שיחה (4.7.05) על אות ל"ח - אות מ"ו
על האדם לעבור הכנה, כדי לפתור את השאלה "מהו הטעם בחיי?" ולקבל תשובה. התשובה היא השגת המציאות, השגת הכוח העליון שהוליד אותנו, ומביא את האדם למטרה שנקובה מראש ברצונו להטיב לנבראיו. "רצונו להטיב לנבראיו" נקרא להביא את האדם לדרגת הבורא, לדרגת הכוח העליון. כי רק המצב הזה, הוא הטוב המוחלט.
מתוך שרצונו להטיב לנבראיו, כי טבע הטוב להטיב, הוא מביא את האדם לטוב המוחלט. כדי להביא אותנו למצב הסופי הזה, על כל אחד לעבור מצבים רבים. לתקן את עצמו ולהשתתף בתיקונו, שחלק מהתיקון נעשה עליו מלמעלה, וחלק נעשה עליו במו ידיו. והתיקונים האלה נעשים על ידי ספרים שכתבו לנו המקובלים, אותם אנשים שעברו כבר את התיקון ומקלים אותו עלינו, בכך שמשאירים לנו ספרים.
אם משתמשים ומשתתפים בהם נכון, אז מזמינים מלמעלה כוח מיוחד, כוח עליון, שפועל על האדם ומתקן אותו. בלי לעבור את הדרך הקשה והאיטית שעשו המקובלים בימי קדם. אלא הם הכינו לנו תיקונים, שנוכל למרות מצבנו הקשה והמבולבל, לעשות את הדרך במהירות, ולעבור את התיקון ולהגיע לקבלת התגמול.
אם משתמשים ומשתתפים בספרים נכון, אז מזמינים מלמעלה כוח מיוחד, כוח עליון, שפועל על האדם ומתקן אותו. בלי לעבור את הדרך הקשה והאיטית שעשו המקובלים בימי קדם. אלא להשתמש בתיקונים שהם הכינו לנו, כדי לעשות את הדרך במהירות. ולמרות מצבנו הקשה והמבולבל לעבור את התיקון ולהגיע לקבלת התגמול.
ובאות ל"ח בעל הסולם מסביר, למה יש חיוב לעסוק בדרך של תורה ומצוות שלא לשמה, "כי מתוך שלא לשמה בא לשמה". מה הם "תורה ומצוות"? תרי"ג רצונות הוא מבנה הנשמה שלנו. לכל רצון אור מיוחד שמתקן אותו. תרי"ג אורות נקראים "תורה". לפי מטרתם שהיא "המאור שבה מחזירו למוטב".
האור מתקן כל רצון ורצון שבנשמת האדם. משימוש ברצון בכוונה על מנת לקבל, כדי לעשות רווח לאדם עצמו ועד לשימוש ברצון כדי לגרום נחת רוח לבורא. ואם מגיעים למצב שגורמים ברצונות לקבל, השפעה לכוח העליון, אז נמצאים עימו בהשתוות הצורה. כי משפיעים כמוהו, כמו שהוא משפיע לנו. ואם האדם והאור משתווים, ההשתוות ביניהם מביאה את האדם, לאותו מעמד שלם ונצחי שנמצא בו הכוח העליון.
לכן השימוש בכל הרצונות חייב להיות "לשמה", הנקרא "ללא שום רווח ישיר לאדם עצמו", כי אחרת נעשה למקבל. ו"מקבל" לעולם לא יכול לקבל, כי החומר של הרצון לקבל נמצא בהפכיות הצורה מהמילוי. אלא עלינו להגיע בחומר שלנו לשימוש "לשמה" ולהשפיע. כי רק בצורה כזאת האור, השפע העליון, עובר דרכנו ונשאר בנו בזרימה נצחית ושלימה.
אות ל"ח
"ונמשיך להרחיב את החיוב של העסק בתורה ומצוות לשמה שהתחלתי לדבר בו. הנה יש להבין את השם הזה של "תורה לשמה", למה מוגדרת העבודה השלימה הרצויה בשם הזה "לשמה", והעבודה שאינה רצויה בשם של "לא לשמה", כי לפי המובן הפשוט, שהעוסק בתורה ומצוות מחוייב לכוון לבו לעשות נ"ר ליוצרו, ולא לשם טובת עצמו, היה צריך לכנות זה ולהגדירו, בשם "תורה לשמו" ו"תורה שלא לשמו", שפירושו לשם שמים, ולמה מגדירים זה בשם "לשמה" ו"שלא לשמה", שפירושו לשם התורה. אלא ודאי, שיש כאן הבנה יתירה מהאמור, שהרי הלשון מוכיחה, שתורה לשמו, שפירושו לעשות נחת רוח ליוצרו, אינו מספיק עדיין, אלא שצריך עוד שיהיה העסק לשמה, שפירושו לשם התורה, וזה צריך ביאור."
מהי העבודה, עבודת האדם, העסק בתורה ומצוות? הבורא ברא רצון לקבל בלבד. הרצון לקבל יכול או לא יכול לקבל את האור שנמצא לפניו. וכך העבודה של הרצון לקבל, היא איך להתייחס למילוי. מה האדם עושה עם כוח הרצון שלו, איך הוא מפעיל אותו, זה נקרא "עבודת האדם".
בעבודה אגואיסטית, האדם לפי טבעו, מושך תענוג לעצמו. אבל התענוג שנכנס לתוך הרצון, מכבה את הרצון. ואז לא מורגש הרצון ולא התענוג, אלא שניהם נעלמים. והאדם נשאר ריק. ההרגשה האיומה של הריקנות, גוררת את האדם לתור אחר רצונות ריקים כדי למלא אותם. כמו שעושים בעולמנו מערכות הפרסום והחברה סביבנו. הם מציבים לאדם מטרות שלא חשב עליהם, ומבטיחים לו להשיג אותם ולהנות.
שרטוט 1
האדם לפי טבעו, מושך תענוג לעצמו. אבל התענוג שנכנס לתוך הרצון, מכבה את הרצון.
החברה מביאה לאדם רצון ואחר כך נותנת לו הזדמנות להשיג את הרצון, כלומר, לממש אותו ולעבוד אותו. וכל פעם שהאדם משתדל למלא את הרצון, הוא שוב נשאר ריק. לכן העבודה שלנו, הרצויה מצד הבורא, היא עבודה על מנת להשפיע. כי הבורא רוצה להביא את האדם לתענוג, לתענוג נצחי, לחיים נצחיים. והתענוג שמורגש בתוך הכלי, מורגש בו כחיים.
אם האדם מקבל תענוג, אבל רק כדי שהבורא ייהנה, אז התענוג עובר דרך האדם והוא נהנה כפליים, מהתענוג עצמו ולמי הוא משפיע, מגדלות הבורא. מפני שהוא בעיניו הכוח הגדול ביותר, הכולל את כל המציאות, בונה אותה, מחזיק, מנהיג ומשגיח על כל המציאות, אז חוץ מהתענוג הוא נהנה מגדלותו. שיש לו עסק עם הבורא, שהבורא משפיע לו, והוא משפיע לבורא, והם כשני שותפים. ואז גדלותו של הבורא מקנה לאדם תוספת נאה מאוד של תענוג.
שרטוט 2
האדם מקבל תענוג, כדי שהבורא ייהנה, אז התענוג עובר דרך האדם והוא נהנה כפליים, מהתענוג עצמו ולמי הוא משפיע, מגדלות הבורא.
ובתוספת הזאת מבדילים מידות שונות, מתענוג שבא אל האדם כאור קטן מאוד, הנקרא "אור הנפש". ועד לתענוג שמקבל מההרגשה למי הוא מהנה, שאז נאספים בו אורות רבים הנקראים "אורות נרנח"י" (נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה), מתוך שנמצא בהשפעה יחד עם הבורא. אלא האדם שמקבל כדי לתת, מרוויח בהזדמנות זו רווח נוסף, אותה דרגה כמו הבורא. כי אם הבורא נותן ומקבל ממנו, והוא עצמו נותן ומקבל מהבורא, הם כשותפים שווים. ואז כל מה שיש לבורא נמצא גם באדם.
