אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / פתיחה לחכמת הקבלה / פתיחה לחכמת הקבלה - שיעור 1 , 9.5.06

פתיחה לחכמת הקבלה - שיעור 1 , 9.5.06

דברי בעל הסולם מובאים בכתב מודגש.

דברי הרב לייטמן בכתב רגיל.

כדי להקל על קריאת דברי בעל הסולם צורפו לכמה מהציטוטים משפט או שניים מהציטוט הקודם.

המשפטים שנוספו תחומים בסוגריים מרובעות ומתחילים בשלוש נקודות, כך: [ "... והנה " ] .

הקטעים שאינם קשורים ישירות ללימוד הפתיחה, מובאים במסגרת נפרדת. הנושא שבו עוסק כל קטע מתואר בכותרת קצרה.

מחשבת הבריאה. ד' בחינות של אור ישר

אות א

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, (מכות כ"ג ע"ב). ונודע שזכות הוא מלשון הזדככות, והוא ע"ד שאמרו ז"ל לא נתנו מצות אלא לצרף בהן את ישראל (מדרש רבה בראשית פרשה מ"ד פסקה א') ויש להבין ענין הזכות הזה שאנו משיגין ע"י תורה ומצות, וכן מהי העביות שבנו שאנו צריכים לזכותה ע"י תורה ומצות."

ראשית כול עלינו להבין כי בלימוד חכמת הקבלה לא מדובר על העולם הזה. חכמת הקבלה מדברת על הנשמות ולא על מה שנראה לנו בחמשת חושינו. הקבלה אינה עוסקת בגשמיות. "לפיכך", כותב בעל הסולם, "בחרו להם חכמי הקבלה שפה מיוחדת שאפשר לכנותה, שפת הענפים"( "תלמוד עשר הספירות", חלק א', הסתכלות פנימית).

כאשר אנו שומעים או קוראים מילה בשפה שלנו, בשפת בני אדם, מובן לנו מיד במה מדובר. כל מילה בשפה שלנו מייצגת אובייקט מסוים: מעשה או כוח המוכר לנו מהעולם הזה. בחכמת הקבלה אין זה כך. חכמת הקבלה עוסקת בעולם הרוחני ורק משתמשת בשמות מהעולם הזה. כל שם בחכמת הקבלה שנלקח מהשמות בעולם הזה מצביע על אובייקט מסוים שנמצא בעולם הרוחני. היחס הזה נקרא "שפת הענפים".

אם כך, כשאנו עוסקים בחכמת הקבלה עלינו לפרש כל מילה בצביונה הרוחני, כפי שהיא בעולם הרוחני, לגלות מה הכוונה מאחרי כל מילה ומילה. ככל שנדע לפרש נכון יותר את המושגים העומדים מאחורי המילים, כך נצמיד את עצמנו קרוב יותר לרוחניות - נשתוקק להימצא פנימה יותר בתפיסה או במצבים הרוחניים, ולא להישאר במצב הגשמי המדומה.

במצב הגשמי אנו טועים לחשוב כי המקובלים מספרים לנו על העולם הזה. אלא שהמקובלים אינם כותבים בכתביהם אף לא מילה אחת על עולם הזה. המקובלים מתכוונים רק לעצמים ולמעשים רוחניים. לכן בכל רגע במשך הלימוד מכתבי המקובלים עלינו לפרש כל מילה בפירוש כמה שיותר נכון.

המקובל הגדול רבי חנניה בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". הקב"ה הוא הכוח העליון, הכללי, הטוב ומיטיב, שנמצא בנתינה. לְזָכּות פירושו לנקות. "ישראל", כפי שאנו יודעים, הם המשתוקקים להיות כמו הבורא. אלה שלפי מטרתם נקראים ישר – אל, המשתוקקים להיות כבורא. אותם הבורא מזכך.

אם כך, הבורא רוצה שישראל יהיו זכים. כדי לזכך אותם, הוא מלכלך אותם, וכדי לנקות אותם הוא מרְבֶּה להם תורה ומצוות.

