אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / הקדמה לתלמוד עשר הספירות עם הפירוש של הרב ד"ר מיכאל לייטמן / שיחה (17.7.05) על אות קל"ג - אות קמ"א
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה (17.7.05) על אות קל"ג - אות קמ"א

אות קל"ג

"גם יש לדעת, שמה שאמרנו, שאין ענין הבחירה נוהג אלא בזמן הסתר הפנים, כנ"ל (ד"ה וצריכים) אין הכונה, שאחר שזכה להשגחה של גילוי פנים, אין לו עוד שום טורח ויגיעה, בעסק התורה והמצוות, אלא אדרבה, עיקר העבודה בתורה ומצוות כראוי, מתחילה אחר שזכה האדם לתשובה מאהבה, כי רק אז אפשר לו, לעסוק בתורה ומצוות באהבה ויראה כמצווה עלינו. ולא איברי עלמא, אלא לצדיקי גמירי (ברכות ס"א)."

בחירה היא רק בזמן שהאדם נמצא בהסתר פנים. כי הבחירה היא להצדיק את הבורא במוחא ובליבא על ההרגשה ועל ההבנה וההשגה. ובלי הסתר הפנים, אין אפשרות כזאת. זמן של הסתר פנים, הסתר כפול והסתר רגיל, הוא כדי שהאדם יקנה כלים דבינה, כלים דהשפעה. ויתעלה מעל הרצונות שלו ברצון להידבק בתכונת ההשפעה, בבורא. לכן הבחירה איננה נוהגת בזמן גילוי פנים, שמתחיל לאחר שעוברים מחסום, ונכנסים למדרגה של שכר ועונש, ולאחר מכן למדרגת האהבה.

אלא הנשמה הכללית שנבראה, הנקראת "אדם הראשון", היא כוללת בתוכה "שישים ריבוא נשמות", שש מאות אלף נשמות פרטיות שמתחלקות עוד ועוד. וכל אחד ואחד מאותם שש מאות אלף, חייב לתקן את עצמו ולעבור את כל השלבים. שני שלבים של הסתר פנים ושני שלבים של גילוי פנים. וצריך להגיע לאהבה ולהתחברות יחד עם כל יתר הנשמות בגוף אחד, כמו שכתוב, "כאיש אחד בלב אחד". כי תנאי הערבות לקבלת התורה, לקבלת כל האור לתוך הכלי הכללי, שיהיו כולם מחוברים ללא שום הבדל בין הנשמות.

ולאחר שכל נשמה ונשמה מקבלת תחת ההסתר את תכונת החסדים, כלומר, מוכנה להתבטל כלפי העליון, היא מקבלת בדרגת שכר ועונש את תכונת הבינה, ובדרגת האהבה היא רוכשת מסך לקבל על מנת להשפיע. כל נשמה ונשמה חייבת לעבור את כל השלבים הללו, כי הבחירה שנוהגת בשלבי ההסתר, בהסתר כפול והסתר רגיל, עדיין איננה מספיקה כדי לתקן את הכלי. אלא בתוך שני השלבים הבאים, שהם גדולים מאוד, נעשים התיקונים האחרים.

אבל בכל שלב ושלב מיתקנות כל שש מאות אלף הנשמות, וכל אחת מיתקנת בכל תרי"ג הרצונות שלה. זה נקרא שהאדם חייב לבצע תרי"ג מצוות, ולתקן אותם בדרגת הסתר כפול והסתר רגיל על ידי הבחירה. ובדרגות שכר ועונש ואהבה לקנות עליהם מסכים על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע. זאת אומרת, העבודה היא תמיד על אותם תרי"ג הרצונות, שכל פעם האדם קונה עליהם יותר ויותר מסכים.

שרטוט 1

בכל שלב ושלב מיתקנות כל שש מאות אלף הנשמות, וכל אחת מיתקנת בכל תרי"ג הרצונות שלה.

ולכן העבודה איננה נגמרת. אלא נעשית יותר קפדנית, כדברי הכתוב: "הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה". אבל היא אחרת, היא בגילוי. והגילוי שנעשה מצד הבורא, הוא הסימן שיש בינינו לבין האור, לבין הבורא, מסך של ארבע דרגות העביות. אם האדם מוכן לקבל על עצמו את ההסתרה בהסתר כפול והסתר רגיל, הוא קונה על עצמו מסכים בשכר ועונש ואהבה נצחית, והבורא במקום להסתיר את עצמו מתחיל להתגלות, והאדם יודע איך להסתיר את עצמו.

לאחר אותם שני המסכים של הסתר כפול והסתר רגיל, נעשה הגילוי. האדם יכול לקבל גילוי הבורא, מפני שיכול כנגד זה לקנות מסכים על עצמו. להגן על הרצון לקבל שלו, שלא יפרוץ לקבל על מנת לקבל, אלא שיהיה מוכן להשפיע על מנת להשפיע, ואחר כך לקבל על מנת להשפיע. לכן אותן הדרגות הנקראות "גילוי", הן דרגות של גילוי מפני שהאדם מסתיר את עצמו. כמו שכתוב על משה: "כי בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט". כי הבורא מתגלה רק במידה שיש לאדם מסך להסתיר את הבורא.

שרטוט 2

הגילוי שנעשה מצד הבורא, הוא הסימן שיש בינינו לבין האור, לבין הבורא, מסך של ארבע דרגות העביות.

בינינו לבין האור העליון נשארים תמיד אותם מסכים, מפני שצמצום א' לא מתבטל, ואפשר לקבל רק במסך ואור חוזר. הכלי שנברא וקיבל באין סוף לפני הצמצום, אותו כלי אחרי צמצום א' שאור הסתלק, אף פעם יותר לא מקבל באותה צורה כמו שקודם. אלא תמיד רק על ידי מסך ובאור חוזר, שבונים בו עוד כלי, כלי דהשפעה, חיסרון להשפעה, ובו מקבלים את האור. והרצון לקבל הוא רק כתמיכה לכלי החדש הזה.

ובכלי החדש, האור יכול להתקיים מבלי להסתלק, אלא כל הזמן רק להתווסף. וזה נקרא שהאדם עובר ועולה במדרגות רוחניות, ומרגיש את זרימת החיים, זרימת האור, שעוברת בו באופן מתמיד, ומורגשת בו כחיים נצחיים.

שרטוט 3

האדם עובר ועולה במדרגות רוחניות, ומרגיש את זרימת החיים, זרימת האור, שעוברת בו באופן מתמיד, ומורגשת בו כחיים נצחיים.

"אלא הדבר דומה, למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה. מה עשה, נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול, יבא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל, ובכל הדרכים המובילים להיכלו, וציווה אותם להטעות בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל."

כך המלך בודק מי באמת רוצה להגיע אליו, מי באמת מחשיב את העבודה אצלו. כי נראה מרחוק שטוב אצל המלך, ולא חסר שם דבר. והרצון לקבל רץ לגילוי, מתוך מחשבה שהגילוי הוא טוב. שהוא יביא אותו לידיעת החיים, איך לשלוט בחיים ואיך לשלוט בכל העולם, כדי למלא את עצמו בכל טוב ולהבין את הכל, ולעולם לא להיות מדוכא וריקן.