שרטוט 3
אם הבורא נותן ומקבל ממנו, והוא עצמו נותן ומקבל מהבורא, הם כשותפים שווים.
כל המחשבות של הבורא, אפילו לפני בריאתנו, מתחילות להיות מורגשות בו. ומתחילה באדם ההבנה מהיכן הוא, מה הוא, מה היה לפניו ומה סיבת בריאתו. ואותה השאלה "מהו הטעם בחיי?" נעשית מובנת לו מתחילתה. ובכך האדם מתרומם מעל "האני", מלהיות נברא, לדרגה להיות כבורא. הוא כביכול מגיע למצב שהיה לפני שנברא. אבל משיגים כל זאת רק בתנאי, שמגיעים למצב של "לשמה".
שרטוט 4
האדם מתרומם מעל "האני", מלהיות נברא, לדרגה להיות כבורא, בתנאי שמגיעים למצב של "לשמה".
מהו אותו "לשמה", איזה תוכן ועמקות יש בו, מסביר בעל הסולם ואומר (אות ל"ט), ש"לשמה" איננו רק להשפיע נחת רוח לבורא, כמו שהבורא משפיע לנו. אלא תוספת הנקראת "לשם התורה", "לשמה", ולא "לשמו", לשם הבורא. ומסביר מה ההבדל ביניהם ולמה צריכה להיות הוספה כזאת.
שרטוט 5
"לשמה" איננו רק להשפיע נחת רוח לבורא, כמו שהבורא משפיע לנו. אלא תוספת הנקראת "לשם התורה", לשם הבורא.
אות ל"ט
"והענין הוא, כי נודע, ששם התורה הוא "תורת חיים", כאמור כי "חיים" הם למוצאיהם וגו' (משלי ד' כ"ב). וכה"א, כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם וגו' (דברים ל"ב מ"ז), וכיון שכן, הרי פירושה של תורה לשמה, אשר העסק בתורה ומצוות מביא לו חיים ואריכות ימים, כי אז, התורה היא כשמה. ומי שאינו מכוון את לבו ודעתו לנאמר, נמצא שהעסק בתורה ומצוות, מביא לו את ההיפך מהחיים ואריכות הימים חו"ש, דהיינו לגמרי ש"לא לשמה", שהרי שמה הוא "תורת חיים", והבן. ודברים אלו, באים מפורשים בדברי חז"ל (תענית ז' ע"א), כל העוסק בתורה שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המות. וכל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים.
אמנם דבריהם אלו צריכים ביאור, להבין, איך, ובמה, נעשית לו התורה הקדושה לסם המות. המעט הוא, שמתיגע לריק ולבטלה, ואין לו שום תועלת מטרחתו ויגיעתו, ח"ו, אלא עוד, שהתורה והעבודה עצמה, נהפכת לו לסם המות, שדבר זה מתמיה מאד."
מהו "עסק התורה"? מפני שכולם בעולם הזה נמצאים "למטה ממחסום", היינו, בתכונות אגואיסטיות, "ברצונות אך לעצמם", שרוצים הכל לעצמם. אין בהם כוח להעלות את עצמם לרוחניות, "שהוא למעלה ממחסום", הנקרא "עולם ההוא", "עולם עליון", "עולם הבא".
אלא מלמעלה צריך לבוא אור הנקרא "אור התורה", "אור מקיף", "אור המחזיר למוטב", שימשוך את האדם מהעולם הזה לעולם הרוחני. ויעזור לו לעבור את המחסום, הגבול שבין שני העולמות, בין שתי צורות המציאות. והאדם בנוסף לכוח האגואיסטי שלו, ירכוש את הכוח השני, את כוח המשפיע שמגיע על ידי התורה, ויוכל לחיות במרחב הרוחני. זאת אומרת, להיות ברצונות שמכוונים בעל מנת להשפיע, ולהרגיש את העולם העליון, את המציאות העליונה.
רק אם עוסקים בתורה, היינו, מושכים את המאור המחזיר למוטב, מעוררים את השפעתו עלינו, אז אפשר להגיע לעולם הרוחני. אבל אומר בעל הסולם, שלמשוך מאור בשעת עיסוק בתורה, יכול להיות עניין מסוכן. כי התורה זה כוח גדול, שאפשר לסובב אותו לרעה או לטובה. ואם האדם לא נזהר בו, הוא יכול להביא על עצמו מוות רוחני.
שרטוט 6
אם עוסקים בתורה, מושכים את המאור המחזיר למוטב, מעוררים את השפעתו עלינו, אז אפשר להגיע לעולם הרוחני.
מה שאם כן בשימוש זהיר ונכון, הוא מגיע ל"חיים". היינו, לנצחיות, לשלימות, להשפעה, לתכונות הבורא, להתייחד עימו, להתעלות מעל המציאות הנוכחית, שנפתחים לו עולמות ורקיעים. אבל בעיסוק לא נכון בתורה, האדם מגיע ל"מוות", לצורה הפוכה מהבורא, מנצחיות ושלימות. לכן הכרח הוא לשים לבנו ודעתנו במה עוסקים, ולאיזו תורה ניגשים.
שרטוט 7
האדם בעיסוק זהיר ונכון בתורה, מגיע ל"חיים", אבל בעיסוק לא נכון בתורה, האדם מגיע ל"מוות".
אות מ'
"ונבין מתחילה את דברי חז"ל (מגילה ו' ע"ב), שאמרו, יגעתי ומצאתי, תאמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן. שיש להקשות על הלשון יגעתי ומצאתי, שנראים כתרתי דסתרי אהדדי, שהרי "יגיעה" היא ענין עבודה וטורח, שנותנים במחיר כל קנין רצוי, שבעד קנין חשוב נותנים יגיעה מרובה, ובעד קנין פחות נותנים יגיעה מועטת. והיפוכה היא "מציאה", אשר דרכה לבא אל האדם בהסח הדעת לגמרי, בלי שום הכנה של טורח ויגיעה ומחיר. וא"כ איך תאמר יגעתי ומצאתי, ואם יגיעה יש כאן היה צריך לומר יגעתי וקניתי או יגעתי וזכיתי, וכדומה, ולא "יגעתי ומצאתי"."
בהסבר איך על ידי עסק בתורה להשיג מה שנחוץ מלימוד תורה, אומר בעל הסולם, שהאדם עובד ועוסק בתורה גם "לשמה" וגם "לא לשמה", מגיע למצבים טובים ומגיע למצבים רעים, אבל הוא לא יודע היכן הוא נמצא, ובאיזה אופן הוא עוסק בתורה. אלא רוצה בינתיים להגיע לנצחיות, לרוחניות, לשלימות, בצורה אגואיסטית, כמו שמחייב הטבע שלו.
והאדם בלי לדעת אם הוא הולך בדרך נכונה או לא, עובר תהליך הנקרא "יגעתי ומצאתי". בתחילה נמצאים במצבנו הנוכחי, בהמשך משתמשים לתקופה מסוימת באמצעי הנקרא "תורה", ולאחר מכן מגיעים למטרה, שהיא התגמול. התהליך הזה אינו מוגדר כ"קניתי" או "זכיתי", אלא כ"מצאתי" - "יגעתי ומצאתי".
מדוע? "יגעתי" נקרא להשקיע יגיעה. אבל מהי בדיוק אותה יגיעה? איך להשקיע אותה? האם צריך להזיע פיסית או לעשות מאמצים פנימיים ונפשיים? באיזה ריכוז מסוים? האם היא מדיטציה, או חשבונות של גימטריות, או ללמוד בעל פה עשרות דפי ספר, או לעבור בחינות בהצטיינות? איך נותנים אותה יגיעה? במה היא בדיוק היגיעה?