יתכן כי פירוש המילים "תורה ומצוות" מוכר לחלקכם, למרות זאת נחזור עליו שוב. "תורה" היא הכוח העליון שמשפיע על האדם כדי לתקן אותו להיות כבורא, להיות משפיע כמו הבורא. "אור התורה" הוא הכוח שמגיע לאדם ומתקן אותו. כתוב "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין" (קידושין ל, ע"ב). אם יש לאדם יצר רע, כלומר אם הוא מגלה שיש לו אגו ושהאגו הוא לכלוך והוא רוצה לנקותו, לתקנו – אם הוא מבקש ורוצה להיות נקי – בהתאם לבקשתו מגיע אליו כוח עליון. הוא דורש "תורה", היינו כוח עליון שיתקן אותו. אם אין לאדם מה לתקן, לא בא אליו הכוח העליון. אין לו תורה.

התורה תמיד מאירה כנגד הלכלוך, כנגד הרע שאדם מגלה בתוכו. והרע הוא ההפכיות מהבורא. הבורא כולו משפיע. אם האדם מגלה כי הוא אגואיסט וקובע שהאגואיזם שלו הוא רע ולא רוצה להיות אגואיסט וממש משתוקק לא להיות אגואיסט, הוא מקבל מלמעלה את כוח התיקון שנקרא "תורה". רק במקרה כזה יש לו עסק עם התורה.

כאשר הכוח מלמעלה מגיע כדי לתקן, לזָכּות ולנקות את האדם, הפעולה שעוברת על האדם בתיקונו נקראת "מצווה".אם כך, כיוון שמלכתחילה יש בנו תרי"ג רצונות עם הכוונה על מנת לקבל ועלינו לתקן אותם בכוונה על מנת להשפיע, כלומר להשאיר את הרצונות כמות שהם ורק את הכוונה לשנות, עלינו לבצע תרי"ג תיקונים שנקראים "תרי"ג מצוות".

שאלה: למה הרצון של הבורא אינו מתממש מיד, ברגע שיצא הרצון?

הבורא ברא רע. "בריאה" מלשון בר ממדרגה, בר מהבורא, מחוץ לו. הבורא לא ברא דבר, אלא רע, רצון לקבל מקולקל,. הרצון לקבל נשבר במשך ההתפתחות והתרחק מהבורא בהתאם לשינוי הצורה מאחורי הרבה העלמות.

האדם בעולם הזה לא נברא מיד אלא לאחר הכנות רבות, הן מצד הרע והן מצד הטוב. הכול כדי שיהיו בו כל ההכנות הדרושות לעשות בעצמו את הדרך חזרה. כך, מתוך שאנו מחפשים את הדרך ומוצאים כוחות ומרכיבים את עצמנו ברוחניות, אנו לומדים להיות כבורא.

הפעולות בדרך התיקון נראות לנו כמובן כפעולות איטיות שתלויות בזמן תנועה ומקום. אלא שהזמן הרוחני הוא סדר של סיבה ומסובב. במצבנו הנוכחי, הזמן אינו סדר של סיבה ומסובב, שכן איננו משתמשים בסיבה ומסובב כמו ברוחניות. אילו הגבנו על הסיבה מיד, היינו יוצאים מגדר הזמן הגשמי שזורם ללא השתתפות שלנו, למצב שבו אנו מייצרים את הזמן. זמן הוא הרגשה פנימית באדם.

אם אנו נמצאים תחת השפעת הקליפות, הקליפות מושכות לנו את הזמן. כיוון שהקליפות שולטות עלינו ולא נותנות לנו אפשרות להגיב נכון, הן הופכות נקודה קטנה בזמן לחודשים ושנים. אילו התעלנו מעל הקליפות באמונה למעלה מהדעת, הזמן היה מתכווץ לנקודה והיה תלוי רק בסיבה ומסובב.

אנו איננו יודעים מהי התפיסה של סיבה ומסובב, כשאין מושג של זמן גשמי, כשהזמן זורם מעלינו, מחוץ לנו. כדי להרגיש זאת עלינו להמית את הגוף הגשמי או להמית את הגוף של קליפה.

שאלה: מהי העביות שעלינו לתקנה ולזכותה?

ברוחניות עלינו לתקן את הכוונות על מנת לקבל המכוּוָנות כלפי הבורא. כל עוד אנו נמצאים בעולם הזה, אין בעיה. בעולם הזה איננו רשעים. האדם בעולם הזה הוא בדרגת חי.

