אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / הקדמה לתלמוד עשר הספירות עם הפירוש של הרב ד"ר מיכאל לייטמן / שיחה (14.7.05) על אות ק"ד - אות ק"כ
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה (14.7.05) על אות ק"ד - אות ק"כ

הדרך נחלקת לשני חלקים, לנסתר ולנגלה. "נסתר" לא נקרא, מה שנסתר מכל אדם ברחוב. שיש כוח עליון, שהוא מנהיג את העולם ומסדר את הכל. כי האדם הרגיל לא יודע מהי הסתרה. הוא לא מכיר את ההסתרה. הסתרה אפשר להכיר רק במידה שכבר נגלה משהו ממנה. אז אפשר לקבוע שמכירים אותו מישהו, שכעת התרחק ונסע למקום כלשהו, וכבר לא מרגישים אותו. או מפני שנעשים אטומים ונמצאים בחוסר הרגשה, או משום שפתאום החל להסתיר את עצמו מפנינו. אבל יש איזו מידת גילוי שלעומתה אפשר למדוד את ההסתר.

לכן לא לכל אדם מגיע להיות בהסתר כפול והסתר רגיל, שני שלביה הראשונים של ההליכה הרוחנית, אלא רק לאלה שזוכים להזמין על עצמם את אור התורה המחזיר למוטב. אז ההתקדמות הרוחנית שלהם, ההליכה בדרך, העלייה מלמטה למעלה, באותם שלבים ראשונים, היא בחושך. בחושך שהולך ומתגבר, ונעשה כלול מיותר ויותר הבחנות. כי הבורא נסתר לפי יגיעת האדם ולפי מאמצי האדם, בצורות כאלה שיחפש אותו ויבקש אותו, דרך נסיבות ומצבים שבהם האדם בונה את הכלי שלו. וכל תרי"ג הרצונות שלו עוברים הסתר כפול והסתר רגיל.

בכל רצון ורצון ובכל אוסף והתכללות הרצונות, הנברא מרגיש שהבורא חסר לו. מפני שהאור מאיר לו, אבל מאיר במה שנקרא בקבלה "אחוריים", שגורמים להרגשת החושך. כי האור לא נכנס לכלי, ולא מאיר בתוך הכלי, אלא מאיר לכלי מרחוק. ואז בתוך הכלי מרגישים "חושך", כלומר, חוסר הרגשת הבורא, חוסר הרגשת התענוג ממנו, חוסר השגחתו. ובמצב הזה על האדם לרוץ ולבקש ולחפש, היכן הוא יכול למלא את עצמו במוחא ובליבא, במגע הדוק עם גילוי הבורא.

ואז האור המחזיר למוטב מאיר לו בכל ההבחנות של כל הרצונות, ועל ידו האדם מתגבר על ההסתרה ורוצה להשלים אותה. כי כואב לו שנקבע בו לפי הרגשתו, ולפי חוסר השגת ההשגחה, שהבורא לא צודק ולא טוב אליו. והרצון הזה להצדיק את הבורא, מקרב אותו להצדקה, עד שמגיע לאהוב את הבורא, ולהעדיף אפילו להישאר בהרגשה רעה, במקום להיות באיזו הרגשת תענוג מהקירבה לבורא. וכך הוא מגיע להשתוקק אל הבורא, כמו אוהב למושא אהבתו, ועובר את שלבי ההסתרה.

והתורה, האמצעי שעימו התקדם למטרה, איננו כבר תורת הנסתר. אלא הופך לתורת הנגלה, כי מאיר לו הבורא. היינו, הבורא מתגלה בכל טובו כהשגחת טוב ומטיב, בהתאם לרצונות המתוקנים באדם. וגם על פני שלבי הגילוי האלה של תורת הנגלה, האדם הולך ומתקדם באורות שמגלים לו את כל הטוב, את פניו של הכוח העליון, של הבורא. עד שבא לגמר התיקון ונכלל עם הבורא יחד, במצב של "ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא", שאי אפשר להבדיל ביניהם. כי הכלים והכוונות של האדם הופכים להיות בהשוואת הצורה לאותה השפעה של הבורא.

לכן התורה מתחלקת לתורת הנסתר ותורת הנגלה. תורת הנסתר היא בכוונה תחילה, שני השלבים הראשונים שהאדם צריך לעבור, כדי בחושך לבנות כלי מלא חיסרון. חיסרון להשפעה, חיסרון להידמות לבורא. חיסרון להיות בחיסרון, אבל להרגיש שנמצאים במצב מעולה, כי יש קשר עם הכוח העליון. לכן תורת הנסתר איננה ריחוק. אלא על ידי המאור שבה, האדם מתקדם תוך יגיעה בחושך, להחזיר את עצמו למוטב.

המצבים האלה חשובים מאוד. וצריך להשקיע בתקופה הזאת יגיעה רבה כדי להזדרז ולעבור אותם במהרה. ואז באים לתורת הנגלה, שאיננה עבודה פחותה מקודמתה. אלא סוג אחר של עבודה, שמתגלה האור ומתגלה יחס הבורא. והאדם חייב בתכונת ההשפעה, להתעלות מעל היחס הזה של "טוב ומטיב לרעים ולטובים". ולהשפיע לבורא מעל טבע הקבלה בלקבל על מנת להשפיע.

אות ק"ד

"ונתבאר היטב מה שהקשינו לעיל (ד"ה ולפי"ז), איך אפשר לזכות למדרגה ראשונה של אהבה, שהיא בחינת האהבה התלויה בדבר". לאחר שעוברים הסתר כפול, הסתר רגיל ושכר ועונש, ורוכשים את כל הכלים דהשפעה. עוברים לשלבי האהבה, שמתקנים את הכלים דקבלה על מנת להשפיע, ומשתמשים באותו רצון לקבל שאיתו נבראים, בלקבל על מנת להשפיע.

"כי נודענו, שאע"פ ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, מ"מ השגת שכר המצוה, ישנה גם בהאי עלמא (בחיי העולם), הבאה לו לאדם על ידי פקיחת עינים בתורה וכו', וכנ"ל, אשר ההשגה הברורה הזאת, דומה לו לגמרי, כמו שמקבל שכר המצוה תיכף על המקום, (כנ"ל אות פ"ד ד"ה ואע"פ) עש"ה".

בקבלה לומדים, שבא אור עליון לפרצוף ומופיע בראש הפרצוף, לפני מסך המבדיל בין ראש לגוף. ובאור הזה שעומד בראש הפרצוף, מתגלה השגחת הבורא, כל הנעימות, הטוב והעונג, שיש באור עצמו ובגילוי ההשגחה. ובמסך שעומד בפה דראש, האדם חייב לגלות את היחס שלו במוחא ובליבא, ברגש ובשכל, להתגלות הבורא אליו. ולקבוע איך עליו לקבל את הגילוי הזה באופן כולל.

והחשבון הזה נקרא "זיווג דהכאה", שעושים בפה דראש על אור ישר שבא, ומעלים אור חוזר. מֵחשבים בדיוק כמה יכולים ובכמה להשתמש בכלים דהשפעה או בכלים דקבלה, כדי שהתגלות הבורא תהיה כולה על מנת להשפיע. עדיין לא משתמשים בכלים, אלא ההתגלות עומדת כולה לפני האדם, והוא מצד הכלים, רואה ומצפה לֵמה שיבוא אליו. צופה מרחוק על כל מה שמתגלה, ורק עושה חשבון. ואז כל מה שמתגלה בראש, מתגלה עדיין רק בכוח.

