אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / הקדמה לתלמוד עשר הספירות עם הפירוש של הרב ד"ר מיכאל לייטמן / שיחה (8.7.05) על אות ס"ו - אות ע"ה
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה (8.7.05) על אות ס"ו - אות ע"ה

בהתקדמות הרוחנית עד שהאדם מגיע למטרת הבריאה, הוא עובר ארבעה שלבים. השלב האחרון, הדרגה האחרונה, נקראת "אהבה", השגת אהבת ה'.

הנשמות הן תוצאה מנשמת אדם הראשון, הנקראת "נברא". ואותה נשמה התחלקה לנשמות פרטיות רבות, שנפלו מהדרגה הרוחנית של השפעה, לדרגה גשמית של קבלה, והתלבשו בגוף דעולם הזה. כלומר, הרצון לקבל התקהה והתרחק מרוחניות עד כדי כך, שבמקום להרגיש את יחס הבורא כלפיו, אותה מציאות של האור העליון הסובב וממלא, הוא החל מרגיש את עצמו כגוף, ואת הסובב אותו כעולם הזה.

וכך מדור לדור, הנשמות חוזרות ומתגלגלות ברצון לקבל שהולך וגדל. והעביות שגדלה משך הדורות מדרדרת את הנשמות יותר ויותר לגשמיות. עד שבזמננו הנשמות משיגות מצב, שאי אפשר להתקיים במציאות העולם הזה, כי המציאות הזאת איננה ממלא את הנשמה. היא לא מספקת לאדם מילוי, תקווה וביטחון. ואז האדם מרגיש בתוך הנשמה שעליו לתקן את מצבו, ולהשיג מצב יותר מרומם.

הדחף הזה מביא את האדם למקום שבו לומדים קבלה. מסוף המאה העשרים קורה כך לרוב הנשמות, ולפני כן רק ליחידי סגולה. והאדם שבא לתקן את נשמתו, ולעלות בסולם המדרגות הרוחניות עד להשגת מטרת הבריאה, ניצב בפני ארבעה שלבים: הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש ואהבה נצחית. שהאדם עובר אותם, אם מממש נכון את עצות המקובלים, איך להזמין על עצמו אור המחזיר למוטב, שיבוא ויתקן את הכלי של הנשמה, ובהתאם לאותו תיקון ימלא את הכלי באור העליון.

במצב של הסתר כפול, מרוב ייסורים והרגשות רעות, האדם לא יכול להצדיק את הבורא, ולהאמין אפילו ברמה של הצדקה בלבד, שהבורא הוא טוב ומטיב. אבל במצב של הסתר רגיל, הרע שמרגיש הוא לא עד כדי כך רע ומר. כי הכלים מתוקנים בחלקם על ידי יגיעה, ויכול להצדיק את יחס הבורא כלפיו, למרות שברגש מרגיש שהוא רע. אבל בשכל מבין שהרע הזה מטרתי. שהבורא מסובב לו אותו במיוחד, שאין עוד מלבדו. שההשגחה העליונה מסובבת לו אותו לטובתו.

וכך הוא נותן יגיעה להצדיק כל מצב ומצב שמסובב לו הבורא, עד שגומר את כל יגיעתו, ואז עובר מחסום. ומתחיל להרגיש את יחס הבורא אליו, לא כהסתר כפול או הסתר רגיל, אלא כהשגחת שכר ועונש. היינו, יכול לעשות מעשי השפעה בחלק מהרצונות שלו. ובחלק שלא יכול לעשות, הוא מתקן את עצמו. והשכר שלו, שנותנים לו הזדמנות לעשות מעשי השפעה. והעונש, שעדיין לא מסוגל לעשות אותם.

והאדם עובר על כל תרי"ג הרצונות שלו, ומתקן אותם בלקבוע שהבורא מתייחס אליו בצורה טובה ומטרתית, ונותן לו שכר טוב, היינו, יכולת להשפיע. וכך מעלה את כל הזדונות שעשה לדרגת שגגות. היינו, מתקן כביכול את "העבר שלו". זה לא שהיה לו עבר. ברוחניות אין עבר, הווה, עתיד. אלא אותם תרי"ג הרצונות שגילה בהם הסתר כפול, הוא מעלה אותן לדרגת שגגות על ידי השגת השגחת שכר ועונש.

כלומר, מבין שהאשם איננו בו. שלא קרה איתו משהו מיוחד, או שלא הצליח להתמודד ולעמוד מול הרצון שלו. אלא הבורא סיבב לו את המצבים האלה, כדי שיקבע ברצונות שלו קביעת הפכיות מהבורא, מנצחיות ושלימות. שיהיה באדם יסוד הפוך מהבורא, שיוכל לראות בהבדל, בהפרש, בניגודיות בין שני מצבים. בין הסתר כפול לבין אהבה נצחית כשיגיע אליה. עד כמה השגחת הבורא היא טוב ומטיב, ועד כמה היתה מטרתית מלכתחילה. ומתוך זה מתגלה לאדם האהבה.

לאחר שהאדם מתקן את השגחת שכר ועונש, ומעביר את כל הזדונות לשגגות, אז הוא עובר ליחס לבורא הנקרא "אהבה". שגם בו יש כמה שלבים. אלא מי שמגיע לשלב האהבה, מתחיל לקיים את מטרת הבריאה. כדברי הכתוב: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, בכל נפשך, בכל מאודך". זאת אומרת, בכל הכלים של האדם, בכל עמקות הכלים, במוחא ובליבא. אבל איך מגיעים לאהבה זהו עניין מיוחד.

בכל השלבים הקודמים, האדם עובד עם הרצון לקבל שלו, כדי להיפטר מעל מנת לקבל ולהגיע להשפיע על מנת להשפיע, להגיע לאמונה. אבל אהבה איננה יחס של האדם לעצמו ולכלים שלו. כמו שהיה מכונס בתוך עצמו, והרגיש יחס רע בהסתר כפול והסתר רגיל, וניסה להחזיק את עצמו בהכרת ההשגחה של טוב ומטיב, השגחה של בורא אחד, יחיד ומיוחד, שאין עוד מלבדו.

או בהשגחת שכר ועונש, שעובד מול הבורא. ומשתמש בספרים, מורה, קבוצה, ובהתחברות עם החברים, כדי לבנות לעצמו סביבה. כדברי בעל הסולם, שרק בחברה נמצאת בחירתו החופשית של האדם. כי רק דרך הסביבה הוא מזרז את התפתחותו ועובר את המצבים שלו במהירות ובהבנה. אבל משתמש בגורמים החיצוניים האלה של ספר, מורה וחברים, כאמצעי בלבד. אבל כשמגיע למצוות האהבה. "אהבה" נקרא יחס למה שנמצא מחוץ לאדם עצמו.

ואיך תיתכן אהבה, אם היא מתבטאת בנתינה, והחומר של האדם הוא כולו רצון לקבל? אלא האדם צריך לתקן את הכלים שלו שהם כולם על מנת לקבל, בלקבל על מנת להשפיע. כי נתינה מצד האדם יכולה להיות רק קבלה, אבל אם היא בכוונה להשפיע. ואיך אפשר לקבל כדי להשפיע למישהו? בתנאי שיש סדרי אהבה עם המישהו הזה, שנמצא מחוץ לאדם.

