והוא רוח הקודש], ואיהו [והוא] רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'. פקודא תנינא [פקדון שני], ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, דא אהבה [זה אהבה], דאיהי [שהיא] אהבת חסד, הה"ד [הדא הוא דכתיב = וזה מה שכתוב] ואהבת עולם אהבתיך ע"כ משכתיך חסד. ועלה אתמר [ועל זה נאמר], אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ וכו', רחימו ודחילו [ברחמים ופחד], עיקרא דיליה [העיקר שלה]. בין טב ובין ביש [בין טוב ובין רע], ובגין דא אתקריאת האי יראה ואהבה [ומשום זה נקראת זו יראה ואהבה], על מנת לקבל פרס. ובגין דא [ובזכות זה], אמר קב"ה, השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, דאיהו רחימו בלאו [שהוא רחמים בלא] פרס, ולא על מנת לקבל פרס, דיראה [שיראה] ואהבה על מנת לקבל פרס, איהי [היא] של שפחה, ותחת שלש רגזה הארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך, ושפחה כי תירש גברתה."

רוח משיח שמיועדת לתקן את האדם, אפשר למשוך בתנאים מסוימים. ובעל הסולם מבאר מה הם התנאים, שאותו יוד דשם הוי"ה ישפיע עלינו, ויבוא האור שכולו שייך לרוח. "רוח" נקרא מה שמשתנה, זז, מזיז, נותן חיוּת, חיים, וכך נגיע לאהבה, לדרגה האחרונה.

אהבה היא התיקון הגדול ביותר שמקבלים על הכלים. כי מגיעים מ"ואהבת לרעך כמוך", מאהבת הבריות לאהבת הבורא. וכך נעשה סוף לתיקונים ומגיעים למחשבת הבריאה, להשפעה השלימה. רוכשים על הכלים דקבלה, על הרצון לקבל, כוונה על מנת להשפיע, כוונה שלא על מנת לקבל פרס. ואז הכלים נעשים מתוקנים.

ולעשות זאת אפשר רק ממצב של שבירה. בקבלה לומדים (ב"פתיחה לחוכמת הקבלה", ב"תלמוד עשר הספירות", ב"עץ חיים" של אר"י), שכדי לתקן את הכלים דקבלה, את הרצון לקבל, צריכים לכלול אותו עם רצון להשפיע, עם תכונות ההשפעה. והפעולה שעל ידה הרצון לקבל יכול להתערבב ולהתכלל מהרצון להשפיע, היא נקראת "שבירת הכלים".

קיימים שני סוגי כלים, השפעה וקבלה. ורק בזמן השבירה, בזמן שמתפוצץ (מתרסק?) הגבול ביניהם, נכנסים כלים דהשפעה לתוך כלים דקבלה, ונופלים יחד מדרגתם הרוחנית לדרגה גשמית. מאין ברירה הפעולה הזאת חייבת להתרחש. היא מתרחשת גם בעולמות, בשבירת הכלים דעולמות, ולאחר מכן בשבירת הכלים דנשמות, הנקראת "חטא אדם הראשון".

ולאחר הערבוביה בין כלים דקבלה לכלים דהשפעה, הם נמצאים כולם בעל מנת לקבל פרס, בצורה אגואיסטית של על מנת לקבל, כמו שאנו בעולם הזה. וכאשר מתחילים בעלייה רוחנית, בא אור מלמעלה ומשפיע על האדם ומעלה אותו לדרגה רוחנית, לפי כמה שהאדם רוצה את האור, מזמין אותו ומשתוקק לתיקון.

וכל המצבים שנמצאים עדיין כאגואיסטיים, בעל מנת לקבל פרס, הם נקראים "שִפחה". וממצב של "שִפחה" יכולים להגיע למצב של תיקון, של "ג‏בִרתה". כי הכלי לקבל יכול להיות בשני מצבים, או של "שִפחה", או של "ג‏בִרתה". אבל הלומדים שנמצאים ברצונות אגואיסטים לא מסוגלים תמיד לבוא לתיקונים, מפני שהם לא מבצעים את כל התנאים שמייעצים עליהם המקובלים, ולכן נשארים במצב של "שִפחה כי תירש גברתה". זאת אומרת, הם באים מ"שִפחה" למצב של שיפחה לא טובה, "שִפחה טמאה".

ובעל הסולם מסביר, שממצבנו יש שתי דרכים. דרך להגיע לתיקון, ודרך שהאדם מתבלבל ונתקע, ולא מגיע לתיקון. לכן צריך להבין היטב במה תלויה ביאתנו לתיקון.

אות ל"ב

"ונתחיל לבאר את תיקוני הזוהר מסיפא לרישא, כי אומר, שהיראה והאהבה, שיש לאדם בעסק התורה והמצות על מנת לקבל פרס, דהיינו שמקוה שתצמח לו איזו טובה מחמת התורה והעבודה, הרי זו בחינת שפחה, שעליה כתיב ושפחה כי תירש גברתה, שלכאורה קשה, הרי קיימא לן לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע"פ שלא לשמה, ולמה רגזה הארץ. ועוד יש להבין, דבר היחס של העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דוקא, גם המליצה "שיורשת את גבירתה" איזו ירושה ישנה כאן."

בסופו של דבר צריך להגיע למצב של יראה ואהבה. מה הם יראה ואהבה? למה המצב הטוב והמתוקן מתואר במילים אלה? "יראה" נקרא הרגשה בכלים דקבלה. הנברא הוא כולו רצון לקבל. אם הנברא מרגיש בכלים דקבלה יראה ופחד, נקרא שמרגיש ברצון לקבל שלו חוסר מילוי, שדורש אותו ומֵפחד שלא יקבל. אבל המצב הזה נחשב מצב טוב. כי הנברא יורד לעומק הכלים ומכיר את הכלים שלו. ולפי הכלים האלה יודע מה מגיע לו ורוצה את המילוי. ולא שנמצא בחוסר הכרה.

אלא מה צריכה להיות אותה יראה, ואיזה סוג מילוי עליו לדרוש שיבוא לכלי, באה המילה "אהבה" ומתארת את המצב הזה, שהאדם מפחד האם תהיה לו אהבה, והאם הוא יגיע לדרגת האהבה. ואז כתוצאה מהכלים הריקניים שלו, מגיע לאדם אור שמתקן אותו, והוא מתמלא באהבה כלפי הבורא, כמו שהבורא אליו. וכך האדם עצמו מביא את הכלים שלו למעמד הבורא, ואותו מעמד נקרא שמגיע למחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו", למצב המושלם ביותר שאין כמוהו.

אות ל"ג

"והענין תבין, עם כל המתבאר לעיל בהקדמה זאת, כי לא התירו את העסק של לא לשמה, אלא משום, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, בהיות המאור שבה מחזירו למוטב, ולפיכך, יחשב העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה המסייעת, ועובדת את העבודות הנמוכות, בעד גבירתה, שהיא השכינה הקדושה, שהרי סופו לבא לבחינת לשמה, ויזכה להשראת השכינה. ואז נחשבת גם השפחה, שהיא בחינת העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דקדושה, שהרי היא המסייעת ומכינה את הקדושה, אך נקראת בבחינת עולם עשיה של הקדושה."

