אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / הקדמה לתלמוד עשר הספירות עם הפירוש של הרב ד"ר מיכאל לייטמן / שיחה (10.7.05) על אות ע"ה - אות פ"א
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה (10.7.05) על אות ע"ה - אות פ"א

אות ע"ה

"ולפי"ז מתעוררת השאלה, איך יצוייר לו לאדם לזכות למדרגה ראשונה של אהבת ה', שהיא מידה א' של האהבה התלויה בדבר, שפירושה, אהבה הבאה מחמת רוב טובה שהשיג מהנאהב, בעת שקיימא לן, שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ומכ"ש לפי המתבאר, שכל אדם מוכרח לעבור, דרך ב' הבחינות הראשונות של ההשגחה בדרך הסתר פנים, שפירושה, שהפנים שלו ית', דהיינו, מידת טובו ית', שמדרך הטוב להיטיב, הן נסתרות באותו זמן, כנ"ל (אות מ"ז ד"ה ומתחילה) עש"ה, ולפיכך, מקבלים אז צער ויסורים ע"ש. אמנם נתבאר, שכל העסק בתורה ובעבודה דרך בחירה, נוהגים בעיקר בזמן ההוא של הסתר פנים, ע"ש. ואם כן איך יצוייר, שיזכה למידה ב' של האהבה התלויה בדבר, שפירושה, שמעודו עד היום הזה עשה לו הנאהב רק טובות מרובות ונפלאות, ולא גרם לו שום שמץ של רע כל שהוא, ואצ"ל, שיזכה למדרגה ג' או ד'."

אנחנו בנויים מחומר שנקרא "רצון להנות". חומר שרגיש לנוכחות האור, לנוכחות הבורא בו. כי על ידי האור בעצם אנו קיימים. נוכחותו בנו מרגישים כטוב, חסרונו בנו מרגישים כרע. ולכן בדרך שלנו משך ההיסטוריה, בגלגולים שעוברים אנו עד להופעת הנקודה שבלב, דרך רצונות גופניים ורצונות לכסף, כבוד, מושכלות, וגם לאחר שמתחילים לעלות איתה בהסתר כפול והסתר רגיל, עד שמגיעים לגילוי שכר ועונש, האדם לא מרגיש שהבורא עושה לו טובה, ולא מרגיש את עצמו בטוב. אלא הטוב הזה נסתר ממנו, נסתר מהרגשתו.

שרטוט 1

בדרך שלנו משך ההיסטוריה, עד שמגיעים לגילוי שכר ועונש, האדם לא מרגיש שהבורא עושה לו טובה, ולא מרגיש את עצמו בטוב. אלא הטוב הזה נסתר ממנו, נסתר מהרגשתו.

ואז על האדם להתחזק באמונה, שההשגחה היא מטרתית וטובה. הוא לא יכול לשנות את הרגשתו. אם מרגישים רע, אי אפשר על ידי תחבולה או מניפולציה חיצונית להרגיש טוב. אלא זה תלוי בהכרת המדרגות ותיקון הכלים, שיבואו לאחר מכן. כי כל הזמן אנו נמצאים באותו המצב, ורק משנים בהדרגה את היחס, ומגלים יחס אחר למתרחש. שאז בא מלמעלה כוח, אור המחזיר למוטב, ומתקן לנו את הכלים להרגיש אחרת.

אבל בינתיים, בזמן שהאדם עובר בהסתר כפול והסתר רגיל, ועד שהוא נכנס לגילוי שכר ועונש, הוא מרגיש את עצמו רע. וגם שעובר בדרגת שכר ועונש, יש לו עדיין יגיעה גדולה. ואיך אפשר שיגיע למצוות האהבה, אם כל הדרך היא בהסתרה, מבלי לראות שהבורא הוא טוב ומטיב, בכל מצב ללא שום הגבלה? איך אפשר לחייב אותנו לאהוב אותו? זאת אמרת מצד אחד, איך לאהוב יכול להיות חיוב.

ומצד שני, אם לא מרגישים מילוי של טוב ועונג בתוך הכלים, גם בכלים על מנת לקבל וגם בכלים על מנת להשפיע, אלא כל מה שמתרחש באדם, מתרחש בינתיים מחוץ לכלים שלו, אז מתוך מה הוא מחליט שההשגחה היא "טוב ומטיב לרעים ולטובים" ללא שום הגבלה, שמתוך אותה הרגשה, אותה השגה, מתעורר בו מעצמו יחס לבורא הנקרא "אהבה".

שרטוט 2

איך האדם יגיע למצוות האהבה, אם כל הדרך היא בהסתרה, מבלי לראות שהבורא הוא טוב ומטיב ?

אות ע"ו

"אמנם כן צללנו לתוך מים אדירים ולכל הפחות יש לנו להעלות מכאן מרגלית יקרה. ונבאר ע"כ מאמר חז"ל (ברכות י"ז), כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי, ואמרי לה מבי רבי חנינא, אמרי ליה הכי עולמך תראה בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא וכו', ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין, עכ"ל." מלבד החיוב "ואהבת את ה' אלקיך", שצריך לבוא ולאהוב אותו "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", כלומר, בכל היכולות שלך, קיים חיוב נוסף שהוא נקרא "עולמך תראה בחייך".

"ויש כאן להבין, למה לא אמרו עולמך תקבל בחייך," תרגיש אותו, "אלא, רק "תראה", ואם באו לברך, היה להם לברך בשלימות, דהיינו, שישיג ויקבל עולמו בחייו." כי "תראה" נקרא משהו חיצוני. שרואים אותו, אבל עדיין לא נמצא בכלים. יש "ראיה" ויש "קבלה ביד". מה שנמצא בידו של האדם נקרא "שלו", ומה שהאדם רואה נקרא "קיים מבחוץ", הוא בטוח שקיים. כי עיניים זה הכלים שמאמינים להם תמיד ובכל מצב. לכן בחברה מקובל להאמין לעדי ראיה, אבל ראיה היא בכלים חיצוניים. האדם רואה, אבל זה לא נמצא בו, לא שייך לו, אלא יש לו בטחון שזה קיים. זאת אומרת, מבחינת קביעת המצב, האדם קובע אותו בוודאות, אבל המצב עדיין לא שלו.

"ועוד יש להבין בכלל, למה לו לאדם לראות העוה"ב שלו בחייו, המצער הוא אשר אחריתו לחיי העוה"ב." לאדם יש מדרגה בהווה, מה שיש לו עכשיו, ועוד מדרגה לפניו. המדרגה שהאדם נמצא בה, היא נקראת "העולם הזה". לא חשוב היכן הוא נמצא, בעולם היצירה או בעולם בריאה, שם הוא קובע לעצמו "זה העולם שלי", המצב שלו. והעולם שנמצא לפניו, הוא נקרא "העולם הבא", המצב שיבוא, שמתקרב ובא. תמיד קיימות באדם שתי המדרגות הללו. אפילו במצבנו הנוכחי, יש לפנינו איזו הרגשה של העתיד שעוד מעט מגיעים אליו, והרגשת ההווה. וכך גם ברוחניות.