לכן האדם צריך להיות מקושר עם כל הנשמות. ואיתם מתקן את היחס שלו כלפיהם. ואז נעשה ביניהם תיקון שהבורא שורה במערכת הזאת. וזה נקרא "התלבשות הבורא בנבראים", שהאור העליון שורה במלכות דאין סוף, בנשמה הכללית. עד שממלא אותה לפי מחשבת הבריאה, בטוב ומטיב ללא שום הגבלה.

אות ס"ו

"ונקדים לברר מה שהקשו המפרשים על המצוה של אהבת ה', כי איך חייבה אותנו התורה הקדושה במצוה שאין בידינו לקיימה כלל, שהרי על הכל אפשר לו לאדם, שיכוף את עצמו וישעבד את עצמו לקיימו, אבל על אהבה, אינם מועילים שום שעבוד וכפיה שבעולם. ותירצו, שמתוך שהאדם מקיים את כל תרי"ב המצוות כהלכתן, נמשכת לו אהבת השם מאליה, ולפיכך נחשבת לו כמו בידו לקיימה, שהרי יכול לשעבד ולכוף את עצמו בתרי"ב המצוות שיקיימן כהלכתן, שאז זוכה גם באהבת ה'."

כל הרצונות, הם רק למלא את הרצון. רצון למלא רצון, כדי להנות. כך עובד כל רצון ורצון. ולאחר שבירת הנשמה וירידתה לעולם הזה, והתחלקות הנשמה לנשמות פרטיות רבות, בנויים אנו כך שאף אחד לא מרגיש את השני. כל אחד כולל רצונות רבים בתוך נשמתו. ובתוך תרי"ג הרצונות שלו הוא רוצה למלא רק את עצמו, להטיב לעצמו.

גם אם רואים בעולמנו ביטויי אהבה של אחד כלפי השני - אמא כלפי ילד, הורים כלפי ילדיהם, אנשים שנמשכים אחד לשני, אלטרואיסטים שמרגישים טוב מהשפעה זה לזה - הם כולם מושרשים בצורה טבעית בתוך הרצון. הרצון נהנה על ידי פעולת הנתינה הזאת, ולכן הוא פועל כך. מתוך החומר שלנו, של הרצון להנות, נקבעות כל הפעולות. לפיכך יש צורך להגדיר במדויק מהי אהבה.

"אהבה" נקרא, שהאחד משפיע לשני, ומרגיש את השני דרך החסרונות של השני, במקום להרגיש את החסרונות של עצמו. ויכול לעמוד על למלא את רצונותיו של השני, עם כל מה שיש בו. נתינה כזאת איננה טבעית, אלא יחס אחד לשני שמוכתב מלמעלה. ועל האדם לפתח את האהבה הזאת בעצמו, כנגד הרצון הטבעי שלו להנות ולקבל לעצמו. ואם שניים מפתחים את האהבה דווקא מתוך יחס הפוך, ששונאים זה את זה. ומגיעים לאוהבים זה את זה, אז אפשר לקבוע שמבינים ומרגישים מהי אהבה.

ולכן להגיע לאהבה, זהו השלב האחרון בהתפתחות הנשמה. מגיעים אליו מתוך האגו הגדול ביותר, שמתפתח בנשמה לאחר ירידתה לעולם הזה, משך אלפי שנות גלגוליה בעולם הזה. ולכן גם במסגרת העולם הזה וגם בעולם הרוחני, עד שעולים לדרגה האחרונה של ההתפתחות, לא יכולים להבין מהי אהבה. כי אהבה מושגת רק על ידי ההתפתחות הסופית, וכנגד השנאה הראשונה, השנאה הטבעית, שיש בכל אחת מהנשמות כלפי האחרים.

כל נשמה ונשמה רוצה להנות בעצמה, והאחרים שישמשו אותה, ללא שום חשבון לאחרים. ומתוך זה היא צריכה להגיע למצב הפוך, שהיא משמשת לאחרים ללא שום חשבון לעצמה. ואז מהפער בין שני המצבים האלה שמורגש בתוך הנשמה - כי אין העדר ברוחניות, אלא כל הרשימות נמצאות ודווקא על פניהן בונים את ההרגשה - באים להרגשת האהבה. לכן אי אפשר לחייב את השני ביחס של אהבה, אלא צריך לבנות אותו לבד. ולא מן הסתם לבנות אותו לבד, אלא מתוך הכרחיות, שהוא הטוב ביותר ואין טוב ממנו.

ואז האדם מסוגל ומוכן לתת הכל כדי להשיג אותו. כי המצב הזה מועדף בעיניו על פני כל המצבים האחרים. ואפילו אם נותנים לו למלא את כל הרצונות של הנשמה בצורה אגואיסטית, בכל המילויים האפשריים, התיקון מגיע עד המצב, שהאדם מעדיף לעבוד רק בלהיות המילוי, האמצעי למילוי, ליתר הנשמות. והדרך היא של האדם עצמו, לבנות את עצמו לאט לאט לבחור במדרגות של אהבה נצחית ולממש אותן. ולכן אי אפשר לחייב את האדם באהבה, אלא עליו להגיע לדרגת האהבה מתוך בחירה חופשית.

אות ס"ז

"אמנם דבריהם אלו צריכים עוד לביאור רחב, כי סוף סוף לא היתה אהבת ה' צריכה להגיע לנו בבחינת מצוה, מאחר שאין לנו בה שום מעשה ושעבוד כלל מידינו אלא שבאה מאליה אחר שנשלמים בתרי"ב המצוות. וא"כ די לנו ומספיק לגמרי הציווי של תרי"ב המצוות, ולמה נכתבה מצות האהבה."

אי אפשר לחייב את האדם, אלא הוא צריך להגיע בהתפתחותו למצב הזה בעצמו, לכן מחייבים אותו להתפתח עד הדרגה הזאת, ואחר כך הוא מגלה שיש לפניו עוד אפשרות להתפתח ולהגיע להרחבת הכלים, לתיקון הכלים, למילוי הכלים, שנקראת "דרגת האהבה". אז למה עניין האהבה נכתב כחיוב?

אות ס"ח

"וכדי להבין זאת, צריכים מקודם להבנה אמיתית במהותה של אהבת ה' עצמה. ויש לדעת, שכל הנטיות והמדות הטבועות באדם לשמש עמהן כלפי חבריו, הנה כל אלו הנטיות והמדות הטבעיות כולן נחוצות לעבודת השי"ת, ומתחילה לא נבראו והוטבעו באדם, אלא רק משום תפקידן הסופי האמור, שהוא תכלית וסוף כל האדם, בסו"ה ולא ידח ממנו נדח, אשר אז צריך להם לכולם, כדי להשתלם עמהם בדרכי קבלת השפע, ולהשלים חפץ ה'."