הרצון לקבל מוכן תמיד להיות ליד המשפיע, ליד הגדול, ליד החזק, כדי למלא את עצמו. אבל הדרך לא בנויה כך. אלא תוך כדי המעבר בדרך, האדם מקבל יחס אחר לכוח העליון ולמטרה שאליה צריך להגיע. על ידי המכות שמקבל כנגד הרצון לקבל, הוא לאט לאט מתחיל להבין באיזה טבע הוא נמצא, שהטבע הזה רע לו. ומפסיק להתייחס לרצון לקבל כמשהו שחובה לדאוג לו, אלא שצריך להיפטר ממנו ולהתעלות מעליו. ותולה רק בו את הסיבה למצבו הרע.

ואז במידה הזאת, האדם יכול להצדיק את הבורא, ולקבוע שהבורא משפיע לו כל טוב. אלא הרצון לקבל שלו, בגלל שנמצא בהפכיות הצורה לבורא, מרגיש רע. ועד שהרצון הזה לא ישתנה, הוא לעולם לא ירגיש טוב. זאת אומרת, הוא מתחיל להבין שהרצון לקבל, זה הבעיה שלו. ואין דרך עוקפת לקבל תענוגים ומילויים ושליטה מבלי לשנות את עצמו. אלא כל הדרך עוברת בתוך הרצון לקבל, וחובה על האדם לאט לאט לשנותו. ואם האדם משנה אותו, הוא מקבל את המציאות כפי שהיא, היינו, כ"טוב ומטיב לרעים ולטובים".

וכל העבודה היא בתוך הרצון לקבל של האדם. ומה שמקבלים מלמעלה, זו כל פעם השפעה טובה מהבורא, שאם האדם רק מקשיב ושם לב אליה, אז הוא מבין מה הבורא רוצה ממנו. באיזו צורה ובאיזה שלבים עליו לשנות את עצמו. ומחוץ לו, אין מה שישתנה. אלא כל השינוי הוא רק בתוכו. ובעל הסולם מדמה את כל הדרך הרוחנית שלנו, לאנשים שרצים להיכל המלך, כי הם מתארים לעצמם שיהיה שם טוב. אבל הם לא מבינים שבריצה כזאת, ניצב בינם לבין היכל המלך "הר גבוה". אותו הבדל בין תכונותיהם לבין התכונות שצריך להיות בהן, כדי להיכנס להיכל המלך.

זאת אומרת, "הר גבוה" נקרא ההבדל בין מה שהאדם עומד עליו, לבין מה שצריך לעמוד עליו בפתח ההיכל. ו"ההר הגבוה" הזה על האדם לעבור. אלא צריך לשם זה מצד אחד, דחף גדול, רצון לקבל גדול, רצון להנות, שהמטרה תראה לו גבוהה דיה, כדי שאדרבא ירצה אותה על מנת לקבל. ומצד שני, שגודל המטרה, גודל הבורא, כל פעם ימשוך אותו. ולצורך זה זקוקים לסביבה של ספרים, רב וקבוצה, שיכולה לתמוך באדם. ובסביבה האדם יכול לתת יגיעה. כי בלי להוסיף דחף מעצמו לאותו רצון שקיבל מהבורא, לקריאת המלך לבוא אליו, הוא לא יכול לעבור את ההר. אלא כל פעם עליו להוסיף עוד ועוד השתוקקות להגיע להיכל המלך.

הבורא לא נותן לאדם השתוקקות. אלא רק נקודה שבלב והתעוררויות מדי פעם, שמשאירות לאדם חופש בחירה לפנות לסביבה, ולעורר אותה להביא לו תוספת השתוקקות, תוספת חומר דלק, תוספת רצון להגיע למלך. והחברה יכולה לעשות זאת בתנאי שהאדם מוכן "להפקיר", להפקיד, את עצמו בידי החברה - מוכן לאהוב אותה ולהכניע את עצמו כלפיה. זאת אומרת, כדי לקבל מהחברה חומר דלק, תוספת רצויה הנחוצה להתקדמות, האדם חייב לתקן את עצמו כלפי האחרים. בכך האדם מראה, עד כמה להגיע לבורא, לתכונת ההשפעה, יותר חשוב בשבילו מהרצון האגואיסטי שלו לקבל.

ולכן במערכות הגשמיות של העולם הזה מוכן כבר לאדם כל התהליך הזה. אם הוא מתייחס לחברה במידת ההשפעה ומוכן להתבטל בפניה, זה משקף את הנכונות שלו לרוחניות אמיתית. ואז ביגיעה שמשלם לסביבה (לחברה, לקבוצה שסובבת אותו, לספרים), הוא מקבל חומר דלק נוסף, שנותן לו מרץ לעבור כל פעם את ההר ולעלות. והאדם לא רק נתקל בקושי נוסף, אלא בקושי שנקרא "שומרים". כלומר, הכבדה על כל הרצונות שלו גם במוח וגם בלב, שמרגיש בלב ייאוש וריקנות. והעליון נראה לו, שאין בו שום דבר כלפי הרצון לקבל, שגדל בקרבו ונשאר ריק. האדם מרגיש לא רק בליבא, אלא גם במוחא (במוח), שאין מה לראות בעליון, אלא יש שם רק חוסר הבנה, חוסר הרגשה, חוסר תפיסה.

כך מתראה לאדם בכל האופנים וכלפי כל הרצונות שלו. ואם האדם הולך למעלה מהדעת, כלומר, מבין שהעליון נראה כך רק כלפי הכלים הנוכחיים שלו, ואי אפשר שיתרַאֵה בהם אחרת. אלא דווקא ההפך, אם הוא מרגיש לאחר שנתן יגיעה, שיש ריקנות בעליון, סימן שמתגלים בו כלים אגואיסטיים חדשים. והעליון שמשפיע לכלים האלה, נראה ריק, כי אין בלהשפיע, בבינה, משהו שמלכות יכולה לרצות. אין בעליון תענוגים לקבל, אלא רק תענוגים מהשפעה. ולכן השלב החדש, המדרגה החדשה והמתקדמת שנפתחת לאדם, נראית לו ריקנית.

אם האדם מבין את העיקרון הזה, וסוגר עיניים על ההרגשה ועל ההבנה שלו, ועובד ומשקיע בחברה "כשור לעול וכחמור למשא", כדי לקבל מהחברים יתר גדלות הבורא, יתר גדלות המטרה, להשלים את ההסתר של מדרגה יותר גדולה, כאילו הוא מאיר לו בגדלות. כי מבין שהחושך הזה, הוא בכלים האגואיסטיים, אבל בעצם זה האור הרוחני, המשפיע. אם האדם יכול לתאר לעצמו, שזהו האור הרוחני, אז כבר בחושך הוא נדבק למדרגה יותר עליונה. וזה נקרא שמימש את בחירתו החופשית בזמן הסתר הפנים. כי הוסיף יגיעה והוסיף רצון מחומר דלק שקיבל מהסביבה.

כך צריך לעבור משלב לשלב על כל תרי"ג הרצונות בהסתר כפול והסתר רגיל. ולאחר מכן בגילוי שכר ועונש, שמתחילים להתגלות כלפי הרצון לקבל תענוגים גדולים, והאדם צריך לעמוד על המשמר כדי לקבל אותם רק על מנת להשפיע. תחילה לקבל את ההתגלות הזאת רק כדי להגדיל את הכלים דהשפעה שלו. כמו בינה שגְדלה על פני הרצון לקבל שבה, שלא רוצה את התענוגים שיש ברצון לקבל, ומתעלה מעליהם, למרות שהם נמצאים בה. כי בינה היא עצם חכמה. החלק הראשון של בינה הוא חכמה. ועל החלק הזה, שיש בו כל הכלים דלקבל וכל האורות, הבינה בונה את ה"חפץ חסד" שלה, ומתעלה מעל כל תרי"ג הרצונות שבהם מתגלים כל תרי"ג האורות.