למה לא התירו לעסוק בתורה שלא לשמה, אלא רק בתנאי ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה"? כי האדם שנמצא במסגרת העולם הזה, מרגיש רק את עצמו ואת עולמו, ותו לא. אבל בתורה יש "המאור שבה מחזירו למוטב", אותו כוח עליון שהאדם מזמין על עצמו. ולכוח הזה יש תכונה אחת בלבד כלפי האדם שנמצא בעולם הזה, להעלות אותו רוחנית לעולם הרוחני. לפתוח לו את העולם העליון, את הבורא, כדי שיגיע לשורש נשמתו, לנצחיות ושלימות, לתכונת ההשפעה.

התורה ניתנה רק לצורך הזה. לכן מזהירים ואומרים לאדם, שאסור לעסוק בתורה לצורך מטרה אחרת, אלא רק בתנאי ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה". לא כדי להצליח בעולם הזה בשידוך, בכסף, או בבריאות. אלא התורה ניתנה רק לצורך אחד מ"לא לשמה" להגיע "לשמה", להחליף את הטבע. שהאדם יתקן את עצמו ויגיע לדרגה הרוחנית. ומלבד זאת לא נמצא מלכתחילה בתורה שום דבר אחר. ולכן אין מה לגשת אליה לצורך השגת מטרות אגואיסטיות.

לפיכך בעל הסולם אומר: "לא התירו את העסק של (תורה) לא לשמה, אלא משום, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, בהיות המאור שבה מחזירו למוטב". ובצורה אחרת התורה איננה פועלת. גם לא הכוח שנמצא בספר הזוהר וגם לא עצות המקובלים. הטעות הרווחת שהקבלה יכול להטיב עם האדם בעולמנו, מביאה את האנשים לפנות ולבקש שתטיב את גורלם וחייהם, מתוך תפיסה שהתורה או המקובלים מסוגלים להשפיע על זה. אבל זה איננו מטרת האמצעי שנקרא "תורה". אלא מטרתה היחידה להעלות את האדם מהעולם הזה לעולם הרוחני. היינו, לתקן אותו ולשנות את תכונותיו האגואיסטיות לתכונת ההשפעה.

אם האדם משתמש נכון באותו אמצעי, אז הוא מגיע למטרה. כי גם האמצעי נכון וגם המטרה נכונה. לכן כתוב: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". כלומר, רבים האנשים שבאים ללימוד חוכמת הקבלה, וכולם באים אליה מתוך מטרות ורצונות אגואיסטיים של העולם הזה, להצליח בחייהם בכל מיני תפקידים ובכל מיני מקרים וחושבים לקנות על ידה שליטה או הצטיינות. אבל לאחר שהם מתחילים ללמוד את חוכמת הקבלה האמיתית עם הדרכה נכונה, הם מגיעים לגעת באמצעי הנכון, שצריך להביא אותם ללשמה.

ואז האדם מרגיש שלפניו לימוד מופשט ומטרה מופשטת, שכביכול לא מוסיפים לו מאומה בחיים. הוא לא מרגיש מילוי, כי בעיניו עדיין המילוי הרצוי הוא המילוי הגשמי. ולכן מתוך אלף שבאים ללימוד רובם עוזבים, ורק אחד יוצא ועולה להוראה, לאורה. כי התורה משפיעה ומקדמת רק את האדם שרוצה להגיע לאותה המטרה שלשמה ניתנה התורה. "המאור שבה מחזירו למוטב", הוא שעושה מהאדם דומה לבורא.

"אמנם, אם אין אמונתו שלימה ח"ו, ואינו עוסק בתורה ובעבודה אלא רק מטעם שהשי"ת צוה אותו ללמוד, כבר נתבאר לעיל, שבתורה ועבודה כאלה, לא יתגלה כלל המאור שבה, כי עיניו פגומות, ומהפכות האור לחושך, בדומה לעטלף כנ"ל." קודם צריך להצטייד באמונה. "אמונה" נקרא תיקון הכלים, שהם לא דורשים לעצמם מאומה. דרגת האמונה נקרא להשפיע על מנת להשפיע - "חפץ חסד". ומעבר לדרגה הזאת, האדם מתחיל לעבוד עם תכונת האמונה כדי לקבל בכלים שלו על מנת להשפיע.

ואיך קורה כל התהליך הזה?הבורא ברא את האדם עם רצון לקבל. אבל עם הרצון לקבל, האדם לא מסוגל להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, כי תכונת הבורא היא השפעה. לכן יש לכלול את תכונת ההשפעה בתכונת הקבלה, כפי שנעשה באותו מקרה הנקרא "שבירת הכלים", שנכנסו רצונות דלהשפיע בתוך הרצון לקבל. הרצון לקבל נופל ממדרגתו יחד עם הרצון להשפיע, ואז הרצון לקבל והרצון להשפיע נמצאים מעורבים יחד.

שרטוט 1

כל רצון בתוך הנברא מכיל קבלה והשפעה מחוברים יחד, הנברא נמצא ב"על מנת לקבל".

מעורבים עד כדי כך, שכל רצון ולו הקטן ביותר בתוך הנברא, מכיל את שניהם, קבלה והשפעה מחוברים יחד. אבל במצבנו, הנברא נמצא בעל מנת לקבל. וכדי לתקן אותו שישתמש ברצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע, צריך מאור המחזיר למוטב. ואם האדם לומד ועוסק בעולם הזה במה שמייעצים לו הקובלים, אז הוא מזמין מלמעלה את המאור הנקרא "אור מקיף", שמשפיע לו ומעלה את הכלי שלו, מביא אותו לתיקון. זאת אומרת, מעלה את כל הכלים המעורבים יחד בהשפעה וקבלה לרמה הנקראת "מקבל על מנת להשפיע".

שרטוט 2

אם האדם לומד ועוסק במה שמייעצים לו הקובלים, אז הוא מזמין "אור מקיף", שמביא אותו לתיקון . הנברא נמצא ב"מקבל על מנת להשפיע".

אלא האדם שנמצא למטה בעולם הזה, ברצון לקבל, בהשגת מטרות לטובת עצמו, יכול למשוך על עצמו אור מתוך כוונה לממש רצונות אגואיסטיים. ואם הוא עוסק בלימוד תורה מתוך מטרה כזאת, אז נקרא שהוא עוסק בתורה מפני ש"ה' ציווה". זאת אומרת, מישהו ציווה עליו, ולא שהוא בעצמו הגיע מתוך הכרת הרע, להרגיש ולקבוע שהוא חייב את המאור המחזיר למוטב. אלא חושב שיש בורא עולם, שציווה על האדם לעסוק בלימוד תורה, שעליו יש שכר בעולם הזה ובעולם הבא רק לעם הנבחר. הוא רואה בלימוד כל מיני מטרות חוץ מדבר אחד - לתקן את עצמו.

שרטוט 3

הנברא רואה בלימוד כל מיני מטרות חוץ מדבר אחד - לתקן את עצמו.

אנשים כאלה מרגישים את עצמם שלמים, שהם אינם צריכים תיקונים. טוב להם היכן שהם נמצאים, באותו לימוד תורה כפי שלימדו אותם לעסוק בו. אבל בעל הסולם יוצא חוצץ נגד אותה גישה ואומר, שאין לגשת ללימוד תורה בדרך הזאת, כי בזה מהפכים את האמצעי שצריך להביא את האדם לתיקון, לקלקול הרבה יותר גדול. לכן הוא פוסק ואומר: "הלא מצאנו כמה לומדים, שלא הועיל להם העסק בתורה", כדי להדגיש שקודם צריכים להצטייד בתכונת האמונה. כלומר, כדי להיות בטוחים שהולכים לתקן את הכלים דקבלה, צריך לנטרל תחילה את המטרה האגואיסטית. וזה נקרא "לרכוש את דרגת האמונה".