וכך קורה, שהאדם עוד לא מקבל את העתיד, אבל כבר מרגיש אותו. הוא מרגיש אותו בכלים דראש. עדיין לא בכלים שלו, אבל הוא מכיר ומבין מהו העתיד הזה, הוא מרגיש אותו בכוח, כי יכול לעשות חשבון בכוח. והיחס שלו למה שהשיג, או למה שמגיע לו, הוא יחס כאילו הוא מקבל אותו ממש עכשיו. מפני שברוחניות אין מושג של זמן ומרחק, כמו שיש בגשמיות, אלא כל המושגים רוכבים על אותו כלל של השפעה.

ולכן ישנו לאדם בפועל או מחכה לו ונמצא בכוח, אם זה מגיע לאדם, הוא מתקבל בכלי של חסדים, של השפעה. ואז אין חשבון על משהו שמגיע לאדם ואיננו, אלא רק חשבון על משהו שמקווה לו ושייך לו, כי השגת השכר העתידי, המצב העתידי, משמש לו כהווה. ורק עלינו לבדוק למה צריך לראות את זה בעתיד, ומה ההבדל ברוחניות בין עתיד להווה כלפי מה שעומד לפניו.

בגשמיות יש עניין של זמן, שעכשיו סובלים ואחר כך נהנים. ולמרות שמרגישים ריקים, יש משהו שמאיר מרחוק ואפשר לקבל ממנו מילוי והמתקה למצב של היום. ואפילו יודעים שהפגישה עם מה שמאיר, תהיה משוללת הרגשת תענוג, לעומת שרואים אותו מרחוק ומצפים לו. כי בגשמיות, אם כלי נפגש עם תענוג, הכלי מתבטל והתענוג נעלם.

ולכן כדאי לאדם לחיות רק בציפייה למשהו שיהיה לו, במקום להיפגש עם מה שכל כך רצה, ויעלם התענוג, ואז לא יהיה לו ממה לחיות. אבל ברוחניות, אין זה כך. אלא ההרגשה של המקווה לעתיד ומה שמרגיש בהווה, הם משלימים זה את זה.

"שמשום זה, מרגיש הטבתו הנפלאה הכלולה במחשבת הבריאה, שהיא כדי להנות לנבראיו כידו המלאה הטובה והרחבה ית', שמתוך רוב הטובה שמשיג, מתגלה בינו לבין המקום ית' אהבה נפלאה, המושפעת אליו בלי הפסק, באותם הדרכים והצנורות שבהם מתגלה האהבה הטבעית וכו', כנ"ל." השכר הגדול הזה, שהאדם רואה את המצב המושלם, זה עוזר לו לפתח יחס של אהבה אמיתית לבורא, כי רואה מה הכין לו.

אות ק"ה

"אמנם כל זה מגיע לו מעת השגתו ואילך," של ההשגחה הגלויה, "אבל כל בחינת היסורים, מחמת השגחת הסתר הפנים שסבל בטרם שזכה לגילוי פנים האמור, אע"פ שאינו רוצה לזכור אותם, כי על כל פשעים תכסה אהבה, אמנם נחשבים ודאי לפגם גדול, אפילו מבחינת אהבה שבין הבריות (כנ"ל ד"ה הא') ואין צ"ל כלפי אמיתיות השגחתו ית', להיותו טוב ומיטיב לרעים ולטובים. ולפיכך יש להבין, איך אפשר לו לאדם לזכות לאהבתו ית' בבחינה כזו, אשר ירגיש וידע, שהשי"ת עשה לו טובות נפלאות תמיד, מעת הולדו ואילך, ולא עשה לו שום גרם של רע כל שהוא, מעודו ולתמיד, שהיא בחינה ב' של אהבה (כנ"ל ד"ה הא')."

האדם שמגיע למצב שמתואר, הוא מתחיל לגלות כלי חדש, חסרונות חדשים. כואב לו למה בכלים שמתגלים לו, הוא מתייחס רע להשגחת הבורא. לעת עתה הרגשתו היא טובה, כי מאיר לו העתיד והדברים מתגלים לו יפים וטובים. ומתוך שמאיר לו, הוא מתחיל להרגיש כלפי העבר, שהכלי שלו הוא כלי לא מושלם.

מתוך שהעתיד מתגלה לו בהווה, הוא לא מבין איך יכול להיות שבעבר הבורא השפיע לו רע, ונוצר בו חיסרון להשגת האמת על העבר. אמנם לפי ההווה הוא בטוח שגם בעבר ההשגחה היתה טוב ומטיב, אבל טרם השיג עובדה זו בכלים שלו. ולכן נוצר בו חיסרון נוסף. כמו בכל רמת תיקון מסוימת, שמתגלים בתוך האדם כלים וחסרונות נוספים. כך ברמת התיקון הזאת צריך לתקן את היחס להשגחה על העבר, אחרת האדם מרגיש שלא יוכל לאהוב את הבורא וסובל מזה.

האדם לא סובל על חשבון עצמו "כי על כל פשעים תכסה האהבה". כלפי הכלי שמתגלה בו כעת וכלפי ההתחברות עם הבורא בעתיד, הוא מרגיש צדיק. אבל דווקא על פני ההצדקה הזאת שבאה מגילוי העתיד, נחשפים בו ליקויי העבר, שמיום היוולדו ועד גמר ההסתר, היה בטרוניא על השגחת הבורא. והכאב הזה, הוא החיסרון שדוחף את האדם לפנות ולעורר אותם מצבים.

המצבים האלה הם כלים דקבלה, שצריך להתחיל לעבוד איתם בלהצדיק את ההשגחה. אבל לא שחוזרים לעבר. אלא מתגלים כלים חדשים, ברמה חדשה של יחסים, כולל יחס חדש מצד האדם. כלים שהם בעביות אחרת, ביחס עם האור ובמגע עימו, שמהווים חיסרון חדש. למרות שהם נחשבים כלים של זדונות ושגגות, שנעשו בעבר.

כמו בעולם הזה שחושבים ובודקים ודנים על העבר. עושים זאת משכל ורגש והבנה של ההווה, מאותו מצב שנמצאים בו כרגע, כלפי העבר שהיה. והעבר לא נראה אותו עבר ולא אותו כלי, ולא אותם מרכיבים של המציאות שהיתה אז, אלא משהו חדש ואחר לחלוטין.

אות ק"ו

"וכדי להבין זאת, לדברי חז"ל אנו צריכים, שאמרו שהעושה תשובה מאהבה נעשו לו הזדונות כזכויות. פירוש, שהשי"ת, לא בלבד, שמוחל לו הזדונות, אלא כל זדון ועבירה שעשה, מהפך השי"ת למצוה."

האדם עושה זדונות, מפני שהבורא בכוונה מסתיר את עצמו מפניו. ואז האדם נופל ומרגיש רע, שהבורא לא בסדר ולא צודק כלפיו. וכך האדם בורא בתוך עצמו כלים חשוכים של יחסים עם ההשגחה, עם הבורא. זה התהליך שעובר על האדם בהסתר כפול והסתר רגיל, שלא יכול להצדיק את הבורא. וצריך לקבוע על כל רצון ורצון שהוא לא מצדיק. בהסתר כפול גם ברגש וגם ביחס, כלומר, במוחא ובליבא. ובהסתר רגיל רק ברגש ולא במוחא.

והאדם שעובר בהסתר כפול על הזדונות ובהסתר רגיל על השגגות, בכך הוא בונה כלים, חסרונות, כלפי הבורא. הבורא מראה לו אחוריים, חושך, כלפי הכלים וכלפי גילוי ההשגחה, ואז נעשה באדם עביות נוספת, כלים נוספים, שאחר כך הוא מתקן אותם. לכן ללא שעוברים הסתרות, אי אפשר להגיע לגילויים. וכשמגיעים לגילויים, כל ההליכה בדרך הגילויים של שכר ועונש ואהבה נצחית, היא רק בלתקן אותם הכלים שנוצרו באדם בצורה לא מודעת, באותם זמנים שהיה בהסתר כפול והסתר רגיל.