אלא שגם אם מסבירים לאדם הכל, והוא מבין מהי היגיעה הנדרשת, ומשתדל לממש ולבצע אותה, ולהשקיע כל מה שנדרש ממנו, התוצאה תבוא אליו כהפתעה גמורה, שלא מצפה לה ולא מחכה לה, ולא יכול היה לתאר אותה לעצמו מראש, אלא "מצאתי". "מציאה" נקרא דבר שלא אותו חיפש ולא לשמו עבד. שלא כיוון את עצמו ביגיעתו, למה שזוכה לו.
עד כדי כך הרוחניות לא מובנת לאדם, אלא היא "ומצאתי". שאין קשר בין היגיעה למטרה שמשיגים. אלא נותנים יגיעה במצב אחד, במקום אחד, ופתאום מתגלה משהו במקום השני, בלי שום קשר זה לזה. אבל זה דווקא הגיוני. כי בעולם שלנו האדם נותן יגיעה מתוך רצון לקבל, רצון אגואיסטי, לשם מטרה אגואיסטית. ולא מסוגל להתכוון מֵעבר למחסום, לעולם הרוחני, כדי להגיע לרוחניות, להשפעה, להיות למעלה מהטבע שלו.
אלא כל המטרות שהאדם מתאר לעצמו, הן מטרות אגואיסטיות. לכן אפשר להבין, שלא יקבל מה שתֵיאר לעצמו. אלא משהו אחר, שמקבלים ופתאום "מוצאים" רק בתכונות רוחניות, היינו, בתכונות אלטרואיסטיות של השפעה. ולכן הוא נחשב לנו כמציאה, וכל התהליך שעוברים עד הכניסה לעולם הרוחני, מוגדר כ"יגעתי ומצאתי".
אות מ"א
"והנה איתא בזוהר, על הכתוב ומשחרי ימצאונני, שאלו ע"ז היכן מוצאים את השי"ת, ואמרו שאין מוצאים אותו יתברך, אלא בתורה. וכן אמרו על הכתוב, אכן אתה אל מסתתר, אשר הקב"ה מסתיר את עצמו בתורה הקדושה. ויש להבין דבריהם ז"ל כראוי, כי לכאורה הקב"ה מוסתר רק בדברים ודרכים הגשמיים, ובכל הבלי העולם הזה שהם מחוץ לתורה, ואיך תאמר את ההיפך אשר רק בתורה הוא מסתיר את עצמו. גם המובן הכללי, שהקב"ה מסתיר את עצמו באופן שצריכים לבקשו, הסתר זה למה לו. וכן "כל מבקשי אותו ימצאוהו", המובן בכתוב, ומשחרי ימצאונני, צריך להבין היטב, דבר הביקוש הזה, ודבר המציאה הזו, מה הם, ולמה הם."
הבעיה שניצבת בפני האדם, היא לתת יגיעה בלחפש את הבורא, בכל המצבים והפעולות שהבורא מעביר אותו. דרך מצבים של בלבול, חוסר הבנה, שאלות ואכזבות, הבורא מביא את האדם לחפש אותו בכל מצב ומצב, היכן הוא מסתתר אחרי מה שהאדם מרגיש ועובר. ומתוך כל המאורעות האלה האדם מגיע להבנת הבורא. כי כל המאורעות שעוברים על האדם, הם בונים בו כלים, הבחנות, הבנות, מי הוא הבורא.
בחיפוש אחר הבורא בכל המצבים, בהשתדלות למצוא מיהו ה"עומד אחרי כּוֹתְלֵנוּ", מיהו שעובד עליו כך ועושה לו כך, האדם מקבל לאט לאט שכל והבנה מהי דמות הבורא. מה הנהגתו עליו ולמה הוא מתייחס עליו כך, וממה הוא עצמו נבנה וכלול ביחס לבורא. הוא מגלה בחיפוש שלו גם את עצמו, גם את הבורא וגם את היחס ביניהם, על פני כל המצבים והפעולות שהבורא מכניס אותו ומעביר אותו דרכם.
לכן על האדם להיות ער כל רגע ורגע בחייו, שמה שהוא מקבל באותו רגע, בא מהבורא, מ"אין עוד מלבדו". מתוך ההשגחה "אני הוי"ה לא שניתי", שהיא "טוב ומטיב לרעים ולטובים", בכל רגע ורגע במציאות, לכל אחד ואחד. ולבדוק למה הבורא מתייחס אליו כך, כלומר, מה הבורא רוצה ממנו. כדי לגלות את יחס הבורא אליו כהשגחה של טוב ומטיב, למרות שנמצא במצבים הפוכים ורחוקים מ"טוב ומטיב".
ולאחר שהאדם עובר דרך כל המצבים הללו, ומברר אותם אחד לאחד, אז "ומשחרי ימצאונני". כי מי שרץ לגלות את הבורא, בכל המצבים שעוברים עליו, מוצא את הפגישה עם הכוח העליון, וכך משיג בעצמו מעמד כמו הכוח העליון. הוא פותח לעצמו את ההנהגה וההשגחה ומתגלה לו הבורא, מפני שבנה כלי, הבנה, תפיסה, לקשר עם הבורא, על פני כל המצבים שעברו על הרצון לקבל שלו, והתעלה מעל הרצון האגואיסטי בחיפוש אחר מגע עם הבורא.
בהתעלות מעל הרצון, מעל הטבע האגואיסטי, האדם מוצא את הקשר עם הבורא. ואז מבין שהטבע האגואיסטי שלנו נועד כדי שהאדם ייתן יגיעה ויתעלה מעליו, ושם ימצא את נקודת המגע והקשר עם הבורא, כדי להתחבר עימו מעל הטבע.
אות מ"ב
"וצריך שתדע אמנם, אשר סיבת כל הריחוק הזה, שאנו רחוקים כל כך מהשי"ת, ומה שאנו עלולים כל כך לעבור על רצונו ית', אין כל זה, אלא משום סיבה אחת, שנעשתה למקור, לכל המכאובים והיסורים שאנו סובלים, ולכל הזדונות והשגגות שאנו נכשלים ובאים בהם ח"ו. שיחד עם זה מובן, שבהסרת הסיבה ההיא, נפטרים תיכף, מכל צער ומכל מכאוב, וזוכים תיכף להדבק בו ית' בכל לב, נפש ומאד. ואומר לך, שהסיבה המקורית ההיא אינה אחרת, אלא "מיעוט ההבנה שלנו בהשגחתו ית' על בריותיו", שאין אנו מבינים אותו יתברך כראוי."
למטה ממחסום, האדם נמצא בעולם הזה בטבע של קבלה. ומעל למחסום, משפיע עליו הבורא בהשגחה של טוב ומטיב, בטבע של השפעה. הצורות האלה הן בהפכיות צורה שאנחנו לא מסוגלים להבין אותה. מפני שאפילו טבע של קבלה, האדם בקושי מסוגל לתאר. לא כל שכן טבע של השפעה, שאותו אפשר לתאר רק דרך טבע של קבלה. כי גם אם מגדירים השפעה כנתינה למישהו, מאחורי אותה נתינה נעשה חשבון מה מקבלים תמורתה.
והאדם, גם אם הוא מודה בטבע הקבלה שלו, וגם אם נראה לו שהסתלק לחלוטין מחשבון לעצמו - אמא שמקריבה את חייה למען ילדיה, או גיבור שמוכן למות למען המולדת - החשבון שלו הוא תמיד חשבון אגואיסטי טהור, שאין בו שום זכר להשפעה אמיתית. אלא כל החשבונות שהאדם עושה למטה ממחסום, הטבע שלהם הוא אגואיסטי ומתוך חשבון רק לעצמו. אפילו אם לא נראה לו.