"ובחינת עסק כזה, כבר יצאה מרשות שפחה דקדושה, כי לא יזכה ח"ו על ידיה לבוא לשמה, וע"כ באה לרשות השפחה דקליפה, שהיא יורשת את התורה והעבודה האלו, ועושקתן לעצמה."

האדם שלומד תורה מפני שה' ציווה, אין לו הכרת הרע. ולכן הוא לא יכול לעלות על דרך התיקון שמביאה למטרת הבריאה. כי האדם עובר בעולם הזה התפתחות של רצונות, מרצונות גופניים דרך רצונות לכסף, כבוד, מושכלות, ורק בסופם לרוחניות. הוא מתפתח משך אלפי גלגולים בכל הרצונות של העולם הזה, עד שמרגיש אותה ריקנות שמביאה אותו לשאלה: "מהו הטעם בחיי?". ובתת הכרתו מרגיש שאין עליה מילוי בעולם הזה. אלא עליו לזכות למילוי מלמעלה, לאותה תשובה "טעמו וראו כי טוב ה'".

מי ששואל על המילוי הזה, יש לו "נקודה שבלב". והוא איננו יכול להסתפק בעיסוק בתורה, כי "הבורא ציווה לעסוק בה". אלא בא אליה עם חיסרון משלו. לא עם חיסרון מהבורא, או חיסרון מאותם מֵלַמְדִים שלימדו וחינכו אותו, אלא מחפש בעצמו. ואז הוא יכול לעסוק בלימוד בכוונה להגיע לשמה. אלא כמו שאומרים: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". עליו לבדוק תחילה אם הגיע לרצון הנכון. ואם הרצונות שלו נמצאים בטווח הרוחני מכל רצונות האדם, אז משפיע עליו אור התורה ומביאו ל"לשמה", היינו, להשתוות הצורה לבורא.

שרטוט 4

האדם עובר בעולם הזה התפתחות של רצונות.

מה שאין כן, אם נמצאים עדיין בהתפתחות קודמת. אז החיסרון ללימוד תורה נובע מחינוך שמקבלים, שמוטב ליהודי ללמוד תורה, או ממחשבה שהלימוד הזה עוזר להצליח בעסקי העולם הזה או לשנות את הגורל. וכך לא בא המאור שמשפיע על תיקון האדם. אלא האדם, מתוך העסק בתורה, נעשה עוד יותר אגואיסט.

"ולפיכך רגזה הארץ, דהיינו השכינה הק' שנקראת ארץ, כנודע, כי אותן התורה והעבודה שהיו צריכות לבא אליה, לרכושה של השכינה הקדושה, עושקת אותן השפחה בישא, ומורידה אותן לרכושן של הקליפות. ונמצאת השפחה, יורשת ח"ו את הגבירה." אם הרצון של האדם הוא לברר "מהו הטעם בחיי?", אז כנגדו הוא מתחיל בלית ברירה, להשתוקק לאור שיתקן אותו. ואם הרצון לא הגיע עדיין לרצון הסופי שיש בעולם הזה, אז עלינו להמשיך ולהתפתח כדי להגיע אליו.

אות ל"ד

"ופירשו תיקוני הזוהר סוד השבועה, דאם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ שההקפדה היא, שישראל ימשיכו אור החסד העליון, שנקרא אהבת חסד, כי זהו הנחפץ, שהוא נמשך דוקא, ע"י העסק בתורה ובמצוות שלא על מנת לקבל פרס, והטעם כי על ידי אור החסד הזה, נמשך לישראל אור החכמה העליונה, המתגלה ומתלבש, באור החסד הזה שהמשיכו ישראל."

לפי הגדרתה של חוכמת הקבלה, "ישראל" נקרא ישר לאל ("יִשְׂרָ" - יַשַר, "אֵל" - בורא), מי שמכוון את עצמו ישר לבורא. הדרגה הגבוהה מאוד שאליה צריך להגיע. במובן הזה לא פשוט להיות ישראל. אלא צריך לברר וללבן את הרצון הזה, כדי לדעת בדיוק האם נמצאים בכיוון הנכון. ואז בהחלט מגיעים אליו.

"ישראל" איננו נקרא מי שנולד בעולם הזה לאמא יהודיה או התגייר, אלא הגדרה של רצון האדם לפי מטרת האדם. כמו שאברהם אבינו נקרא "אב האומה", על שום שחיפש את הכוח עליון, את הבורא, את המקור של נשמתו, ומתוך החיפוש הזה התגלה לו הבורא. לכן הוא נקרא "אב האומה", כלומר, ה"יהודי" הראשון, מהמילה "ייחוד" עם הבורא.

לכן "ישראל" איננו לאום, אלא קבוצת מקובלים שנקראה כך על שום רצונה להגיע לבורא. אבל לאחר השבירה שכחה מה המשמעות להיות "ישראל". וכעת עלינו לחדש את המושג הנכון ולהפוך לישראל במובן הרוחני. לא ישראל כלאום, אלא תשוקה למטרת הבריאה, לייחוד עם הבורא.

ואם האנשים האלה שיש להם רצון לבורא, יתחילו לבצע תיקונים על עצמם, אז יבוא אליהם אור החסד שבו מלובש אור החכמה. והם יעברו את התיקונים ויגיעו להשתוות הצורה עם הבורא, להשתוות תכונות עם הבורא. והשתוות התכונות ברוחניות תקרב ביניהם להיות כאחד.

"ואור החכמה הזה, ה"ס הכתוב, ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה' (ישעיה י"א), הנאמר על מלך המשיח, כמו שנאמר שם להלן, ונשא נס לגוים, ואסף נדחי ישראל, ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ. כי אחר שישראל ממשיכין על ידי אור החסד, את אור החכמה, בסוד רוח חו"ב וכו', אז מתגלה המשיח, ומקבץ נדחי ישראל וכו'."

תחילה מגיע אור שמתקן את הכלים בבחינת החסדים, חפץ חסד, רצון להשפיע בלבד. הכלים דקבלה עדיין לא מתוקנים, אבל אינם מפריעים לאדם להיות ב"חסד", בדרגת בינה, שנקרא בקבלה "קטנות", "להשפיע על מנת להשפיע".

ולאחר התיקון הזה, שהכלי רוכש את תכונת הבינה, את האמונה, שאור החסדים ממלא את הכלי. מתחילים לאט לאט לתקן את הכלים דקבלה עצמם, היינו, לקבל על מנת להשפיע בהדרגה מקל לכבד. התיקון הזה מנוגד לטבע הכלים. כי הם מקבלים תענוג שאיננו מורגש בהם, אלא במי שהם משפיעים לו. ולכן התיקון הזה הוא תיקון איטי מאוד והדרגתי. אבל כשמגיעים לתיקון הכלים דקבלה, נקרא שנעשה "נס לגויים".

הנֵס הוא, שהכלי שנברא להרגיש תענוג בתוך עצמו, מרגיש תענוג, אבל לא נהנה מהתענוג שנמצא בו, אלא אם הנאתו גורמת תענוג למי שהוא משפיע לו. נעשה הפסק בין הרגשת התענוג בתוך הכלי, ובין הרגשת התוצאה ממנו בכליו של השני, בבורא. ולכן כתוב: "ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ." זאת אומרת, כל הכלים דהשפעה באים לכלים דקבלה, הנקראים "כלים דאומות העולם", "גויים", ומתחילים לתקן אותם בעל מנת להשפיע.