יש לנו לב. אם מתעוררת בנו הנקודה שבלב, אז על ידי המלצות המקובלים אנו יוצאים למרחב הרוחני, למעלה מהמחסום. מעל המחסום נמצאים עולמות בריאה, יצירה ועשיה דקליפה וכנגדם בריאה, יצירה ועשיה דקדושה. מצד שמאל, מצד הקליפה, אנו מקבלים עביות, מצד ימין, מצד הקדושה, אנו מקבלים כוח. כךעלינו להקים את עצמנו ככלי עם עביות ומסך. מהעביות מגיע הכלי ומהכוח בא מסך. באופן זה אנו מקבלים את הכוונה על מנת להשפיע ועובדים בג' קווים.

שרטוט מס. 1

מה עלינו לתקן? עלינו לתקן את הקליפה על ידי הקדושה. בעולם שלנו אין מה לתקן, הרצונות בעולם שלנו אינם מכוּוּנים לבורא. מה רוצה הקליפה? לנצל את הבורא, להשתמש בו על מנת למלא את עצמה. הקדוּשה משנה את הכוונה על מנת לקבל מהבורא, לכוונה על מנת להשפיע לבורא. זה כל ההבדל. עלינו לשנות את הכוונה על מנת לקבל מהבורא.

בעולם הזה, למטה מהמחסום, אין שום יחס לבורא. בעולם הזה הבורא נסתר. ואם הוא נסתר, אין לנו שום רצון אליו או צורך בו. מה כן יש בעולם הזה? בעולם הזה יש "אני" כנגד הקליפה וקבוצה כנגד הקדושה. אם אנו רוצים להשתמש בקבוצה על מנת לקבל זה נקרא "קליפה" ואם אנו רוצים להשתמש בה על מנת להשפיע זה נקרא "קדושה".

כלומר אם אנו משנים את עצמנו ומשתמשים בקבוצה בעל מנת להשפיע, אנו יוצאים מהגשמיות למעלה מהמחסום, לרוחניות. באמצעות הפעולה בכוונה על מנת להשפיע בקבוצה, אנו עולים. לכן כתוב "ואהבת לרעך כמוך, זהו כלל גדול בתורה". אלא שהפעולות בקבוצה אינן מכוּוָנת ישירות לבורא. הבורא כביכול נסתר מאחרי הקבוצה. כדברי הכתוב "בתוך עמי אנוכי יושבת".

שרטוט מס. 2

"וכבר דברנו מזה בספרי, פנים מסבירות, ותלמוד עשר הספירות. ונחזור כאן בקיצור, כי מחשבת הבריאה היתה כדי להנות לנבראים כפי מתנת ידו הרחבה ית' וית', ומכאן הוטבע בנשמות רצון וחשק גדול לקבל את שפעו ית'".

בעל הסולם יבאר את הדברים האלה בהמשך, בהסבר על ארבע בחינות דאור ישר. אף על פי כן נקדים ונסביר את דבריו כדי שלא יישארו סתומים.

האור העליון ברא את הנברא, את הכלי. באותה המידה שיש באור רצון להשפיע, יש בכלי שלנו רצון לקבל. אמנם הרצון לקבל מתפתח ומגיע למימדים שונים, אלא שבסופו של דבר האור חייב להיות שווה לכלי. הרי אם הבורא מושלם, רצונו הוא שהנברא ייהנה ממנו בשלמות, לא פחות ולא יותר.

הנברא אינו יכול להגיע לשלמות הזו מיד וליהנות מכל מה שהבורא רוצה שהוא ייהנה. זאת משום שהנברא חייב לפתח את הרצון שלו לאותה הנאה בעצמו. לכן יש בזה התפתחות. יחד עם זאת הבורא עשה את כל מה שיכול היה לעשות מראש כלפי הנברא, וברא רצון לקבל במידה המרבית ביותר.

"כי הרצון לקבל הוא הכלי על מדת התענוג שבשפע, כי לפי מדת גדלו ותוקפו של הרצון לקבל את השפע, כן הוא מדת התענוג והחמדה שבשפע לא פחות ולא יותר".

לעולם לא נוכל למדוד את השפע כמות שהוא, אלא רק כפי שהוא ממלא את הכלי. אם יש לנו כלי, נוכל לומר כמה שפע יש בו. אבל לא נוכל לומר כמה שפע אין בו. על השפע אפשר לדבר גם מתוך החסרונות שבכלי, כשהכלי עוד לא התמלא. כך או אחרת, אנו יכולים להרגיש רק בתוך הכלי. במילים אחרות, הרגשת השפע יכולה להיות חיובית אם יש מילוי ושלילית אם אין מילוי. אנו איננו בודקים את השפע, אלא את הכלי – האם הוא מלא או ריק. בהתאם לכך אנו יכולים להגיד משהו על השפע.