אות ק"ז

"ולפיכך, אחר שזכה האדם להארת פנים במידה כזו, שכל עבירה שעשה, אפילו אותן שעבר במזיד, היא נהפכת ונעשית לו למצוה, הנה נמצא מחמת זה, ששש ושמח, על כל רגשי היסורים והמכאובים המרים, והטרדות המרובות, שעברו עליו מעודו, מעת היותו נתון בב' הבחינות של הסתר הפנים הנ"ל, כי המה, הם שגרמו והביאו לו את כל הזדונות הללו, שנהפכו לו עתה למצוות, מסיבת הארת פניו ית' המפליא פלאות כנ"ל".

עכשיו האדם נמצא בהצדקה ובהודיה לבורא, שהכין לו גם הסתר כפול וגם הסתר רגיל. כי הוא רואה שהכישלונות והבלבולים שהיו לו, ואותה הרגשה לא טובה מכל הקושי, שהיה מזיע ולא ידע איך להתקדם, הכל הבורא גרם לו בהארת האחוריים של הסתר כפול והסתר רגיל בכוונה ובמיוחד. כי בלי זה אי אפשר להגיע לגילוי ולהבנת ההשגחה ולדבקות עם הבורא.

וכך הוא משיג כפליים. מזדונות הוא מגיע לאהבה. הזדונות והשגגות מתהפכים לשכר ולאהבה. כמו בתיאור על היהודי שקיבל מכות ולפיהן שכר. ואז הוא מצטער שלא נגלה לו קודם מספיק חושך. ומחפש באור שמאיר לו את כל הליקויים והמשקעים, שיש ביחס השלילי שלו לבורא, כדי להפוך אותם לאור ולדבקות בהשפעה.

"וכל צער וטרדה, שהעבירו אותו על דעתו, ונכשל בשגגות, כבהסתר הא', או שנכשל בזדונות, כבהסתר הכפול (כנ"ל אות נ"ב ד"ה והסתר), נהפך ונעשה לו עתה, לבחינת גרם והכנה רגילה, לקיום מצוה, ולקבל עליה שכר גדול ונפלא לנצח. ונהפך לו ע"כ, כל צער לשמחה גדולה, וכל רעה לטובה נפלאה."

אות ק"ח

"וזה דומה, למעשה שמספר העולם, על יהודי נאמן בית אצל אדון אחד, שהיה האדון אוהבו כנפשו, וקרה פעם, שהאדון נסע לדרכו, והניח עסקיו ביד ממלא מקומו, והאיש הזה היה שונא ישראל".

"האדון אוהבו כנפשו" נקרא הבורא. "שונא ישראל" נקרא הרצון לקבל. הוא שונא "ישר" "אל" ולא נותן לאדם להתקרב לבורא. האגו מושך את האדם כביכול אחורנית. אם הבורא נעלם, האדם נמצא תחת שליטת האגו שלו ונתון להשפעתו. ואז אומלל מקבל מכות וסובל בלי יכולת לעשות מאומה. כי אם הבורא נסתר, הרצון לקבל שולט.

"מה עשה, נטל ליהודי והלקה אותו חמש מכות, בפרהסיא לעיני כולם," על כל דרגות העביות, "כדי להשפילו היטב. וכאשר חזר האדון, הלך אליו היהודי, וסיפר לו כל שקרה לו." כלומר, ביקש תיקון. "ויחר אפו מאד, ויקרא לממלא המקום, ויצוהו לתת ליהודי תיכף על יד, אלף אדומים בעד כל מכה שהלקהו." שכר פי כמה יותר גדול מהצער שהיה לו. מפני שעבר הסתרה, הוא מקבל כפליים ממה שהיה לו, קופץ מזדונות לאהבה. ואז האדם מרגיש עד כמה הפער ביניהם מעל הכלי שהיה מכין, אלמלא עבר אותם מצבים קיצוניים.

"נטלם היהודי ושב לביתו, מצאה אותו אשתו בוכה, אמרה לו בחרדה רבה, מה קרה לך עם האדון. סיפר לה, אמרה לו, א"כ למה אתה בוכה. אמר לה, אני בוכה משום שלא הלקה לי אלא חמש מכות, והלואי היה נותן לי לכל הפחות עשר מכות, כי עתה היו לי עשרת אלפים אדומים."

נגלה לו אהבתו של בעל הבית. ואז מצטער שלא מדד את אהבת בעל הבית לפי עשרת אלפים אדומים, שלא ירד עוד יותר בחסרונות שלו, בזמן ההסתרות כשהרגיש מכות. אבל האדם בוכה בזמן קבלת התשלום, בגילוי האהבה ובמילוי הכלים. על מה הוא בוכה, הרי אין לו יותר כלים? הוא בוכה על אהבה שאין לה שיעור.

על הכלים אין לו יותר מה לבכות. כי "חמשת אלפים אדומים" ממלאים חמש מכות, והוא לא מרגיש יותר שינוי או ריקנות בו. אלא בוכה ומצטער על אהבת בעל הבית אליו, יחס בעל הבית אליו, שאין לה שיעור. הצער הזה מושג באדם לאחר שהכלים שלו מלאים, ולא יכול יותר להשלים את הכלים. כי הכל נגלה ולא יתכן חיסרון, לא בהשגחה ולא בקבלת התגמול בתוך הכלים עצמם. אלא נגלה לו חיסרון באהבה, שהבורא היה יכול להתבהר לו באהבה עוד יותר גדולה.

והחיסרון הזה שמתגלה באדם, הוא מעל החסרונות הטבעיים של האדם, ולכן יכול לגדול ולגדול בהתמדה בלי קשר לכלים. והכלים הטבעיים מלאים בצורה שהם בנויים להתמלא. ובכלים מעל הכלים מתגלה חיסרון לאהבה, ליתר אהבה, שאין לו כביכול יסוד, אלא הוא כלי נצחי שהאדם גדל בו שופע ומשגשג. הוא מתגלה בצורה אינסופית, מפני שיש לו צער כמו לאותו עובד יהודי (הדוגמאות האלה לא תמיד מתאימות, כי הן כולן שייכות לכלים שלנו, של רצון לקבל, בעוד מדובר על מצבי האהבה שהם כולם על מנת להשפיע. אבל הן עוזרות לתאר מצב כזה של כלים נוספים וחדשים שמתגלים באדם).

אות ק"ט

"והנה הראית לדעת, אשר אחר שזכה האדם למחילת עוונות, בדרך שהזדונות נעשו לו כזכויות, הנה אז זוכה ג"כ לבא עם השי"ת, בבחינת אהבה במדרגה הב', אשר הנאהב לא גרם לאוהבו מעודו שום רע, ואפילו צל של רע, אלא הולך ועושה לו טובות מרובות ונפלאות מעודו ולתמיד (כנ"ל אות ע' ד"ה הא'). באופן, שתשובה מאהבה, והתהפכות הזדונות לזכויות, באים כאחד, כדברי חז"ל הנ"ל."

הציור הגשמי והאגואיסטי הזה, שהבורא סוף סוף מתגלה כטוב, ולכן האדם אוהב אותו, מתייחס למדרגת האהבה, מדרגה שהיא מעל חפץ חסד, מעל כל החסרונות שהאדם יכול להרגיש בכלים שלו כלפי עצמו. אלא כל החסרונות לאחר שכר ועונש הם בלהשפיע לבורא. ואז כל השמחה שלו והשכר שעליו הוא מודה, הוא על ההזדמנות להשפיע.