כמו באותה אגדה מדרשית, על הבורא שהלך וסבב בין אומות העולם, ורצה לתת להם "תורה", היינו, לתקן אותם. אבל הם סרבו בטענה שהם לא מסוגלים לקבל את התורה. מדוע? כי מרצון לקבל שהוא על מנת לקבל, אגואיסטי בלבד, נשללת הרגשת ההשפעה. רק על ידי להשפיע אפשר לעלות. והוא נמצא בדרגה שאין לו שום קשר עם השפעה.

לכן הבורא איחד(ייחד) נשמות מיוחדות הנקראות "ישראל". שבר אותן והוריד אותן לדרגת "אומות העולם", ויצר מהן עירבוביה כזאת, כמו שכתוב: "לא יצאו ישראל לגלות, אלא כדי לחבר אליהם נשמות הגויים". וכך מתוך הערבוביה בין הנשמות, נפתחה אפשרות לתקן את נשמות "אומות העולם" ולהביאן לדרגת הקדושה. וכך על ידי אור המחזיר למוטב משיגים "ונשא נס לגוים, ואסף נדחי ישראל".

"הרי, שהכל תלוי בעסק התורה והעבודה לשמה, המסוגל להמשיך אור החסד הגדול, שבו מתלבש ונמשך אור החכמה. שז"ס השבועה, אם תעירו ואם תעוררו וכו', כי הגאולה השלימה וקיבוץ הגלויות אי אפשר זולתה, היות סדרי צנורות הקדושה מסודרים כן."

הכלי הוא רצון לקבל בלבד, שלא יודע אלא לקבל מילוי של אור חכמה. אבל הוא לא יכול להתמלא באור חכמה. כי אם האדם מתחיל לקבל דבר מה שרוצה מאוד, אוכל או מנוחה וכו', מרגע שהתענוג נכנס לתוך החיסרון, התענוג שהוא מנוגד לחיסרון, מכבה את החיסרון. וכך כתוצאה מהמילוי, נעלם הרצון ונעלמת הרגשת התענוג, ונשללת מהאדם היכולת להנות.

לכן כדי שהתענוג ימלא את החיסרון, והאדם יגיע להרגשת תענוג מבלי להפסיק להנות, אלא יאכל עוד ועוד וימשיך להנות, או יהנה מרכישה שחלם עליה זמן רב מבלי שיעלם בו התענוג, צריך להבדיל בין התענוג לחיסרון. לקבל מילוי, אבל שהתענוג לא יורגש באדם עצמו, אלא יֵהַנֶה מישהו אחר. ומישהו אחר חוץ מנברא, הוא רק בורא.

אם הנברא משיג כוונה על מנת להשפיע כלפי הבורא, הוא מקיים את התנאי שכל תענוג שמורגש בו הוא מֵהַנֶה לבורא, ואז לא נעלם ממנו התענוג. אלא נשאר בו וממלא את הנברא בהנאה תמידית, שמורגשת בו כחיים נצחיים ושלמים. תענוג שנמצא בתוך הכלי, מורגש בכלי כהרגשת החיים, חיוּת. לכן על מנת להשפיע איננה דרישה להשפיע לבורא, אלא עצה איך להגיע לתענוגים. כי כל רגע ורגע בחייו, האדם מגיע לתענוג שמיד מתבטל בו.

שרטוט 5

הנברא מקיים את התנאי שכל תענוג שמורגש בו הוא מֵהַנֶה לבורא, אז לא נעלם ממנו התענוג.

וכך על ציר הזמן, האדם עובר מתענוגי גוף לתענוגי כסף, כבוד, מושכלות. וכל פעם משיג כביכול משהו. ובאותו רגע שמשיג מילוי, וחושב שהשיג כבר הכל, מרגיש שלא השיג דבר ובמקום מיליון דולר רוצה שניים ושלושה. למה האדם לא מסתפק במילוי שמשיג? לאו דווקא משום שהרצון לקבל שלו גדל, כי הרצון לקבל גדל באיטיות רבה. אלא כאשר הוא משיג מילוי, המילוי עצמו מרחיב לו מיד כלי כפול. מי שיש לו מאה רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה כפליים. וכך יוצא, שאם בעולם הזה האדם ממלא את עצמו בצורה אגואיסטית, הוא לעולם לא נהנה.

שרטוט 6

האדם משיג מילוי, המילוי עצמו מרחיב לו מיד כלי כפול.

עד שבאים לרצון לרוחניות, למילוי שלא נמצא במסגרת העולם הזה. אז נותנים לאדם תיקון. הוא רוכש מסך, היינו, כוונה על מנת להשפיע, ומקבל רק בתנאי שגורם בקבלה שלו תענוג למישהו. בכך מבדילים בין התענוג לבין הכלי, לבין הרצון. התענוג שניכנס ממלא את האדם ולא נעלם. ומה שלא נעלם נקרא "רוחניות". כי "רוחניות" נקרא מעל זמן, תנועה, מקום. מה שהאדם משיג ונשאר ברשותו.

שרטוט 7

האדם מקבל תיקון, רוכש מסך, התענוג שניכנס ממלא את האדם ולא נעלם.

בשפת הקבלה התנאי הזה נקרא לרכוש לבוש בכלי הנקרא "חסדים". שהאדם רוכש בתוך הכלי שלו תכונה נוספת הנקראת "חסד", השפעה. והאור חכמה ממלא אחר כך את הכלי ומתלבש ב"חסדים", בכוונה על מנת להשפיע. וכך האדם נעשה שלם. הלבוש שלו לא נעלם, אלא הוא כל הזמן עולה - נשאר מלא במילוי הקודם, ורוכש עוד רצונות, חסרונות ומילויים נוספים.

שרטוט 8

האדם רוכש תכונה נוספת הנקראת "חסד", האור חכמה ממלא את הכלי ב"חסדים" וכך האדם נעשה שלם.

האדם לא רוכש דרגות רוחניות על ידי שנעשה כל פעם ריק, אלא על ידי שהוא הולך ועולה. מה שאם כן בהתפתחותו במישור העולם הזה, הוא כל פעם מרגיש את עצמו מרוקן וחסר כל, ונאלץ לרדוף אחר מילויים חדשים. וזה ההבדל בין לקבל לעצמי ולהישאר ריק, לבין לקבל על מנת להשפיע, ולהשיג מילוי תמידי בגודל אינסופי, מפני שהתענוג לא נעלם, אלא רק כל פעם נאסף.