"ועוד, למה העמידו ברכה זו בראשונה." כלומר, למה האדם חייב לראות את המדרגה הבאה שלו, ולקבוע בוודאות שאת המדרגה הזאת הוא משיג, כדי שהיא תבוא אליו, ותתפשט בתוך הכלים שלו, ותהיה לרכושו הממשי? למה לא מספיק לו מצבו הנוכחי? מה זה נקרא "עולמך תראה בחייך", זאת אומרת "מה שיהיה לך"? מה זה מוסיף לנו במצבנו הנוכחי?

אות ע"ז

"והנה קודם כל צריכים להבין, ראיה זו של העוה"ב שלו בחייו, איך היא. כי ודאי, שבעינים הגשמיות אין רואים שום דבר רוחני, גם אין מדרכו של השי"ת לשנות סדרי בראשית, כי כל סדרי בראשית מתחילתם, לא סדרם השי"ת בסדרים הללו, אלא משום, שהמה המוצלחים ביותר לתכלית הנרצית מהם, דהיינו, שיזכה האדם על ידיהם להתדבק בו ית' כנ"ל, כמ"ש, כל פעל ה' למענהו. וא"כ, יש להבין, איך יצוייר לאדם, ראיית עולמו בחייו." לראות את העולם הבא שלו.

הבורא ברא רצון לקבל (ר.ל.). הרצון לקבל מרגיש רק מה שנכנס בו, כמה הוא מלא או כמה הוא חסר, ולא מסוגל להרגיש משהו מחוץ לו. לכן הקליטה של האדם נעשית דרך חמישה פתחים: ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש. ולפי התכונות האלה, הוא מגלה יחס מסוים למה שקורה בחוץ. אבל מבחוץ לא נכנס דבר. אלא משהו לוחץ על מסכים, שעומדים על הפתחים האלה, וביחס המשותף בין מה שנמצא מבחוץ, ומה שנמצא מבפנים, האדם קובע שמשהו נמצא מבחוץ. וזה מה שנותן אחר כך במוח שלו תמונת מצב. אבל האדם לעולם לא יוצא מחוץ לעצמו, ולא יכול לצאת, אלא הכל נמצא בפנים בתוכו.

כך מלכתחילה בנוי הכלי, הרצון לקבל, בגשמיות וברוחניות.רק ברוחניות התכונות האלה, ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש, הן חמש דרגות עביות בתוך הכלי שקיבלו תכונות שונות ונקראות: "כתר", "חכמה", "בינה", "זעיר אנפין", "מלכות". והאור שבא מקבל דחייה מהמסך, ואותו אור שמתפשט בפנים, גורם להרגשה שמשהו חיצוני נכנס. אבל מבחוץ לא נכנס שום דבר. אלא האדם משווה את עצמו, את המסך שלו, למשהו שכביכול בא אליו מבחוץ, במה שנקרא "זיווג דהכאה". ומודד את השוואת הצורה הזאת, את ההשפעה עליו, של אותו משהו שבא מבחוץ. כלומר, הוא מגיע לאיזון עם מה שישנו מבחוץ, ואת כוח האיזון הזה הוא מודד.

שרטוט 3

הרצון לקבל מרגיש רק מה שנכנס בו, כמה הוא מלא או כמה הוא חסר, ולא מסוגל להרגיש משהו מחוץ לו.

בדומה לעיקרון לפיו פועל סליל מגנטי מוליך זרם. המגנט פועל ומושך אליו חתיכת ברזל. ולפי כוח הסליל, הקפיץ שמחזיק את המחוג, מושך את המחוג מנקודת האפס לכיוון מספַּר אחר. אבל הוא איננו מודד את עוצמת הזרם, אלא את כוח ההתנגדות של הקפיץ. וכך בכל צורת מדידה, חשמלית, אלקטרונית או דיגיטאלית, תמיד מודדים את ההתנגדות למשהו מבחוץ, את הפרמטר הפנימי. כך בלבד האדם קיים ומתקיים. ואף פעם הוא לא יודע מה נמצא מבחוץ. אלא תמיד מודד בפנים בתוכו איך הוא השתנה, ולפי זה מגדיר תופעה חיצונית כלשהי ומה היקפה וגודלה. גם ברוחניות וגם בגשמיות, כי החוק הוא אחד.

שרטוט 4

תמיד מודדים את ההתנגדות למשהו מבחוץ, גם ברוחניות וגם בגשמיות.

אם כך, איך האדם שנמצא במצבו הנוכחי באיזו דרגה רוחנית, ובודק הכל לפי ההתנגדות שלו למה שכביכול נמצא סביבו, ומרגיש רק לפי כמה שמודד, יכול לראות משהו שעוד לא נמצא בו בדרגתו הנוכחית, אלא שייך למצבו הבא בעתיד? הוא לא יכול לראות, כי מה שמנותק ולא נמצא במגע עם האדם, עם הרגשתו, הוא לא נמצא ולא קיים. אלא העתיד גם הוא הרגשה בהווה. רק שנותנת לאדם תוספת הרגשה, אופן הרגשה, שהאדם משייך אותה לעתיד. אבל הכל מתייחס לתפיסה בהווה. וגם "עולמך תראה בחייך", היא הרגשה במצבו הנוכחי, שהאדם לא משייך אותה להווה, אלא לעתיד. ועל סמך זה מחליט על ההמשך, על יחס הבורא מהווה לעתיד. על המגמה שלו, לֵמה הבורא מושך אותו. מה היחס של הבורא כלפיו. לֵמה הבורא רוצה להוביל אותו ולהביא אותו.

שרטוט 5

מה שמנותק ולא נמצא במגע עם האדם, עם הרגשתו, הוא לא נמצא ולא קיים. אלא העתיד גם הוא הרגשה בהווה.

אם האדם רואה את ההפרש, את המגמה, בין העתיד להווה, ההפרש הזה עונה לו על שאלת ההתפתחות, על המטרה, על הכוונה, זאת אומרת, על התנועה. והוא נצרך לעתיד, כי הרגשת ההווה שאינה מחוברת להרגשת העתיד, היא הרגשה נוראית שמביאה לאדם פחד. ואילו הרגשת העתיד משרה בו ביטחון, רווח, רוגע, שלא יחסר לו. האדם לא מרגיש רק הווה, ואם זה קורה, ההרגשה היא נוראית. אפילו אם יש לו הכל בהווה, אבל אם האדם מנותק מהרגשת העתיד ולוּ רק תת הכרתית, הוא כאילו ניצב על פי תהום ובעוד רגע הכל יעלם.

לכן ישנה מצווה הנקראת "עולמך תראה בחייך". האדם רואה את העתיד שכל הכלים מתוקנים, והוא נמצא בהשגה מלאה במאציל, שברא אותו ואת הכלים שלו, ומביא אותו בהתפתחות מהווה לעתיד. האדם מרגיש את המגמה, ויכול להצדיק את כל השלבים בין ההווה לעתיד. ובכך שהוא נמצא בהווה ו"רואה" את העתיד, משיג אותו בכלים החיצוניים שלו, הוא מקבל כלים, יסודות, להחליט על יחס הבורא הכללי והאבסולוטי. איך הבורא התייחס אליו מלכתחילה בצורה שלימה. בשביל מה ומאיזה גובה החליט על כל התפתחותו. והאדם שרואה את העתיד ורואה איך מגיעים אליו, מתוך זה יכול להחליט על "טוב ומטיב לרעים ולטובים", אפילו שלא השיג זאת. אלא מתוך ההבדל בין המצבים, הוא מבין למה הוא צריך להתקרב מהפחוּת לשלם. על מה היתה כוונת הבורא שעשה זאת מתוך אהבה נצחית.