שרטוט מס. 3

גם בעולם שלנו איננו יודעים למשל מה נמצא מחוץ לאוזן. מגיע אלינו גל ולוחץ על עור התוף. מהו הגל? איננו יודעים. עור התוף מגיב, הוא רוצה לחזור לאיזון. כך בנויים כל הכלים שלנו, כולם רוצים לחזור לאיזון. לפי המאמצים שעור התוף עושה כדי לחזור לאיזון הוא מודד מה לוחץ עליו. התגובה של עור התוף, הכוח שהוא מפעיל במאמציו להתאזן ברגע אחד ביחס לרגע שני ושלישי, נמדדת ומתורגמת לגל שלוחץ על עצב השמיעה. העצב מעביר את הגל למוח. המוח משווה את הגל עם הזיכרון ומעורר בנו הרגשה שנקראת "צליל" (ראה שרטוט מס. 4) . כך אנו שומעים מוזיקה או צלילים אחרים - מוכרים יותר, מוכרים פחות או כאלה שאינם מוכרים כלל.

בכל מקרה, איננו מכניסים לתוכנו שום דבר מחוץ לנו, אלא מודדים את התגובה שלנו על מה שכביכול נמצא מחוץ לנו. בחוץ יכולים להיות דברים שונים, אלא שפענוחם תלוי בכלי שלנו בלבד. אנו תמיד מרגישים את הכלי ולא את הגל החיצון. הגל החיצון אפילו לא נכנס לתוכנו.

שרטוט מס. 4

יתרה מכך, אנו יכולים להשפיע על עצב השמיעה כך שנרגיש כאילו אנו שומעים. בעיות שמיעה כמו למשל רעשים באוזניים, הן תופעות מוחית ולא חיצוניות. לפעמים אנו שומעים קול קורא לנו; אנו מסתובבים לאחור ואין שם איש. האם השתגענו? לא. במקום להזמין צליל מהזיכרון כדי לפענח את מה שאנו שומעים, הגיע אלינו צליל מתוך הזיכרון בלי שנזמין אותו. לכן שמענו קול קורא בשמנו מחוץ לנו. עד כדי כך אנו סגורים בתוך הכלי שלנו. הכול בפנים.

אמנם יש איזושהי אשליה שהכול קורה מחוץ לנו, אולם מחוץ לנו לא קורה דבר. כל התופעות שנראות לנו חיצוניות, מחוץ לחמשת החושים - גלים וכל היתר - הן תופעות פנימיות. מדוע המקובלים מזכירים זאת? כדי להדגיש שהכול נמצא בתוך הכלי ואם אנו מתקנים את הכלי, אנו מרגישים אחרת.

התופעות, התוצאות והמצבים שבתוך הכלי נקראים "עולמות", מדרגות של עליה וירידה, רוחניות, גשמיות וכו'.כל מה שאנו אומרים – כל מה שאפשר לבטא במילים וכל מה שאי אפשר לבטא במילים כי הוא הרגשה בלבד – כל מה שיהיה וכל מה שהיה, הכול מתרחש בתוך הכלי שלנו בלבד. לכן האדם צריך להסתכל בתוכו ולדאוג לדבר אחד בלבד: למצוא את הכלי ולשפר אותו. על כך מדברת חכמת הקבלה.

מכאן מובן מהי תפיסת העולם הנכונה, על מה עלינו לדאוג ומה עלינו לרצות לשנות. איננו צריכים לשנות את העולם או להתייחס למציאות כך שאנו שולטים ומנסים לשנות משהו בעולם. עם יחס כזה לא נשנה את העולם, אלא רק נקלקל אותו – נקלקל את התפיסה שלנו ונתרחק מהאמת. עלינו לשנות את עצמנו. כתוצאה מכך נראה עולם אחר, כי העולם אינו יותר מאשר דמיון מהעתקת תכונותינו וחושינו הפנימיים.

על הפצת חכמת הקבלה

שאלה: אם הכול נמצא בפנים מדוע כל כך חשוב להפיץ את חכמת הקבלה?