אין העדר ברוחניות. אלא כל המצבים שעוברים, מהמצבים הגרועים ביותר שכבר עברו בגלגולים הקודמים, ועד מצבים קשים ולא נעימים שלא רוצים להיזכר בהם, או מתביישים שהיינו בהם, כל המצבים הם נמצאים ועומדים לרשותנו לנצח. כי רק בפער בין המצב הגרוע ביותר למצב כנגדו המתוקן ביותר, יכולים להרגיש את קומת הכלי.

ובעל הסולם אומר: "לא ידח ממנו נדח, אשר אז", כאשר האדם מגיע למצב שיש לו כוח, עוצמה, יכולת לסבול, ויכולת לעמוד ולצרף את כל המצבים המנוגדים זה לזה, הוא "צריך להם לכולם". בשביל מה? "כדי להשתלם עמהם בדרכי קבלת השפע". זאת אומרת, בדרגה הגבוהה ביותר שמגיעים לזיווג הגדול, ועומדים לעשות את הקשר והמגע בדבקות עם הבורא, בדרגה הגבוהה ביותר, אז האדם חייב לצרף יחד את שני המצבים הקיצוניים שהיו בו - הגרועים ביותר והטובים ביותר, גם בהרגשה וגם בהבנה.

זאת אומרת, לצרף את ההרגשה הגרועה ביותר וכנגדה את ההרגשה הטובה ביותר. הגרועה ביותר שהיתה בעל מנת לקבל, והטובה ביותר שהשיג בעל מנת להשפיע, גם בהרגשה וגם בהבנה. מהבלבולים שהיו לו בנתק מוחלט מההבנה מה הוא עובר, ועד להשגה הגדולה ביותר שמבין מסוף העולם ועד קצהו מהי המציאות. אם האדם מצרף אותם יחד, שלא יעמדו זה כנגד זה, אלא יתחברו כאחד. החיבור הזה בין כל מצבים המנוגדים, הוא שמקנה לו את היכולת ליצור כלי חדש.

ובכלי הזה האדם מתחיל להבין את המחשבה האחת של אותו רצון אחד, שורש אחד, שהוא הבורא. ובכך מגיע למימוש מחשבת הבריאה. לכן נעלם ונסתר מהאדם מה שיש לפניו בדרך. ומה שעבר בדרך מתגלה לו לפעמים, לפי הצורך בכל מצב ומצב לבקר ולחקור ולהבין אותו יותר. כי בכל מצב ומצב יש חלק נסתר וחלק נגלה, ובחלק שנגלה יש חלק מבולבל וחלק מבורר. אבל כל המצבים הללו הם לעולם לא נעלמים, אלא נמצאים באדם ומתגלים בו בדרגה האחרונה.

"וז"ש כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו' (ישעיה מ"ג ז'), וכן כל פעל ה' למענהו וגו' (משלי ט"ז ד'), אלא שבינתים הוכן לו לאדם עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמדות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו ע"י שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם וז"ש חז"ל, חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומדותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו לכלי שרת לעבודתו ית'."

"עולם" נקרא העלם, העלמה. והעלמות, עולמות, הם נמצאים בתוך הנשמה, בכוונה כדי שהאדם במקום לתאר לעצמו כוח אחד שהוליד ועיצב אותו ועובד עליו, יתאר כוחות אחרים, כוחות שלו עצמו. במציאות אין מלבד נשמה ובורא. אלא האדם מתאר אותם כוחות, רצונות, שישנם בתוך הנשמה, בדומה למכונה פוטוגרפית, שהם כביכול נמצאים מחוץ לו. אבל מחוץ לאדם יש רק אור עליון מופשט, שאין בו שום צורה.

וכל מה שהאדם מקרין מתוך הרצונות שלו על האור העליון, מתאר ומדמיין לעצמו שישנו, אותה תבנית נראית בתוך החושים שלו, מתוך סדר הרצונות הפנימי שנברא בו, כחיצונית ונותנת לו את תמונת העולם. אז למה האדם צריך לומר "בשבילי נברא העולם"? כי בשבילו נבראה העלמה הזאת, שכאילו יש סביבו עולם מלא. אחר כך האדם מבין שזה עולם המדומה, שיש פועלים רבים שמשפיעים עליו. אלא כל ארבעת הגורמים, מצע ודרכי התפתחות המצע, וסביבה ודרכי התפתחות הסביבה, הם כולם נבראו בשבילו.

כך מיוצב כלפי האדם, שנדמה לו שיש עולם. כדי לבנות בו יחס נכון לארבע הגורמים האלה, לכל מה שקורה לו ולהתפתחות שלו. ואם הוא קובע שאין עוד מלבדו, ומפתח את הקשר שלו עם אותו כוח עליון אחד, אז הוא עובר נכון את כל שלבי ההתפתחות ויכול לקבוע שהכל נברא בשבילו. שכל ההסתרות האלה הבורא ייצב בו בכוונה, כדי שעל פני כל ההסתרות הפנימיות, כל הערפול הפנימי שלו, הבלבול וחוסר ההרגשה שעובר בחושים, הנקראים "עולמות", העלמות, הוא יגיע על ידי חיפוש, על ידי ביקורת, על ידי תיקון של כל ההסתרות הללו, לבניית הכלים ולהרגשת האור המופשט. לכן האדם אומר "בשבילי נברא העולם", כי הכל נועד להתפתחותו.

איזה תמונה מתגלה לאדם שמגלה כוח אחד במציאות?

אי אפשר להסביר איזה תמונה מתגלה, כי היא לא שייכת לעולם הזה. לא מתגלה תמונה ורודה ולא אדומה, לא של פרחים, צמחים, וציפורים. אלא מתגלה תמונת הכוח העליון שפועל עלינו ככוח אחד.

לאדם שנמצא עדיין לפני מחסום, בהסתרה, בהסתר פנים, לעיתים זה מתגלה כך, שהאדם מתחיל לראות בעולם הזה, בכל המקרים שקורים לו, ובכל מה שנעשה איתו, שיש אחריהם יד מכוונת. מחשבה אחת שמביאה אותו ומובילה אותו דרך כל המאורעות בעולם הזה. לפעמים זה מורגש יותר ולפעמים פחות.

לעיתים האדם מרגיש אותו ממש כשדה של כוח עליון, שעליו נמצא כל העולם הזה. לעיתים האדם מרגיש אותו כמשהו שממלא את האוויר. שממלא הכל בין האנשים ובין מה שהאדם רואה ומגלה בחושים שלו. והיחס הזה אליו והיחס הזה אל העולם, הנקרא "בורא", הוא מחזיק ומנהיג את הכל.

לעיתים העולם נראה לו כרגיל, אבל הוא מתחיל לראות כוח או רצון, שנמצא אחרי כל פרט ופרט, דומם, צומח, חי, מדבר. כוח שמתלבש כמו יד שנכנסת לכפפה בכל גוף צומח, חי ומדבר, ומפעיל אותו. הוא מתבונן באנשים ורואה עד כמה שהם מופעלים. מזיזים ידיים, רגליים, עוברים ממקום למקום, מדברים או עושים. איך הכוח הזה פועל בהם ועושה מהכל תיאטרון. ושום דבר לא תלוי באף אחד, אלא רק בכוח שמפעיל אותם.