שרטוט 6

האדם שרואה את העתיד ורואה איך מגיעים אליו, מבין למה הוא צריך להתקרב מהפחוּת לשלם. על מה היתה כוונת הבורא שעשה זאת מתוך אהבה נצחית.

במצב הסופי האדם מרגיש את האהבה הזאת בבורא, ומתחיל להבין עד כמה הבורא הסתיר את עצמו ועד כמה העליון סובל, שזה נקרא "צער השכינה". בדומה לאמא שלא יכולה לתת לילד חולה, מה שהוא רוצה ומתחנן לקבל, כי זה עלול להזיק לו. כך הבורא הסתיר את עצמו, כלומר את טובו, אחרי חמישה עולמות, ומגביל את עצמו כדי לא לתת. לעליון קשה מאוד שלא לתת, כדברי הכתוב: "יותר מעגל שרוצה לינוק, הפרה רוצה להניק". אבל מתוך זה האדם מתחיל להשיג את היחס המוחלט של הבורא אליו. עד כמה הבורא הסתיר את עצמו, והלך על הסתרה כביכול מעל הרגש שלו, כי מלכתחילה יחס הבורא כלפי הנבראים הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים" מתוך אהבה שלימה.

והפער הזה בין המדרגה הנוכחית ל"עולמך תראה בחייך", הוא שנותן לאדם מספיק כוח, הבנה, הרגשה (לפי הפער בהרגשה), כדי להחליט ולהגיע לאהבה. כי האדם כלול מרגש ושכל. והשכל יכול להשלים את הרגש מתוך חקירה.

שרטוט 7

הפער הוא שנותן לאדם מספיק כוח, הבנה, הרגשה, כדי להחליט ולהגיע לאהבה.

אות ע"ח

"ואומר לך שראיה זו מגיעה לו לאדם על ידי "פקיחת עינים" בתורה הקדושה, עד"ה "גל עיני" ואביטה נפלאות מתורתך. ועל דבר זה משביעים לה לנשמה, בטרם ביאתה לגוף (נדה דף ל' ע"ב), אשר אפילו כל העולם יאמרו לך שצדיק אתה, תהיה "בעיניך" כרשע. דהיינו בעיניך דוקא, פירוש כל עוד שלא זכית לפקיחת "עינים" בתורה, תחזיק את עצמך כרשע, ובל תשטה את עצמך מכח הפרסום שיש לך בכל העולם לצדיק, ובזה תבין ג"כ, למה העמידו הברכה של עולמך תראה בחייך בראש הברכות, כי לפני זה, אינו זוכה אפילו לבחינת "צדיק שאינו גמור"."

"עולמך תראה בחייך" זו הפעולה שעל האדם לבצע בכל הדרך שלו, מרגע שעבר מחסום ונכנס להשגחת שכר ועונש הנקרא "צדיק שאינו גמור", והשגת "צדיק גמור" הנקראת "אהבה". האדם שעובר את ההסתרים, הסתר כפול והסתר רגיל, חל עליו החיוב הזה מאותו רגע ואילך. כי מה הן "בְּרַכוֹת"? "ברכות" נקרא שהאדם מבצע תיקון על תרי"ג הרצונות שלו, על ידי אור התורה המחזיר למוטב. וכאשר מתקן איזה רצון נקרא "מברך עליו ברכה".

שרטוט 8

האדם מבצע תיקון על תרי"ג הרצונות שלו, על ידי אור התורה המחזיר למוטב.

ומהי הברכה הראשונה? מהי התוצאה הראשונה בתיקון הכלי, שיכול על ידי מסך להשוות את עצמו עם האור העליון? היכולת להשוות מיד את מצבו הנוכחי, עם המצב העתידי שמתגלה לו. ומיד חל עליו החיוב "עולמך תראה בחייך", מתגלה הפער בין מה שהוא עכשיו, לבין מה שיהיה.

במה מתגלה "מה שיהיה"? באור שבא ורק חלק ממנו האדם יכול לקלוט על ידי המסך, והיתר חייב לדחות. באורות המקיפים שיש לו מיד. בחלק הפרצוף שהוא עובד איתו, וחלק שעוד לא יכול לעבוד איתו. ביכולתו לתאר כבר את המדרגה הבאה, כדי שיהיו לו יותר כוחות. שכבר מרגיש במשהו את העליון שלו, דרך החלק של אותו עליון שנמצא בתוכו, את האח"פ דעליון שנמצא בגלגלתא עיניים דתחתון. ויכול להצדיק את העליון לפי הפרצוף שבנה. כי המידה שהאדם ממלא את עצמו, היא מידת ההצדקה.

ומתוך זה נקרא "הווה" ו"עתיד" כלפי האדם. אותה מגמה "עולמך תראה בחייך", ההסתכלות על מצבו משני הכיוונים, הווה ועתיד. "הברכה שעומדת בראש הברכות" הכוונה היא, שמתוכה האדם עושה את הפעולה.

שרטוט 9

יכולת האדם להשוות את מצבו הנוכחי, עם המצב העתידי שמתגלה לו. אז מתגלה הפער בין מה שהוא עכשיו, לבין מה שיהיה.

האם האדם צריך רק את הרגישות לפער הזה?

המטרה של הכלי שבא להיתקן, איננה השתווּת לאור, אלא להגיע למטרת הבריאה. מטרת הבריאה חייבת להיות בראש. כי מטרת הבריאה היא דבקות. האדם לא נמצא בה בינתיים, ואפילו לא יכול להצדיק את הפעולות. אלא עדיין רק מתחיל ללמוד. אבל לאחר שהוא עובר מחסום, כבר על הפעולה הראשונה, הוא צריך להתחיל להתייחס אליה "עולמך תראה בחייך". כי כל התיקונים נובעים מתוך היחס הזה.

האדם חייב לראות את הסוף, שאליו הוא צריך להגיע. והסוף הזה חייב להיות המטרה שלו. בלי להתחשב עם מה שיקרה, וכמה שיקרה לו בדרך. אם האדם לא מציב את עצמו נכון כלפי המטרה, ובכל כוחו ולבו ונפשו דובק בבורא, הוא לא יכול לעשות אפילו פעולה אחת נכונה במרחב הרוחני, שאליו נכנס דרך המחסום.

שרטוט 10

האדם חייב לראות את הסוף, שאליו הוא צריך להגיע. והסוף הזה חייב להיות המטרה שלו. בלי להתחשב עם מה שיקרה לו בדרך.

האם "להחזיק את עצמו כרשע" נקרא לצייר את זה לעצמי?

ברוחניות לא מדברים על מצבים בדויים. אסור לקפוץ מהר מדי. לכן בעל הסולם עוד לא נכנס להסברים, הוא רק נותן לנו נתונים שמתוכם הוא ילך ויסביר. לא מן הסתם בעל הסולם מתבטא כך, שקפצנו למים אדירים, ויש בתוכם מרגלית יפה שצריך למשות מתוך המים. כי לא פשוט לחפש את המרגלית בתוך המים. אלא קופצים ומחפשים רבות עד שלאט לאט מוצאים.