כמו שמודים בגשמיות על טובה שמקבלים ממישהו. כך במצבים מתוקנים האדם מודה לבורא ואוהב את הבורא, על שהגיע בעצמו להשתוות הצורה ולהבנת פעולות הבורא. ועל כל ההליכה הארוכה הזאת, שדרכה הוא מגלה בשביל מה נעשה הכל, שהבורא נתן לו על ידה הזדמנות להשפיע ולאהוב. ואז שמתחיל להשפיע לבורא, הוא מגלה את הכלים של הבורא, את הרצון להטיב לנבראיו, את אהבת הבורא אליו.

וכך האדם, שמתאר לעצמו לפי מה שמודד ומגלה בכלים שלו, מגלה עד כמה הבורא סבל שנאלץ להסתיר את עצמו ממנו בהסתר כפול והסתר רגיל. בדומה לאמא שמונעת מהילד שלה אוכל, כי הרופאים אסרו עליו לאכול בגלל מחלת קיבה. ולמרות שהילד דורש וצורח, ולמרות שכואב לה הלב, היא מסרבת לתת לו לאכול כי זה לטובתו. כך האדם מגלה את הכלים, את החסרונות, את "צער השכינה" של הבורא.

איך בכל הזמנים הבורא סבל, עד שהעביר את האדם לגילוי פנים, למצב של גילוי האהבה. ועד כמה הבורא סובל עדיין, כל עוד הוא לא הביא את האדם למטרת הבריאה. מהנקודה הנוכחית הזאת וקדימה עד המטרה הסופית של דבקות מלאה. מתוך זה האדם קונה לעצמו את החסרונות של הבורא, את האח"פ דעליון, אח"פ דאמא. ובכלים האלה הוא מתחיל להשפיע לעליון. בדומה לילד בעולם הזה שגדל, ורק אז מבין את יחס האהבה שנתנו לו ההורים. ואז יכול להשתמש בכלים האלה ולהתייחס כך להוריו.

בחיים שלנו זה לא מציאותי שיקרה, כי אז ההורים כבר לא הורים והילדים כבר לא ילדים. אבל ברוחניות כל הכלים מצטרפים ונאספים יחד, ואז הקטן מצליח להגיע להבנת הגדול, להשוואת הצורה עם המולידים שלו, וכך להשפיע להם חזרה בדיוק כפי שהם משפיעים לו. הוא קונה מהם את החסרונות שלהם לאהוב אותו, ובאותה צורה אוהב אותם. ואז האדם זוכה לכל האח"פ דעליון.

ולכן הוא נכלל עם הבורא באותו אח"פ דעליון. בכלי משותף אחד שנקרא "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא". כי מי שעולה לדרגה הזאת, הוא נקרא "ישראל". ומי שנמצא באח"פ דעליון כלפי ישראל, הוא נקרא "קודשא בריך הוא". ואותם אורות שהיו באח"פ דעליון, וגידלו ותיקנו את הנברא להגיע לדרגת ישראל, ולהתכלל באותו אח"פ, הם נקראים "אורייתא". ולכן ישראל, אורייתא, וקודשא בריך הוא, נעשים אצלו ל"חד הוא".

אות ק"י

"ועד כאן לא ביארנו, אלא בחינת האהבה התלויה בדבר, בב' דרגותיה, אבל עדיין צריך להבין, איך זוכה האדם לבא עם קונו ית', בב' הבחינות של האהבה שאינה תלויה בדבר. ובדבר הזה, צריכים להבין היטב דברי חז"ל, במ"ש (קידושין דף מ' ע"ב), ת"ר, לעולם יראה אדם את עצמו, כאלו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עשה עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד וגו'. ר' אלעזר בר' שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד וגו'. בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה."

אות קי"א

"ולכאורה הדברים הללו מוקשים, מתחילתם עד סופם, כי אומר שהעושה מצוה אחת, תיכף מכריע לכף זכות, בשביל שנידון אחר רובו. הלא זה אמור, רק באותם שחציים חייב וחציים זכאי, שמזה אין ר"א בר"ש מדבר כלל, והעיקר חסר מהספר. ורש"י ז"ל פירש דבריו, שסובבים על דברי תנא קמא, שאומר, לעולם יראה אדם את עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי, ור"א מוסיף, שיראה כן גם את העולם כולו, כאלו הם חציים חייבים וחציים זכאים עש"ה, אמנם העיקר חסר מהספר. ועוד, למה שינה לשונו, ולמה אינו מדבר כמו הלשון של ת"ק, אם המשמעות היא אחת."

קשה לתאר את הבחינות האלה של השגחה שאינה תלויה בדבר והשגחה שתלויה בדבר, כי אין לנו את המילים הנכונות לתאר אותן, מפני שאנו תלויים תמיד במה שמרגישים. ו"אהבה שאינה תלויה בדבר" היא גם לאחר תיקון של חסדים, וגם לאחר תיקון של אהבה כללית מתוך האדם. כבר יש הבדל בין קביעת היחס של האדם לבורא מתוך הכלי שלו ומתוך הכלי הכללי של אדם הראשון.

המצב הסופי והמושלם הוא לא להגיע מצד האדם, לקבוע איך הבורא מתייחס לבריאה, אלא מצד הבורא. אבל איך זה אפשרי, אם אנו הנבראים קובעים הכל רק מתוך הכלים שלנו? לכן לא די בכך שהאדם מגיע לתיקונו הפרטי, ומתוך הכלי שלו קובע יחס הדדי של אהבה עם הבורא, עם הכוח העליון שפועל על הבריאה, ויודע שהוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים". אלא עליו להגיע לקבוע איך הבורא מתייחס לנבראים.

שרטוט 1

האדם מגיע לתיקונו הפרטי, ומתוך הכלי שלו קובע יחס הדדי של אהבה עם הבורא, עם הכוח העליון שפועל על הבריאה. אלא עליו להגיע לקבוע איך הבורא מתייחס לנבראים.

ואיך האדם הפרטי יכול לעשות את זה, אם הוא רק נשמה אחת משישים ריבוא נשמות, חלק קטן מהנברא הנקרא "אדם הראשון". לכן יש לכל אדם עבודה בהתכללות עם יתר הנשמות, כדי מתוך הכלי של כל הנשמות לקבוע את יחס הבורא לכולם.

שרטוט 2

יש לכל אדם עבודה בהתכללות עם יתר הנשמות, מתוך הכלי של כל הנשמות לקבוע את יחס הבורא לכולם.

אות קי"ב

"וביותר קשה על הדבר גופו, שהאדם יראה את עצמו כאלו הוא רק מחצה חייב, שזה פלא, אם האדם יודע את עונותיו המרובים, ישקר בעצמו לומר, שהוא מחצה על מחצה, והתורה אמרה מדבר שקר תרחק. ועוד, הרי קרא קדריש, וחוטא אחד יאביד טובה הרבה, דהיינו, משום עבירה אחת מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה, הרי, שהמדובר הוא ממציאות אמיתית, ולא באיזה דמיון כוזב, שהאדם צריך לדמות את עצמו ולעולם."

אות קי"ג

"וכן תמוה, היתכן שאין בכל דור ודור אנשים הרבה, שעושים מצוה אחת, ואיך העולם מוכרע לכף זכות. כלומר, שאין המצב משתנה כלל, אלא, עולם כמנהגו נוהג. אלא, שצריכים כאן לעמקות יתירה, כי הדברים ע"פ שטחיותם אין להם שום הבנה.