והמצבים מעל המחסום, הם כמו שלומדים ב"תלמוד עשר הספירות". האדם יודע היכן הוא נמצא, ומבין שכל מה שעובד עליו זה אח"פ דעליון. שהוא צריך לעבוד איתו בג' קווים, מתוך הכלים שיש לו, ולפי מידת התיקון שהוא יכול להעתיק על הכלים האלה מהעליון. ואז תמונת העולם שלו היא אח"פ דעליון.

אם העליון עושה עליו הסתרה, הוא מקבל אותה, כדי כנגדה לעשות תיקונים אצלו. וכשמעתיק את ההסתרה של העליון על עצמו, הוא לוקח על עצמו את המסך מהעליון, ועובד עם המסך הזה כלפי העליון. כי מהי הסתרה? העליון מסתיר את עצמו אחרי מסך מסוים. ואם האדם לוקח את המסך הזה מהעליון ומסתיר את עצמו, במקומו העליון נעשה מגולה. הוא מתגלה לא כלפי הכלי של האדם, אלא כלפי הכלי עם המסך, שהאדם עובד עם העליון בעל מנת להשפיע.

כלפי הכלי הוא נסתר, וכלפי הכלי עם המסך הוא מגולה. בכמה מגולה? בכמה שיש מסך על הכלי. ואז דרך המסך יש לאדם תמונה אחרת של עולם, של נשמות ושל עליון. הוא מלכתחילה מתבונן על כל מה שיש בו ומחוץ לו בכוונה דלהשפיע. מרגע שיוצא מחוסר הכרה לפתיחת עיניים הוא רק בודק איך אפשר להשפיע ולמי אפשר להשפיע. והתמונה היא שונה לחלוטין.

בעולמנו התמונה של האדם היא רק איך אפשר להנות מכל דבר, איך הוא מרגיש אותו, איך הוא פועל כלפיו, לטובתו או לא. בלי דעת עד כמה הרצונות, המחשבות, הגנים, ההורמונים, האטומים, מסודרים רק איך הכל לתפוס ולהנות מכל דבר, בתת הכרה, בכל רצון ורצון, דומם, צומח, חי, מדבר. ומעבר למחסום קורה הפוך. התוכנה שפועלים בה היא שונה לגמרי ואחרת. ואז היא לא ידועה לנו, אלא הפוכה, ואי אפשר לנו לראות מה שרואים בה, וגם אי אפשר להעביר.

אות ס"ט

"וכיון שכן, הרי יש לנו להבין את מהותה של אהבת ה', מתוך מדות האהבה, שהאדם נוהג בהן כלפי חברו".קשה לתאר רוחניות. אבל לאדם שנמצא בגשמיות, היינו, מתחת למחסום, בהסתר כפול והסתר רגיל, אפשר לתת דוגמאות מהעולם הזה, שיתנו לו הבנה מסוימת, מה קורה מעבר למחסום. אבל אי אפשר לתאר רוחניות. לכן חוכמת הקבלה היא נסתרת.

אלא תוך פרק זמן של לימוד, עוברים בה שינויים, לפי מידת היגיעה שהאדם נותן, ולא לפי פרק הזמן שעבר. והאדם שמסתכל אחורנית רואה את ההבדל בהבנה שהיתה לו בפגישה הראשונה, להבנה שיש לו לאחר חודשים ראשונים של לימוד או להבנה שיש לו לאחר כמה שנים. התמונה שלו משתנה, כי הכלים משתנים. האדם לא נעשה יותר חכם, אלא הוא בונה בתוכו כלים.

וכלים אי אפשר לרכוש ביום אחד. אי אפשר לקבל אותם אחד מהשני. אי אפשר לקחת כדור או לקבל זריקה של כלים. אלא הכלים נבנים מתוך מחקר שהאדם עושה על עצמו, על היחס שלו לאחרים, לעצמו ולבורא, דרך האמצעי הזה הנקרא "חוכמת הקבלה". ובהתאם לעיסוק בקבלה האור פועל עליו ומתקן אותו ומשנה אותו. ואלמלא השינוי בכלים, לא יהיה לאדם שינוי בתפיסה. לכן אי אפשר לתאר תמונה עתידית שעוד מעט נראה, כי אין כלים.

אפילו לכלים שהיו לנו פעם, לא ניתן לעבור ולראות דרכם, כי לא יכולים לעורר אותם. אלא רק האדם שמתקדם מעל מחסום, מקבל אפשרות לגלות את הרשימות הקודמות שלו ולרדת למצבים הקודמים. האפשרות הזאת נפתחת לו רק במידה ודרכה הוא רוצה להשפיע לאחרים. כמו גדול שמנמיך קומתו, כדי להשפיע לקטן ממנו. אבל כל מצב ומצב זה כלים חדשים, ואי אפשר להעביר אותה תמונה למי שאין לו כלים. אלא מי שמגיע לאותה דרגה רוחנית, הוא יכול להבין מה כתבו המקובלים שהיו בה.

לכן גם הספרים האלה נקראים "חוכמת הנסתר". כי הם נסתרים עדיין ממי שלא השיג את הכלים, ולא רואה ולא מרגיש בחושים על מה כתוב. כי המקובלים בכל ספרי הקבלה, מ"ספר הזוהר" ועד "תלמוד עשר הספירות", מתארים לנו רק הרגשות שלהם בעולם הרוחני. אבל הספרים האלה נראים לנו חומר יבש. בעיקר "תלמוד עשר הספירות", שנראה לאנשים כמו ספר מתמטיקה או פיסיקה, שאין בו רגש או טעם. אלא רק אוסף כללים שכלתניים, שמתארים משהו שקופץ לכאן או יורד משם. ומדוע חושבים כך? כי אין עדיין כלים רגשיים.

לאחר שיפתחו הכלים הרגשיים, אז כל אחד ואחד יראה עד כמה הרוחניות, היא אין סוף יותר עוצמת רגש ומילוי לעומת הגשמיות. לכן אין מה לשאול על התמונה הרוחנית. כי אפשר להמחיש אותה במידת מה, רק בדוגמא על אהבה בעולם הזה, אבל לא לצייר את המדרגה עצמה.

אות ס"ט

"וכיון שכן, הרי יש לנו להבין את מהותה של אהבת ה', מתוך מדות האהבה, שהאדם נוהג בהן כלפי חברו, אשר בהכרח גם אהבת ה' מושפעת במדות אלו, כי מתחילה לא הוטבעו באדם אלא לשמו ית', כמבואר לעיל. וכשנתבונן במדות האהבה שבין איש לרעהו, נמצא בהן ד' מדות של אהבה, זו למעלה מזו, כלומר, שתים שהן ארבע."

אות ע'

"הא' היא אהבה התלויה בדבר, שפירושה, אשר מרוב טובה ותענוג ותועלת שקיבל מחברו, דבקה בו נפשו בו באהבה נפלאה. ובזה ב' מדות: מידה א', שבטרם שהכירו ונתאהבו זה בזה, גרמו רעות אחד לחברו, אלא שאינם רוצים לזכור אותן, משום שעל כל פשעים תכסה אהבה. ומידה ב' היא, שמעודם עשו טובות ותועלת זה לזה, ושום זכר של נזק ורעה כלשהם איננו ביניהם מעולם."