אות ע"ט

"אמנם יש להבין, אם באמת יודע בעצמו, שכבר קיים כל התורה כולה, וכן כל העולם כולו הסכימו לו בזה, למה כל זה לא יספיק לו כלל, אלא שמושבע ועומד להחזיק את עצמו לרשע. ומשום, שחסרה לו המדרגה הנפלאה הזאת של פקיחת העינים בתורה, לראות עולמו בחייו, אתה מדמה אותו לרשע, דבר זה מתמיה ביותר."

האדם חייב להגיע לראות ש"הכל פעל ה' למענהו". שהכל מלכתחילה משתלשל ובא ממחשבת הבריאה. והכל לטובת האדם. כי הבורא הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים". והכל בא מתוך אהבה. והאדם חייב להגיע להשתוות הצורה, לאותה מידת אהבה. ואהבה היא מתפרשת אצלנו כנתינה, כהשפעה. לפי משפט האהבה. "אוהב" נקרא זה שמסור למי שהוא אוהב.

על ידי מה מגיעים להיות אוהב? על יד פקיחת עיניים. אם נמצאים בגילוי שכר ועונש, באותה פקיחת עיניים, האדם מרגיש את עצמו "עולמך תראה בחייך" בינתיים כצדיק שאינו גמור. זאת אומרת, מכוון את עצמו למטרה שמובנת לו ומורגשת בו, אבל לא מתוך השגתו הנוכחית, אלא מתוך שמכוון את עצמו אליה.

מתמיה איך זה אפשרי. אבל כל התנאים האלה שבעל הסולם מונה, הם איך האדם חייב לייצב את עצמו נכון במצב הנוכחי, כדי למצוא את הכיוון הנכון מכל האפשרויות שלפניו. כי אין לאדם, לא כוכבים ולא שמש ולא ירח, אלא הוא נמצא באוקיינוס של אור, שאיננו דו מימדי או תלת מימדי כמו בעולמנו, אלא בעל אין סוף מימדים, בלי דעת לפי מה לכוון את עצמו. לכן מביאים את כל התנאים הללו לאדם, כדי שימצא את הכיוון למטרה.

ויש תנאי נוסף להליכה נכונה, הנקרא "אשר אפילו כל העולם יאמרו לך שצדיק אתה, תהיה בעיניך כרשע". כלומר, מחייבים את האדם להיות בקשר עם העולם. לא להימצא בו או לא, אלא מחייבים אותו מהדרגה הזאת ואילך, להיות בקשר עם העולם ולשמוע ולהגיע למצב שכולם חושבים אותו לצדיק. ורק הוא שבודק את עצמו, רואה משהו מחוץ למה שהעולם יכול לראות, ורואה את עצמו כרשע.

הבדיקה שלו היא פנימית וחיצונית, להאמין לעולם ולהאמין לעצמו. ונובעות ממנה שאלות רבות, שלא שייכות עדיין למצבים שלנו. אבל כדאי בשכל לעבור עליהן מעט, כדי להבין איך מורכבות המדרגות. כי בעל הסולם לא מספר על כל מה שיש, אלא משתמש בהן כדי לסיים את סיפורו.

אות פ'

"אמנם כבר נתבארו ד' הדרכים של השגתם של בני האדם את השגחתו ית' עליהם, שהן: שתים מבחינת הסתר הפנים, ושתים מבחינת גילוי הפנים. ונתבאר הטעם של "הסתרת הפנים" מהבריות, שהיא בכונה גדולה, כדי ליתן מקום לבני אדם להתיגע, ולעסוק בעבודתו ית' בתורה ומצוות מבחינת "בחירה", כי אז עולה נחת הרוח לפני המקום מעבודתם בתורתו ומצוותיו, ביותר מהנ"ר שלו מהמלאכים של מעלה, "שאין להם בחירה", אלא שמוכרחים בשליחותם, כנודע. גם יש עוד טעמים מובהקים ביותר, שאין כאן המקום להאריך בהם."

שרטוט 11

שני המצבים שהאדם עובר, גילוי השגחת שכר ועונש ואהבה נצחית.

במאמר "גילוי והסתר של ה' יתברך", בעל הסולם מתאר את שני המצבים, שהאדם עובר בהתפעלות שלו מהעולם. בהסתר פנים נראה לו, שאנשים הקרובים לרוחניות, הם אנשים לא אמיתיים, דוחים, שפועלים לא נכון, ומתעסקים בזיופים ושקרים. וגם אם מוצא חברה מתוקנת, שבה "כל הפוסל במומו פוסל". לעיתים נראה לאדם ששייך לעבודה, שיש צדק במה שקורה בה. אבל לאחר מכן הוא שוב נופל ומאשים.

בעל הסולם מתאר את כל התהליך שקורה בהסתר כפול והסתר רגיל, ולאחר מכן מפרש אותו מעט במצבי גילוי של השגחת שכר ועונש ואהבה נצחית. אבל רואים במיוחד בהסתר, שהאדם נמצא במצבים, שאם הוא אדם חזק לעבור מצבים מתקדמים, אז המצבים שהוא מקבל מבלבלים אותו מאוד מאוד. עד שאיננו רואה בשום אופן, לא השגחה נכונה ולא סביבה נכונה. אלא על הכל יש לו ביקורת שלילית. וזהו בעצם ההסתר.

ההסתרה איננה על הבורא. הבורא גם כך וגם כך נסתר. אלא ההסתרה היא על כל מה שקורה לאדם בקשר להליכה על דרך האמת. על כל האמצעים ועל המטרה. בהם הוא נמצא עדיין בהסתר. ואז בא עניין ההצדקה. שצריך לעבור על כל תרי"ג הרצונות, ולהצדיק אותם בכל השלבים הללו. מהסתר כפול להסתר רגיל או לחילופין מהסתר רגיל להסתר כפול. בכולם לתת יגיעה ולהצדיק את ההשגחה, עד כמה שהיא מתגלה בהסתר אחד ובהסתר שני. אחרת האדם לא עובר מחסום ולא מגיע לגילוי.

לכן מצבי ההסתר, הם המצבים שעל ידם בונים את הכלים. ההסתרה עוזרת לאדם לבנות את הכלי, שאיתו הוא מגיע לגילוי שכר ועונש, וממשיך לבנות אותן תרי"ג מצוות. אם האדם גומר את ההצדקה שלו בהסתר כפול והסתר רגיל, במה שניתן לו להצדיק, בהתייחס לכך שהוא נמצא בשגגות ובזדונות, ונותן יגיעה כדי להצדיק למרות שלא מסוגל, אז הוא עובר להשגחת שכר ועונש ומתקן את הזדונות. ולאחר מכן מתקן את השגגות ועובר להשגחה של אהבה נצחית. התיקונים נעשים למעלה ממחסום, אבל היחס נקבע עוד למטה ממחסום. האדם עצמו קובע שהוא רשע גמור, רשע שאינו גמור, צדיק שאינו גמור וצדיק גמור. אף אחד לא שולח לו מברק אישור מלמעלה מי הוא.

שרטוט 12

ההסתרה עוזרת לאדם לבנות את הכלי, שאיתו הוא מגיע לגילוי שכר ועונש, וממשיך לבנות אותן תרי"ג מצוות.

מהי הפעולה הנקראת "להצדיק"?