אות ל"ה

"וזה שפירשו עוד: ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים, מאי ורוח אלקים, אלא בודאי, בזמנא דשכינתא נחתת בגלותא, האי רוח, נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא, בגין שכינתא דאשתכחת בינייהו. פירוש הדברים, שבזמן גלות, בעת שישראל עדיין עוסקים בתורה ומצוות שלא לשמה, אמנם אם הם בבחינה זו, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, הרי השכינה ביניהם, אלא בבחינת גלות, מטעם שעדיין לא בא לשמה, וכנ"ל, בסוד השפחה דקדושה. וז"ש, בגין שכינתא דאשתכחת בינייהו, כלומר בהסתר, אבל סופם לזכות לגילוי שכינה. ואז הרוח דמלך המשיח מרחפת על העוסקים, ומעוררת אותם לבא לשמה, בסוד המאור שבה מחזירם למוטב, שמסייעת ומכינה להשראת השכינה שהיא גבירתה. אמנם, אם ח"ו אין העסק הזה דשלא לשמה ראוי להביאם לשמה, מטעמים הנ"ל, אז מצטערת השכינה ואומרת, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירין דאכלין חציר. פירוש, שלא נמצא בעוסקים בתורה, אותו רוח האדם העולה למעלה, אלא שמסתפקין ברוח הבהמה היורד למטה. ומפרשים שם הטעם, משום דכל חסדו כציץ השדה, ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין, כלומר, שכל עסקם בתורה ומצות הוא לתועלתם ולהנאתם עצמם, ואין העסק בתורה מסוגל להביאם לשמה ח"ו, וז"ש שם בההוא זמנא, ויזכור כי בשר המה, רוח הולך ולא ישוב לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. פירוש, שעליהם אין רוחא דמשיח מרחפת, אלא הולכת מהם ולא תשוב, כי השפחה הטמאה עושקת תורתם ויורשת את הגבירה כנ"ל, משום שאינם בדרך לבא מתוך שלא לשמה לבחינת לשמה, כנ"ל."

בעל הסולם חוזר ומזכיר את התנאי. מי שניגש להשתמש באמצעי הרוחני, חייב לדעת שיהיה עליו לתקן את עצמו בעל מנת להשפיע, כי הוא הולך להשיג את תכונת ההשפעה, תכונת האמונה. היינו, להתעלות מעל עצמו, מעל כל הרצונות של העולם הזה. לא מזלזל בהם או מתנתק מהם. אלא הם נעשים פחות הכרחיים בשבילו, לעומת ההכרחיות להגיע למטרה הרוחנית.

על האדם לחיות בעולם הזה ולתפקד בחיים הגשמיים כמו כל אזרחי המדינה. ללמוד בבית ספר, לשרת בצבא, לעבוד, להתחתן ולגדל ילדים. אלא לייצב את עסקי העולם הזה רק כהכרחיות, שהוא נמצא בעולם הזה רק כדי על פניו להשיג רוחניות, נצחיות, שלימות, דרגת האלוקות. אם ניגשים ללימוד תורה בגישה כזאת, הולכים בכיוון הנכון, ואז הדרגה הראשונה שניצבת בפני האדם, היא השגת תכונת האמונה, תכונת ההשפעה.

רק אם האדם משיג את המינימום הזה, שלא פונה לקבל תוצאות ושכר פרטי, נקרא שהוא מתעלה מעל העולם הזה בדרישותיו מעסק התורה. ואז מעבר לזה הוא ידרוש תיקון לטבע שלו, לכלים דקבלה, כדי לעבוד איתם בעל מנת להשפיע. כי הכלים של האדם, הם כולם כלים דקבלה. הבורא שתכונתו היא השפעה, היה חייב כדי לתת, מישהו שירצה לקבל. לכן ברא רצון לקבל שהוא כל חומר הבריאה מראשה ועד סופה. כל מה שיש בעולם הזה ובכלל, מלבד כוח המֵחַייה, כל החומר עצמו הרוחני והגשמי, מִדַרגות דומם, צומח, חי, מדבר, דרך כוחות, מחשבות, רצונות, ועד אטומים, מולקולות וחלקיקי החומר, הכל הוא רצון לקבל הנאה ותענוג.

שרטוט 9

הבורא שתכונתו היא השפעה, היה חייב לתת, לכן ברא רצון לקבל.

ועל פני הרצון הזה, האדם צריך לרכוש את תכונת ההשפעה. זאת אומרת, לא לחשוב על הרצון לקבל שלו, על מה שנמצא בקנקן שלו, אלא לקבל רק מה שבגֶדֶר נחיצות והכרחיות. וכל הכוונה שלו מעל הרצון לקבל, ב"חפץ חסד", שלא רוצה כלום לעצמו. זה נקרא שהאדם ניטרל את הרצון לקבל. ולאחר שמתנתק מהרצון לקבל בא האור, והאדם רוכש את תכונת האמונה. ובמצב הזה הוא לא דואג יותר לכלים שלו, לכלים דקבלה.

שרטוט 10

האדם רכוש את תכונת השפעה, מעל הרצון לקבל שלו, ב"חפץ חסד" (שלא רוצה כלום לעצמו), בא האור, והאדם רוכש את תכונת האמונה.

במאמרים "מתן תורה" "מאמר הערבות" ו"מאמר החרות" בעל הסולם מציין, שהאדם יכול להגיע למצב הזה, אם הוא נמצא בחברה שמספקת לו את ההרגשה שלא יחסר לו כלום. והאדם שמגיע לתיקון של אמונה, לחפץ חסד, שלא פונה יותר לכלים שלו, אלא רק מתוך הכרחיות, שזה "לא יגונה ולא ישובח". אז הוא מזמין על עצמו גם את האור שמתקן את הכלי עצמו, שממלא את הכלי עם אור חכמה בתוך אור החסדים. וכך בא התיקון. לפיכך כל הדרך של תיקון הכלים, תיקון הנשמות, מחולקת באופן ברור לשני שלבים:

שלב א' - השגת תכונת האמונה.

שלב ב' - תיקון הרצון לקבל.

שרטוט 11

הדרך לתיקון הכלים: שלב א' - השגת תכונת האמונה, שלב ב' - תיקון הרצון לקבל.

"וע"כ מסיק שם, דאלין אינון דעבדין לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמת הקבלה. פירוש הדברים: כי אעפ"י שאינם מצליחים ע"י העסק בתורה הנגלית משום שאין בה מאור, והוי יבשה, מסיבת קטנות דעתם (כנ"ל אות ט"ז ד"ה והנה), מ"מ הרי יכולים להצליח על ידי העסק בלימוד הקבלה, משום שהמאור שבה מלובש בלבושין דהקב"ה, דהיינו השמות הקדושים והספירות, אשר בנקל היו יכולים לבא באותה הבחינה של שלא לשמה המביאתם לשמה, שאז היתה רוח אלקים מרחפת עליהם, בסוד המאור שבה המחזירם למוטב, אמנם בשום אופן אינם חפצים בלימוד הקבלה, וז"ש וי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא, והאי רוח דאסתלק, איהו רוח דמשיח, כמא דאתמר דאיהו רוח הקדש, ואיהו רוח חכמה ובינה וכו'."

על האדם לתקן את הכלים שלו, מפני שהכלים שלנו הם רצון לקבל שמעורב בו רצון להשפיע. וכך יכולים לתקן את הרצון לקבל שיהיה בכוונה על מנת להשפיע. לאחר שבירת הכלים, כל הנשמות כלולות מבינה ומלכות יחד. ואם אנחנו מושכים על עצמנו אור המחזיר למוטב, אור מקיף, האור הזה מתקן את הכלים. ודרך הכלים האלה באים אורות דחכמה, שעוברים דרך הנשמות האלה לנשמות אחרות. כי כל הנשמות כלולות יחד בגוף אחד הנקרא "אדם הראשון".

שרטוט 12

לאחר שבירת הכלים, כל הנשמות כלולות מבינה ומלכות יחד, והתיקון הוא על ידי אור מקיף.