ולאחר שהאדם עובר את מדרגת שכר ועונש, ורוכש את תכונת הבינה, אז הוא עולה לדרגה של לקבל על מנת להשפיע, שמלכות מתחברת עם בינה ועולה לדרגת כתר. ובדרגה הזאת יש עוד יותר יגיעה ועבודה, כי מתגלים ברצון לקבל תענוגים בפועל. והאדם מושך את התענוגים האלה, ומקבל אותם ונהנה מהם, בגלל שקונה בתוך הכלי שלו כיסוי של חסדים. ואז בחסדים האלה, בכוונה על מנת להשפיע, מגלה את האור חכמה בכלים דקבלה.

ובכל פעם שהאדם הולך ועולה, הוא מוסיף מסכים ומוסיף יגיעה. וכל הגילויים שלו באים, מפני שהוא יכול להשתמש בהם בלמעלה מהכלים הטבעיים. כי הכלים הטבעיים לעולם לא נכנסים לעבודה ישירה עם האורות. אלא חייבים תמיד לבנות בינם לבין האור, בינם לבין יחס הבורא, כיסוי כלשהו. או כיסוי בלהצדיק את הבורא מעל הדעת, מעל הכלים הטבעיים, כמו שעושים בהסתר כפול ובהסתר רגיל. או כיסוי של חסדים בגילוי שכר ועונש, או אפילו כיסוי של מסך על החכמה, בגילוי של אהבה נצחית. וארבעת השלבים הללו מתוארים במשל של בעל הסולם, על האדם שעולה להר המלך.

"וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך, אמנם, נידחו בערמת השומרים החרוצים, ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל, אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר, ומי שהוא שהתקרב אל הפתח הסיתו אותו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא. וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר."

הדרך היא לא פשוטה. לא בכיוון אחד בלבד. ואיש איננו מבטיח לאדם לעבור אותה בקלי קלות ובקפיצה אחת. אלא היא כלולה מניסיונות רבים מלאי אכזבות, שהאדם נדחה מהדרך חוזר ומתקדם. כי ההתגברות על הקושי שבא לפני האדם, איננה בצורה רגילה. אלא כל פעם נגלה לו יותר ויותר רצון לקבל, כדברי הכתוב: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". והרצון לקבל שכל פעם נפתח יותר בתוך האדם, מגלה לו מי הוא.

לכן ההתקדמות הזאת היא הדרגתית מאוד. כי כל ההרגשה בתוך הרצון לקבל, וכל ההבנה שליד הרצון לקבל, זה החיים של האדם בעולם שלנו. והאדם צריך להשקיע כוחות רבים כדי להתייחס נכון לעולם הזה שלו. זאת אומרת, להבין שזו התמונה שמציב לו הבורא, כדי בתוך התמונה הזאת למצוא את עצמו, ואת הבורא, ואת ההסתכלות הנכונה על כל מה שעובר עליו. להתעלות מעל התמונה שמתראה כך בתוך הרצון לקבל שלו. ולהזדהות עם הכוח העליון מעל הכלים דהרגשה והבנה שלו, כי הכלים האלה הם בינתיים כלים לא מתוקנים, כלים אגואיסטיים.

ורק ממקום שנדבקים לעליון, אפשר להתייחס נכון לרצון לקבל, לתקן אותו ולגדול. בדומה לילדים, שאם הם רואים סכנה מתקרבת, או משהו שמפחיד אותם, הם רצים וקופצים לידיים של הגדולים. ואז, כשהם נמצאים בידיים של אמא או אבא, הם מנהלים את הגדול ללכת ולהראות להם אותו או לעשות איתו משהו. כך האדם, אם הוא נדבק למדרגה יותר עליונה, הוא מיד מרגיש שהמ"ן שלו נכנס לאותה מדרגה, ומנהל אותה שם. והמדרגה היותר עליונה, בינה, היא מוכנה לכך. רק מחכה שיהיה מ"ן כדי לפעול כבר ממדרגתה שלה, ולא ממדרגת התחתון, בתוך הרצון לקבל.

ועל האדם לשמור כל הזמן על היחס הזה, והוא כבר יכוון אותו. כמו שמתאר בעל הסולם במכתב ס"ג ("פרי חכם - אגרות"), שרק בתנאי שהאדם מכוון את עצמו נכון, ששלושת הגורמים הללו, "ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא, חד הוא", אז הוא מסתכל קדימה למטרה הנכונה. אבל האדם שנמצא בהסתר כפול והסתר רגיל, איננו מסוגל עדיין לכוון את עצמו נכון דרך החברה, הספרים, ותכונת ההשפעה שאיננו מכיר. אלא דווקא מצבי ההסתר, הם הגילוי של הבורא כלפיו. כי החושך שהוא מרגיש, זו ההזדמנות להידבק למדרגה יותר עליונה, למרות הרגשת הריקנות והכאב והרע במוחא ובליבא. זו ההזדמנות שהעליון נותן לו, לקפוץ על הידיים שלו.

ואם האדם מבין זאת, אז הוא מזרז כל פעם את התפתחותו, וכך נדבק לעליון ועולה. אבל ליד הפתח, שומרי הסף שעובדים מול רצון לקבל עם כלים של לקבל על מנת להשפיע, הם הערמומיים והאכזריים ביותר. ולאדם קשה מאוד להסתדר מולם ולהבין מה קורה לו. הבלבול שלו איננו פַּחוּת מהבלבול שהיה לו בהסתר כפול והסתר רגיל. אלא כל המדרגות הקודמות נועדו לסייע למדרגות הגבוהות יותר, כי הקושי במדרגות הגבוהות רב ועצום ממנו. לכן כל הדרך הרוחנית נקראת "הר". כי ככל שעולים ומטפסים בה, האדם נזקק ליותר כוחות.

ולכן רק מעטים מגיעים לפסגה, לעומת כמות האנשים שמתחילים לטפס. אבל כולם יצטרכו בסופו של דבר לעלות לפסגה בריצה אחת. ואם האדם לא יכול לעבור את כל הדרך כולה בגלגול אחד, אז הוא חוזר ומתחיל שוב. כמו שעושים ספורטאים. אם לא מצליח להם בתחרות במקום אחד, הם נוסעים לתחרות במקום אחר בתקווה להצליח בה יותר. כך הגלגולים נותנים לאדם הזדמנות חוזרת.

"ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו."

"מידת הסבלנות" לא נקרא, לשבת ולחכות עד שיפתחו את הפתח, והמלך יצא ויקבל את פניך ויזמין אותך להיכנס פנימה. אלא מידת הסבלנות היא לא להתייאש, ושוב ושוב שנותנים הזדמנות, מיד לבצע ולממש את ההזדמנות. ואם לא נותנים הזדמנות, לנדנד בעקשנות כדי לקבל אותה הזדמנות. זאת אומרת, בכל רגע ורגע להשקיע בכל מה שאפשר. וכתוצאה מאותה השקעה להימצא עם הבורא במערכת יחסים, במערכת עם חוקיות מיוחדת כזאת, שתמורת היגיעה שנותנים, באה לאדם עזרה מהבורא.