אמנם הברייתא אינה מדברת כלל, על אדם שיודע בעצמו שעוונותיו מרובים, ללמד אותו לשון שקר שהוא מחצה על מחצה, וכן לפתותו, שאינה חסרה לו אלא מצוה אחת, שאין זה מדרך חכמים כלל. אלא, הברייתא מדברת, על אדם שמרגיש ומדמה עצמו שצדיק גמור הוא לגמרי, ומוצא את עצמו בתכלית השלימות, שהוא, משום שכבר זכה למדרגה ראשונה של אהבה, על ידי פקיחת עינים בתורה, כנ"ל, אשר כבר היודע תעלומות מעיד עליו שלא ישוב לכסלו עוד, כנ"ל (ד"ה ומהמתבאר). ואליו מדבר התנא ומברר לו את דרכיו, ומוכיח לו, שעדיין אינו צדיק, אלא שהוא בינוני, שפירושו, מחצה חייב ומחצה זכאי. והוא, משום שעדיין חסרה לו "מצוה אחת", ממספר תרי"ג המצוות שבתורה, שהיא מצות האהבה כנ"ל (ד"ה ומיושב) עש"ה. כי כל עדותו של היודע תעלומות שלא יחטא עוד, הנה הוא רק מחמת הבהירות שבהשגתו, בהפסד הרב של העבירה כנ"ל, שזה נבחן ליראת העונש, ומכונה משום זה, תשובה מיראה, כמו שהארכנו בזה לעיל (ד"ה והנה)."

לאחר שהבורא "מעיד עליו שלא ישוב לכסלו עוד", האדם נמצא בשכר ועונש ומבין ומרגיש עד כמה הוא מפסיד, במידה ועושה חשבון לא נכון על הכלים דקבלה שמתגלים. מה שעוזר לו כל הזמן לקנות את תכונת הבינה על פני אותם כלים דקבלה שמתגלים. וזה מטרת התהליך שעוברים בשכר ועונש. אבל האדם בעצמו לא יכול להתקדם יותר. כי חסרים לו כלים, חסרונות, אין לו דחף. הוא לא יודע מה עוד צריך, מה עוד חסר לו, ומהיכן ייקח חסרונות.

הסיבות לכך הן שתיים. הסיבה הראשונה היא כמו שלומדים בחוכמת הקבלה. האדם מתקן את הכלים דקבלה שלו בתכונת ההשפעה, ונעשה חפץ חסד, להשפיע על מנת להשפיע, שלא מרגיש חסרונות בלקבל. ובלי חסרונות דלקבל האדם נמצא בין שמים וארץ. כמו במשל על בת המלך החולה, שנאמר למלך שתבריא רק אם תלבש חולצה של חפץ חסד. הלכו וחיפשו עד שמצאו אותו גר ביער לבדו, ובקשו ממנו לתת לבת המלך את חולצתו. ענה האיש שאין לו חולצה.

מדוע לא היתה לו? כי חפץ חסד לא צריך חולצה. האדם שמגיע לדרגת חפץ חסד, לחסדים, נעשה מנותק מהרצון לקבל שלו עד כדי כך, שלא מרגיש שום צורך בלקבל או בלהשפיע. לכן לרכוש את תכונת הבינה נקרא "תלוי בין שמים וארץ", שלא מרגיש חסרונות איך להתקדם ולאן. אין לו שום חיסרון שיכול לעורר לא מצד הקבלה ולא מצד ההשפעה. במצבים האלה נתקלים קודם.

והמצבים ללא חיסרון, הם באים לאחר שהאדם מתקן את הכלי הפרטי שלו, אבל עדיין לא תיקן את הכלים הכללים של אדם הראשון, שנכלל מהם. ובינתיים אין לו צורך בזה. אלא נכלל עם כל הנשמות האחרות בעבודה משותפת, מבלי להרגיש שיכול לעמוד ולנהל ולקיים אותם. ולהיות נציג מטעמם שהם כולם חלק מגופו, והוא הנברא היחיד כלפי הבורא. אבל למצב הזה חייב להגיע כל אחד משישים ריבוא הנשמות. מפני שרק כך האדם יכול לקבוע, שהבורא הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים" לכל הבריות, משך כל ההיסטוריה, בכל המצבים שהיו.

וכך הוא עובר מהרגשה בתוך הנברא, להרגשה בתוך הבורא עצמו כלפי הנבראים. אמנם משיג רק את כל יחס הבורא לנבראים בתוך הכלי הכללי של כל הנשמות, אבל לפי זה הוא קובע מה יחס הבורא הכללי לכולם. בתוך האדם אין חסרונות להגיע לצורת ההשפעה הזאת. כי השגגות והזדונות שעבר, הוא עבר על עצמו, על הכלי הקטן שלו, על הנשמה הפרטית שלו. ואיך אפשר מתוך הכלי הפרטי, שמקבל תיקון של חפץ חסד ואהבה, לקחת חסרונות נוספים. הרי הם לא לפי טבעו ולא נמצאים במבנה שלו, הוא לא עבר בהם דרך הסתרות ורצונות ויגיעה.

כל אחד ואחד חייב להגיע להשלמת הגילוי הזה, של יחס הבורא לנבראים, ולכן מתעוררות שאלות. איך אפשר שיקבל עכשיו פתאום את החסרונות האלה? באיזו צורה האדם יכול לקנות את הכלי הכללי הזה של שישים ריבוא נשמות? האם עליו לעבור עם כל הנשמות את כל הַהַדְרַגַה הזאת, ולהיות במקום אדם הראשון, ולעבור את כל ההיסטוריה מתחילתה ועד סופה בכלי הגדול הזה? האם זהו התהליך שהאדם צריך להיכנס אליו כעת? לפיכך בעל הסולם עובר על כמה שאלות איך מתייחס אליהן רש"י או רבי שמעון.

אות קי"ד

"גם נתבאר לעיל, שמדרגה זאת של תשובה מיראה, עדיין אינה מתקנת את האדם, אלא מעת התשובה ואילך, אמנם כל הצער והיסורים שסבל בטרם שזכה לגילוי הפנים, נשארים כמות שהיו בלי שום תיקון. גם העבירות שעשה, לא נתקנו לו לגמרי, אלא, שנשארים בבחינת שגגות. כמו שהארכנו בזה לעיל (ד"ה ועם זה) עש"ה." מי שמתקן את עצמו בשכר ועונש מעלה את כל הזדונות לשגגות. אבל השגגות עוד לא מתוקנות.

אות קט"ו

"ולפיכך אומר התנא קמא, שאדם כזה שעדיין חסרה לו "מצוה אחת", יראה את עצמו, כאלו הוא חציו חייב וחציו זכאי. כלומר, שידמה לעצמו, שאותה העת שזכה לתשובה, הרי היא נמצאת באמצע שנותיו, שבאופן זה, נמצא "חציו חייב", דהיינו, באותה מחצית שנותיו שעברה עליו בטרם שעשה תשובה, שהוא מאז בודאי חייב, כי התשובה מיראה אינה מתקנת אותם, כנ"ל. ונמצא גם כן, שהוא "חציו זכאי", דהיינו במחצית שנותיו, מעת שזכה לתשובה ואילך, שאז הוא זכאי ודאי, להיותו בטוח שלא יחטא עוד, כנ"ל. הרי שבחצי שנותיו הראשונים הוא חייב, ובחצי שנותיו האחרונים הוא זכאי."

עדיין חסרה לאדם מצוות האהבה, ולכן מחלקים לו כך את הדרך כאילו עבר רק "חצי". אבל מדוע, הרי עבר כבר את כל הגלגולים וכל הייסורים וכל ההסתרות, ונמצא ברוחניות שעבר שכר ועונש וכל הכלים שלו מתוקנים בחפץ חסד, וחסר לו רק מצווה האחת ויחידה? אז למה כל מה שעבר נקרא "חצי"? משום שאף פעם עוד לא השתמש בכלי דקבלה בעל מנת להשפיע. הוא עוד לא תיקן את הכלים שלו ממש. הזדונות נעשו לשגגות, אבל עוד לא העביר אותן עדיין למצוות.

