פתיחה לחכמת הקבלה - שיעור 2 , 10.5.06
דברי בעל הסולם מובאים בכתב מודגש.
דברי הרב לייטמן בכתב רגיל.
כדי להקל על קריאת דברי בעל הסולם צורפו לכמה מהציטוטים משפט או שניים מהציטוט הקודם.
המשפטים שנוספו תחומים בסוגריים מרובעות ומתחילים בשלוש נקודות, כך: [ "... והנה " ] .
הקטעים שאינם קשורים ישירות ללימוד הפתיחה, מובאים במסגרת נפרדת. הנושא שבו עוסק כל קטע מתואר בכותרת קצרה.
מחשבת הבריאה. ד' בחינות של אור ישר, אות ב- אות ד
אות ב
"וכפי האמור, כלול הרצון לקבל, בהכרח תכף, במחשבת הבריאה, בכל ריבוי ערכים שבו, ביחד עם השפע הגדול שחשב להנותם ולהעניקם."
כשאנו מדברים על מחשבת הבריאה, על יחס הבורא לנבראים, על האור העליון, עלינו להבין כי הנברא כבר כלול בהם. ולא חשוב אם הוא בבחינת כוח, זרע או גרעין שמתפתח. בכל מקרה מחשבת הבריאה, כלומר היחס מצד עצמותו, לא תיתכן אם לא יהיה כלול בה הרצון לקבל.
"ותדע, שז"ס אור וכלי, שאנו מבחינים בעולמות עליונים, כי הם באים בהכרח כרוכים יחד, ומשתלשלים יחד ממדרגה למדרגה, ובשיעור שהמדרגות יורדות מאת אור פניו ומתרחקות ממנו ית' כן הוא שיעור ההתגשמות של הרצון לקבל הכלול בשפע. וכן אפשר לומר להיפך, אשר כפי שיעור התגשמות של הרצון לקבל בשפע, כן הולך ויורד ממדרגה למדרגה, כמ"ש להלן. עד המקום הנמוך מכולם, דהיינו שהרצון לקבל מתגשם שם בכל שיעורו הראוי".
מלמעלה, "מעצמותו", יוצאת מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו. היא כבר נמצאת בתוך הרצון לקבל. מחשבת הבריאה שנמצאת בתוך הרצון לקבל נקראת "אור" והרצון לקבל נקרא "כלי".
בעל הסולם אומר שהכלי והאור הולכים ומתרחקים מהבורא, מעצמותו. הם יוצאים ממנו ומתרחקים ממנו בדרגות התרחקות הדדיות. האור הולך ונחלש ונעשה גס יותר והרצון לקבל הולך ומתעבה ונעשה גס יותר. האור והכלי כרוכים יחד ומשתלשלים יחד. וההשתלשלות, אומר בעל הסולם, תלויה בשניהם. בהתאם להתגשמות והחלשות האור הרצון לקבל נעשה עב יותר, ובהתאם להפיכתו של הרצון לקבל לעב יותר האור שבו נחלש יותר. מהי הסיבה ומהו מסובב? שניהם יחד, אומר בעל הסולם.
"כי הם באים בהכרח כרוכים יחד, ומשתלשלים יחד ממדרגה למדרגה, ובשיעור שהמדרגות יורדות מאת אור פניוומתרחקות ממנו ית' כן הוא שיעור ההתגשמות של הרצון לקבל הכלול בשפע". שיעור התגשמות הרצון לקבל תלוי בירידת המדרגות. הרצון לקבל אינו מתגשם בעצמו אלא המדרגות יורדות.
"וכן אפשר לומר להיפך, אשר כפי שיעור התגשמות של הרצון לקבל בשפע, כן הולך ויורד ממדרגה למדרגה, כמ"ש להלן. עד המקום הנמוך מכולם, דהיינו שהרצון לקבל מתגשם שם בכל שיעורו הראוי".
באור שמתפשט ובכלי שמתפשט, בשניהם יחד, באור וכלי, יש מעין גֵן או רשימות. בשלב הזה עדיין אין רשימות ממש, כי אם רשימות של המדרגות שהן תוכנית הבריאה או מחשבת הבריאה. בהתאם לרשימות האלה חייבים האור וכלי לרדת 125 מדרגות עד למקום הנמוך ביותר. האור והכלי הולכים ומתגשמים. האור נעשה עכור יותר והכלי עבה יותר.