הרצון לקבל הוא רוחני, ועושה חשבון של רווח והפסד מעבר לחיים ומוות גופני. האדם יכול למות רק כדי להיות ידוע בעולם. הוא מסוגל לשם פרסום שמו, לגרום לעצמו עינויים וחייו אינם שווים. כי הרצון של האדם הוא מעל החיים הגשמיים, מעל חיי הגוף. וכך גם רצונות שנראים לנו כרצונות דלהשפיע, הם רק חשבונות שהרצון לקבל עושה למטה מהחיים או למעלה מהחיים. אבל הם אגואיסטיים.
שרטוט 8
כל החשבונות שהאדם עושה למטה ממחסום, הטבע שלהם הוא אגואיסטי ומתוך חשבון רק לעצמו.
לכן אין בנו הבנה אמיתית מהי הנהגה של השפעה. מהו יחס הבורא כלפינו, ש"הוא כולו להשפיע", ללא שום רווח לעצמו. אותה צורת השפעה שעל האדם ללמוד על עצמו. לכן הבורא מעביר אותו דרך מצבים הפוכים מהשגחת טוב ומטיב. והאדם יורד לכל עמקות המצבים הללו, כדי לאחר מכן להרגיש את כל הנצחיות, השלמות, הנַעַלוּת והנשגבות, של השגחת הבורא עליו. כי רק מתוך שמתגלים לו שני הקצוות, האדם יכול להבין עד כמה הבורא נעלה, גדול, שלם, אציל מעל הכל, ובעיקר מעל האגו שלו עצמו, מעל הטבע שלו.
ולכן כתוב, ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". כי האדם הולך ויורד לרצונות שלו, על ידי שהבורא שולח לו מצבים יותר ויותר קשים. ודווקא מתוך זה הוא מגלה את השגחת הבורא עליו, כטוב ומטיב בדרגה יותר גבוהה ונעלה. התהליך הזה נקרא "לימוד ההשגחה", "גילוי ההשגחה". ואין בחיינו יותר מגילוי יחס הבורא לנברא.
שרטוט 9
רק מתוך שמתגלים לאדם שני הקצוות, האדם יכול להבין עד כמה הבורא מעל הכל. התהליך הזה נקרא "גילוי ההשגחה".
לכן חוכמת הקבלה נקראת "חוכמת הנסתר". כי דרך ההסתרות האלה, האדם פותח ומגלה את יחס הבורא אליו. לומד אותו, מבין את השכל שלו, ומגיע לדרגתו. וכך הוא מתייחד עם הבורא, והם נעשים כאחד. כמו שמעמיקים היכרות עם אדם בעולמנו. מתקרבים אליו על ידי שרואים איך הוא מסתדר ויודעים על התנהגותו ועל עסקיו. כך קורה בין נברא לבורא. ולכן כל הלימוד שעוברים בעזרת האור המחזיר למוטב, נקרא "גילוי ההשגחה", לימוד יחס הבורא לנברא.
וכל הריחוק מהבורא, אומר בעל הסולם, נובע מחוסר הבנה של השגחתו עלינו, הנראית לנו הפוכה, לא טובה ולא בסדר. ובריחוק הזה מתקיים אותו חוק מיוחד הנקרא חוק השתוות או אי השתוות הצורה. היינו, אם שני בני אדם בעולמנו אינם מבינים אחד את השני, וכל אחד דוחה את השני, אז השני נראה לו רחוק ממנו. מה שחושב האחד לא ידוע לשני, עד שהם נמצאים בנתק מוחלט זה מזה, אפילו אם הם חיים יחד באותו מקום. חוסר הֵרְגֵש משותף, חוסר הבנה, חוסר מחשבה משותפת, מביא אותם להיות נעתקים זה מזה, עד שכביכול עוברת ביניהם חומה. הם יכולים לשהות בקרבת מקום בעולם הזה, אבל להימצא בשני קצוות העולם.
שרטוט 10
ריחוק מהבורא, נובע מחוסר הבנה של השגחתו עלינו, הנראית לנו הפוכה. בריחוק הזה מתקיים אותו חוק השתוות או אי השתוות הצורה.
ואם האחד מבין יותר את השני, ויש ביניהם מכנה משותף במחשבות או ברצונות, אז במידת ההבנה ביניהם, הם נמצאים במגע זה עם זה ויכולים להסתדר ולהגיע להדברות ולעשייה משותפת. ואפילו אם הם מנוגדים עדיין בדעותיהם, אבל יש ביניהם הבנה מהו ניגוד הדעות, אז הם לוקחים אותו בחשבון ומבצעים עליו תיקון. וגם אם האחד איננו בדיוק כמו השני, יש הבנה של ההבדל ביניהם. ואז נוצר קשר ביניהם, כי כל אחד מכיר את השני עד כדי כך, שהם מסתדרים ויכולים להיות יחד מתוך הבנה שלימה, למרות שהם עדיין לא נמצאים "בראש אחד".
שרטוט 11
אם יש ביניהם מכנה משותף, הם נמצאים במגע זה עם זה ויכולים להסתדר ולהגיע להדברות ולעשייה משותפת.
וביחסים עם הבורא, שמדובר על שתי צורות טבע, רוחני וגשמי, נמצאים אנו מנותקים ורחוקים מהבורא, עד שכלל לא רואים ולא מרגישים אותו. כי בורא אי אפשר לראות בעיניים או להרגיש בידיים, ואף לא באחד מחמשת החושים, ראיה, שמיעה, ריח, טעם או מישוש. אלא לתפוס אותו, להבין אותו ולהרגיש איך הוא מתנהג אלינו, אפשר רק דרך הטבע, דרך כל המציאות. בתוך הטבע מתגלה לאדם איך הבורא מתייחס אליו מעבר לטבע, מאחורי הטבע.
בכל המציאות אפשר להרגיש את יחס הבורא כלפינו, כדברי הכתוב "כל עצמותי תאמרנה", רק בתנאי שהאדם מבין את יחס הבורא אליו. בורא אי אפשר לראות בעיניים או לשמוע באוזניים, אלא להרגיש אותו דרך איך שהטבע מתייחס אלינו. בעולמנו האדם מרגיש שנמצא "אני", ומה שסובב אותו. אם דרך כל מה שסובב אותו ולא רק בחמישה חושים, אלא גם דרך מה שמתגלה כעומד מאחורי חמשת החושים, הוא מגלה מחוץ לו שיש שכל, חוכמה, תהליך מסוים ביחס אליו, אז נקרא שהאדם מתחיל לגלות את הבורא, לגלות את הנהגתו והשגחתו עליו.
שרטוט 12
האדם מבין את יחס הבורא אליו, דרך כל מה שסובב אותו ולא רק בחמישה חושים.
ואז הבורא לא מנותק יותר ממנו. אלא האדם מתחיל להתקרב אליו. ובחלק המשותף ביניהם, נקרא שהוא מתגלה לו. ואם הם מגיעים למצב, ששניהם מבינים אחד את השני לחלוטין. אז הבורא נגלה כולו בכל הכלים של האדם, בכל נשמתו. זאת אומרת, הבורא מתגלה לאדם במידה והאדם מבין מיהו הבורא, ומהי השגחתו עליו. לכן אין לנו בעולמנו בעיה אחרת מלבד גילוי ההשגחה, לימוד ההשגחה. וזה מה שעושים בלימוד חוכמת הקבלה. באותה מידה שחוקרים, מגלים ומבינים, נקרא שהבורא נגלָה. כי הכוח העליון מתייחס דרך תרי"ג כוחות, לתרי"ג רצונותיו של האדם. ועל האדם רק לגלות את יחס הבורא כלפי הכלים שלו.