כתוב על פרעה שאמר: "ה' צדיק ואני רשע". וזו דרגה גדולה, כי הוא קובע ויודע ומשיג שהבורא נמצא בדרגת צדיק, שפעולותיו הן בצדק. "צדיק" נקרא היחס כלפי איזו פעולה. וקביעת מדרגה לא יכולה להיות, בלי שיהיו בה בירורים על כל הכוללים שלה. היינו, חלק הבורא שבו וחלק הנברא שבו. בפרעה שני החלקים הללו נמצאים בצורה קוטבית, ברורה ובוערת, בהתנגשות חזקה ביניהם. שני הנתונים הללו, "ה' צדיק" ו"אני רשע", גדולים והפוכים זה מזה ובקביעת המצב במלואו.

ואיך נעשית הקביעה? צריך אפילו בהסתר כפול לקבוע שנמצאים בזדונות. מה זה נקרא להימצא בזדונות? עומד במֵכוּוַן נגד הפיתוי, ולא מסוגל להתמודד עימו. אלא יודע שהולך לחטוא ולחטוא, ואין לו שום כוח להימנע מכך, כמה שישתדל ויעשה. האדם קובע על כוחו שלו, שהוא עושה את הפעולות האלה בזדון. זאת אומרת, הוא יודע במֵכוּוַן שהוא הולך על מצב שנקרא "לקבל על מנת לקבל" נגד הבורא, ואין לו שום אפשרות להימנע מכך.

בהסתר רגיל הוא יכול למנוע את עצמו. אבל מרגיש בזה צער גדול, כי מונע מעצמו תענוג. הכלים שלו מרגישים עדיין תענוג בזה, אבל הוא כביכול מונע את עצמו ממנו. למה? כי הוא מצדיק את הפעולה הזאת שהוא מונע את עצמו, שלא כדאי לו להיות בעל מנת לקבל באותו תענוג. אלא כדאי לו בצורה כלשהי להימנע ממנו ולהידבק לאותו רעיון, לתנאי, לציווי של בורא. הוא לא יכול להצדיק את הבורא, כי רע לו, אלא מסוגל למנוע מעצמו אותו תענוג.

אפשר להסביר איך האדם מתנהג בהסתר כפול והסתר רגיל באופנים שונים. אבל אין בו הסכמה. האדם קובע לפי אי ההסכמה שבו, או שהוא רשע גמור כי הולך על עבירה בזדון, או שהוא רשע בגלל שהוא רוצה, אבל הוא בכל זאת מחזיק את עצמו לא ליפול. במצבים האלה יש הבחנות רבות, האם מחזיק את עצמו על חשבון עצמו או על חשבון הבורא ועוד, שדומים במשהו גם בשכר ועונש. צריך להיכנס לאותם מצבים ולבררם היטב.

מה זה נקרא ללכת ולקבל בעל מנת לקבל?

לומדים בחלק ב' של "תלמוד עשר הספירות", על ארבע בחינות התפתחות הרצון לקבל, כפי שהן מתוארות במסכת פסחים:

א - יכול להימנע מלעבור ליד דבר איסור ולא מונע את עצמו, אלא דווקא עובר ליד הדבר האסור. זה נקרא "לקבל על מנת לקבל בזדון".

ב - יכול להימנע מלעבור ליד דבר איסור ומונע את עצמו, אבל לבו שם.

ג - עובר ליד דבר איסור, אבל לבו לא שם.

ד - לא איכפת לו היכן לעבור, כי השכל והלב שלו כלל לא שייכים לזה.

ארבע הבחינות האלה הם בדיוק הסתר כפול, הסתר רגיל, גילוי שכר ועונש וגילוי של אהבה נצחית. בדרגת האהבה האדם מכוסה תחת המסך שלו גם במוחא וגם בליבא. והוא כולו כמו הבורא. לכן אין לו בעיה של איסור, אלא הכל מותר, כי כל מעשיו על מנת להשפיע. כמה שהבורא מביא לו ומגלה לו, יותר דברים נעשים בו למצווה.

כמו שבעל הסולם אומר (מאמר "גילוי והסתר פנים"), לאדם מתגלה הכל, ורק הוא עצמו שופט בצורה אחרת, מעלֵה בצורה אחרת, כדברי הכתוב: "כל מום היפה בָּךְ". כל המומים הקודמים, דווקא הם הופכים ליופי. בפער בין רשע גמור לצדיק גמור.

אות פ"א

"ועם כל השבח האמור על בחינת הסתר פנים, איננה נחשבת לשלימות, אלא לבחינת "מעבר" בלבד. כי היא המקום, שמשם זוכים לכל השלימות המקווה, דהיינו, שכל שכר מצוה המוכן לאדם, אינו זוכה בה, אלא מתוך יגיעתו בתורה ומע"ט בזמן של הסתר הפנים, כלומר, מזמן שעוסק מכח "בחירה", כי אז יש לו צער מתוך התחזקותו באמונתו ית' בקיום רצונו, וכל השכר של האדם אינו נמדד, אלא לפי הצער שסובל מקיום התורה והמצוה, כדברי בן הא הא, לפום צערא אגרא."

מלכתחילה קיימת לה השאלה, למה האדם לא מתקדם לבורא בתהליך של שכר ועונש, שגלוי השכר וגלוי העונש - אם הוא עובד, מקבל שכר רב, ואם הוא מתעצל, הוא נענש וסובל? כי בצורה כזאת לא נקרא שהאדם עובד בעצמו. אלא מצד אחד מתגלה השכר ומצד שני העונש. ולפי מה שמתגלה לפניו, האדם בודק ועושה חשבון, בהתאמה לטבע שלו שאותו לא קבע, ולתכונות הטבעיות הנתונות בו, מידת החריצות, העצלנות, הזריזות, עד כמה הוא תופס או מעריך את הדברים. ורק בהתאם לחשבון הזה הוא מחליט ומתקדם. אבל מצד עצמו לא עשה דבר. אלא הכל לפי הַכַנות פנימיות ותנאים חיצוניים שנקבעו בו מראש. ואז אין אדם. אין עצמאותו. לא נקבעת עצמיותו בכלום.

והאדם כדי להגיע למצב של גילוי, צריך להיכנס לגילוי עם כלים שנמצאים בהסתר. וכך הגילוי איננו מונע ממנו להיות חופשי מהגילוי עצמו. במצבנו הנוכחי, האדם אפילו לא יודע שהוא בובה. שכל הטבע שלו, התכונות שלו, התורשה, ההורמונים, ההכנות, היכולות, המחשבות, הכל הכין בו הבורא. הוא מתפתח על ידי שנכנס לחברה אחת, שנייה, שלישית, אבל בלי יכולת לקבוע דבר. אלא כל ימיו הוא נמצא על תקן מכונה שמחשבנת חשבונות פנימיים וחיצוניים, לפי אותה נוסחה של הרצון לקבל: "כמה שיותר לקבל, תמורת כמה שפחות מאמץ".

החוק הזה של הרצון לקבל קובע את כל הפעולות של האדם בתת הכרתו ובהכרתו, לא חשוב כמה הוא מתאמץ או לא. אין לו שום פעולה חופשית. כלומר, חופשית מהטבע הפנימי שלו ומהתנאים החיצוניים שההשגחה העליונה הציבה לו. אלא הוא מכונה שפועלת לפי מה שהוצב בה פנימית וחיצונית. ואיך אפשר לתת למכונה כזאת רווח לפעול. לא רווח כמו בעולמנו, שנדמה לאדם שיש לו בחירה, וזה בעצם חוסר ידיעה. שאיננו יודע משהו ונמצא בהתלבטות לגביו, אם לעשות כך או לעשות אחרת ואיך, וחי באשליה שזה החופש שלו, אלא אותו חופש בחירה שקיים ברוחניות.