לכן "סבלנות" נקרא, שהאדם לא עוזב לרגע את העבודה שלו, אלא משתוקק לאסוף פרוטה ועוד פרוטה לחשבון גדול. אלא סבלנות היא מידה מיוחדת עד מאוד, שקונים אותה גם מהסביבה. הסביבה מהווה לאדם דוגמה לסבלנות. לפיכך חשוב להדגיש בתוך החברה, שצריך להיות כעבדים. כי כאלה אנחנו, בין רצון לקבל לבין רצון להשפיע. מצד הטבע הראשון, עבדים של הרצון לקבל. ואם הבורא משפיע עלינו בטבע השני, כרצון להשפיע, מיד נעשים אנו עבדים שלו. אבל בין שניהם נמצאת הבחירה של האדם. הבחירה שלו היא כקליפת נוגה לשייך את עצמו לרצון להשפיע. וההתמדה בדרך הזאת היא שמעידה על מידת הסבלנות שיש לאותו אדם.

"וכמובן, שמאז ואילך, לא היו להם עוד עסקים עם השומרים הללו, שהסיתו והדיחו אותם ומררו את חייהם כמה ימים ושנים, בהלוך ושוב על הפתח, כי זכו לעבוד ולשמש מול הדר אור פני המלך בהיכלו פנימה."

למה אין צורך יותר בשומרים ושוטרים? כי "ההר" נמצא כולו בתוך האדם, עם כל "הרהורים" שעבר אותם, מזדונות ושגגות למצב של זכויות. כל ההר כבר בתוך האדם ככוח שלו, שאגר בתוכו משך העלייה. דרך העלייה הזאת הוא מתחזק, כי הצליח לעמוד כנגדם ולנצח אותם. כלומר, לרכוש את כל השומרים והשוטרים בתוכו כנגד הרצון לקבל שלו.

קודם, כשהזדהה עם הרצון לקבל, הם היו חיצוניים לו. אבל לאחר שמנצח כנגד הרצון לקבל, הוא קונה בתוכו את השוטרים והשומרים, והם משמשים לו כוחות פנימיים כנגד הרצון לקבל. גם את האכזריים ביותר הוא רוכש, את אלה העומדים על פתח ההיכל. ואז הוא פותח את הדלת. זאת אומרת, אותם שומרים ושוטרים שנמצאים בתוכו, הם שפותחים לו את הדלת. והמעבר הזה מאחד לאחד, משוטר לשומר, הוא נקרא לקנות אותו כוח כנגד הרצון לקבל, שיהווה כמסך.

"כן הוא הדבר בעבודת הצדיקים הגמורים, שהבחירה הנוהגת בעת הסתר פנים, ודאי אינה נוהגת עוד מעת שפתחו הפתח להשגת ההשגחה הגלויה, אמנם, מתחילים בעיקר עבודתו ית', שמבחינת גילוי פנים, שאז מתחילים לפסוע על המדרגות הרבות, שבסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, בסו"ה וצדיקים ילכו מחיל אל חיל, וכדרז"ל, שכל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חברו, אשר העבודות הללו מכשירות אותם לחפץ ה', שתתקיים בהם מחשבתו ית' שבבריאה, שהיא "כדי להנות לנבראיו", כידו ית' הטובה והרחבה." פתיחת הפתח היא הכניסה לאור ה'. האדם כבר יכול לעמוד מול האור הזה ולבנות כנגדו מסכים. פתיחת הפתח הזאת היא העברת המחסום.

אות קל"ד

"ורצוי לדעת החוק העליון הזה, שאין לך שום גילוי אלא במקום שהיה ההסתר. כמו בעניני העוה"ז, אשר ההעדר הוא קודם להויה, כי אין צמיחת החיטה נגלית אלא במקום שנזרעה ונרקבה. וכן בדברים העליונים, אשר ההסתר והגילוי יש להם, יחס, כפתילה והאור הנאחז בה, כי כל הסתר אחר שבא לתיקון, הנה נגלה בסיבתו האור המיוחס למין ההסתר הזה, והאור שנתגלה נאחז בו, כמו אור בפתילה. וזכור זה על כל דרכיך."

המצב הזה נובע מכך, שההסתר הוא כל הכלי. שאוגרים ואוספים משך העבודה רצונות שמתגלים, את החושך שמתגלה בהם, והאור שעומד כנגדם. אין דבר שנעלם. האדם לא משליך מעליו שום דבר, אלא אוגר הכל בתוכו, וזה מה שמרחיב את הכלים שלו. וכך אותו חושך נשמר. כי האור מתגלה מעל החושך בתוך הכוונה על מנת להשפיע, ואילו הכלים הגדולים עם החושך נשארים. אבל האורות שמתגלים כנגדם, גם הם כל הזמן נאספים.

וכך יוצא, שבאותה נקודה שבלב, באותו ניצוץ קטן הנקרא "נר דקיק", נר קטן עם אור קטן, הולכת וגדלה השעווה, ובהתאם לכך מתעבה הפתילה. ואז נעשה אור גדול. כי "שעווה" היא רצון לקבל, ו"פתילה" היא מסך, ו"להבה" היא גילוי הבורא מעל המסך. וכל זה גדל באדם. גם "הנֶגֶד" הבורא, הרצון לקבל בתכונתו המקורית. גם המסך עליו, זאת אומרת, איך האדם משתמש עם הרצון לקבל. וגם גילוי הבורא, שבא כנגד מידת השתוות הצורה, שהאדם עצמו "מדליק" אותה, את האור הזה. כי מלבד נר דקיק שהבורא נותן, כל יתר "הלהבה" באה על חשבון האדם.

כל החושך והשליליות נשארים, רק האדם מצדיק אותם. הוא לא יכול לשנות או למחוק אותם, אלא להשתמש בחומר של הרצון לקבל כמו שעווה בנר. לכן הכלי גדל ונעשה קוטבי ומוקצן, מהאגו הגדול ביותר ועד מידת ההשפעה הגבוהה ביותר.

אות קל"ה

"ועם זה תבין מ"ש חז"ל, שכל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה. שלכאורה הדבר תמוה, כי מצינו הרבה דברים גסים, כמו שמות של רשעים: פרעה, ובלעם, וכיוצא בהם, ואיסור, וטומאה, וקללות אכזריות שבב' התוכחות, וכדומה, ואיך אפשר להבין, שכל אלו יהיו שמותיו של הקב"ה."

בכל ספר התורה, כולל בספרים נביאים וכתובים, כתוב מעט מאוד על טוב. לרוב מתוארים בהם אירועים לא נעימים מלווים באזהרות ותוכחות, ש"אם לא תעשה יהיה אוי ואבוי" או "נו נו נו אם תעשה". לכן נוטים לחשוב שכל הספרים הקדושים, הם ספרי מוסר שללא הרף מזהירים את האדם מפני עונשים, כאילו הבורא רק עושה חשבונות ומחלק מכות.

ובנוסף לכך נראה שמדובר בהם על מעשים לא נקיים - על גניבה, גזילה, אונס - כל מיני מעשים לא יפים שאינם מתאימים לספרים, שמתארים את השגחתו והנהגתו של הבורא על הנבראים. אלא העניין הוא שכל המונחים הללו הם בשפת הענפים. כי "דיברה תורה בלשון בני אדם". בלשון העולם שלנו מסבירים בה הבחנות רוחניות. אבל מאידך "שמותיו של הקב"ה", הם כל הפעולות שעוברות עלינו ומתגלות בנו. התגלות יחס הבורא כלפינו היא כל המציאות של העולם שלנו. ומלבד היחס הזה אין שום דבר.

הכל מתחילתו ועד סופו, כל העולמות והתפשטותם עד העולם הזה, כולל כל התיקונים שעוברים, הם כולם רק יחס הבורא לנברא. מצד הבורא באה השגחה של טוב ומטיב בלבד. ועל הטוב הזה התורה מספרת איך הוא מתגלה לאט לאט כלפי הנברא. אלא הטוב הזה מורגש מצד הנברא כדברים רעים וכדברים טובים. מפני שהוא מקבל השפעות משמאל או מימין, שמורגשות בו כשלילי וחיובי. ובהתאם לכך כל סיפורי התורה נראים בעיניו כעניינים שמשתנים מטוב לרע ומרע לטוב.