שרטוט 13
הכוח העליון מתייחס דרך תרי"ג כוחות, לתרי"ג רצונותיו של האדם. ועל האדם רק לגלות את יחס הבורא כלפי הכלים שלו.
אות מ"ג
"ונניח למשל, אם היה הקב"ה נוהג עם בריותיו בהשגחה גלויה באופן, אשר למשל, כל האוכל דבר איסור, יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה, ימצא בה התענוג הנפלא בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה, הגשמי, כי אז, מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע שתיכף יאבד מחמתו את חייו, כמו שאינו מהרהר לקפוץ לתוך הדליקה. וכן מי פתי היה עוזב איזו מצוה מבלי לקיימה תיכף בכל הזריזות, כמו שאינו יכול לפרוש, או להתמהמה על תענוג גדול גשמי הבא לידו, מבלי לקבלו מיד בכל הזריזות שביכלתו. הרי, שאם היתה לפנינו השגחה גלויה, היו כל באי העולם צדיקים גמורים."
מצד הטבע של הרצון להנות, האגואיסטי, נדמה לנו לפעמים, שהאדם יכול ללכת על הרע שמתגלה לפניו, ואפילו יכול ללכת למות. אבל תמיד רק אם הוא רואה הצדקה לכך, שכר יותר גדול מחיים. כי כולנו מחומר אגואיסטי בלבד, שכל רצונו ומטרתו רק להנות. ולכן בעולם הזה, האדם לא מסוגל להכניס את עצמו לאש פן יישרף, אלא אם כן ניצב בפניו מצב גרוע יותר, ואז לפי חשבון פשוט, הגוף עצמו דוחף את האדם לקפוץ לדליקה.
לכן, אם הבורא היה רוצה להפוך אותנו, למבצעים פעולות בדרך פשוטה לפי הטבע שלנו, היה מגלה לנו את כל העולם. היינו, את כל היחס שלו כלפינו בַּדברים שנראים לנו רעים ובַּדברים הטובים. והאדם היה יודע מראש מה מצפה לו משימוש ברצונות בצורה כזאת או בצורה אחרת. והיה מבצע כל מעשה בצורה הטובה ביותר. אבל אז היה עושה כל דבר מצד הטבע שמחייב אותו לעשות כך, ללא שום בחירה חופשית.
אלא ההפך, היינו פועלים כמו דומם, צומח וחי, שרק מבצעים פקודות הטבע. בדומה לתהליכים שמתבצעים בגוף הביולוגי, שבו הכל מתפתח בצורה מדויקת רק לפי חשבון אחד, איך להתפתח בצורה האופטימלית ביותר. חשבונות כמה לספוג, כמה לתת, איך יותר טוב ואיך יותר גרוע, שהם חשבונות מדויקים, מפני שמגולים כלפי תאי הגוף, כל התהליכים והתופעות ומה התוצאות מהם.
לכן אם הבורא היה רוצה לעשות מאיתנו חלקים של הטבע, שפועלים כמו מריונטות (בובות על חוט) או רובוטים, הוא היה מגלה לפנינו את כל הטוב וכל הרע. ועל ידי זה מכוון אותנו בצורה החלטית לטוב בלבד. כי במידה והיה מתגלה רע, הינו בורחים מפניו. ככל שהיה מתגלה רע גדול יותר, היינו בורחים ממנו מהר יותר. וככל שהיה מתגלה טוב גדול יותר, היינו רצים אליו מהר יותר. אבל בכך היינו מלכתחילה מופעלים על ידי הטבע שקבע בנו הבורא.
אלא מטרתו של הבורא היתה להביא אותנו למצב, שהאדם בעצמו יברא וירכיב בתוכו מוח אחר, שכֶל אחר, טבע עם חשבונות אחרים, תוכנה פנימית בלתי תלויה לא במשפיע ולא במקבל, כי שניהם זה הבורא. השפעה היא הכוח העליון שהבורא עשה מלמעלה, וקבלה הוא כוח שהבורא בנה ומפעיל אותו מאחורי הקלעים. ולכן אם פועלים לפי הטבע לקבל, לא נקראים "אדם" ולא מגיעים לעצמאות. כי הבורא פועל דרך הרצון לקבל שלנו, על ידי שמראה לנו תענוגים מלמעלה וחסרונות מלמטה. והצורה הזאת היא טבע, ולא אדם.
שרטוט 14
השפעה היא הכוח העליון שהבורא עשה מלמעלה, וקבלה הוא כוח שהבורא בנה ומפעיל אותו מאחורי הקלעים.
אלא אותו חלק בנו, שמרגיש את עצמו נמצא בהסתרה ונקרא "נקודה שבלב", ממנו יכולים לגדל כלי חדש לחלוטין שלא שייך להשפעה, שבאה מצד הבורא, או לקבלה שבנה הבורא. אלא הכלי החדש הזה שנמצא בין שניהם ונקרא "קליפת נוגה", הוא משהו חדש שנולד בתוך האדם, והוא בלבד נקרא "אדם". כי הוא לא תלוי בבורא משני הצדדים, אלא נעשה בו משהו חדש. כדי לתת לנו אפשרויות והזדמנויות לברר את המצב החדש הזה, מתוך בחירה חופשית, ולגדול בו לגובה של קבלה והשפעה מצד הבורא, נמצאים אנו בהסתרה.
שרטוט 15
מה"נקודה שבלב" יכולים לגדל כלי חדש לחלוטין שלא שייך להשפעה או לקבלה, הכלי החדש הזה שנמצא בין שניהם ונקרא "קליפת נוגה".
במידה ויכולים להיות בלתי תלויים בבורא, מתוך בחירה חופשית, אז הבורא מתגלה משני צורות הטבע, גם של המשפיע וגם של המקבל. אבל רק במידה והאדם יכול לעמוד נגדו, מולו, כעצמאי. אם הוא לא מסוגל, אז הבורא נשאר נסתר, כולל אותה הרגשה שהבורא מפעיל אותנו דרך הרצון לקבל האגואיסטי. כי מטרת הבורא לברוא באדם נקודה התחלתית בלתי תלויה אפילו בבורא, הנקראת "יש מאין". ומתוך אותה נקודה על האדם לפתח את עצמו להיות בה עצמאי.
שרטוט 16
במידה ונוכל להיות בלתי תלויים בבורא, אז הבורא מתגלה משני צורות הטבע, גם של המשפיע וגם של המקבל.
במאמר "ענין דומם צומח חי מדבר" (ספר "שמעתי") בעל הסולם מתאר איך האדם שרוכש את עצמאותו, ככל שגדל, נעשה נגד ומתייצב מול הבורא, פנים אל פנים אליו. שומר על עצמו יותר ויותר גם מפני הטבע האגואיסטי שלו עצמו וגם מפני ההשפעה מצד הבורא. הוא מוכן לעמוד כנגדם ולהיות עצמאי. וזה אותו "נצחוני בני" שהבורא מחכה, שיבוא מצד האדם. לכן ההסתרה היא רק כלפי אותו כלי חדש, שהאדם צריך לגדל בתוך עצמו.
אות מ"ד
"הרי לעיניך, שבעולמנו לא חסר לנו, אלא השגחה גלויה. כי אם היתה לנו השגחה גלויה היו כל באי עולם צדיקים גמורים. וגם היו דבקים בו ית' בתכלית האהבה. כי ודאי לכבוד גדול היה זה לכל אחד ממנו, להתידד ולהתאהב בו ית' בכל לב ונפש, ולהדבק בו תמיד, בלי אפילו הפסד רגע. אלא מתוך שאינו כן, אלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, גם אין עוברי רצונו נענשים כלל לעינינו, אלא השי"ת מאריך אפים להם, ולא עוד אלא שלפעמים נדמה לנו ההיפך ח"ו, כמ"ש (תהלים ע"ג) הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל וגו', ולפיכך לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול, אלא שאנו נתקלים בכל פסיעה ופסיעה ח"ו, עד כמ"ש חז"ל (ויק"ר פ"ב) על הכתוב אדם אחד מאלף מצאתי, אשר אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה. הרי שהבנת השגחתו ית', היא הסיבה לכל טוב, ואי ההבנה, היא הסיבה לכל רע, ונמצא, שהיא הקוטב אשר כל באי עולם מתגלגלים עליו, אם לשבט ואם לחסד."