אנו חיים בהתאם למציאות, כפי שהיא מתבהרת לנו במצבנו הנוכחי. בהתאם לכך אנו פועלים. במצבנו הנוכחי כל אחד מאיתנו פועל לפי ההרגשה והתפיסה שבעולם נמצאים "אני", אנשים אחרים והאנושות – ולא "אני" והנשמות. יחד עם זאת יש בינינו אנשים שבנוסף ל"אני" ולאנושות רואים את ה"אני" ואת הנשמות ואת המערכת בין ה"אני" לבין אנושות – לא את הפוליטיקה ויחסי המקח וממכר, אלא את ה"אני" ויתר הנשמות במערכת אדם הראשון. האחד אינו מפריע לשני. האנשים האלה נמצאים בה בעת בחושים גשמיים ובחושים רוחניים. בהעלמם של החושים הגשמיים, על אף שהגוף מת, הם נשארים עם החושים הרוחניים.

אם האדם מתייחס לשתי התפיסות האלה כאחת, כך שאין הבדל ביניהן, הוא מגיע ליתר הנשמות ומשפיע להם עד כמה שהוא יכול כדי לגרום במשהו לתיקונם.

ניתן להתייחס ליתר הנשמות כנמצאות מחוץ לנו, או כחלקים שלנו שלעת עתה נדמה לנו כי הם מחוץ לנו, כי איננו מתוקנים. כך או אחרת מובן כי הפצת חכמת הקבלה אינה הפצה לאחרים, שכן בהפצת חכמת הקבלה אנו מתקנים את עצמנו, את היחס שלנו לבורא. ה"אחרים" אינם אחרים אלא חלקים שלנו. נדמה לנו כי הם נמצאים מחוץ לנו כיוון שאיננו מתוקנים. הפצת חכמת הקבלה היא תיקון הכלי הפנימי שלנו, ואינה נעשית כלפי חוץ.

שאלה: נדמה שהזיכרון הוא הדבר הראשון שפועל ולפיו אנו מתחילים לחפש. האם תוכל להסביר מהו הזיכרון?

השאלה אינה קשורה לנושא.

[". . . כי הרצון לקבל הוא הכלי על מדת התענוג שבשפע, כי לפי מדת גדלו ותוקפו של הרצון לקבל את השפע, כן הוא מדת התענוג והחמדה שבשפע לא פחות ולא יותר". ]

"והם", האור והרצון, "מקושרים זה בזה עד שאין לחלק ביניהםזולת בהיחס, שהתענוג מיוחס לשפע, והרצון הגדול לקבל את השפע מיוחס לנברא המקבל."

הבורא ברא את הנברא כך שעדיין יש קשר ביניהם ואי אפשר לחלקם כלל. אפשר רק לומר, לומר ולא יותר, שיש אור ושהאור ברא את הכלי. יחד עם זאת האור והכלי מקושרים יחד ואי אפשר להבדיל ביניהם. הבדל היחידי ביניהם הוא במקור, כלומר מי ראשון ומי שני.

" ובהכרח ב' אלה נמשכים מהבורא יתברך, אלא שיש לחלק בהם על דרך הנזכר, אשר השפע הוא מעצמותו יתברך, כלומר, שהוא נמשך יש מיש, והרצון לקבל הכלול שם, הוא השורש של הנבראים, כלומר, הוא השורש של חידוש, שפירושו יציאת יש מאין, כי בעצמותו ית' ודאי שאין שם בחינת הרצון לקבל ח"ו."

יש "עצמותו". מהו עצמותו, איננו יודעים. אנו משיגים רק מתוך הכלי שנברא כ"יש מאין" לאחר עצמותו. בעצמותו עדיין אין רצון לקבל. לכן לעולם לא נוכל לגלותו.

עצמותו הוא השורש לאור. האור שיוצא מעצמותו, יוצא מתוך שהוא כבר מלובש בכלי. אלמלא הכלי, אלמלא החיסרון יש מאין, האור לא היה יוצא מעצמותו. אין אור ללא כלי. לעולם לא נדע מהו אור ללא כלי. אין מציאות כזאת.

עצמותו הוא מציאות ללא כלי, ללא נברא. נקודה זו חשובה מאד, שכן בהמשך הדברים נלמד על אורות שכביכול נמצאים מחוץ לכלים, כמו למשל אור מקיף, אור חוזר ואור ישר. אולם כפי שנאמר לעיל מחוץ לכלי אין אור.