הבורא ברא רצון לקבל אחד, ורק לאחר מכן חילק אותו לחלקים רבים, שכל חלק וחלק נקרא "נשמה פרטית". במצבנו הנוכחי נראה לנו שכל אחד הוא בנפרד מהאחרים. אבל הנשמות הן כמו גוף חי, שכל תא בו כלול מכל יתר התאים. וכל איבר או חלק של הגוף לא עובד בשביל עצמו, אלא חי כדי לשרת את כל הגוף. בגוף בריא אין חלק שחי בזכות עצמו, אלא רק לפי חוקיות אחת, להיות פעיל ושותף נכון עם כולם, כדי להחיות את הגוף כולו.

שרטוט 13

"נשמה פרטית"-כמו גוף חי, שכל תא בו כלול מכל יתר התאים.

בעולמנו לא מרגישים שנמצאים בגוף אחד הנקרא "אדם". אבל אין זה משפיע על המצב האמיתי, שכל חלק קשור עם כולם, מקבל מכולם ונותן לכולם, כמו תא בגוף חי. וכל אדם שמתקן את עצמו, ולכן נקרא "ישראל", כי יש לו רצון לתיקון, לבורא, דרכו מתקבל אור עליון שמשפיע לכל הגוף. כי כל נשמה ונשמה נכללת מכל הנשמות וחלק ממנה נמצא בכל נשמה ונשמה. ואם האדם מתקן את עצמו, הוא משפיע לנשמות אחרות, שגם בהן יהיה חלק מתוקן, משתוקק לתיקון.

שרטוט 14

"אדם" קשור עם כולם, מקבל מכולם ונותן לכולם.

וככל שמצטרפות נשמות ומשפיעות זו לזו, מתרבים האנשים שמרגישים "מהו הטעם בחיי?" ומחפשים מילוי אמיתי, רוחני. ולא מסתפקים בתשובה שכך "ה' ציווה", אלא משתוקקים למצב הנכון, לתיקון שיביא להם מילוי. ואם "ישראל", היינו, אלה שיש בהם הכנה להתעלות, כי עברו כבר התפתחות ברצונות לכסף, כבוד, מושכלות, והגיעו לרצון לרוחניות, לא מוצאים את שיטת התיקון, הם גורמים בכך צרות צרורות לנשמות אחרות. כי רק דרכם יכולים לבוא אורות דחכמה ולהשפיע לנשמות אחרות.

שרטוט 15

דרך נשמות "ישראל" יכולים לבוא אורות דחכמה ולהשפיע לנשמות אחרות.

ואם ישראל לא משפיעים אורות לאחרים, כי הם לא חפצים בלימוד חוכמת הקבלה, בשיטה שמביאה תיקון קל ומהיר ביחס ליתר חלקי התורה, ולא חשוב מאיזו סיבה - פחד, רשלנות, חינוך, איסורים למיניהם - הם גורמים, עניות, ביזה, חרב, הרג ואובדן בכל העולם, אומר בעל הסולם. ולכן כתוב: "אין פורענות באה לעולם אלא מפני בני ישראל". כי אם אלה שמסוגלים לתקן את עצמם, ולהביא דרך נשמתם תיקון ומילוי ליתר נשמות, לא מבצעים את תפקידם, אז כל יתר הנשמות סובלות. כי בעולם שלנו מתרחשת ובאה התוצאה מחוסר התיקון שלהם, שלא בוצע בזמן.

שרטוט 16

דרך נשמות "ישראל" ניתן להביא תיקון ומילוי ליתר הנשמות.

אות ל"ו

"המתבאר מדברי תיקוני הזוהר הוא שישנה שבועה, שלא יתעורר אור החסד והאהבה בעולם, עד שמעשיהם של ישראל בתורה ומצוות, יהיו על הכונה שלא לקבל פרס, אלא רק להשפיע נחת רוח ליוצר ב"ה, שז"ס השבועה: השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו'. באופן, שכל אריכות הגלות והיסורים שאנו סובלים, תלויים ומחכים לנו, עד שנזכה לעסק התורה ומצוות לשמה, ואם רק נזכה לזה, תיכף יתעורר אור האהבה והחסד הזה, שסגולתו להמשיך סוד הכתוב ונחה עליו רוח חו"ב וכו', ואז נזכה לגאולה השלימה."

הרצון לקבל בונה באדם ציור של "פרצוף", אוסף רצונות שמחוברים ביניהם בהקשרים שונים כמו הגוף. וכל פרצוף מתחלק לשני חלקים עיקריים. עד החזה (במובן הרוחני) נקרא "כלים דהשפעה" ומחזה ולמטה נקרא "כלים דקבלה". בכלים דהשפעה ישנם רמ"ח כלים, ובכלים דקבלה ישנם שס"ה כלים. וכך ישנם בנשמה תרי"ג כלים, תרי"ג רצונות.

שרטוט 17

"פרצוף"- אוסף רצונות שמחוברים ביניהם בהקשרים שונים כמו הגוף.

הרצונות הללו הם כולם רצונות להנות. שתחילה צריך לתקנם, לא לרצות להנות בעצמם. אחרת בכל פעם יעלם בהם המילוי, ולא ניתן יהיה להרגיש בהם חיים נצחיים, רוחניים. ולאחר שרוכשים את תכונת האמונה, חפץ חסד, ללא דאגה לעצמו, מתרוממים מעל הרצונות הללו ומתקנים כלים דהשפעה. ועל ידי הכלים דהשפעה אפשר לתקן את הכלים דקבלה.

תיקון של כל רצון ורצון נקרא "עשיית מצווה". ותיקונו אפשרי רק על ידי "אור התורה". לפיכך נחוץ לזכור ש"עסק בתורה ומצוות" נקרא, שהאדם מתייחס לכל הרצונות שלו, לכל המבנה שלו מי הוא ומה הוא, מתוך רצון להגיע לתיקון. כל הרצונות שמתגלים בו, על האדם לתקן. תיקון כל רצון ורצון שלו זה נקרא ש"עשה מצווה". על ידי שמושך בזמן הלימוד כוח עליון מספיק, שמתקן אותו רצון ורצונות נוספים.

שרטוט 18

תיקון של רצון נקרא "עשיית מצווה", ותיקונו אפשרי רק על ידי "אור התורה".

במצבנו הנוכחי לא יודעים איך הרצונות מיתקנים. אי אפשר להבדיל את הרצונות לרמ"ח איברים ושס"ה גידין. לדמות כל רצון ורצון לאיבר מסויים בנשמה (בפרצוף). זה עדיין נסתר מאיתנו. אלא לאט לאט האדם רואה את עצמו כאוסף של רצונות שמחוברים בצורה מסוימת. ומאוחר יותר רואה איך כל האחדים עם אוסף של תרי"ג רצונות, מתחברים כולם יחד לשש מאות אלף נשמות, לגוף אחד שנקרא "אדם".

האמצעי לתקן הוא רק אחד - האור העליון. האור העליון שברא את הכלי, את הרצון, הוא שיכול לתקן את הכלי, לפי רצון הכלי, לפי בקשת האדם. ובלי בקשה של האדם, לא יתרחש תיקון של האור. כי האדם צריך לבנות את עצמו בלהידמות לבורא. זה מה שדורשים ממנו. ואז בא אור מלמעלה הנקרא "תורה" ומבצע באדם תיקון הנקרא "מצווה".

ההגדרות הנכונות הן על פי הרוחניות (וכדאי להתרגל למושגים הללו כדי לא להתבלבל). והפעולות הנקראות "מצוות", שמבצעים אנשים דתיים, הם מנהגים שעושים בעולם הזה. כי לפי ענף ושורש יש שייכות בין עשיית הפעולות הללו בגשמיות ובין השורש שלהן ברוחניות. אבל מצוות במובן הרוחני, תיקון על הרצונות, עושים רק על ידי המשכת המאור המחזיר למוטב, שהוא כל מהות התורה.