ולכן נחשב שעשה רק חצי. זאת אומרת, הרצון לקבל היה על מנת לקבל ונעשה רצון לקבל מנוטרל, כי קנה תכונת הבינה והגיע ממלכות לבינה. אבל כעת הוא צריך ביחד עם מלכות ובינה להגיע לכתר, להיות המשפיע. בכל הכלים של מלכות ובכוונה של הבינה. אבל כרגע הוא נמצא באמצע, ולכן נקרא "בינוני" או "באמצע שנותיו".

למה גם האהבה מתחלקת לארבעה שלבים?

דרגת הסתר פנים מתחלקת לשניים, מפני שיש הסתר כלפי הרגשת הכלי עצמו, ויש הסתר כלפי בעל הבית שמגולה או לא מגולה. בד' בחינות דאור ישר, קודם הבורא מתגלה כתענוג ורק לאחר מכן כנותן התענוג. ומתוך שניהם הכלי קובע מה היחס ביניהם ומה הוא רוצה, שהוא רוצה להיות כמו הנותן, המשפיע, להידמות להנותן. אבל אין זה אומר שבתוך הכלי אין הרגשת התענוג. אלא על פני התענוג הכלי מעדיף להיות כנותן. וכך יש תמיד שני מרכיבים, תענוג ונותן התענוג, שמתגלים מהבורא, מהכוח העליון.

שרטוט 3

תמיד שני מרכיבים, תענוג ונותן התענוג, שמתגלים מהבורא, מהכוח העליון.

בהסתר אין לאדם כלים, הוא עדיין לא יודע כלום, אלא רק מרגיש שרע לו. ומצד הנותן יכולים להגיע אלינו רק שני שלבים של הסתר. מצב שהנותן מאיר במידה מסוימת, אבל מאיר בחשאי, זה נקרא "הסתר רגיל". ומצב שהוא לא מאיר, אותו יחס נקרא "הסתר כפול". ולאחר המחסום שמתגלה הבורא, הכוח העליון, ונמצאים בעולם היצירה, מתחילים לתקן את הכלי בחפץ חסד, בשכר ועונש. שהאדם מתעלה מעל החשבונות ומקבל מהבורא תמיכה.

שרטוט 4

בהסתר אין לאדם כלים, הוא עדיין לא יודע כלום, אלא רק מרגיש שרע לו.

ואז מתחיל לתקן את היחס שלו, בלהצדיק את הבורא. כי "שכר ועונש" נקרא, שהאדם מצדיק את הבורא, לא חשוב אם מקבל שכר או עונש. או שהאדם מחליף את השכר ועונש שלו, עם מה שהיה בהסתר לפני המחסום. או שמתעלה מעל שכר ועונש, כלפי הנותן, כלפי האלוקות, ורוכש דרגות הבינה. אם מתעמקים בגילוי הזה, רואים שיש בו כמה שלבים. אמנם הכל נובע מעביותו של הרצון לקבל, כי רק מתוכו הנברא פועל. אבל אותה עביות ד', ג', ב', א', שורש, היא מתבטאת בתיקון של חסדים. אלא ההבדל ביניהם הוא בדומה לג"ר דבינה וז"ת דבינה וחלק אמצעי של בינה, ואפשר לחלק ולדון.

וגם שהאדם עובר מצדיק שאינו גמור לשלבי האהבה, תלוי מתוך איזה כלים הוא מגלה את האהבה לבורא. או מתוך כלים שמתוקנים בחסדים ככלים דהשפעה, או מתוך כלים שצריכים לגלות את האהבה רק בלקבל על מנת להשפיע, בחכמה, היכן שמתחילה תחיית המתים. או מתוך כלים פרטיים מעל הנשמה הפרטית, ולא על שום שהיא נכללת עם האחרים. הנשמה הפרטית חייבת להתכלל עם האחרים, אחרת אי אפשר להביע אהבה לבורא ולגלות את אהבת הבורא, אלא לפי השתוות הצורה עם מה שהוא, להיות באהבה. איך אפשר להיות באהבה? רק כלפי הנשמות האחרות.

אם מביעים אהבה כלפי הנשמות האחרות, נמצאים בהשתוות הצורה עם הבורא. אבל יש הבדל אם עושים זאת מתוך שנכללים כפריט אחד בתוך נשמת אדם הראשון. ובין שהולכים להצדיק את כל הבריאה, ואת יחס הבורא לכל הנבראים, כי אז האדם חייב להתכלל עם כל חיסרון וחיסרון. לא לתרום מצד עצמו למישהו, אלא לקחת את החיסרון של אותו אדם ולמלא אותו. לגרום לו מילוי כמו הבורא, כמו שהבורא עשה לנשמה שלו עצמו. עליו להיות הראש של כל אדם הראשון, וכל החסרונות האחרים שיהיו כמו גוף שלו.

שרטוט 5

אם מביעים אהבה כלפי הנשמות האחרות, נמצאים בהשתוות הצורה עם הבורא.

וכך כל באי עולם וכל הנשמות, הם שלו. והוא עומד במקום כולם מול הבורא. לא רק כדי להתכלל בהם בלתת ולקבל מהם כאותו פריט אחד המתוקן. אלא להיות במקום כולם, כנציגם של כולם. וכל השלבים הללו, הם שבונים את ארבעת שלבי האהבה.

אות קט"ז

"ואומר לו התנא, שיחשוב בעצמו, שאם עשה "מצוה אחת", דהיינו אותה המצוה שחסרה לו ממספר תרי"ג (כנ"ל ד"ה ומיושב), אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, כי הזוכה למצות האהבה, דהיינו על ידי התשובה מאהבה כנ"ל, שזוכה על ידיה שהזדונות נהפכו לו לזכויות, שאז גם כל צער ועצב שסבל מעודו, מטרם שזכה לתשובה, נהפכים לו לתענוגות נפלאים לאין קץ, עד שמצטער בעצמו, על מה שלא סבל מהם כפלי כפליים, כמשל הנ"ל מהאדון ואוהבו היהודי (ד"ה וזה), הנה זהו שנקרא "הכרעה לכף זכות", שהרי, כל רגשותיו עם השגגות והזדונות, נהפכו לו ל"זכויות". והיינו הכרעה ל"כף זכות", שכל הכף המלאה חובות, נהפכה ונעשתה לכף מלאה זכויות, והתהפכות זו, מכונה בלשון חכמים "הכרעה".

אות קי"ז

"ועוד אומר התנא, ומזהיר אותו, שכל עוד שהוא בינוני, ולא זכה ל"מצוה אחת" החסרה לו מהמספר תרי"ג, אל יאמין בעצמו עד יום מותו, ולא יסמוך עצמו, גם על העדות של היודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד, אלא שהוא עלול עוד לבא לידי עבירה, ולפיכך יחשוב בעצמו, אם עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, כי אז יאבדו תיכף, כל השגתו הנפלאה בתורה וכל גילוי הפנים שזכה, וחוזר לבחינת הסתר פנים, ונמצא מכריע את עצמו לכף חובה, כי יאבדו כל הזכויות והטוב אפילו מחצי שנותיו האחרונים. ועל זה מביא לו התנא ראיה מהכתוב, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה."

הכוונה לא לקשר עם העולם, שכל העולם אומר והאדם מאמין או לא מאמין. מדובר על אדם שנמצא מעל דרגת שכר ועונש, ולא מסתכל על העולם הזה. הוא מבין היטב מה אנשים שאינם נמצאים בגילוי ההשגחה יכולים לגלות לו, שהם לא מסוגלים לקבוע אם הוא צדיק או רשע. הרי הבורא שיודע תעלומות מעיד עליו אם הוא צדיק או רשע. אלא המצבים האלה אינם כפשוטם.