כל מה שאנו יכולים להגיד, נאמר רק מתוך ההרגשה שבנו. איננו יכולים למשל לומר דבר על הגל שלכאורה נמצא מחוץ לנו. הוא מנותק מאיתנו. אנו רק מדמיינים לעצמנו שאנו שומעים צלילים מחוץ לנו. לא רק חכמת הקבלה מספרת על כך, בימינו גם המדע מגלה זאת.

חכמת הקבלה אומרת שמחוץ לנו נמצא עצמותו. מהו עצמותו? איננו יודעים. אנו רק יודעים שהוא המקור. גם התפיסה שלנו את עצמותו כמקור היא תפיסה בתוך הכלי. רק בנו הוא קיים. מחוץ לנו לא קיים דבר. זהו עיקרון חשוב ביותר: את כל הריכוז עלינו להפנות לעצמנו פנימה, לתיקון שלנו. רק כך נשפר את התפיסה והמעמד שלנו, ואת כל היתר.

"וע"כ נבחן שהרצון לקבל האמור, הוא כל חומר של הבריאה מראשה ועד סופה".

רק מתוך הרצון לקבל אנו מרגישים. רק לתופעות שבו אנו קוראים כלי או אור. הבורא, הנברא, העולמות, הנשמות – כולם הם תופעות ברצון לקבל. כל מה שאנו מרגישים, כל היקום שלנו, כל הדומם הצומח החי והמדבר שבעולם שלנו ובעולמות רוחניים, המלאכים, השרפים, השדים והרוחות – כולם הם תופעות בתוך הרצון לקבל, ולא יותר. גם הבורא הוא תופעה בתוך הרצון לקבל.

שאלה: האם הרצון לקבל שכלול בשפע הוא בעצמו החידוש, ומה גורם לחידוש?

הרצון לקבל שכלול בשפע הוא החידוש. הרצון של הבורא לברוא רצון לקבל ולהטיב לו, ליְהנות לו, הוא הגורם לחידוש. אמנם תשובה זו מעלה אין ספור שאלות אחרות, אולם כך כותבים לנו המקובלים כמושכל ראשון.

בהמשך הדרך נדע יותר ונבין כיצד "לפתוח" את המושגים. הדברים אכן קשים להבנה. מדוע הבורא רצה להָנות לנבראיו? האם יש לו חיסרון או אין לו חיסרון? האם הבורא זקוק לנבראים, או לא? מדוע הנברא צריך לסבול עד שייהנה? האם ייהנה אי פעם? השאלות רבות. בעל הסולם מבאר כמה מהן ב"הקדמה לספר הזוהר", אבל את התשובות נשיג באמת רק אם נגיע ליישום תכלית הבריאה.

"עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל, וכל מה שיש בהן באותן הבריות, דהיינו כל מה שמקובל ברצון לקבל המוטבע בהן, כל זה הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, ואינו כלום מבחינת הבריאה המחודשת יש מאין, כי אינו מחודש כלל, והוא נמשך מנצחיותו ית', יש מיש."

פשוט. כל מה שיש, כל מה שאנו יכולים לומר עליו שהוא קיים, כל מה שמתגלה, כל מה שלא מתגלה וכל מה שעתיד להתגלות, כל המקרים שקורים לכל אחד מאיתנו – כולם הם עניין של חומר שעובר תהליכים ושינויים. ובתוך החומר יש מילוי הנקרא אור. החומר נקרא דומם, צומח, חי ומדבר שבעולמות רוחניים, בכל העולמות ובכל הרמות. גם הדומם, הצומח, החי והמדבר בעולם הזה עם כוח החיוּת שמחזיק אותם וממלא אותם, הוא חומר ששייך לאור. חוץ מאור וכלי, חוץ מחומר ומילוי או רצון ומילוי, אין שום דבר.

הדברים פשוטים מאוד. אל לנו להתבלבל במחשבות על נשמות ורוחות ובשאלה האם הם קיימים או לא. כל דבר הוא חומר שהאור מחייה ומחזיק אותו. ודאי שיש הבדל בין מה שיתגלה ומה שלא יתגלה. אלא שהגילוי תלוי רק בנו, בכלים שלנו. אם רק נרצה לשנות את הכלים שלנו, נוכל לעשות מסע בזמן. הרי אין זמן. הזמן הוא המצבים שעוברים עלינו.

חזרה לראש הדף
Site location tree