על תרי"ג הרצונות הנקראים "נשמה", ממשיכים תרי"ג אורות שמתקנים את הרצונות. האורות האלה הם נקראים "תורה". ולפיכך יוצא, שכדי לתקן את הנשמה, צריך תורה.

שרטוט 19

כדי לתקן את הנשמה, צריך תורה.

"גם נתבאר, שאי אפשר שכל כלל ישראל יבואו לטהרה הגדולה הזו, זולת על ידי לימוד הקבלה, שהיא הדרך הקלה ביותר, המספיקה גם לקטני הדעת, משא"כ בדרך העסק בתורת הנגלה בלבד, אי אפשר לזכות על ידה, זולת ליחידי סגולה, ועל ידי יגיעה רבה, אבל לא למרבית העם, מטעם המבואר לעיל (אות כ"ב ד"ה אכן). ובזה נתבארה היטב האפסיות שבקושיא הרביעית והחמישית שבתחילת ההקדמה."

כל התורה ניתנה כדי לתקן את האדם, להביא אותו מדרגתו הגשמית, האגואיסטית, לדרגה הרוחנית, האלטרואיסטית, לדרגת ההשפעה. וכל ההבדל במה שלומדים, בכלים שמדברים דרך פשט, רמז, דרוש, סוד, שמדברים על אותו נושא רק ביותר או פחות הבלטה כלפי הלומד.

בתקופות קודמות בהיסטוריה, ירדו לעולם הזה נשמות זכות ולא עבות ואגואיסטיות, שאפשר היה לתקנן בקלות יחסית, בלי צורך בהקדם של סבל ובירור. ולכן גם התורה היתה מלובשת בלבושי העולם הזה. אנשים למדו גמרא וקראו תורה ומִשְנַיות, ומתוך העיסוק הזה קיבלו מאור המחזיר למוטב במידה מספקת כדי להחזיק ברעיון הרוחני. היה להם ברור מאליו, שעליהם לתקן את עצמם ולהתעלות מעל העולם הזה. הם לא התבלבלו ורצו אחר מטרות אחרות.

אלא דורנו התפתח לדור שכולו מחשבות אגואיסטיות. האנשים מבולבלים ואינם מסוגלים ולוּ רגע קט, להחזיק את עצמם אפילו לא במחשבה קודמת. אלא המחשבות רצות בהם "רצוא ושוב", בלי יכולת להחזיק ברעיון הרוחני שצריך ואפשר להתעלות. ויש צורך באמצעי חזק שיקשור אותם עם הכוח הרוחני. לכן בעל הסולם אומר שבזמננו, שכולנו אגואיסטים קטני דעת, אי אפשרי בלי חוכמת הקבלה לגלות את המאור המחזיר למוטב, שישנו בצורה אחרת של התורה.

השוני איננו בתורה עצמה. אלא בחלק שלוקחים ממנה, המבאר יותר את הקשר בינינו לבין הרוחניות. כי חוכמת הקבלה עוסקת בתיקונים שהנשמה עוברת. וכאשר לומדים אותם אי אפשר לברוח לנושא אחר כמו שור, חמור, נזיקין, או רעיונות של העולם הזה. למרות שהמקובלים הביעו רוחניות בלבושים גשמיים. אבל בחוכמת הקבלה אין אותו לבוש גשמי. וכך יכולים גם קטני הדעת וגדולי האגו של דורנו להחזיק ברעיון הרוחני.

אמנם בקושי, כי צריך עוד קבוצה והרגל של יגיעה רבה, כדי שהאדם יתחיל לשמוע, שאחרי מה שהוא לומד בספרים מדובר על תיקונו, ולא על עולם רוחני שמנותק ממנו וקיים מחוץ לו. אלא יבין שכל המצבים האלה מתרחשים בתוכו. שהתורה לא מדברת בכלל על מה שקורה מחוץ לו. כי מחוץ לאדם יש רק בורא, אור עליון שנמצא במנוחה מוחלטת. והכל נמצא בתוך האדם. התורה מספרת לו רק על מה שמתרחש בתוכו.

עד שהאדם מתחיל להבין זאת, ולהתייחס למה שהוא קורא כמו לספר רפואה, שמסביר לאדם באיזה מצב הוא נמצא. מה עליו להבחין במצבו הבריאותי, מתי הוא חולה ומתי הוא בריא, ואיזה תרופה עליו לקחת כדי להבריא. התורה היא מרפא כדברי הכתוב: "לכל בשרה מַרְפֵּא". אבל אפילו שמתגלה לאדם המערכת העליונה כולה, מערכת הנשמה המתוקנת, עדיין קשה לו להזדהות עימה, כי האגו שלו מנתק אותו מלהבין אותה נכון ולשייך אותה לעצמו. ועובר זמן רב עד שהאדם מבין שמדובר בו עצמו.

אות ל"ז

"והקושיא השלישית, שהיא הפחד שלא יחמיץ, הנה אין כאן פחד ולא כלום, כי ענין הנטיה מדרך ה' ח"ו שקרתה פעם, היתה מב' סיבות: או שעברו על דברי חז"ל בדברים האסורים לגלות, או משום שתפסו דברי הקבלה במשמעותם החיצונית, דהיינו בהוראות גשמיות, ועברו על לא תעשה לך פסל וכל תמונה. וע"כ באמת היתה חומה בצורה מסביב החכמה הזו עד היום, אשר רבים ניסו והתחילו בלימוד ולא יכלו להמשיך בו מחסרון הבנה, ומחמת הכינויים הגשמיים, אשר ע"כ טרחתי בביאור פנים מאירות ופנים מסבירות לפרש את הספר הגדול עץ החיים מהאר"י ז"ל ולהפשיט הצורות הגשמיות ולהעמידן בחוקי הרוחניים, למעלה ממקום ומזמן, באופן שיוכל כל מתחיל להבין הדברים בטעמם ונימוקם, בשכל בהיר ובפשטות גדולה, לא פחות כמו שמבינים גמרא ע"י פירוש רש"י ז"ל."

הקושיה השלישית ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות א') הינה "הפחד שלא יחמיץ", שיתבלבל עד כדי כך, שלא ימצא את ידיו ורגליו "מחמת העסק הזה. כי כבר קרו מקרים שנטו מדרך התורה בסבת העסק בקבלה." כלומר, התבלבלו עד כדי כך שעזבו את הכל. "וא"כ הצרה הזאת למה לי." בשביל מה לו ללכת בצורה תלושה כזאת מהחיים בלי לדעת מה יקרה מחר? כדי שחברה וחברים שמקיימים ועושים, אולי יובילו אותו לתיקון.

ובעל הסולם עונה על הקושיה ואומר, שבעבר קרו מקרים כאלה, מפני שאנשים למדו מספרי קבלה, שנכתבו בצורה מבולבלת וקשה ללימוד. אבל למרות שמשך ההיסטוריה נכתבו ספרי קבלה רבים, רק באחדים מהם אוחזים כלימוד בדורנו, בספר הזוהר, כתבי האר"י וכתבי בעל הסולם. ולא מן הסתם. כי היתר הם אמנם ספרים נכונים, אבל בזמן העיסוק בהם קשה לאדם להחזיק את המטרה מול עיניו.