בעולמנו האדם איננו חופשי. הוא כמו תינוק ששומרים עליו, ולא נותנים לו להסתובב לבד, פן יזיק לעצמו ויכניס לפה משהו אסור או ידקור ויפצע את עצמו. ולעומת זאת לעגל קטן נותנים להתרוצץ לבדו, כי לעולם הוא לא יזיק לעצמו, אלא יידע איזה עשב לאכול ואיזה לא, או היכן למצוא מים ראויים לשתיה והיכן לא. ואילו האדם עלול לטעות. ולחוסר ההבנה הזאת שחסרות בנו הכנות כאלה מהטבע, אנחנו קוראים בעולמנו "חופש" או "להיות חופשי". אבל החופש הזה איננו אלא חוסר ידיעה. אם היתה לאדם הידיעה הזאת הוא מצד אחד, לא היה טועה. ומצד שני, היה ברור לו שהוא מערכת ממוכנת, שמתפקדת כמו רובוט ולא יותר.

אם כך, מה הם הכלים העצמאיים שבונה בנו ההסתר? אותם כלים שגם לאחר שעוברים את המחסום, הם עוברים יחד עם האדם, ולא נעלמים מעבר למחסום למרות הגילוי. אלא ההפך, הם הולכים ומתפתחים באדם, עד שהוא נעשה כבורא. בעצמאות שלו מנותק מהבורא ומתייצב מולו, ובתכונות דומה לו ממש כהעתק של הבורא. והעתק הזה נבנה על נוכחותו מלכתחילה של החומר, על הרצון להנות של האדם. דמות הבורא נבנית על הרצון להנות בצורה חופשית מצד האדם החל מהתגלות הנקודה שבלב. אבל על החומר לא מסתכלים כלל, אלא הכוונות של האדם, הן צריכות כולן להיות מופנות לבניית דמות הבורא.

איזה כלים בונים בזמן ההסתר?

הכלים החופשיים נקראים "אדם", "אֵדמה לעליון". ולא החומר, הרצון לקבל, שיישאר תמיד רצון להנות, שתכונותיו כנגד הבורא. אף פעם לא מתחשבים בו, כי הוא חומר, בריאה, שאין מה לשנות בה, אלא מתחשבים רק עם הצורה. והצורה נבנית רק מתוך שהאדם, בכל המצבים שהוא עובר, מחפש את צורת ההשפעה של הבורא, ומעלה כל רגע ורגע את חשיבותה, יותר מהרגשתו וממה שממלא אותו החומר.

לכן בקבלה מדברים כל הזמן על גדלות הבורא, מעל כל מה שבא לפני האדם. כי כל מה שבא אליו בצורה אחרת, הוא תביעה של החומר למלא אותו בתענוגים. לפיכך חוכמת הקבלה אומרת, שלא חשוב מה עושים, העיקר שהראש, הכוונה של האדם, תהיה בהשגת הצורה, בגדלות הצורה, צורת ההשפעה.

מה משמעות הדבר להיכנס לרוחניות עם כלים בהסתר?

לעבור מחסום ולהיכנס לרוחניות, לעבור מהסתר לגילוי שכר ועונש, נקרא שהאדם שומר ברצון שלו על ההסתר. "גילוי שכר ועונש" נקרא אותה דרגה, שבה האדם שומר על עצמו בהסתר רגיל כלפי התענוגים שבאים אליו בצורה ישירה, ועובד בלהשפיע על מנת להשפיע. ו"גילוי של אהבה נצחית" נקרא, אותה דרגה שהאדם שומר על עצמו בהסתר כפול, אפילו על כלים דקבלה, ועובד איתם בלקבל על מנת להשפיע. זאת אומרת, למעלה ממחסום, ההסתרות הללו, הסתר אחד והסתר כפול, נמשכות על הרצון של האדם.

בעולמנו ההסתרה של הסתר כפול והסתר רגיל באה מצד הבורא. הבורא מסתיר את עצמו, ומאין ברירה האדם מנסה להצדיק את ההסתרה של הבורא. ולראות דרך ההסתרה שיחס הבורא הוא טוב, למרות שהבורא מסתיר את עצמו ונראה ההפך. לאחר המחסום האדם עצמו לוקח את ההסתרה של הבורא ומחזק אותה על עצמו. מבחינתו הבורא יכול להוריד את ההסתרה, אבל הוא נשאר לאחוז בה, על ידי מסכים שמעדכן על הרצון לקבל שלו. זאת אומרת, מעבר למחסום האדם לוקח את ההסתרות מהבורא, ומעביר אותן על עצמו. זה נקרא שכל ההעלמות שיש לפניו, האדם מעתיק לתוכו כלפי הרצון לקבל. וככל שמעתיק על עצמו את המסכים המסתירים, הם נעשים למסכים המגולים, שמגלים רצון לקבל לעבוד בעל מנת להשפיע. וזה נקרא שהאדם פוסע ועולה בדרגות העולמות.

האדם נמצא תחת הסתרות על האור של עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. בעולם הזה נמצא לפניו מסך המסתיר מעולם העשייה. ועל האדם להצדיק את ההסתרה הזאת ולהסכים איתה. בהסתר כפול והסתר רגיל הוא עדיין לא מסכים עם ההסתרה. ההסכמה שלו היא רק בשכל ולא ברגש. אבל כאשר הוא מוכן לקבל את ההסתרה הזאת לתוך עצמו ומסכים איתה, נקרא ש"עובר לדרגת העולמות". וכך מקבל ומסכים עם יותר ויותר דרגות הסתרה, עד שרוכש את כל עולם העשיה. "רוכש" נקרא, מצדיק באותו עולם את כל דרגות ההסתרה. "מצדיק" נקרא, שאפילו אם הבורא היה מוותר ומבטל את ההסתרות הללו, האדם מבין שהן נחוצות וטובות עבורו, ומסכים עם כל ההסתרות.

שרטוט 13

האדם נמצא תחת הסתרות על האור של עולמות. בעולם הזה נמצא לפניו מסך המסתיר מעולם העשייה. ועל האדם להצדיק את ההסתרה הזאת ולהסכים איתה.

וכך הוא קונה את כל הדרגות הללו. העולמות נכנסים לתוך האדם. האדם קולט את העולמות בתוכו. ואז נקרא "עולה מעל עולם העשיה". כלומר, כל ההסתרה של עולם העשיה נמצאת בפנים בתוכו והופכת למסכים המגולים. המסכים המסתירים הופכים למסכים מגולים. וכך האדם עובר על כל העולמות, עד שמגיע ל"אין סוף", זאת אומרת, שכל העולמות נמצאים בתוכו. ואז הוא מגיע עם הרצון לקבל שלו עם כל העולמות יחד, למסך אחד הגדול ביותר שכולל את כל ההעלמה. וניצב כלפי הבורא עם כל הרצון לקבל הגדול הזה, שלא השתנה ונשאר בכל זאת רצון להנות. אבל עם כל ההעלמות שהפכו למסכים המגולים, שמגלים את האור, והופך להיות דמות הבורא. אין סוף כנגד אין סוף.

שרטוט 14

העולמות נכנסים לתוך האדם. האדם קולט את העולמות בתוכו. ואז נקרא "עולה מעל עולם העשיה". כלומר, כל ההסתרה של עולם העשיה נמצאת בתוכו והופכת למסכים המגולים. וכך האדם עובר על כל העולמות, עד שמגיע ל"אין סוף".