אות קל"ו

"ולהבין זאת צריכים לידע, שלא דרכיו דרכינו, היות שמדרכינו הוא, להגיע מהבלתי מושלם אל השלימות, ומדרכו יתברך באים לנו כל הגילויים, מהשלימות אל הבלתי מושלם. כי מתחילה נאצלת ויוצאת מלפניו השלימות הגמורה, והשלימות הזו יורדת מפאת פניו יתברך, ומשתלשלת בצמצום אחר צמצום, דרך כמה מדרגות, עד שמגיעה לשלב האחרון המצומצם ביותר המתאים לעולם החמרי שלנו, ואז מתגלה הדבר לנו, כאן בעולם הזה."

הבורא הוא המדרגה העליונה. אותה דרגה של המשפיע ללא הגבלה. כמו שמלכות דאין סוף מרגישה את מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו, בדיוק לפי מידתו השלימה, שהיא "טוב ומטיב לרעים ולטובים". כך יורדת השפעתו, והיא איננה משתנה. כמו שכתוב: "אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת". אלא כל השינוי הוא בכלים.

בהתאם לחוסר השתוות הצורה או השתוות הצורה של הכלים עם הבורא, נמדד המרחק בין ההשפעה השלימה והטהורה, לבין הכלי שמרגיש את ההשפעה הזאת. הכלי מרגיש את ההטבה באותה מידה יחסית שנמצא בהשתוות הצורה. ואם נמצא בהפכיות הצורה, הוא במקום להרגיש את השפעתו כטובה, מרגיש את עצמו רע. כאילו ההשגחה מצד הכוח העליון, היא השפעה רעה.

מאין סוף יורדות מלמעלה למטה 125 מדרגות בצורה של חמישה עולמות, שבכל אחד מהעולמות חמישה פרצופים, ובכל אחד מהפרצופים חמש ספירות (5X5X5125=). אבל כנגד חמשת העולמות הללו ישנם עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה דקליפה. לכן למטה ממחסום לא מקבלים השפעה דרך כל המדרגות ישירות מאין סוף. אלא השפעה שעוברת דרך עולמות דקליפה. ולכן מקבלים את השפעת הבורא בהפכיות. וצריך לעבור את כל עולמות דקליפה, שהם הגורם לכל ההסתר.

שרטוט 4

ההשפעה עוברת דרך עולמות דקליפה. ולכן מקבלים את השפעת הבורא בהפכיות. וצריך לעבור את כל עולמות דקליפה, שהם הגורם לכל ההסתר.

עד שהאדם נכנס לאצילות, להיכל המלך, הוא נימצא בין קליפה לקדושה, וצריך כל פעם בקליפת נוגה לאתר את הבחירה שלו, ולשייך את עצמו לקדושה. העבודה הזאת קשה. הדרכים של הבורא מבלבלות ולא מובנות, כי הן מורגשות בנו בצורה הפוכה. אבל לא הפוכה סתם כך, שמה שטוב אצלו רע אצלנו, ומה שמובן לו לא מובן לנו. אלא הבלבול הוא בזה, שקשה לאדם שכלית ורגשית להתייחס לתמונה שנמצאת לפניו.

לכן העבודה בהסתר היא למעלה מהשכל ולמעלה מהרגש, ונקראת "למעלה מהדעת". למעלה מהכלי שבו ההסתר מורגש ומובן. להתעלות מעליו ולהידבק במדרגה יותר עליונה. כי בהסתרה, אין בכוחו של הנברא להבין מתוך ההסתרה, את ההשגחה. ההשגחה היא כביכול הפוכה מן ההסתרה. אבל את ההפכיות הזאת הוא עדיין לא משיג.

שרטוט 5

האדם נימצא בין קליפה לקדושה, וצריך כל פעם בקליפת נוגה לאתר את הבחירה שלו, ולשייך את עצמו לקדושה.

אות קל"ז

"ומהאמור תשכיל לדעת, אשר התורה הקדושה, שלגובה מעלתה אין קץ, הנה לא נאצלה ויצאה מלפניו תיכף, כמות שהיא מצויה לעינינו כאן בעוה"ז, שהרי נודע, שאורייתא וקוב"ה חד הוא, ובתורה דעוה"ז לא ניכר זה כלל. ולא עוד, אלא שהעוסק בה שלא לשמה, נעשית תורתו לו סם המות, כנ"ל (ד"ה וז"ש). אלא כנ"ל, שמתחילה כשנאצלה מלפניו ית', הנה נאצלה ויצאה בתכלית השלימות, דהיינו, בבחינת אורייתא וקב"ה חד הוא ממש. וזה שנקרא תורה דאצילות, שאיתא (בהקדמת תיקוני זוהר דף ג:), דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ואחר כך, ירדה מפאת פניו ית', ונצטמצמה דרך המדרגה, בצמצומים רבים, עד שניתנה מסיני, שנכתבה כמות שהיא לעינינו כאן בעוה"ז, בהתלבשותה בלבושים הגסים שבעולם החומרי."

"תורה" נקרא האור העליון שמתלבש בתוך הכלים. אלא תלוי בכלים, איך הם מקבלים את התגלות האור העליון הנקרא "תורה", כי אין תורה מחוץ לכלים. "תורה" נקראת אותה מידה של האור העליון, שמתגלה בכל הכלים המתוקנים בגמר התיקון. כל האור שהבורא מקדיש לנברא. האור שבורא את הכלי, מתקן את הכלי, מביא את הכלי לגמר תיקונו וממלא אותו בנרנח"י הסופי.

ולכן בכל מדרגה ומדרגה, "התורה", התגלות האור בתוך הכלי, נראית לאדם בצורה אחרת, בהתאם למידת תיקון הכלים שלו. בכל מדרגה ומדרגה היחס בין תרי"ג הרצונות שלו הוא שונה. בדומה לאיברים בגוף העובר, שכל איבר גדל בזמנו. תחילה גדלות הידיים והרגליים, לאחר מכן הראש ורק בסוף איברי גוף נוספים כמו ריאות, לב ועוד. כך מתפתחים כל פעם רצונות מתרי"ג הרצונות ומהם האדם גדל. בכל מדרגה ומדרגה נוצר יחס מסוים בין הרצונות, ובהתאם לו האדם מקבל גילויים, אורות, שמתגלים בצורה מסוימת בתוך הכלים.

ובהתאם לתיקון שהאדם עושה בכלים שלו, נקרא שהוא עולה בסולם המדרגות, מעולם העשיה, דרך עולם היצירה, לעולם הבריאה, עד שנכנס לעולם האצילות, להיכל המלך. ובהתאם לזה בכל מדרגה ומדרגה התורה בשבילו היא משהו אחר. יש תורה דעולם העשיה, תורה דעולם היצירה, דעולם הבריאה וכך הלאה. כי "תורה" זה סכום האורות שמתגלים בכלים, שהגיעו להשתוות הצורה. ואותם הכלים שעוד לא הגיעו להשתוות הצורה, הם נמצאים עדיין בחוסר תורה, בחוסר אורות.