וחלק מספרי הקבלה לא רק שנכתבו בשפה מבולבלת, אלא גם כללו ציורים של קמעות וסגולות, שהביאו את האדם לגַשֵם את הרוחניות ולטעות ביחס אליה. כי כל עניין הרוחניות, הוא כוחות. כוח הבורא שפועל על האדם. כוח אחד שפועל על "האני" שכלול מתרי"ג רצונות, אבל מתחלק באדם לכוחות שונים לפי הרצונות. וכל רצון גם הוא כוח.

ואם האדם לא מתאר נכון את המצב "אני", ה"כוחות שלי" וה"כוח העליון", אלא בצורות גשמיות שמתוארות בספרי המקובלים. ככוחות שמתלבשים בעולם הזה, בעצים, אבנים, אדמה, שמים, עננים וכוכבים. אז האדם מתחיל לגשם את הרוחניות. לראות אותה מתלבשת כביכול בגשמיות, כאילו בכל העולם הזה נמצאים כוחות רוחניים. הוא מסתכל על חפצים ועל אנשים, על מה שהם עושים, על מה שהם חושבים, כאילו נמצאת שם רוחניות שמפעילה אותם.

ואם האדם מתחיל לחשוב על רוחניות דרך לבושים גשמיים, הוא מתחיל לגשם אותה, ולשייך כוחות רוחניים לחפצים, לחלקים של גוף האדם, למצבים ומקרים שמתרחשים לפניו. ואז הוא מתבלבל לחלוטין. כי הוא צריך להסתדר כביכול עם העולם הזה. עם כוחות במחשבה או ברצון, שאנשים אחרים משפיעים לו או מפעילים עליו, והוא עליהם. ורואה שיש לו רוחניות במישור העולם הזה, עליו להגיע להשפעה בתוך העולם הזה. וכך האדם הולך ומתבלבל עד שיוצא מלימוד הקבלה. ולעיתים ממשיך ומפתח תיאוריות על רוחניות, שמוציאות אותו גם מהעיסוק בחוכמת הקבלה.

בזמננו נפתר לחלוטין הקושי הזה של ספרי קבלה שכתובים בצורה מבלבלת לאדם מתחיל, כי בעל הסולם הסיר מספריו את החשש מהגשמה ובלבול. ומי שלומד את ספרי בעל הסולם בהדרכה נכונה, מתקדם בלי להתבלבל. ולמה נפתר הקושי הזה רק עכשיו? הסיבה היא, שבדורות הקודמים לא הגיע עדיין הזמן להתכללות כלים דהשפעה בכלים דקבלה. והנחיצות להגיע לתיקונים היתה רק של יחידי סגולה. ולהם הספיקו ספרים מבולבלים וקשים כדי להגיע לתיקונים ולמילויים הנכונים.

מה שאין כן לכל האנשים האחרים עדיין לא הגיע הזמן, התקופה, לעשות תיקון כללי של הנשמות. אבל מאותו רגע שהחלה השיבה מהגלות לאדמת ארץ ישראל. חלה עלינו החובה לעסוק בתיקונים של הנשמות ולהגיע לרמה הנקראת "ארץ ישראל", לדרגת בינה, לאמונה, להשפעה.

לכן באה והתגלגלה לעולמנו נשמתם של רשב"י והאר"י בלבוש של מקובל הנקרא "בעל הסולם". ובעל הסולם הביא אותה תורה של ה"זוהר" ותורת האר"י, רק בצורה פשוטה ומובנת, שמוכנה לכל הנשמות, שצריכות לעשות את התיקון הכללי על עצמן ועל כל העולם. כדי שלא יבואו יותר לעולמנו "עניות, ביזה, חרב, הרג ואובדן בעולם", אלא נגיע לשלימות, לחסד ולאהבה.

ולכן הקושיה השלישית איננה בתוקף. אלא בעל הסולם מעורר את הקושיות האלה מן העבר, כדי לבוא ולבאר אותן. כי הקושיה והתירוץ הם עמוקים מאוד ומושרשים בטבע הבריאה. והאדם שעובר בעלייה הרוחנית, רואה מאיזה שורש רוחני נובעים הקושיות הללו והקלקולים. למה הם היו צריכים לקרות קודם ומה המקור שלהם.

אם קורה קלקול, הוא תמיד מכוון מלמעלה. כי כל קלקול יש לו מקום בבריאה ויש לו מטרה מסוימת, כדי אחר כך לבוא לשלמותו על ידי חיבור בין זה לזה. ואז נבין ביתר עמקות את שורש הקלקולים האלה, מהיכן הם באים ולמה עלינו לעבור אותם. כולנו עברנו אותם בגלגולים הקודמים ונכללים מהם היום. ובתיקון הכולל הנוכחי שלנו אנחנו מתקנים אותם בלבולים וקלקולים שעברו עלינו.

אות ל"ח

"ונמשיך להרחיב את החיוב של העסק בתורה ומצוות לשמה שהתחלתי לדבר בו. הנה יש להבין את השם הזה של "תורה לשמה", למה מוגדרת העבודה השלימה הרצויה בשם הזה "לשמה", והעבודה שאינה רצויה בשם של "לא לשמה", כי לפי המובן הפשוט, שהעוסק בתורה ומצוות מחוייב לכוון לבו לעשות נ"ר ליוצרו, ולא לשם טובת עצמו, היה צריך לכנות זה ולהגדירו, בשם "תורה לשמו" ו"תורה שלא לשמו", שפירושו לשם שמים, ולמה מגדירים זה בשם "לשמה" ו"שלא לשמה", שפירושו לשם התורה. אלא ודאי, שיש כאן הבנה יתירה מהאמור, שהרי הלשון מוכיחה, שתורה לשמו, שפירושו לעשות נחת רוח ליוצרו, אינו מספיק עדיין, אלא שצריך עוד שיהיה העסק לשמה, שפירושו לשם התורה, וזה צריך ביאור."

בעל הסולם מביא קושייה בלי לתרץ אותה. שלא מספיק להגיע לעשות נחת רוח לבורא. זו איננה עדיין המטרה השלימה. אלא צריכה להיות תוספת גדולה של השגת המטרה, הנקראת "לשמה", לשם התורה. זאת אומרת, טוב לעשות נחת רוח למי שעושה נחת רוח, אבל ישנה עוד השגה, דרגה, מצב, למעלה ממנו, שאליו צריך להגיע, והוא נקרא "תורה לשמה", לשם התורה.

זאת אומרת, דרגה אחת היא "לשם הבורא", ודרגה למעלה ממנה היא "תורה לשמה", "לשם התורה" ולא לשם הבורא. עשיית נחת רוח בין האדם לבורא, היא אמנם על מנת להשפיע אחד לשני, ולא על מנת לקבל. שהאדם נמצא בדרגה רוחנית, ללא חשבון עם עצמו, מנותק מהאג, מעל האגו שבו הוא נמצא. אבל למרות זאת, צורת השפעה כזאת שהאדם מגיע לדרגת הבורא ושניהם נמצאים בהשפעה הדדית, איננה מספיקה.

בהמשך יתברר למה בעל הסולם מחלק את ההקדמה לשלבים כאלה. למה הוא הולך מנושא אחד לנושא שני ומחבר אותם בצורה מיוחדת כזאת. ככל שהולכים ומבינים מבפנים את מהות התיקון שעובר על הנשמות, מבינים למה בעל הסולם מגלגל כך את הנושאים הללו ופותר את השאלות בצורה כזאת.

חזרה לראש הדף
Site location tree