יש שני מצבים, או שנאה אחד לשני, או ללא שנאה אחד לשני. ובמצב של "אהבה התלויה בדבר", עושים טובות זה לזה. כלומר, יש יחס בין הכלים של "תן לי ואתן לך", שכל אחד מרגיש תלות בשני, ואז יש ביניהם אהבה. כי אהבה עוברת דרך הכלים, לפי מילוי הכלים.

אהבה מורגשת לפי המצב שהיה קודם. או שהיו שונאים זה לזה, או שלא התגלתה בהם שנאה. אי אפשר לדבר על גילוי אהבה התלויה בדבר, ובכלל על גילוי האהבה, אלא מתוך המצבים כנגדה. זאת אומרת, צריכה להתגלות שנאה כדי ש"על כל פשעים תכסה אהבה". מניגוד בין המצבים האלה של שנאה זה לזה ותלות זה בזה, מרגישים אוהבים זה את זה.

שרטוט 1

"אהבה התלויה בדבר", עושים טובות זה לזה.

האהבה עוברת דרך הכלים, לפי מילוי הכלים.

בעולמנו קוראים לזה "אהבה", "אנשים שאוהבים זה את זה". אם אמא מרגישה תלות בילד שלה, או אם שני אנשים מרגישים תלות זה בזה. ואם לא מרגישים תלות אחד בשני, לא נחשב שאוהבים אותו. זאת אומרת, ההתפעלות, יחס האהבה, בא ממילוי בתוך הרצון לקבל.

אם מרגישים מילוי לתוך הרצון לקבל מחזירים יחס לממלא. ואם לא מרגישים מילוי, אין יחס לממלא. הרגשה אגואיסטית בלבד. אבל בעולמנו זה מכובד מאוד להרגיש כך. כי ההרגשה הזאת מדברת על יחס בין אחד לשני. כי האדם יוצא מתוך עצמו, כדי להרגיש את הזולת, ככל שהזולת הזה נחוץ לו. והיציאה הזאת מעצמנו היא כבר השגה של יחס אחד לשני.

אות ע"ב

"הב' היא, אהבה שאינה תלויה בדבר, שפירושה, שהכיר מעלת חברו, שהיא מצוינת ועולה בהפלגה גדולה על כל המשוער והמדומה, שמתוך כך דבקה נפשו בו באהבה רבה לאין קץ. וגם כאן, יש ב' מידות: מידה א' היא, בטרם שמכיר כל הליכותיו ועסקיו של חברו עם אחרים שאז נבחנת אהבה זו, לאהבה בלתי מוחלטת, משום שנמצא לחברו אילו עסקים עם אחרים, שבשטחיות נדמה כמי שגורם להם רעות ונזק מתוך התרשלות, באופן, שאם היה האוהב רואה אותם היתה נפגמת כל מעלתו של חברו, והיתה האהבה מתקלקלת ביניהם. אלא שעדיין לא ראה עסקיו אלה, ולכן, עדיין אהבתם שלימה וגדולה בהפלאה יתירה."

שרטוט 2

"אינה תלויה בדבר", כי האדם לא מקבל ממנה שום רווח, שום מילוי בתוך הרצונות שלו.

"אהבה שאינה תלויה בדבר" דורשת תיקון מיוחד. היא נקראת "אינה תלויה בדבר", כי אישית האדם לא מקבל ממנה שום רווח, שום מילוי בתוך הרצונות שלו. באהבה שאינה תלויה בדבר לא חשוב איך מתייחסים זה לזה. לא מודדים את היחס של השני כלפי, אלא מודדים אותו בפני עצמו. ניתן לעשות זאת רק במידה ויש מסך, מגן, שמאפשר לאדם לא לייחס לעצמו, את מה שהוא מרגיש מחוץ לו, מה שהוא מבין כמשהו מחוץ לו.

כל הדרגות האלו של "אהבה התלויה בדבר", של שנאו קודם או לא שנאו קודם זה את זה, או של "אהבה שאינה תלויה בדבר" שמכירים או לא מכירים את עסקיו של השני, הן דרגות של תיקון הכלים באדם. לכן צריך לעבור את המצבים האלה הנקראים "מצבי האהבה", "מצבי היחס לזולת". אם נמצאים עדיין בצורה אגואיסטית, בכלי לא מתוקן, נמצאים באהבה התלויה בדבר. שרק לפי מידת הרווח הצפויה לאדם בתוך הכלים, הוא מרגיש תלות ורצון להיות מחובר לשני, כמקור למילוי הכלים שלו.

אם האדם מתקן את עצמו, ומגיע למצב שאיננו מתייחס לרצונות שלו, לכלים שלו, אלא מרגיש מידת "חפץ חסד", אז הוא יכול להתייחס לזולת באהבה. מפני שאוהב בו אותה תכונה מסוימת, מתוך שמבין את התכונות שנמצאות בזולת, בכלים המתוקנים שלו עצמו. הכלים המתוקנים שלו הם כלים דהשפעה ממידת חפץ חסד ואילך. הוא מבין את השני שנמצא בהשפעה, לפי השתוות הצורה עימו. ולכן נמצא ביחס כלפיו הנקרא "אהבה".

באהבה של נותן ומקבל, האחד ממלא את השני, האחד נותן והשני מקבל. אבל האחד נותן לשני מתוך הטבע שלו, מפני שיש לו מלכתחילה אהבה לשני. אהבה כזאת באה מהבורא לאדם, או בדרגות רוחניות מהאדם כלפי האחרים. ובטבע היא באה מהורים לילדיהם. הטבע מחייב אותם באהבה. כי לפי הטבע הם מרגישים תענוג מנתינה לילדיהם או לקרובים להם. אבל אהבה אגואיסטית פשוטה, איננה אהבה בין נותן למקבל או מתוך הטבע.

אלא האחד נותן לשני והשני נותן לראשון, כי הם מרגישים שהם מרוויחים מילויים זה מזה, שהם ממלאים זה את זה. והאהבה הזאת לא היתה קודם. היא איננה אהבה טבעית כמו בין הורים לילדים, או כמו בין בורא לנברא. אלא בין שניים אגואיסטים, בין אגו אחד לאגו שני. שקודם "שנאו זה את זה". כלומר, כל אחד רצה לנצל את השני מבלי להתייחס אליו. שהשני ייתן מה שיש לו, ויעלם מן האופק.

שרטוט 3

האדם יכול להתייחס לזולת באהבה בצורות שונות (בורא נברא, טבע, אגו).

אלא ש"שונאים זה את זה" יכול להיות גם בגלל שמרגישים חוסר יכולת להתמלא זה על ידי זה. מה שיש באחד, מורגש בשני כהפוך מהרצון שלו. האחד רוצה להתמלא במילויים , ולשני יש במקום זה חסרונות. הוא אוהב בשר והשני אוהב דגים. כאשר לא משתווים לפי המילויים, נקרא שהם "שונאים זה את זה", כי לא יכולים להיות בקשר הדדי ולעזור זה לזה, מחוסר מילויים דומים או מחוסר הבנה משותפת.