האדם צריך לגלות בתוך הנשמה שלו חסרונות נוספים, כלים נוספים. ובזמן שמשיג את הבורא, הוא חייב לעשות מאמץ לגלות חיסרון ללא חיסרון. כי ההתקדמות בדרך היא רק בהקדם חיסרון מצד האדם. בהסתר כפול והסתר רגיל הבורא מכין לאדם את החסרונות בהתאם ליגיעתו. אם מסוגלים להצדיק את הבורא, הוא נותן מכה. אם מסוגלים להצדיק מכה יותר גדולה, הוא נותן מכה יותר גדולה. אבל אם לא מסוגלים להצדיק אותו, הוא לא נותן מכה גדולה. אלא מקדם את האדם בדרך שכל העולם מתקדם. על ידי ייסורים כלליים ולא על ידי ייסורים פרטיים.

בהסתר הכל נמדד לפי הנכונות של האדם לסבול בזמן החושך. אלא האדם שנמצא עדיין ברצונות דלקבל, יכול להצדיק בשכל שהכל בא מהבורא. והמצב שמוזכר כאן, דומה למה שעוברים בחושך, רק בחושך אחר. חושך כלפי הכלים שחסרים להתקשרות עם הבורא באהבה. האדם צריך למצוא אותם, ולא מסוגל. עליו להגיע למצבי חסרונות שלא היו בו אף פעם.

פעם סבל מחיסרון בכלי, מחוסר מילוי תענוג. אחר כך סבל שהבורא נסתר. לאחר מכן סבל שהבורא נסתר, ומתגלה רק במידה שיכולים להצדיק אותו על פני כל הייסורים. וכבר לא איכפת לו שהבורא נותן ייסורים, אלא ההפך, רק רוצה להצדיק אותם, כי על פני הייסורים מגלה את השגחת הבורא ומחזיק בה. מתקשר אל הבורא ונעשה מחובר אליו, למרות שסובל מכות.

וגם במצב הזה יש כמה דקויות, כמו שרואים במשל של בעל הסולם על בן המלך, שקיבל מגן וחרב מאביו, ומתחיל במלחמת חורמה בכוחות הזרים כביכול, שלא יִרַאֵה לאדם, שהרע בא ממקור אחד, והוא מבקש כנגדו התגלות הבורא ממקור שני. כי זה חוסר שלימות בעבודת האדם. בדרך כלל כשמתגלה רע, מבקשים מהבורא כוח להתגבר על הרע כדי להרוג אותו ולהיות מעליו. אבל בכך תופסים רק קצה אחד של החוט בלי הקצה השני. שוכחים שאת הרע הזה סידר הבורא בדיוק זה כנגד זה, כדי שהאדם יחבר את שני הקצוות האלה יחד.

אותם שלבים שהאדם עבר בתהליכים רבים של הסתר, הוא מגלה כעת באהבה. במצבי ההסתר האדם היה בהסתר, והבורא היה מסובב לו חוסר תענוגים בכלים וחוסר התגלות שלו במוחא. במצבי הגילוי האדם נמצא כאילו בצד הבורא, ומבין ומגלה שהבורא שולח לו תענוגים, ובצורה כזאת מגלה לו את השגחתו. וכל האחוריים שהרגיש בזמן הסתר כפול, הוא מגלה אותם מצד הבורא כפנים ולא כאחוריים. הוא כביכול עובר לצד השני של המגרש. ולכן עובד עם אותם כלים, זדונות, של קודם, ומתייחס אליהם כמו הבורא, אבל מצרף אותם להשגחה נצחית.

אות קי"ח

"עתה תבין את ההוספה שר"א בר"ש מוסיף על דברי התנא קמא, גם למה אינו מביא הלשון של חציו חייב וחציו זכאי כמו הת"ק. כי הת"ק מדבר מבחינה ב' ומבחינה ג' של האהבה, על דרך שנתבאר לעיל (אות ע' ד"ה הא' ואות ע"ב ד"ה הב'), ור"א בר"ש מדבר אמנם, מבחינה ד' של האהבה כנ"ל (ד"ה מידה), שהיא האהבה הנצחית, דהיינו, גילוי הפנים כמות שהוא באמת, מבחינת הטוב והמיטיב לרעים ולטובים."

אות קי"ט

"ונתבאר שם, שאי אפשר לזכות לבחי' ד', אלא רק בשעה שהוא בקי, ומכיר ויודע כל עסקיו של הנאהב, איך הוא מתנהג עם כל אחרים, אף אחד מהם לא יחסר לו. ולכן, גם הזכות הגדולה שהאדם זוכה להכריע את עצמו לכף זכות, עדיין אינה מספיקה לו לזכות לאהבה השלמה, דהיינו לבחינה ד', כי עתה אינו משיג מעלתו ית' מבחינת הטוב ומיטיב לרעים ולטובים, אלא מתוך השגחתו ית' כלפי עצמו, ע"ד הנ"ל (אות ק"ז ד"ה ולפיכך)".

כל מה שהאדם משיג, הוא משיג כלפי עצמו. וזה לא מעיד על התנהגותו של הבורא כלפי כולם. ולמה חסרה לאדם ההשגה הזאת? מפני שצריך להתקשר עם הבורא לא בכלי הפרטי, אלא להתחבר עם כל הכלי הכללי. ולהתחבר עימו לא נקרא שהאדם נותן למישהו ומישהו נותן לו, שנמצאים בדרגה של קבלה והשפעה אחד לשני. אלא "כאיש אחד בלב אחד" נקרא, שכל הרצונות נעשים כאחד, ללא הבדל בין הרצונות.

ולכן יש עוד דרגה אחת, שהיא התחברות עם כולם ללא הבדל בכלים. ולא לכל אחד כלי פרטי משלו, וכולם אוהבים זה את זה וכולם נותנים זה לזה. בכלי אחד אין מצב של "זה את זה" או "זה לזה". אם מרגישים אהבה או נתינה בין אחד לשני, אם עדיין קיים "בין אחד לשני", אז יש מחיצות. המחיצות האלה נראות לנו טובות, כי הן מתגלות על פני החסרונות. למרות שאני נשאר אני והוא נשאר הוא, אבל אם נותנים ואוהבים זה את זה, נראה שהמחיצות האלה מבליטות את האהבה. אבל המצב הזה הוא בלתי שלם, כי הוא נובע מחסרונות שמתגלים בכלים.

אם קודם רבים ואחר כך משלימים, המצב לא מושלם. במצב מושלם אין שום זכר לרע שכביכול הרגשנו פעם. אם משהו מתגלה על פני החסרונות, זה לא נקרא "שלימות". אלא צריך להגיע לכלי, שלא מחוברים בו כל הפרטים והפריטים והרכיבים יחד ופועלים בהרמוניה זה עם זה. אלא אין בכלל הבדל ביניהם. בדיוק כמו שהם נראים מצד הבורא.

"אבל עוד אינו יודע מהשגחתו יתברך באופן הנעלה והנפלא הזה, עם יתר בריות העולם. ונתבאר לעיל, שכל כמה שאינו יודע כל עסקיו של הנאהב עם אחרים עד אף אחד מהם לא יחסר, עדיין אין האהבה נצחית, כנ"ל (אות ע"ג ד"ה הב') עש"ה. ולפיכך הוא מחוייב להכריע גם כל העולם לכף זכות, ורק אז מתגלה לו האהבה הנצחית."

אות ק"כ

"וזה שאומר ר"א בר"ש, לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו וכו'. ומתוך שמדבר מכל העולם אינו יכול לומר כמו הת"ק, שיראה אותם כאלו הם חציים חייב וחציים זכאי, כי מדרגה זו מגיעה לו לאדם רק בזמן שזוכה לגילוי פנים, ולתשובה מיראה כנ"ל, ואיך יאמר זה על כל העולם כולו, בזמן שהמה לא זכו לתשובה זו. ולפיכך, מוכרח רק לומר, שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו."