ולכן יש תורת הנסתר ותורת הנגלה. מתוך מה שמתגלה בכלים שנמצאים בהשתוות הצורה, האדם מבין את פעולות הבורא, את תכונות הבורא, את הטבע שלו, מהי השפעה. הוא מבין אותן מתוך "ממעשיך הכרנוך". ומתוך "דע את ה' אלקיך ועבדהו", מאותן דוגמאות שהוא חוזר עליהן בעצמו, הוא מכיר את הבורא. מתחיל להכיר את תוכנית הבריאה, את תכלית הבריאה, את המטרה והשכר, ואת כל התהליך שעובר על כל הנבראים.

וכך האדם משיג על ידי יגיעת עצמו, על ידי תוספת השתוקקות מצדו, את כל ההתגלויות האלה גם ברגש וגם בהבנה כתוצאה מדבקות בבורא. ובמקום האור שהיה ממלא את הרצון לקבל באין סוף, במצב הא', הוא מרחיב את הכלים שלו פי תר"ך פעמים, ומתגלה בהם אור נרנח"י. וזה נקרא שהוא מבין את מחשבות הבורא. שהוא תופס ומכיר את מחשבת הבריאה, שהיתה עוד לפני שהרצון לקבל נברא כיש מאין. זאת אומרת, האדם מכיר את השורש שלו, שהיה קודם לבריאתו.

וכל זה נקרא "תורה". לכן כתוב, שהתורה היתה קיימת לפני בריאת העולם. כי זו היתה כל המחשבה וכל האור שהבורא התכוון, שיתגלה כלפי אותו הנברא, שהלך לברוא אותו יש מאין.

אות קל"ח

"אמנם תדע, שאע"פ, שהמרחק שבין לבושי התורה שבעוה"ז, עד הלבושים שבעולם האצילות, הוא לאין ערוך כנ"ל, עם כ"ז, התורה עצמה, כלומר, המאור שבתוך הלבושים, אין בו שום שינוי כל שהוא, בין תורה דאצילות לתורה דעוה"ז, שזסו"ה אני ה' לא שניתי (מלאכי ג' ו').

ולא עוד, אלא הלבושים הגסים הללו, שבתורה דעשיה שלנו, אינם ח"ו שום פחיתות ערך אל המאור המתלבש בה, אלא אדרבה, שחשיבותם עולה בהרבה לאין ערוך, מבחינת גמר תיקונם, על כל הלבושים הזכים שלה שבעולמות העליונים".

יש ערך הפוך בין אורות לכלים. נראה שהמדרגות העליונות הן החשובות ביותר. והמדרגות הראשונות, התחתונות, שהאדם נמצא בהן בלי דעת, ועובר אותן בחוסר כוחות ובלי הבנה, הן כביכול חסרות ערך לעומת המדרגות הגבוהות. אבל זה לא כך, כי המדרגות התחתונות הן היסוד. ומתוך שיש ערך הפוך בין אורות לכלים, דווקא כאשר האדם גדל, בגלל שהכלי נאסף כל פעם ומצטבר, כל השכבות התחתונות באות ונאספות על חשבון הזדונות שהופכות לזכויות, וכך לא נעלם ערכו של שום שלב בדרך.

אלא ההפך, האדם עומד על כל המדרגות האלה בכל הקומה מתחילתה ועד סופה מלמטה ועד למעלה. כך מתגלה בכל המדרגות. מדוע? כי רק כשמגיעים לגמר תיקון, אז יכולים להצדיק לחלוטין את הבורא. ולפני גמר התיקון יש עדיין פעולות של הבורא, שעוד לא מצדיקים אותן. שהן עדיין לא מתוקנות מהעבר, שהיחס עדיין לא מושלם, לא של אהבה שלימה. כי האדם צריך לעלות מזדונות לשגגות, ומהם לזכויות ולאהבה. ובאהבה אין אפילו זכויות, אלא פשוט אהבה.

ובאהבה, בשלב הרביעי והאחרון, כשמתקרבים לקראת גמר תיקון, האדם מתקן את הזדונות. ומשתמש דווקא באותם הכלים הראשונים, הנמוכים ביותר, שבהם לא ידע מה קורה, אלא עבר אותם בחושך מוחלט. בדרגות הגבוהות ביותר הוא משתמש בהם, והופך אותם לכלים הזכים ביותר. כי באותם הכלים שעבר עליהם בחוסר מודעות מה קורה, הוא מגלה כעת את כל עמקות היחס של הבורא כלפיו. עד כמה הבורא סבל מכך, שהיה עליו לתת לאדם את ההסתר הזה, את החשכה הזאת. וזה נקרא "צער השכינה".

האדם מגיע להבין את הסבל של הבורא, מקבל את הצער הזה על עצמו, והופך אותו לאהבה. זאת אומרת, הכלים שניבנים בפרצוף, הם כמו איברים בגוף האדם, שכל פעם גדלים ומצטרפים לשימושה של המערכת. אין כלי שיוצא מכלל שימוש, ומאבד את ערכו. אלא ההפך, ככל שהאדם עולה בסולם המדרגות, עולה ערכם וחשיבותם של הכלים התחתונים.

רואים זאת לפי סדר תיקון הכלים. אם האדם רק מתקן את עצמו בכלים דהשפעה, אז הכלים דקבלה משמשים לו רק כדי לבנות עליהם כלים דהשפעה. והאדם לא משתמש בתכולתם, בכל הזדונות שהיו לו, ובכל הרשעים שהתגלו בו. אבל אם האדם מתעלה לדרגת האהבה, אז הוא מתחיל להשתמש בכלים דקבלה שלו והם מקבלים חשיבות. הוא לא מתעלה מעליהם, אלא משתמש בהם. כאילו נכנס לתוך הרצון לקבל ומשתמש בכל אכזריותו הקודמת ובכל האגואיזם שהיה בו, כדי להפוך אותם להשפעה. ואז הלבושים האלה שנקראים "גסים", דווקא הם שמביאים לו את האורות הגבוהים ביותר.

"והוא מטעם, שההסתר הוא סיבת הגילוי, שההסתר אחר תיקונו בעת הגילוי, נעשה לגילוי כמו פתילה לאור הנאחז בה, כנ"ל, וכל שההסתר הוא גדול ביותר, דרכו בעת תיקונו, שיתגלה ויאחז בו האור הגדול ביותר. הרי שכל אלו הלבושים הגסים, שהתורה התלבשה בהם בעוה"ז, אינם כלל שום פחיתות ערך כלפי המאור המתלבש בה, אלא עוד להיפך, כמבואר." הכוונה ב"עוד להיפך" היא לערך הפוך אורות וכלים.

אות קל"ט

"ובזה ניצח משה למלאכים, בטענתו, כלום קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם (שבת פ"ט ע"א), עש"ה, דהיינו, כמבואר, שההסתר היותר גדול מגלה את האור היותר גדול".

המלאכים באו בטענה לבורא, למה הבריאה מיועדת רק לאדם, מה כל כך מיוחד בו. והבורא אמר זאת ל"משה", לאותה תכונה מיוחדת שבנו, הנקראת תכונת הבינה. למה דווקא ל"משה"? כי מלאכים לא רוצים לקבל לעצמם. אין בהם יצר רע, אלא רק תכונת ההשפעה. הם נציגים, מעבירים, כוחות פרטיים של הבריאה. כל כוחות האור, כוחות הטבע, כוחות בגופים חיים ומתפתחים, כוח המשיכה, כוח אלקטרוסטטי, כוח אלקטרומגנטי ועוד. כל כוח וכוח שנמצא בטבע, הוא נקרא "מלאך".