על מה נעשית ההסתרה?

מהבורא באים לאדם שניים, תענוג ונותן התענוג. בהסתר כפול הבורא מסתיר מהאדם את שניהם. בהסתר רגיל רק אחד. אם נסתרים מהאדם הרגשת התענוגים והרגשת הנותן, שהנותן הוא לא רק "טוב ומטיב לרעים ולטובים", אלא שתכונתו היא נתינה, ולא יכול לעשות שום רע לאף אחד, כי אין בו רצון להנות, נקרא שנמצא ב"הסתר כפול".

ואז אין לאדם מה לעשות. אלא מרגיש שבתוכו אין תענוגים, והבורא נסתר ממנו, כנותן, כנתינה, כטוב, כאוהב. הוא מרגיש הסתרה כנגד שני הפרמטרים שמגיעים מהבורא. ולכן ההסתר הזה נקרא "הסתר כפול". ומפני שהאדם נמצא בשני סוגי הסתרה, הוא קובע על עצמו שהוא רשע גמור. מדוע "רשע גמור"? כי יש בכלים שלו קלקול כפול, גם כנגד התענוגים וגם כנגד הנתינה.

שרטוט 15

מהבורא באים לאדם שניים, תענוג ונותן התענוג. בהסתר כפול הבורא מסתיר מהאדם את שניהם.

ולאחר שהאדם לאט לאט מתאמץ וקובע, שהוא עצמו רשע ורשע ורשע. הוא פתאום מתוך זה מגיע למצב, שמרגיש מוכן להצדיק את הבורא. שיש סיבתיות ומטרתיות באותה הרגשה שהבורא נותן לו. שמגלה לו את עצמו, או בונה את עולמו, בצורה כזאת. כי העולם שלנו זה הבורא. ואז הוא מתחיל להצדיק את הבורא, אפילו שאין לו תענוגים והוא מבולבל וסובל. מתוך הכרת הכלים. כי כבר מבין שכל הפוסל במומו פוסל.

הוא מצדיק את הבורא, שמלמד אותו בצורה כזאת מי הוא האדם, ואיך הוא מתפתח, שהוא חייב להגיע להכרת הרע. ולכן, עד שהבורא לא מגלה בו את כל הרע שבו, אי אפשר שיתקדם הלאה לתיקונו של הרע. כי על האדם לשנוא את הרע בכדי להיפטר ממנו. וכך הוא מתחיל להצדיק את הבורא, שמגלה בו את הרע. וההסתר נעשה בו להסתר אחד. לא רע על ההשגחה, על ההנהגה, על המטרה, אלא רע על ההרגשה.

ואין מה לעשות נגדה. כי האדם מרגיש רע, מפני שהכלים שלו לא מתוקנים. אמנם הבורא בנה בו את הכלים האלה, ולא הוא. אבל הוא לא מאשים את הבורא, אלא מצדיק אותו. מפני שאי אפשר להגיע למטרה, בלי להיות קודם בכלים האלה. לעבור אותם, ולקבוע שהם רעים, ואז לדרוש תיקון. ולפי אותה דרישה, לראות איך מתקנים אותם, ולרצות תיקונים, ובעצמו להשתתף בתיקון. וכך להגיע לבניית הפרצוף הנכון. האדם מצדיק. אבל מצדיק את מה? שהבורא סובב לו כל זאת לנכון.

עדיין לא מגיע לגילוי שכר ועונש, כי בעצַמותיו מרגיש רע. ומתוך שמשקיע ומתאמץ מגיע למצב שמתחזק להיות מחובר, שייך, נצמד להנותן, לגדלות שלו, במקום ההרגשה שיש לו בתוך הלב. וקונה מָסָכים, קונה הבחנות, מחזק את עצמו יותר ויותר להיות כמו קטן שרוצה להיצמד לֵגדול. כמו בתיאור של בעל הסולם ("פרי חכם - איגרות קודש" מכתב בדף ע'), משתוקק לבורא כמו מישהו שממש 'נשרף' מאהבה. ומתוך המאמץ הזה מקבל כוחות לעבור את המחסום.

ולאחר שהאדם עובר את המחסום, הוא ממשיך להיות צמוד להנותן. אבל מתחילים להתגלות לו תענוגים, וחייב להיות מוגן במגן כנגד אותם תענוגים, כדי שלא יבלבלו אותו וישחדו אותו. ואז הוא קונה מסכים נוספים. ולמרות שיש לפניו גילוי, לוקח על עצמו את ההסתרות על התענוג. ואז מתגלה לו מצד אחד התענוג, ומצד שני הוא שומר על עצמו שהוא לא יתגלה בו בעל מנת לקבל. אלא התענוג מתגלה כביכול מחוץ לרצון. יש רצון, שעליו מגן, ומולו נמצא התענוג.

כך האדם יכול לראות שהבורא נותן לו תענוג. ויש לו אפשרות להצדיק את ההשגחה מצד הרגש, מצד התענוג. אבל עוד לא יכול לעבוד עם התענוגים האלה בהשפעה. הוא עוד לא יכול לֵהַנות איתם לבורא. הוא עוד לא משתמש בתענוגים שבאים אליו, אלא רק רוכש מסך ששומר עליו. ולכן נקרא "צדיק שאינו גמור". כי לא יכול להצדיק עדיין את התענוגים כמטרה. אלא מצדיק את ההשגחה על זה, שבאים מהבורא תענוגים.

קודם לא האמין שישנם תענוגים, ושהם באים. ועכשיו רואה שהם באים, אבל לא רואה מטרתיות בתענוגים האלה. אלא מרגיש שיש בהם מטרה רק כדי להיות דבוק עם הבורא. שהם באים אליו כדי על פניהם לחזק את הקשר עם הבורא. אם בא אליו תענוג של 50 קילו, כנגד התענוג שמפתה אותו, הוא נדבק לבורא בכוח של 50 קילו. ואם בא אליו תענוג של 100 קילו, הוא נותן לו אפשרות להדביק את עצמו לבורא ב-100 קילו. התענוג מגרה ומושך אותו ומחייב אותו לעבוד כנגדו. ובכך מקנה לאדם דבקות בבורא.

זאת אומרת, הוא מצדיק את התענוגים רק באותה מידה, שהם עוזרים לו לבנות מסכים שמחזקים אותו. שיש לפניו תענוגים, והוא מעדיף דבקות בבורא ובהשפעה. רק צד ימין, שחייב להיות רק גדלות, גדלות הבורא. וכך האדם רוכש את כל המסכים, כנגד כל הפיתויים. ובטוח שהרצון לקבל שלו מוגן. הוא לא משתמש עם התענוגים ולא עם הרצון לקבל, אלא רק נדבק לבורא. בצורה פסיבית, כמו שמעדיף להיות בצלו ולא יותר. כדברי הכתוב: "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי".

ואז מתחילה להתגלות לו מידת האהבה. ובמידת האהבה האדם מצליח בהדרגה לחבר את המסכים שרכש, יחד עם הרצון לקבל שפיתח בזמן ההסתר. ומקבל את התענוג לא ברצון לקבל, אלא בתוך המסך המסתיר שקנה בשכר ועונש, ובאותה הסתרה אחת וכפולה, שנמצאת בתוך הרצון לקבל, בזמן הסתר אחד והסתר כפול. כל הדרגות האלה שעבר, מהוות שכבה בתוך הרצון לקבל, שמבדילה בין הרצון לקבל לבין התענוג. שכבה שבנויה מכל מה שעשה, מהרבה שכבות בתוך הרצון לקבל.