יש בכוח ויש בפועל. בכוח כולנו נמצאים בגמר התיקון ונכללים בטוב ומטיב, "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא". זה המצב שקיים כלפי הבורא, וכך הבורא מתייחס אלינו. אלא אותה השגחה של "טוב ומטיב לרעים ולטובים" ולכל הנשמות, שכלל לא משתנה, אלא נשארת תמיד "אני הוי"ה לא שניתי", מתראה לנו אחרת. כי עלינו לעבור אותו שיפור בהרגשה, שינוי, שפשוף של ההרגשה, שיתהוו בנו כלים, הבחנות, ערכים נכונים, שמתוכם נרגיש את הבריאה באותה עוצמה, באותו רגש, באותו אופן, כמו הבורא.

ומאותם שני מצבים של בכוח ובפועל נובע, שהאדם בהתקדמות שלו לפני כל העולם, יכול למרות שכל העולם עדיין לא הגיע לגמר תיקון בפועל, להבין ולהרגיש ולהצדיק את כולם ולגלות את יחס הבורא לכולם. אבל הוא צריך לראות את כולם בגמר התיקון. ואיך אפשר לעשות זאת, אם הם לא הגיעו עדיין לגמר התיקון. הרי לאהוב את הבורא אפשר רק מתוך זה שהאדם מגלה, שהבורא טוב כלפי כולם, כמו שהוא טוב כלפיו.

האדם שתיקן את עצמו והגיע לגמר תיקונו הפרטי, רואה שהבורא היה טוב ומטיב אליו, גם שהוא היה טוב וגם שהוא היה רע, משך כל ההיסטוריה שלו. אבל הבורא סבל ולא הוא. למרות שהבורא עשה לו כביכול צרות. אבל הבורא עשה והבורא סבל, כדי לברוא בו את הכלים. הוא סבל כדי להעביר אותו את כל הדרך, כדי לתת לו כל מיני הבחנות וללמד אותו את כל המצבים. ולכן הרגשת הסבל שהאדם מרגיש איננה של הסבל שלו, אלא הסבל של הבורא, כי הכל על חשבונו.

וכך האדם שמגיע לגמר התיקון, ומתקן את עצמו סופית כלפי הבורא, שהוא והבורא יחד ללא שום הבדל. לא מגיע למצב הסופי, כי מצדיק את הבורא כלפי עצמו בלבד. וצריך להצדיק אותו כלפי כל הנבראים וכלפי כל המציאות. בשביל זה הוא צריך להיות כלי כללי במקום כולם. להיות מסוגל אם הבורא נותן לו כוחות, להתחבר לכולם ולהיות להם ראש ושהם יהיו לו הכלים. לנהל את כל הכלי הגדול הזה. להיות הנברא היחיד, אדם הראשון, ולתקן ולמלא את כולם.

ואיך אפשר בתנאים כאלה, שכל האחרים עוד לא הגיעו בהרגשה הפרטית שלהם לגמר התיקון, לעשות זאת, הרי אפילו אם האחד נוטל את כל הכלים של כולם ומספח אותם לעצמו, ומתקן את הכלים האלה בעודם מחוברים אליו, ונמצא מול הבורא כנברא יחיד, בכל זאת הכל נובע מתוך נקודת "האני" שלו. ואם כך, האם ההרגשות והגילויים של האחרים יחסרו בתוך כלי שלו, או לא? כלומר, השאלה הכללית היא בסופו של דבר, האם האדם הפרטי יכול להגיע לגמר התיקון, לפני שכולם מגיעים לגמר התיקון?

והתשובה היא: "פירוש, כי אפשר לחשוב, שאין האדם זוכה לבחינת צדיק גמור, אלא, בזמן שאין לו שום עבירה ולא חטא מעודו, אבל הללו שנכשלו בחטאים וזדונות, כבר אינם ראויים לזכות לבחינת צדיקים גמורים. לפיכך מלמדנו ר"א בר"ש, שאינו כך, אלא שהעולם נידון אחר רובו, וכן היחיד. כלומר, שאחר שיצא מבחינת בינוני, דהיינו, לאחר שעשה תשובה מיראה כנ"ל, שאז זוכה תיכף בתרי"ג מצוות ונקרא בינוני, דהיינו, מחצית שנותיו חייב ומחצית שנותיו זכאי, כנ"ל, הנה אחר זה, אם רק מוסיף מצוה אחת, דהיינו מצות אהבה, נבחן שהוא רובו זכאי ומכריע הכל לכף זכות, כלומר, שהכף של העבירות נהפכת גם כן לזכויות, כנ"ל בדברי ת"ק, ע"ש. הרי, שאפילו יש בידו כף מלאה של עוונות וזדונות, נהפכים כולם לזכויות, ודומה ודאי למי שלא חטא מעולם, ונחשב לצדיק גמור. וזש"א שהעולם וכן היחיד נידון אחר רובו, כלומר, שהעבירות שבידו מלפני התשובה, אינן באות בחשבון כלל, כי נהפכו לזכויות. הרי, שאפילו רשעים גמורים, אחר שזכו לתשובה מאהבה, נחשבים לצדיקים גמורים."

האדם שמגיע לתיקון ולגמר התיקון, הוא לא האדם הזך. אלא האדם חייב מכל העבירות שעושה בעולם הזה בהסתר כפול והסתר רגיל, להגיע לכל העבירות שאפשר לעשות בעולם הרוחני. כלומר, להרגיש את החסרונות דלקבל, החסרונות האגואיסטיים שלו, ולהבין אותם ביחס לאור העליון, עד כמה שהרצונות הללו מנוגדים לבורא. כי אין סתם להיות אגואיסט. אלא רק מי שנמצא מול האור, קובע בהתאם לאור, שהוא אגואיסט. ולא יעזור לו להודות "אני אגואיסט", כמו שמודים בעולם שלנו, כי זה לא שווה. זה לא הקביעה הנכונה, שהאגו של האדם הורס את החיים שלו.

לצורך זה האדם חייב לעבור את כל המצבים. לרדת עד מצב של "רשע גמור" וממנו לעבור למצב של "רשע שאינו גמור". ואז לעלות למצב של "צדיק שאינו גמור" הנקרא "בינוני", ודרכו להגיע למטרה, למצב של "צדיק גמור". זאת אומרת, לא יעזור לאדם להיות בהזדככות מתמדת, לעשות מדיטציות למיניהן, או להימנע ממצבים של הפעלת האגו. אלא ההפך, עליו לדאוג שהאור העליון ישפיע על האגו שלו ביתר עוז. ולא לבדוק את האגו עצמו או לשים לב אליו, כי כך צריך להתגלות הכלי על ידי האור.

אלא אדרבא, ככל שהאדם ימשוך על עצמו יותר אור מתוך הכרח, בזמן שנמצא בהסתר כפול ובהסתר רגיל, בהתאם לכך יגלה וירגיש את עצמו כרשע גמור או שאינו גמור, עד שיגיע למצבים של בינוני. לכן אומרים "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", או "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה". כי "בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך", כלומר, כל המצבים הללו חייבים לעבור על כל אחד ואחד.

כל המצבים האלה עוברים על האדם, רק בתנאי שהוא נמשך לאור. ואם הם מגיעים לאדם לא כתוצאה מיגיעתו - כמו באותה יגיעה שנותנים על שאלה "מהו הטעם בחיינו?", שאז "טעמו וראו כי טוב ה'", משתוקקים ומגלים כי טוב האור - מה שמתגלה ברצון לקבל לא נקרא באמת "רשע". כי מידת הרשעים נקבעת רק בהתאם למידת האור שמאירה עליה.

חזרה לראש הדף
Site location tree