שרטוט 4

כאשר לא משתווים לפי המילויים, נקרא שהם "שונאים זה את זה", כשיש ביניהם דברים משותפים הם נמשכים זה לזה.

ואז הם נעשים מרוחקים זה מזה וחשים שיש הבדל ביניהם. אבל אם מתגלה להם לפתע פתאום, שהם יכולים למלא זה את זה, אז הם נעשים קרובים. ובמקום הריחוק שהיה ביניהם, הם מרגישים פתאום שיש ביניהם דברים משותפים ונמשכים זה לזה. ומהשנאה הקודמת מגיעים לאהבה התלויה בדבר.

שרטוט 5

מהשנאה הקודמת מגיעים לאהבה התלויה בדבר.

למטה ממחסום, כל סוגי האהבה האלה נמדדים בתוך הכלי. כל אחד ואחד מרגיש מה יהיה לו בתוך הכלי. אבל לאחר שמתייגעים בלימוד הקבלה ובעבודה פנימית, מקבלים תיקון ומתעלים מעל האגו. לאט לאט קונים תיקון של חפץ חסד ומקבלים מסך, יכולת לדחות את המילוי לעצמו ולהתייחס לשני, לעליון, עד כמה שיכולים להשפיע לו. ולפי מידת התיקון של התחתון כדי להשפיע לעליון, במידה הזאת הוא מתחיל להבין, להכיר, להעריך ולאהוב את העליון.

שרטוט 6

כל סוגי האהבה האלה נמדדים בתוך הכלי. כל אחד ואחד מרגיש מה יהיה לו בתוך הכלי. אבל לאחר שמתייגעים בלימוד הקבלה ובעבודה פנימית, מקבלים תיקון ומתעלים מעל האגו.

בלי השתוות עם העליון, ההשפעה תהיה שנואה על התחתון, והוא לעולם לא יבין את העליון. פעולות העליון יראו לו תמיד מוזרות ומשונות, ואפילו לא נקיות ולא ישרות. כי התחתון והעליון נמצאים בשני עולמות, האחד בעל מנת לקבל והשני בעל מנת להשפיע. ומשום שהתחתון נמצא בהפכיות מהעליון, נראה לו שהעליון גנב, לא ישר, רודן ואכזר. כך אנו רואים את השגחת הבורא עלינו. אלא כמו שנאמר: "כל הפוסל במומו פוסל".

ולמעלה ממחסום, שהאדם מתחיל לקבל תיקון על הרצון לקבל שלו, הוא מגלה לפי מידת התיקון שלו ששניהם דומים ושווים, ומתחיל להעריך את העליון. אבל מתחיל להכיר את היחס של העליון רק בהווה ולא בעבר ובעתיד. כי יש דרגות נוספות של היכרות עם העליון, שמגלות את מידת האהבה של העליון. והאדם שמתקן את עצמו בהווה, להבין ולאהוב את העליון, לא יודע האם גם בעבר העליון התייחס אליו תמיד טוב ותמיד באהבה ובנתינה.

ולכן הוא הולך לעבר ובודק את העליון. ואז חייב לתקן את כל הכלים שהיו לו בעבר. זאת אומרת, מהמצבים הקודמים לעלות למצב הנוכחי ולתקן אותם. ובאותם הכלים הוא מגלה, שמאז ומעולם העליון אהב אותו, והתייחס אליו בנתינה בלבד, ללא שום רווח לעצמו. וכתוצאה מהגילוי הזה, התחתון אוהב את העליון עבור העבר וההווה. ומה לגבי העתיד? גם את העתיד הוא צריך לבדוק, אבל עד כמה שמבין את הסוף. ואיך אפשר להבין היכן נמצא הסוף? לא לפי מרחק וזמן, אלא לפי נפח הכלים.

שרטוט 7

האדם מגלה, שמאז ומעולם העליון אהב אותו. וכתוצאה מהגילוי הזה, התחתון אוהב את העליון.

ואז האדם בודק בכל הכלים שלו מתי הם יתמלאו, והאם הם יתמלאו אי-פעם עד הסוף. ומגלה שפעם הכלים שלו יהיו מלאים עד הסוף. ומי ימלא אותם? העליון. ומבחינתו זה הסוף, כי אין יותר טוב ממילוי של העליון. ואז בהתאם לזה מתגלה בו אהבה שלימה כלפי העליון. אבל לא די בכך. מפני שהתחתון הזה, הוא רק אחד מתוך שש מאות אלף נשמות, שהן יחד נקראות "אדם". והעליון שהוא כל כך מעריך, אולי יש לו יחס מיוחד כזה רק אליו כבן אהוב, ולא לאחרים.

וכך התחתון בודק ומודד את העליון, לפי ערכים מחוץ לעצמו. איך העליון פועל, איך הוא נותן ואוהב. וכל זאת ללא שום קשר לעצמו. כלומר, לאחר שהוא בודק את היחס של העליון אליו, הוא מתחיל לבדוק אותו כלפי כל שישים ריבוא הנשמות. איך הוא בודק אותו? התחתון מתחיל להתכלל בעצמו עם כל נשמה ונשמה, ולהגיע למימד של אותו כלי גדול הנקרא "אדם", הנברא היחידי, שנמצא מול הבורא.

ומשם הוא קובע איך העליון מתייחס אליו. איך הבורא ברא אותו ואיך הוא התייחס אליו בעבר, בהווה ובעתיד, עד שמתקן וממלא את כל הכלי. ואז האדם מגיע למטרה הנקראת "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך". למטרה מצד הכלים של תיקון הכלים ומילוי הכלים. ולמטרה מצד ההרגשה של אהבה נצחית ושלימה בכל עמקות הכלים.

שרטוט 8

האדם קובע איך העליון ברא אותו והתייחס אליו בעבר, בהווה ובעתיד, עד שמתקן וממלא את כל הכלי.

למצבים הללו האדם מגיע מתוך מחקר של כל השלבים בהכרת הרע והכרת הטוב, תוך חיפוש בבלבול ובהסתרה. וזה מקנה לו הבנה איך העליון מתייחס אליו, כלומר, מקנה לו ראש של העליון. והאדם מתחיל להבין את כל מחשבת הבריאה, את כל היחס של העליון כלפיו מתחילתו. וכך הוא מתעלה מעל הכלים שלו, מעל לידתו. כי לידת התחתון נקרא "לידת הרצון לקבל". ולפני אותה לידה היתה מחשבת הבריאה להוליד ולברוא את הרצון לקבל כדי להטיב לו.

על ידי זה שהאדם מתקן בעצמו את הרצון לקבל, הוא מתחיל להבין את מחשבת הבריאה, שהיתה לפני שברא אותה הבורא. כלומר, הוא מתעלה מעל הנקודה ההיסטורית של לידתו, מתעלה מדרגת הנברא שהיא רק רצון לקבל, לדרגת הבורא שהיא כל תוכנית הבריאה, מחשבת הבריאה, ומגיע להיות כבורא, להיות במחשבה עצמה. ואז שניהם נעשים קשורים יחד באותו כלי אחד של רצון לקבל.