ומה ההבדל בין מלאך לבין אדם? חופש הבחירה. אם האדם לא משתמש בחופש הבחירה שלו, הוא כמו מלאך. כי אין בו שום דבר מעצמו. גם הרצון לקבל שלו על חשבון הבורא, וגם כל ההתנהגות שלו על חשבון הבורא. אבל מי שמתחיל להשתמש בבחירתו החופשית, הוא נעשה חופשי מהטבע שלו ומתעלה מעליו. ואז כבר אפשר לכנותו "נברא", שהוא מעל מלאך, מעל כוח שמנוהל על ידי הבורא, שנשלט על ידי הטבע.

ולכן משה, שהבורא מורה לו לתת להם תשובה ניצחת, מתריס כנגד המלאכים, שהם לא צריכים תורה, כי אין בהם יצר רע. זאת אומרת, כל עניין של "תורה ומצוות", כל השיטה שקיבלנו מהמקובלים, היא רק כנגד היצר רע. אם האדם מגלה שיש בו רע, אז כדי לתקן אותו ולהביא אותו לשימוש נכון, הוא צריך את האור העליון הנקרא "תורה". כדברי הכתוב: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".

ומי שלא מגלה, שיש לו יצר רע, אין לו עדיין קשר לאור העליון. ולכן לא בשבילו כל העסק של חוכמת הקבלה, שמביא את האור לכלים של האדם. אבל האדם ככל שהוא מתפתח, הולך ומתפתח בו היצר הרע, כמו שנאמר: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". ואז הוא נזקק לכוחו של האור העליון, שיתגבר בכל פעם וייתן לו כוח לתקן את עצמו. וכך האדם עולה ומתקן יותר ויותר את הכלים שלו. זאת אומרת, ככל שהמדרגה יותר עליונה, יש בה יצר רע יותר גדול. וכנגדו האדם זקוק לאורות יותר גדולים, כדי לתקן את היצר הזה ולהפוך אותו למדרגה שלו, לכוח הקשר בינו לבין הבורא.

"והראה להם, שבלבושים זכים אשר התורה מתלבשת בהם בעולם המלאכים, אי אפשר שיתגלו על ידיהם האורות היותר גדולים, כמו שאפשר בלבושים דעוה"ז, כמבואר."

האדם שמגיע לדרגת השפעה, שמנטרל את עצמו כלפי הבורא, הוא עדיין לא מגיע לגמר תיקונו, אלא הוא כמו מלאך. כך גם בכל השיטות שרואים בעולם הזה, שאנשים מדכאים את הרצון לקבל שלהם, ולא רוצים להשתמש בו כלפי כל התענוגים בעולם הזה, ואפילו לא כלפי רוחניות. אלא כביכול רוצים למחוק את עצמם. הם אמנם מגיעים להרגשה טובה, כי הם נפטרים מהייסורים, מהשגחה שהבורא מֵכַוון על הבריות, כדי לעורר בהם את הרגשת החיסרון, וכך לקדם אותם. אבל הם בורחים מתיקון, משימוש בבחירתם החופשית. ואז הם נעשים כמלאכים. כי לא מדבר בהם היצר הרע והאגו שלהם לא עולה.

ואז האדם מרגיש טוב, וחושב שבכך סיים את העבודה עם עצמו, ונמצא באיזה עולם עליון. אבל בעצם הוריד את עצמו למצב של כוח פסיבי, וכביכול איננו קיים בבריאה. אולי בהרגשתו הוא מרגיש טוב ולפחות לא רע, אבל הוא לא מגיע לתפקיד שאליו האדם צריך להגיע. כי תפקידו של האדם, דווקא על ידי שימוש ברצון לקבל וכמה שיותר גדול, לשמש נכון לבורא ולהידמות אליו. ולכן בשום פנים ואופן שיטת הקבלה איננה שיטה לדיכוי רצונות. אלא שיטה להתעלות בדבקות למדרגה העליונה, על ידי שימוש מירבי בכל הרצונות שמתגלים בנו, אבל רק בעל מנת להשפיע.

ואין דיכוי של הרצונות. אפילו שעוברים בדרך את התיקון של להשפיע על מנת להשפיע, חפץ חסד. גם הוא בא על פני כל הרצונות לקבל, ללא שהורסים ומדכאים את הרצונות. אלא ככל שהרצון יותר גדול, אפשר על פניו לבנות מדרגה יותר גדולה של בינה. זאת אומרת, גם בינה, אותה מדרגת השפעה, שהאדם איננו רוצה כלום לעצמו, אלא רק להידבק בעליון, אפשר לבנות אותה רק על הרצון לקבל הגדול ביותר שמתגלה באדם. והוא שמאפשר לאדם לבנות דרגה גדולה של בינה. זאת אומרת, גם שאומרים בקבלה, שמלכות מצמצמת את עצמה ו"עולה לבינה", נדבקת לבינה. המושג "מצמצמת" לא נקרא שהיא מוחקת את עצמה. אלא היא מצמצמת את הרצונות שבה משימוש, משימוש בעל מנת לקבל, מהשימוש לקבל. אבל לא שאיננה משתמשת בהם, כי איננה מרגישה אותם.

אם לא מרגישים את הרצונות דלקבל, אז אין שום דחף לבנות את דרגות הבינה. לכן אלה שמדכאים את הרצון לקבל, הם לא נמצאים בבינה, אלא בניתוק מהבריאה. כי בדרגת המלכות, הם הולכים ויורדים חזרה על ציר ההתפתחות של האנושות, לרצון של אדם פרימיטיבי שחי לפני עשרות אלפי שנים על פני כדור הארץ. שלא רצה דבר מלבד מעט אוכל, וכך היה מרגיע את עצמו. מה שאין כן בחוכמת הקבלה, מדגיש בעל הסולם. בשיטת הקבלה כל הרצונות חייבים להשתתף בכל המדרגות של העלייה, כי בלעדיהם אין עלייה.

אות ק"מ

"הרי נתבאר, שאין שום שינוי ח"ו במשהו, מתורה דאצילות, שאורייתא וקב"ה חד הוא, עד התורה שבעוה"ז, אלא, כל ההבחן הוא בלבושים, כי לבושים שבעוה"ז, המה מעלימים להקב"ה ומסתירים אותו, כנ"ל (ד"ה וז"ש) ותדע שעל שם התלבשותו יתברך בתורה, הוא מכונה בשם "מורה", להודיעך שאפילו בעת הסתר הפנים ואפילו בבחינת ההסתר הכפול, כנ"ל (ד"ה והסתר), הרי הקדוש ברוך הוא שורה ומלובש בתורה: כי הוא יתברך "מורה", והיא "תורה". אלא שלבושי התורה הגסים לעינינו המה בחינת כנפים, המכסים ומסתירים את המורה ית', המלובש ומסתתר בהם. אמנם, כשזוכה האדם לגילוי פנים, בתשובה מאהבה בבחינתה הד' (כנ"ל ד"ה מידה וד"ה ולפיכך), נאמר עליו "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל' כ'), כי מאז ואילך, אין לבושי ה"תורה" מכניפים ומסתירים עוד את ה"מורה", ונתגלה לו לנצח כי אורייתא וקוב"ה חד הוא."

האדם נמצא תמיד באותו מצב, שהבורא כולו נגלה כלפיו. וההסתרות נמצאות בתוך האדם, בתוך הרצון לקבל שלו, שנמצא בהפכיות הצורה מן האור. וההסתרות האלה, מפני שהן באות בצורה טבעית ולא מתוך רצונו של האדם, אלא כך נקבע בצמצום א', לכן נקרא שהבורא מסתיר את עצמו בתוך האדם. כי האדם שנמצא ברצונות לקבל, שמח היה לבטל את כל המסכים המסתירים הללו, ולבלוע את כל האור הזה לעצמו.