כדי להביא את האדם להבנת השגחת הבורא, שעל ידי התגלות אותה השגחה, האדם יבנה את נשמתו, את הכלי החדש הזה הנקרא "נשמה", שאין לו מיום לידתו, אלא נקודה ממנו, רק נקודת היסוד של אותו כלי, על הבורא להסתיר את עצמו מהאדם בדרכים שונות, שיגדלו את האדם לצורתו העצמאית.
שרטוט 17
כדי להביא את האדם להבנת השגחת הבורא, האדם יבנה כלי חדש הנקרא "נשמה".
והמטרה הזאת מחייבת את הבורא להתנהג כלפי האדם בצורה שונה, מוזרה, מֵשוּנַה מהשכל והרגש האגואיסטי שלו. לכן נראה לאדם שהעולם מסתובב ומתנהג בצורה לא טובה, בלתי צודקת ולא ישרה. שהבורא לא משגיח על העולם, ואם הוא משגיח, אז הוא לא בסדר. מה שקורה סביבו נראה לו בצורות הפוכות לחלוטין, כמו שבעל הסולם מתאר במאמר "גילוי והסתר של ה' יתברך". נראה לאדם וגם לאחרים, שהם נמצאים במצב טוב, אבל הצורות האלה הן הפוכות.
האדם עצמו נמצא במצב הקבוע, במצב הטוב ביותר, הנצחי, השלם, הצודק והישר, אבל הוא קורא אותו בצורה הפוכה לחלוטין. כי כל נקודת המבט שלנו תלויה בתיקון האדם. אנחנו לא יכולים לדבר על מה שקורה בעולם החיצון, אלא על מה שמתראה כלפי האדם לפי הכלים שלו. לכן נאמר "כל הפוסל במומו פוסל". וכך התמונות המשונות האלה, באות ומתחלפות כלפי האדם בצורה כל כך אמיתית, שאין לו שליטה עליהן.
לכן הקושי במצב ההסתרה, שאי אפשר לבוא ולבקר שום מצב שהאדם נמצא בו. באיזה מצב הוא נמצא, מה עומד לפניו, איך עליו להתייחס למה שנמצא לפניו, האם בשכל, ברגש או בתבונה, איך עליו לחקור ולהבין אותו. אלא תמיד האפשרות היא אחת, להשלים את הרגשתו עם ההשגחה, ולקבל מה שלא יהיה, כבא מלמעלה בצורה נכונה וטובה. כי אחרת ימצא את המצבים הללו לפי הרגש או השכל שלו, כמעט תמיד הפוכים מצדק ויושר.
ואפילו אם ימצא אותם טובים, נכונים, אמיתיים, ומתנהלים בצדק וביושר, גם זה לא יהיה נכון. כי בסופו של דבר החשבון שלו הוא חשבון אגואיסטי לפי דרגתו. לכן נאמר "לא כל הרוצה ליטול את ה' יבוא ויטול". כי עד שהאדם לא מתעלה מעל הטבע שלו ונעשה בלתי תלוי בטבע, על ידי שקונה מסך וקונה כוח שיכול לעשות חשבון בתוך הטבע שלו, בתוך הרצונות שלו, הוא לא יכול לראות את התמונה האמיתית.
באיזה מצב האדם יכול להרגיש ולהבין נכון את יחס הבורא כלפיו?
לפני שמגיעים ל"לשמה" בשכל וברגש, אין מה לדרוש להבין מה קורה בתהליך. לכן כתוב "יגעתי ומצאתי". שהאדם חייב תחילה ב"יגעתי", לתת יגיעה מלאה בכמות ובאיכות לפי מבנה הנשמה שלו, ורק לאחריה הוא מגיע ל"מצאתי". ולכן כתוב שיש בדרך שני חלקים, שני צדדים למטבע. תחילה ב"לא לשמה", החיים מלאים בלבולים וייסורים. ולאחר מכן ב"לשמה", האדם מגיע להבנה ולכל טוב.
ועד שהאדם לא מתעלה מעל הטבע שלו, בכל תרי"ג הרצונות ובעוצמת כל רצון ורצון, בלתי אפשרי שירגיש אחרת. כל זמן שהאדם נמצא ברצון לקבל, כמה שהוא מתקדם יותר, הוא רואה את התנהגות הבורא במה שעובר עליו ועל האחרים, עוד יותר הפוכה וחסרת צדק ויושר. והוא מתמלא תרעומת על הכל, על הקבוצה ועל החברים ועל המורה, וכל הסביבה נראית לו לא בסדר. כי הרצון לקבל הולך וגדל, כדברי הכתוב: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", והוא מקבל דחף גדול יותר לבוא בטענות ולא להסכים.
הקצוות נמתחים בתוכו ומתרחקים עוד יותר. כי האדם שמתגלה בו הנקודה שבלב, מנקודת האפס הזאת, הוא יורד ברצונות למינוס אחד ולאחר מכן עולה לפלוס אחד בהשגחה עליו. ואז הכלי נרחב ויורד לדרגת רצונות של מינוס שתיים, ויכול לעלות בהשגחה עליו לפלוס שתיים. ושוב יורד למינוס שלוש ועולה לפלוס שלוש, ולמינוס ארבע ולפלוס ארבע, עד שהאדם מגיע לדרגה האחרונה. ובכל המינוסים שהאדם עובר ברצונות, הוא נמצא בהסתר, ורק שהוא עולה בפלוסים של ההשגחה, הוא מקבל גילוי.
וכל ההסתרים והגילויים למעט הראשון, הם אחרי שעוברים מחסום. כי לאחר שהאדם עובר את ההסתר הראשון כולו, הוא עובר את המחסום ונכנס לגילוי ראשון. וזה נקרא "מלא לשמה לבוא לשמה". וכל יתר המצבים של הסתר וגילוי כבר עוברים ברוחניות דרך מאה עשרים וחמש מדרגות. שאפשר לתאר אותם גם כשמאל וימין, שמאל וימין, שהאדם בונה את עצמו באמצע משני הקצוות האלה יחד.
שרטוט 18
לאחר שהאדם עובר את המחסום ונכנס לגילוי ראשון, זה נקרא "מלא לשמה לבוא לשמה". וכל יתר המצבים של הסתר וגילוי עוברים ברוחניות דרך מאה עשרים וחמש מדרגות.
איך אפשר להרגיש את הניגוד בין שני המצבים, אם נמצאים רק בהסתר או רק בגילוי?
"יגעתי ומצאתי" נקראת היגיעה הראשונה שנותנים ולא מבינים דבר, אלא עושים "מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה". ואז זוכים לגילוי שהוא כניסה לרוחניות. ובמידת הגילוי שנמצאים, יכולים למדוד את התנאים והמצבים. בכל מדרגה ומדרגה יש דרגות גילוי הנקראות "עיבור, יניקה, מוחין", שאפשר למדוד אותם. מדרגה שבה נמצאים, אפשר למדוד במידת מה, אבל מדרגה קודמת שהיינו בה, אפשר לדעת, לראות ולמדוד כמו עליון כלפי תחתון. לכן השאלה הזאת איננה רלוונטית.
שרטוט 19
"יגעתי ומצאתי" נקראת היגיעה הראשונה שנותנים ולא מבינים דבר. ואז זוכים לגילוי שהוא כניסה לרוחניות.