שרטוט 16

כל הדרגות שעבר, מהוות שכבה בתוך הרצון לקבל, שמבדילה בין הרצון לקבל לבין התענוג. שכבה שבנויה מכל מה שעשה, מהרבה שכבות בתוך הרצון לקבל.

וכל השכבות האלה, הן הכלי שהאדם בנה. כלי על חשבון האדם, אבל בדמותו של הבורא. ובתוך הדמות הזאת האדם מקבל את התענוג. ואז התענוג והדמות יחד נעשים בצורת הבורא. ועל החומר הגולמי, על חומר הרצון לקבל, או על האור עצמו, לא מדברים. אלא רק על הדמות שאותה האדם בונה. ומידת האהבה שמצטרפת לבניית הכלי שנבנה בדרגת שכר ועונש, היא שמוסיפה לכלי את צורתו הסופית, של דמות הבורא.

בדרגות הסתר כפול, הסתר רגיל וגילוי שכר ועונש, האדם בונה את הכלי עצמו, את "גוש השַיִש". ובדרגת אהבה נצחית, הוא "חוצב בשַיִש" את צורת הכלי שתידמה לבורא. איך בדיוק להשפיע בכל רצון ורצון, עד כמה יותר או פחות, באיזה צורה ועם איזה יתר רצונות. וזה מה שנותן לכלי את הדמות. כי יש לכלי יש שני מרכיבים. יש עניין צלם ויש עניין דמות.

שרטוט 17

בדרגות הסתר כפול, הסתר רגיל וגילוי שכר ועונש, האדם בונה את הכלי עצמו . ובדרגת אהבה נצחית, הוא בונה את צורת הכלי שתידמה לבורא.

האם בכלי שדומה לבורא קליפת הגוף מתבטלת?

ברצון לקבל יש תמיד שימוש. אי אפשר בלי רצון לקבל שמגיב על תענוג. זה כאילו כל החושים מתנתקים, ואז נעלמת גם הרגשת הנותן. שני הנתונים האלה תלויים בתענוג. אם אין תענוג, אין לאדם איך לקבוע את היחס שלו כלפי הנותן. הנותן בשבילו, הוא נותן התענוג. ואי אפשר להתייחס אחרת להנותן. אפילו שהאדם משנה את היחס שלו להנותן לעל מנת להשפיע, שנתינה בשבילו יותר מהכל, ולא רוצה להרגיש את התענוג, ולא רוצה להיות מחובר לתענוג, הוא בכל זאת בונה את הכל על רצון לקבל עם התענוג בפנים.

הבורא בשבילנו, הוא מי שעשה בנו את החומר הזה, וממלא בו תענוג. ורק כך אפשר להתייחס לבורא. בלי החומר הזה אין כלום. אלא הכל צריך לעמוד יציב על הקרקע. האדם בונה את כל הבניינים היפים שלו על פני חומר פשוט, על נברא, שמרגיש רק מילוי או חוסר מילוי. מתוכו הוא נותן הגדרות לכל מה שלמעלה ממנו.

האם בזמן הסתר יכול להיות גילוי הנותן?

הסתר הוא הסתר, ולא יכול להיות גילוי. אבל בהסתר האדם יכול להיות בקשר מסוים עם הנותן, במידה ומסוגל במאמץ השכלי הפנימי שלו, להצדיק במשהו את מי שמביא לו ייסורים. שהם כדי להביא אותו למטרה הנכונה, ואי אפשר להביא אותו אליה בצורה אחרת. אז האדם מצדיק את הבורא בשכל בלבד ללא שום גילוי. אלא האדם עצמו משלים את הגילוי של הנותן, בכך שמצדיק אותו.

ומה האדם מרגיש? האם בזמן שמצדיק את הנותן, מרגיש עדיין חוסר תענוגים, מרגיש ייסורים? האם יחד עם ההצדקה השכלית הוא מרגיש כאב, או ההצדקה הזאת ממתיקה את הייסורים והוא לא מרגיש אותם? אי אפשר להצדיק את הבורא ולהרגיש ייסורים. אבל אין זה אומר שמקבלים מילוי בכלים. אלא לעת עתה רק כעין כיסוי שכלי על החיסרון הרגשי.

האם בהצדקה שכלית מרגישים רע?

אם מצדיקים את הבורא, לא מרגישים רע. היחס הוא יחס אחד. כמו בכל מקרה בחיים. אם מצדיקים את הרופא שצריך לעשות איזו דקירה כואבת, לא מרגישים מה קורה בגוף. כי ההצדקה היא קשר עם המטרה. האדם נמצא כבר בהשגת המטרה שבאה על ידי הפעולה הזאת, ולא במצבו החולה, אלא כבר חוֹוֶה את העתיד. זה עניין פסיכולוגי, רגשי.

בעל הסולם מדגיש, שאי אפשר להיות בצער ולהצדיק את הבורא, כי זה סותר את זה. לכן במידה שהאדם מצדיק את הבורא, הוא מפסיק להרגיש צער. אלא היכולת להצדיק, היא עניין של מדרגות. אם נותנים לאדם עשרה גרם צער, הוא יכול להצדיק את הבורא. ואם נותנים לו עשרים גרם, הוא לא יכול להצדיק. אבל במידה והוא מצדיק את הבורא, הוא מצדיק את הצער, והצער הזה מפסיק להיות בשבילו צער, אלא הופך להיות אמצעי.

גם בחיים הרגילים, האדם שהולך לעבודה ומשקיע את עצמו, לעיתים עד גרימת נזק לעצמו, כדי להרוויח משהו, מצדיק את הפעולה וההשקעה כנגד הנזק, כנגד העייפות, וכל מה שבא בעקבותיה. בקבלה מתעסקים גם בפסיכולוגיה הזאת. כי קבלה היא אנתרופולוגיה, הכל כלפי האדם.

האם ההצדקה היא תמיד שכלית גם לאחר המחסום?

ההצדקה איננה שכלית בלבד. לנו נדמה שהכל בשכל. בינתיים נראה כלפינו שהכל מתחלק לתענוג וייסורים, ובשכל יכולים לתפוס גדלות או קטנות מידת ההשפעה. וכך גדלות או קטנות הבורא היא מה שמאזן לנו את הרגשת התענוג או הייסורים. לכן כל הזמן צריך לדאוג רק על גדלות הבורא.

מה נקרא "חופש"?

אדם נקרא "אֵדַמֵה לעליון". מי שבונה את הכלים שלו מתוך בחירה, והכלים האלה הם כלים חדשים. הוא בונה דמות על החומר שלו, על הרצון לקבל, שדומה לבורא. לוקח דוגמא מהבורא, ועושה מהחומר שלו על ידי מסכים והגבלות, אותה צורת השפעה כמו בבורא.

האם גם מעבר למחסום האדם מתייחס לעצמו כרשע?

מעבר למחסום האדם איננו מתייחס לעצמו כרשע. אלא חייב רק כלפי דבר אחד להחזיק את עצמו כרשע, רק כלפי האהבה.

חזרה לראש הדף
Site location tree