ואם האדם מבין, שהמסכים המסתירים הללו הם לטובתו, ומקבל על עצמו תיקונים להסתיר את הרצון לקבל שלו, את הכוונה על מנת לקבל, ולתקן אותה בעל מנת להשפיע, אז הוא מתחיל להשתמש באותן ההסתרות שהיו בו קודם מצד הבורא, ולהפוך אותן במקום מסך המסתיר למסך המגלה. וכך במקום תורת הנסתר, הוא מגיע לתורת הנגלה.

ומעבודת המסכים נובעים שני החלקים שיש בתורה, חלק הנסתר וחלק הנגלה. בתחילה היא נקראת "תורת הנסתר", כי הבורא מסתיר את עצמו בתורה ואין קשר בין האדם לבורא. אלא כל החוקיות של היחסים בין האדם לבורא, כל דרכי ההשגחה וההנהגה מלמעלה, נסתרות מהאדם. וזה נקרא "תורת הנסתר", כי האדם לא יודע באיזו צורה הבורא מתנהג איתו.

אבל לאחר שכל זה מתברר לו, בהתאם לתיקון שהוא עושה על עצמו. האדם מתחיל להבין את יחס הבורא אליו, כי נעשה כמוהו ומבין את הראש שלו. קונה את תכונת ההשפעה, ודרכה הוא מבקר את כל הפעולות שעוברות עליו. וכך מזדהה עם הבורא. ולפי מידת גילוי השגחת הבורא, התורה נקראת "תורת הנגלה".

לכן כל אחד ואחד מתחיל את שלבי התפתחותו, את הלימוד והעבודה, בתורת הנסתר. ולאחר מכן מגיע לתורת הנגלה. כמו שמפרש הגר"א, שמתחילים בסוד ומגיעים לפשט. כי בתחילה לא ידועה לאדם ההשגחה וההנהגה, אלא הוא נמצא בהסתר כפול והסתר רגיל. ורק לאחר שעובר את שלבי ההסתר, הוא מגיע לגילוי שכר ועונש ואהבה נצחית.

מהשלבים האלה נובע השם "פרד"ס" (פשט, רמז, דרוש, סוד). כי מתחילים מסוד, לאחר מכן עוברים לדרוש, לרמז, ולבסוף מגיעים לפשט. "פשט" נקרא שמתגלַה לאדם כל הנהגת הבורא והשגחתו. ויש ביניהם יחס הדדי פתוח כשני אוהבים, שמבינים ודבוקים זה בזה. ואילו "סוד" נקרא, שעדיין האחד לא מבין את השני, ומפרידה ביניהם מחיצת ברזל שנובעת מתכונות האדם.

אות קמ"א

"ובזה תבין דברי חז"ל, על הכתוב, אותי עזבו ותורתי שמרו, שפירשו, הלואי אותי עזבו, ותורתי שמרו, המאור שבה, מחזירן למוטב (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז), שלכאורה תמוה. אמנם כונתם, כי המה היו צמים ומתענים למצוא גילוי פניו ית', כמ"ש קרבת אלקים יחפצון (ישעיה נ"ח ב'), ואומר להם הכתוב בשם ה', שאומר להם, הלואי שתעזבו אותי, כי כל יגיעתכם לריק וללא הועיל, משום שאינני נמצא בשום מקום אלא בתורה, לכן שמרו את התורה, ושם תחפשו אותי, והמאור שבה יחזירכם למוטב, ותמצאונני, כמבואר (ד"ה ובזה) בכתוב ומשחרי ימצאונני ע"ש."

היחס של האדם לעצמו, לחיים שלו, לבורא ולכל המציאות, צריך להיות פשוט מאוד וחד. שיש טבע שלו, וכנגדו יש כוח שיכול לתקן את הטבע הזה. והאדם לא צריך יותר מאשר לדעת את שני הנתונים הללו. כי מה שרע לו ומה שטוב לו, זה מה שהוא מגלה בתוך הכלים שלו. וכל שינוי במצב יכול להיות רק על ידי הכוח העליון שברא את הרצון, ורק הוא שמסוגל לתקן את הרצון.

לכן נאמר: "הלואי אותי עזבו, ותורתי שמרו". שיש לפנות לכוח המתקן, ולא לבקש מהבורא מתנות ושכר שכלל לא מגיע. אלא השכר שמגיע לעובד, הוא לפי כמה שתיקן את עצמו. מה שמקבלים בכלי המתוקן, זה השכר. והשכר הוא לפי צערא אגרא. ולא לפי פניות לכוח העליון בתפילות וצעקות, שאינן יכולות לעזור לאדם.

רואים כמה האנושות שסובלת משך כל ההיסטוריה, משקיעה בפנייה בלתי נלאית לבורא. אבל כל תפילותיה, הן פניות סרק. ומדוע? כי הפניות האלה הן כנגד ההשגחה. ההשגחה העליונה עיצבה אותנו בהפכיות הצורה ממנה. היא שמסובבת את מציאותינו כך שנסבול, כדי שנכיר מה עלינו לתקן ומה עלינו לשנות. ואם במקום לתקן ולשנות האנשים צועקים: "תן לנו", אז הם פועלים נגד ההשגחה, שדואגת רק לתיקון, להשתוות הצורה בינינו לבין הבורא.

ולכן פניות לבורא בצעקות ותפילות "תן לי", בכוונה לקבל מילוי, ולא לקבל כוח המחזיר למוטב, אור המתקן, הן פניות שאינן עוזרות. אמנם האנושות היתה צריכה לעבור את כל אלפי שנותיה, כדי להתבשל ולהתקדם. וגם עם ישראל בכללה. גם הוא היה צריך לעבור שבירה והתכללות עם כל האנושות, כדי להגיע למצב שנתחיל לעשות תיקונים. אבל מאותו רגע שהאנושות ועם ישראל מוכנים (והמקובלים אומרים, שהם מוכנים מסוף המאה העשרים), כל הצעקות על מצבנו חסרות ערך.

אלא עלינו להבין, שצעקה צריכה לבוא מתוך בירור, שנעשה בבחירה חופשית. צעקה להצדיק את הבורא, צעקה להבין נכון את השגחתו עלינו, צעקה שיתקן לנו את הכלי. כדי שנוכל מתוך הרגשה ומתוך הבנה, להיות דבוקים להשגחה שלו. אפילו על פני זה שתתגלה בכלים שלנו ריקנות, הרגשה רעה וחוסר הבנה. כלומר, האדם יכול לבקש מלמעלה רק את כוח התיקון, ולא שום דבר אחר. וכל יתר הצעקות, הן רק טענות על למה לא מרגישים מילוי בכלים האגואיסטיים. וטענות כאלה מנוגדות להתפתחות האדם שתכנן הבורא. ולכן אין עליהן מענה מלמעלה.

וזו המטרה של הפצת חוכמת הקבלה. להסביר לכל האנושות שיחס טוב מגיע מלמעלה, רק לפי השתוות הצורה. שהבורא הוא לא מן הסתם טוב ומטיב, אלא טוב ומטיב שמתגלה לפי חוק השתוות הצורה. ולכן צריך לפנות לאור שמביא להשתוות הצורה, לאור המחזיר למוטב, שהוא נקרא "תורה". ומשום כך כתוב: "הלואי אותי עזבו, ותורתי שמרו", כי רק "המאור שבה מחזירו למוטב".

חזרה לראש הדף
Site location tree