עד שאין לאדם גילוי ההשגחה, הוא נמצא בבלבול ולא יכול להצדיק את הבורא. הוא עושה חשבון עם עצמו שהוא מרגיש רע, אבל לאחר מכן הוא מתחיל לקבל כלים חדשים. ואז נעשה לו רע כי חושב על הבורא שהוא רע, ולא הוא עצמו מרגיש רע. זאת אומרת, הוא מתחיל להרגיש רע לא בפנים, אלא כלפי חוץ, כלפי הבורא. ואלו סימני ההתקרבות ללשמה.
כך האדם הולך ומגדיל גדלות הבורא עד כדי כך, שנראה לו, שהוא אוהב את הבורא, ומתחיל להשתוקק אליו, עד שמשתוקק אליו כמו לתאווה הגדולה ביותר (כפי שבעל הסולם מתאר במכתב בדף ע', "איגרות קודש - פרי חכם"), ואז עובר ל"לשמה". הוא נותן יגיעה במה שנקרא "אופנִים", בכל ההזדמנויות שהבורא מתגלה לו, לא חשוב באיזה צורות, חיוביות או שליליות כאחד. העיקר בשבילו להיות בקשר עימו, בלי להתחשב באיזו צורה רגשית זה מתראה בתוך החושים שלו.
בהקדמה הזאת אי אפשר ללמוד על כל העבודה הפנימית של האדם. אלא בעל הסולם נותן רק סימני דרך קטנים, באותה דרך שעוברים. אבל כל היתר לומדים מחומרים אחרים שלו.
אות מ"ה
"וכשנתבונן היטב בהשגת השגחה, הבאה להרגשת בני אדם, אנו מוצאים בהם ד' סוגים, שכל סוג וסוג מקבל השגחת השי"ת עליו במיוחד, באופן, שיש כאן ד' בחינות של השגת ההשגחה, ובאמת הן רק שתים, דהיינו: הסתר פנים וגילוי פנים. אלא שנחלקים לארבע, כי יש ב' בחינות בהשגחה של הסתר פנים, שהם: הסתר אחד, והסתר בתוך הסתר. וב' בחינות בהשגחה של גילוי פנים, שהן: השגחה של שכר ועונש, והשגחת הנצחיות. כמו שיתבארו לפנינו בע"ה."
ישנם ארבעה שלבים שצריך לעבור, עד שמגיעים לגמר התיקון. הסתר כפול (הסתר בתוך הסתר), הסתר רגיל (הסתר פשוט), גילוי אחד (גילוי פשוט) הנקרא "השגחת שכר ועונש", וגילוי כפול הנקרא "גילוי האהבה", "גילוי השגחה נצחית". וכל מה שהאדם צריך לעשות בדרך, אומר בעל הסולם, הוא לשים את תשומת ליבו להשגחת הבורא עליו, איך הוא משגיח ומה הוא רוצה ממנו, בכל מצב שמציב אותו ומסובב לו, איך הוא רוצה שנגיב כלפיו.
שרטוט 20
מה שהאדם צריך לעשות בדרך, הוא לשים את תשומת ליבו להשגחת הבורא עליו בכל מצב.
אם נמצאים בהסתר, צריך קודם כל לחפש את הבורא. כלומר, להתרכז בתוך עצמנו ולתפוס בצורה נכונה אותה תמונה של הבורא, שמתייחס אלינו מלמעלה בהשפעה, וכך מסובב אותנו מבחוץ. ודרך צורת הקבלה בונה אותנו מבפנים. ולהשתדל ולגלות מי אני ומי הוא, ומה היחס שלו כלפי. כי היחס שלו כלפינו נקבע מלכתחילה כצורה של טוב מוחלט, "טוב ומטיב לרעים ולטובים". טבע קבוע שאינו משתנה.
ומשך כל הגלגולים שלנו בחיים האלה בעולם הזה, מרגישים אנו בתהליך הקיום שלנו, גם מצבים רעים וגם מצבים טובים, לא מפני שהיחס של הבורא משתנה כלפינו, אלא מפני שהכלים שלנו משתנים ותופסים את היחס שלו בצורה נכונה ואמיתית פעם פחות ופעם יותר. בדומה לילד קטן שאמא נראית לו אכזרית, כי היא צועקת ודורשת ולפעמים נותנת מכות. אבל ככל שהוא ומתבגר, הוא יותר ויותר מבין שאמא רוצה את טובתו, ונהגה כך רק מתוך אהבה אליו.
כך מי שעוסק בגילוי ההשגחה, כל עבודתו וכל התהליך שהוא עובר, הוא תיקון הכלים כל פעם יותר ויותר. ואז מגלים בהם את יחס הבורא כלפינו. או כהסתר כפול, או כהסתר רגיל, או כגילוי שכר ועונש, או כיחס של אהבה כלפינו. עד שמגיעים לתיקון הכלים הנקרא "גמר התיקון" של כל הכלים, וזוכים לאהבה שלימה. כלומר, מגלים את ההשגחה כמו שהיא היתה מלכתחילה בכל יתר המצבים, אבל שלא יכולנו לגלותה מהעדר כלים מתוקנים.
שרטוט 21
מי שעוסק בגילוי ההשגחה, כל עבודתו היא תיקון הכלים, הנקרא "גמר התיקון", וזוכים לאהבה שלימה.
לכן לאדם אין מה לתקן מחוץ לו, אלא רק את הכלים שלו. ואין לו במה להתרכז מחוץ לו, אלא רק ביחס הבורא כלפיו, ולחשב את היחס הזה כטוב ומטיב בהחלט. ומה שאינו רואה כטוב ומטיב, עובר על חשבון הכלים שלו עצמו. אלא אם האדם מגיע לחשבונות כאלה וחי בהם. אז נקרא שנותן יגיעה בעבודת ה' ומגיע ל"יגעתי ומצאתי". הבורא מתגלה אליו, וכל פעם יש לו מציאה, שרואה איך יחס הבורא הוא טוב ומטיב לרעים ולטובים. כי מלכתחילה כך היא ההשגחה מלמעלה.
שרטוט 22
לאדם אין מה לתקן מחוץ לו, אלא רק את הכלים שלו. עליו להתרכז רק ביחס הבורא כלפיו, ולחשב את היחס הזה כטוב ומטיב.
אות מ"ו
"והנה הכתוב אומר (דברים ל"א י"ז), וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים "והסתרתי פני" מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלקי בקרבי, מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלהים אחרים. וכשתסתכל בדברים תמצא, שמתחילה כתוב וחרה אפי וגו' והסתרתי פני וגו', דהיינו הסתר אחד, ואח"כ כתוב, ומצאוהו רעות רבות וצרות וגו' ואנכי הסתר אסתיר פני וגו', דהיינו הסתר כפול, וצריכים להבין הסתר כפול זה מהו."
בעל הסולם אומר דברים קשים מאוד. "הסתר" לא נקרא לחיות מבולבל בעולם הזה, בלי להרגיש ולהבין ולדעת היכן נמצאים. אלא הסתר הוא קביעת מצב בתוך הכלים של האדם, שרץ ומחפש לגלות את השגחת הבורא, ומגלה אותה בצורה ובמידה שהיא נמצאת בהסתרה. זאת אומרת, "הסתר" נקרא גילוי ההסתר.
לכן בעל הסולם אומר שמצא, כי אלוקים הסתר יסתיר פניו. זאת אומרת, יש הארה שנקראת "פנים של הבורא", ויש הרגשה מצד האדם שהפנים האלה נסתרים כפליים. ואז נקרא שנמצאים בהסתר פנים כפול של ההשגחה. ואם לא, נמצאים בהסתר רגיל, שאלוקים מסתיר פניו פעם אחת. האדם יכול למדוד את פני ה', שהם נסתרים פעם או פעמיים.