שרטוט 9

החיפוש מקנה לו הבנה איך העליון מתייחס אליו, מקנה לו ראש של העליון. והאדם מתחיל להבין את כל מחשבת הבריאה, את כל היחס של העליון כלפיו מתחילתו.

הכלי מאבד את מושג הכלי. כי האור והכלי נעשים כאחד. הכלי נמצא באותה תכונת הנתינה של האור. ואז הבורא והנברא לא נמצאים בתוך הכלי, נברא ככלי ובורא כאור, אלא הם מתייחדים בדרגה מעל הכלי, בראש של הכלי, שכביכול הנברא כלל לא נברא. כי הנברא מתעלה מעל לידתו למחשבת הבריאה, ומגיע למימד שהוא כאילו לא נברא. וכל זאת כתוצאה מהאהבה.

למה כלב אוהב את בעל הבית שלו והאדם לא?

בעולם שלנו אפשר לראות לא פעם, איך ילד בלי להבין תופס את הכלב שלו ומחזיק אותו בכוח. והכלב למרות שלא נעים לו, לעולם לא יזיק לילד. כי הוא אוהב אותו אהבה טבעית, מתוך הטבע. הכלב יודע שהילד הזה הוא העליון שלו, שהוא בעל הבית, ומאין ברירה אוהב אותו. רק צריכים להודיע לכלים שלו, מי בעל הבית שהוא תלוי בו.

אותו יחס אפשר לפתח אצל האדם כלפי העליון. היחס הזה נקרא "עבדות", "עבד". דרגה שיש בה יתרונות רבים. אבל כדי להגיע לדרגת עבד ה' צריך כוח פנימי רב. כי האדם חייב לשכנע את עצמו שהבורא הוא עליון, למרות שהוא נסתר. שהוא תלוי בבעל הבית הזה, למרות שהוא נסתר. שיש לו רווח מהתלות הזאת בעליון, למרות שהוא נסתר. לאדם לא פשוט להגיע לדרגת כניעה כלפי בעל הבית כמו שיש לכלב. לעומת זאת כלפי אדם כלפי אדם אחר, מוכן בקלות להיות עבד.

בעולמנו רואים איך אנשים רצים להיות עבדים. כי טוב לאדם, הוא לא צריך לחשוב על כלום, אלא יש מישהו שדואג לו. אנשים מסכימים עם כל שיעבוד, בתנאי שהם מרוויחים ממנו ומרגישים ביטחון ומילוי. כי לעבד צריך לספק כל מה שנדרש לו. בפרט לעבד עברי, שחייבים לתת לו גם אם יש לאדונו כרית אחת. ואז מי משועבד למי? האדון לעבד. כי אם העבד הוא רכושו, אז לרכוש צריך לדאוג שלא יינזק, ויהיה לו הכל.

ולכן כולנו רוצים בתחילה להיות עבדים. כפי שרואים ממהלך ההיסטוריה, שעבדים לא כל כך מרדו באדונם. אלא תקופת העבדות נמשכה אלפי שנים. כי הנטייה לעבדות מושרשת בטבע האדם. הרצון לקבל מרגיש את עצמו נוח וטוב בעבדות, כי העיקר בשבילו להרגיש ביטחון. כל ימיו האדם מחפש ביטחון בסביבה ודורש ביטחון ממדינתו.

אנשים מוכנים להיות עבדים נרצים של הסביבה, של הפרסום. לקנות כל מה שדורשים מהם, לעבוד כמו שהסביבה דורשת, להתנהג כמו שהסביבה רוצה, בתנאי שיקבלו מילוי, ביטחון, רוגע לעכשיו ועצם לעתיד. אם האדם מקבל ביטחון, הוא נעשה אזרח טוב. האנשים מוכנים לקנות כל מה שהסביבה מוכרת להם. וזו אותה עבדות. אבל נטייה לעבדות איננה דבר רע. כי הרצון לקבל מוכן ומסכים להשתעבד בהתאם למידת התפתחותו. ומהבוקר עד הערב שמוכרים לו מה כדאי לו, זה כמו פקודות שנותנים לו, כמו בעל בית שמצווה על העובד ללכת ולעבוד כדי לקבל שכר.

אלא מסביר בעל הסולם, שלצאת מהעבדות ולקבל בחירה חופשית, זו איננה משימה קלה. כי האדם צריך להתמודד נגד הסביבה כדי לצאת ממנה. לחדול לציית לפקודות שלה, או להיכנע לשכר המובטח ממנה שכדאי כביכול תמורתו לעבוד. אלא לעשות מסך בינו לבין הערכים של הסביבה. ובמקום לקבל ערכים מהסביבה ולהיות במקח וממכר איתה, לעשות חשבון עם הכוח העליון, עם הבורא. ממנו ומעלה ולא ממנו כלפי הסביבה.

ואיך מביאים את האדם לעשות חשבון כלפי מעלה? על ידי כך שמוחקים ממנו את הרגשת המילויים, שהסביבה יכולה לתת. במקום להרגיש טוב בסביבה ולהנות מכל מה שיש, מסרטים, הצגות, טלוויזיה, ילדים, קריאת ספרים, טיולים והנאות עם חברים, עניין בעבודה ובכל מיני תחומים. במקום להרגיש טוב באותו מישור שבו הוא נמצא, שנותן להם ומקבל מהם והוא כמו כולם, האדם לפתע מרגיש שאין לו מילוי ואין לו ביטחון. היינו, אין לו מילוי, ולא רואה שיהיה לו מילוי גם בעתיד. ואז הוא מתחיל לחפש.

חוסר המילוי מהסביבה מביא אותו לשאלה בשביל מה לו לחיות, כי בלי מילוי האדם לא יכול לחיות. ואז הוא פונה למעלה ומוכן במקום זה לשעבד את עצמו לבורא ולהיות עובד ה'. לא עובד כלפי הערכים של החברה, אלא כלפי הערכים של הבורא. אבל גם בכך אין חירות ולא חופש. אלא אם האדם מתחיל לרכוש מסכים. רק אז יש לו חירות. כי מהו "מסך"? מהו "על מנת להשפיע" או "לשמה"? שאפילו אם נותנים לאדם אפשרות להישאר אגואיסט, ולקבל הכל בכלים דקבלה על מנת לקבל, כמו שהוא משתוקק בעולם הזה לקבל את כל העולם ולהנות מהכל, האדם מעדיף במקום זה מסך והשפעה. זה נקרא "חופש".

אות ע"ג

לאהבה ישנם שני שלבים, שתי מידות. "אהבה התלויה בדבר", שלא מכיר את כל העסקים של הנאהב. זאת אומרת, שאולי הוא משפיע, אבל רק לו. ו"אהבה שאינה תלויה בדבר", לאחר שהאדם קונה מסכים ומתעלה מעל החשבון עם האגו, עם הרצון לקבל שלו. אהבה התלויה בכמה שהאדם מכיר את הנותן, את הערכים האלה של המשפיע.