מדובר על מצב מתקדם מאוד, שלא שייך לכל עובר ושב, אלא רק למי שרץ אחרי הגילוי. רק הוא יכול לקבוע שפני הבורא נסתרים ממנו, בהסתר כפול או בהסתר רגיל. כי אפילו דרגת הסתר כפול, היא דרגה מיוחדת, שהיא תוצאה מיגיעה שהאדם נותן בכיוון הנכון, ויודע לקרוא את מצבו.
אם הבורא הוא אור אין סוף פשוט ויחס קבוע לנברא, למה כתוב שהבורא נסתר כלפינו?
כמו בדוגמה על אמא וילד. אם הילד מתנהג לא יפה בבית ספר, המורה שולחת מיד הערה ביומן, ואמא מסתכלת עליה בבית, ובהתאם למה שכתוב נותנת יחס לילד. ואז הילד מרגיש שאמא והמורה והעולם, כולם לא בסדר. ומחליט שלא כדאי לו לחיות, כי כולם אכזריים ולא טובים. למה? כי אנחנו מודדים הכל לפי הכלים שלנו, לפי הבנתנו.
הרגש והשכל של הנברא באותו מעמד שהוא נמצא, הם שקובעים איך הנברא מפרש את היחס כלפיו. האדם מסתכל על החברים והרב, שנמצאים איתו בדרך, ורוצה או לא, אין לו כלים אחרים, אלא לשקול אותם לפי מידת התיקון וקלקול של התכונות שלו. אלא המקובלים אומרים, שאם האדם מתעלה מעל המחסום, ויש לו תיקון של אמונה, תכונת הבינה, הוא לא תלוי בכלים האגואיסטיים שלו, ורואה מי הם, לפי מידת הקשר שלו אליהם.
אמנם חסר לו עדיין קשר אליהם, כי לשם כך צריך לקבל על מנת להשפיע, ולא רק להשפיע על מנת להשפיע. אבל רק אם הוא רוכש דרגת בינה, הוא יכול לשפוט אותם נכון. הדרגה המזערית ביותר, היא להגיע לניתוק מהאגו, ללשמה. ולפני כן מסתכלים על האחרים כדברי הכתוב: "כל הפוסל במומו פוסל". ואי אפשר אחרת, כי אין כלים אחרים.
לכן לא מדובר על יחס טוב מצד הבורא, כי עד שהטוב הזה מגיע אלינו דרך חמישה עולמות ("עולמות" מהמילה "העלם", "העלמה", הסתרה), ובהם מאה עשרים וחמש מדרגות, האדם נמצא בחושך מוחלט. חושך שהוא ההסתרות והעלמה שנמצאות בו, כי כל העולמות הם בתוך האדם. ומחוץ לאדם יש רק אור עליו - טוב. ומאותו טוב כלפי מטה נמצא הנברא, וכל העולמות הם בתוכו.
שרטוט 23
כל העולמות הם בתוך האדם. ומחוץ לאדם יש רק אור עליו - טוב. ומאותו טוב כלפי מטה נמצא הנברא, וכל העולמות הם בתוכו.
העולמות הם מנגנון ההגנה הפנימי של הנברא. ומחוץ לנברא יש רק אור העליון. והאדם שמאין ברירה נמצא אחרי כל המסכים של ההסתרה והמעטת האור, במקום טוב מרגיש את האור כלפי האגו שלו ההפך. לכן אם רוצים בעולם שלנו להרגיש טוב, הקבלה ממליצה לאדם לשפר את הכלים שלו ואז לעלות ולהתקרב לטוב.
מה זה להתקדם לפי האורות, אם שופטים רק לפי הכלים?
התקדמות לפי האורות או לפי הכלים, אלה שמות לפי מה קובעים את ההתקדמות. האדם יכול להסתכל בקנקן שלו ולומר שאין לו כלום. והוא יכול להסתכל על גדלות הבורא, ולומר שיש בבורא הכל. השאלה מה הכוח שדוחף אותו למטרה, או שהוא נדחף לבורא מתוך שלילה, בגלל שרע לו. או שהוא משתוקק אליו מתוך חיוב, בגלל שהבורא נצחי וטוב.
שרטוט 24
האדם נדחף לבורא מתוך שלילה, בגלל שרע לו. או מתוך חיוב, בגלל שהבורא נצחי וטוב.
הקבלה אומרת, שהכוח הדוחף את האדם למטרה, חייב להיות חיובי. כי משלילה האדם לא יכול להתקדם, אלא רק לברוח. הוא עושה בכל זאת חשבון בתוך האגו שלו איך לברוח ממצב שלילי גדול יותר למצב שלילי קטן יותר. אם האדם עושה חשבונות לפי מה שרע לו, הוא נמצא בתוך האגו שלו. מה שאין כן, אם עושים חשבון לפי הטוב שיש בבורא. אז האדם לא מסתכל לתוך הכלי שלו, אלא מתרומם לראות את הבורא.
אמנם עדיין מצד האגו הלא מתוקן, אבל כבר שמשתוקק מחוץ לו, אל הבורא. והאדם מתחיל לתאר לעצמו את הטוב שיש בבורא, ואותו הוא רוצה. למרות שהתהליך שלו עדיין אגואיסטי, לא לשמה, שהוא יהנה להיות קרוב לכוח עליון ולחיים נצחיים ושלמים. גישה אגואיסטית, אבל שאיננה תלויה בכלים שלו. אלא הוא מתעלה מעל הכלים שלו ולא איכפת לו מה יש בהם. התהליך הזה, הוא התהליך הנכון שבו האדם גדל.
שרטוט 25
שהכוח הדוחף את האדם למטרה, חייב להיות חיובי. כי משלילה האדם לא יכול להתקדם, אלא רק לברוח.
בדומה לילד, הוא לא אומר שהוא לא יודע, אלא כוח הטבע דוחף אותו לרצות מדרגות טובות יותר. הוא נהנה מהתפתחות, מהמדרגה הבאה שהוא ישיג ורוצה להיות גדול. וכך גם בלימוד הקבלה, האדם חייב לכוון את עצמו לחיוב. ולא לשבת ולבכות ולאכול את עצמו, אלא להימשך לטוב, לבורא, לכוח עליון, לעולם העליון, שהוא התענוג, החיים הנצחיים, התשובה כנגד החיים בעולם שלנו.
האם צריך לקחת את כל עניין ההשגחה מעל הדעת?
הבורא הוא טוב ומטיב, אבל לא צריך לסגור עיניים על הכל, ולא לרצות שום דבר, אלא האדם צריך לפתוח את כל האגו שלו, את כל הלב והמוח שלו, ולגלות את ההשגחה. הוא צריך שההשגחה תתפשט בכל הכלי שלו. לכן עלינו לעבור את כל התהליך של הבדיקה והגילוי. ולא לקבוע מן הסתם שהוא טוב.
במצוות האמונה לומדים, שרק אם האדם רואה בעיניו שהוא רע, ועל פני זה מבין שכך נראה רק כלפי הכלים שלו, ומחוץ לכלים שלו הבורא הוא טוב, אז הוא בודק את הבורא ומגיע לקבוע שהוא טוב. המטרה של האדם איננה להגיע להסכמה ללא שום בדיקה, כמו בובה. אלא לגדול בכל הרצונות ובשכל להכיר את הבורא, ואז לגלות שהוא טוב.
ומי שסתם אומר על כל דבר "ברוך ה'", הוא לא נברא. אין לו עביות, אין לו על מה לקבוע את הקשר שלו עם הבורא. אלא האדם צריך לגלות את העביות שהבורא ברא, את אכזריותו של האגואיזם. ומתוך העומקים שלו להתקשר לכוח העליון. ואז נוצר לו באמת קשר עם הבורא.