"מידה ב' באהבהשאינה תלויה בדבר, היא המידה הד' של האהבה בכללה, היא באה ג"כ מהכרת מעלה שבחברו כנ"ל, אלא נוסף על זאת עתה מכיר הוא כל עסקיו והליכותיו עם כל אדם, אף אחד מהם לא יחסר", כדי שלא יהיה לו ספק, שהנותן הוא באמת נותן. "ובדק" כמו שכתוב: "דע את ה' אלקיך ועבדו", בכל הפעולות של הבורא עם הנבראים. "ומצא", בחקירה, בהרגשה, בצירוף כל הנבראים לכלים שלו, "שלא לבד שאין בהם שמץ דופי," ספק שהוא טוב או לא טוב. אלא האדם מרגיש בהתלבשות בכל נשמה ונשמה, איך הבורא מתייחס לכל נשמה ונשמה בטוב ומטיב, ללא שום הגבלה. "אלא, טובתו מרובה עליהם לאין קץ, ועולה על כל המשוער והמדומה, ועתה היא "אהבה נצחית ומוחלטת"."

משיגים ומרגישים רק בתוך הכלים. כל המדידה היא מתוך הכלים לפי הכלל "כל הפוסל במומו פוסל", ומשבח מתוך שמגיע בעצמו לתיקונים ולשבח. לתיקון הכללי, להתכללות עם כל הנשמות, שכל הנשמות הן בשבילו כמו נשמתו. ולפי התיקון מרגיש בתוכן עד כמה שהבורא מתלבש בנשמות בהשתוות הצורה, בטוב ומטיב. וזו אהבה נצחית מוחלטת וסופית הנקראת "אהבה שאינה תלויה בדבר".

ב"אהבה תלויה בדבר" תחילה הם היו שונאים זה את זה, ואחר כך הם מתקנים את עצמם והם לא היו שונאים זה את זה. יש שתי דרגות, כמו הסתר כפול והסתר רגיל. וכמו שעוברים מחסום לשכר ועונש, כך עוברים ל"אהבה שאינה תלויה בדבר" שיש לאדם מגן כלפי עצמו. ואז לא בודק את הבורא כלפי עצמו בעל מנת לקבל, אלא כלפי בעל מנת להשפיע. ואחר כך בודק אותו כלפי כל יתר הנשמות.

עד שהאדם לא קונה את כל הכלים מכל הנשמות, ומגלה יחס הבורא לכל הנשמות יחד בכל ההתפתחות מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה, אי אפשר לו לומר שהוא יודע, שהבורא הוא טוב ומטיב לכולם.

אות ע"ד

"והנה כל אלו ד' המידות של האהבה, הנוהגות בין איש לרעהו, המה נוהגות ג"כ בין האדם למקום. ולא עוד, אלא שהמה נעשו כאן באהבת ה', בבחינת מדרגות, על דרך סיבה ומסובב, ואי אפשר לזכות בשום אחת מהן, בטרם שיזכה למידה הא' של האהבה התלויה בדבר, ואחר שזכה בה על שלימותה, המידה הא' הזאת מסבבת לו לזכות במידה הב', ואחר שזכה בה במידה הב' והגיע לסופה, הרי היא מסבבת לו לזכות במידה הג', וכן המידה הג' למידה הד', לאהבה הנצחית."

אות ע"ה

"ולפי"ז מתעוררת השאלה, איך יצוייר לו לאדם לזכות למדרגה ראשונה של אהבת ה', שהיא מידה א' של האהבה התלויה בדבר, שפירושה, אהבה הבאה מחמת רוב טובה שהשיג מהנאהב, בעת שקיימא לן, שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ומכ"ש לפי המתבאר, שכל אדם מוכרח לעבור, דרך ב' הבחינות הראשונות של ההשגחה בדרך הסתר פנים, שפירושה, שהפנים שלו ית', דהיינו, מידת טובו ית', שמדרך הטוב להיטיב, הן נסתרות באותו זמן, כנ"ל (אות מ"ז ד"ה ומתחילה) עש"ה, ולפיכך, מקבלים אז צער ויסורים ע"ש. אמנם נתבאר, שכל העסק בתורה ובעבודה דרך בחירה, נוהגים בעיקר בזמן ההוא של הסתר פנים, ע"ש. ואם כן איך יצוייר, שיזכה למידה ב' של האהבה התלויה בדבר, שפירושה, שמעודו עד היום הזה עשה לו הנאהב רק טובות מרובות ונפלאות, ולא גרם לו שום שמץ של רע כל שהוא, ואצ"ל, שיזכה למדרגה ג' או ד'."

בעל הסולם הסביר קודם, שהאדם עובר שתי צורות, שני צדדים של אותו המטבע, הסתר וגילוי. בהסתר יש "הסתר כפול" ו"הסתר רגיל". ובגילוי יש "שכר ועונש" ו"אהבה נצחית", שלעיתים הוא קורא להם "דרגות האהבה", משום שהבורא אוהב אותנו, ואנחנו על ידי תיקון מגלים אותה אהבה.

בדרך עוברים בלבולים, שהבורא מתגלה כביכול כלא אוהב, ולא אוהבים אותו. אבל כל הדרך הזאת היא גילוי האהבה. גם בעולמנו, אי אפשר כל הזמן רק לאהוב, אלא צריך לפעמים לריב ולקלקל את היחסים, ואז מתוכו מרגישים את התפרצות האהבה. כי כל דבר מושג בנו מפגישה בין שני נתונים מנוגדים כאור וכלי. שנאה כנגד אהבה, פירוד כנגד דבקות.

וארבעת שלבי ההתפתחות הם הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, אהבה נצחית. "אהבה תלויה בדבר" היא בזמן הסתר גם כפול וגם רגיל. ו"אהבה שאינה תלויה בדבר", היא בגילוי מעל המחסום, כי האדם משיג מסך ומפסיק להתייחס מה קורה בכלים שלו.

שרטוט 10

"אהבה תלויה בדבר" היא בזמן הסתר כפול ורגיל. ו"אהבה שאינה תלויה בדבר", היא בגילוי מעל המחסום, כי האדם משיג מסך ומפסיק להתייחס מה קורה בכלים שלו.

ומתעוררת השאלה, איך בזמן ההסתר למטה ממחסום יכולה להיות "אהבה תלויה בדבר", הרי הם מנוגדים זה לזה. בהסתר כפול נמצאים בהסתר גם במחשבה וגם בהרגשה. האדם רק מרגיש שרע לו. בהסתר רגיל הוא נמצא בהרגשה שרע לו, אבל יכול כבר להמתיק אותה במחשבה, ולהצדיק את הבורא שהוא טוב. אבל בשניהם, גם בהסתר כפול וגם בהסתר אחד, הוא בכל זאת נמצא בהרגשה רעה. ואז איך הוא יכול לאהוב? אם הוא נמצא בהסתר, ואיננו מקבל טוב מהבורא, איך הוא יכול לאהוב את הבורא? הרי בזמן שהאדם אגואיסט, הוא מרגיש רק מה שיש בתוך הכלים שלו.

שרטוט 11

איך בזמן ההסתר יכולה להיות "אהבה תלויה בדבר", הרי הם מנוגדים זה לזה? בשניהם, בהסתר כפול ובהסתר אחד, האדם נמצא בהרגשה רעה והמחשבה משתנה.

חזרה לראש הדף
Site location tree