הסיבה להתגשמות הכלי והאור היא התוכנית הפנימית שבמדרגות. לכן בעל הסולם אומר כי בהכרח הם כרוכים יחד ומשתלשלים יחד, ובשיעור שמשתלשלים למטה האור נעשה חלש יותר והכלי עב יותר.
שרטוט מס. 1
["... וכן אפשר לומר להיפך, אשר כפי שיעור התגשמות של הרצון לקבל בשפע, כן הולך ויורד ממדרגה למדרגה, כמ"ש להלן. עד המקום הנמוך מכולם, דהיינו שהרצון לקבל מתגשם שם בכל שיעורו הראוי." ]
"נבחן המקום ההוא בשם עולם העשיה, והרצון לקבל נבחן לבחינת גופו של אדם, והשפע שמקבל נבחן למדת תוכנו של החיים שבגוף ההוא."
הרצון לקבל מתגלגל ובא עד עולם העשיה. הכלי בעולם העשיה נבחן לגוף, והשפע שהוא מקבל נבחן למדת תוכנו של החיים שבגוף. השפע הוא החיים. הגוף הוא הרצונות. חס ושלום לחשוב שמדובר בגוף הפיסיולוגי שלנו, הבהמי. "חיים" הם מה שמחייה את הרצונות. החיים בעולם העשיה הם אור שאינו מרגיש את מקורו. לכן הוא נקרא חיים. הגוף בעולם העשיה הוא רצונות שאינם מכוּונים לבורא (ראה שרטוט מס. 3).
אילו היו הרצונות מכוּונים לבורא, הם היו מכוּנים קליפה. הקליפה רוצה לקבל דווקא מהבורא. לרצון בעולם העשיה אין כיוון מסוים. לכן הוא נקרא גוף סתם. במדרגות עליונות יותר יש "גוף קדוש" שמכוון לקבל על מנת להשפיע. בעולם העשיה נמצאים בניתוק ובהסתרה. ובהסתרה נקראים הרצון והאור גוף וחיים.
שוב, חס ושלום לחשוב שמדובר באדם גשמי. האדם הגשמי, הגוף הפיזיולוגי החלבוני, הוא בחינת "בהמה". חכמת הקבלה עוסקת אך ורק ברצונות. הרצונות שבנו הם הנושא שאיתו אנו עובדים בחכמת הקבלה, ולא הגוף הגשמי. מכן ההבדל בין היחס של "בעלי הבתים" לקיום לבין יחסם של לומדי הקבלה. "בעלי הבתים" חושבים כי האדם מצווה לעשות פעולות עם הגוף הגשמי ואילו אנו, לומדי הקבלה, מתייחסים לרצונותינו הפנימיים. אותם עלינו לתקן.
התיקון אינו העבודה בידיים, ברגליים ובפֶה – העבודה שנהוג לכנותה מצוות – אלא תיקון רצונותינו. תיקון רצונותינו, אפילו הקטנים שבהם שאינם מכוּונים לבורא, הוא שנקרא עשיית מצוות. התורה נקראת האור המחזיר למוטב ומצווה היא תיקון הרצון.
שרטוט מס. 2
שאלה: מה פירוש שהרצון לקבל מתגשם בכל שיעורו הראוי?
הרצון לקבל מתגשם. הוא מתנתק מהבורא ומאבד את שורשו. הוא אינו יודע במה בדיוק הוא רוצה להתמלא. זה נקרא מתגשם.
שאלה: מה פירוש כרוכים יחד?
האור והכלי כרוכים יחד, אי אפשר להבדיל ביניהם. כמו שהם באים מלמעלה ביחד, כך הם מתקטנים ומתגשמים ביחד. כמו שבעולם אינסוף אי אפשר להבדיל בין האור לבין הכלי, כך הם הולכים ויורדים ומותאמים זה לזה. במילים אחרות, כמו שהכלי מתגשם כך האור מתגשם וכמו שהאור מתגשם כך הכלי מתגשם.
שאלה: האם אור וכלי שכרוכים יחד נמצאים במצב של השתוות צורה?
ההשתלשלות מלמעלה למטה היא במידות הולכות וקְטֵנות של אור וכלי. ודאי שהם נמצאים בהשתוות הצורה. לכן נאמר עליהם שהם מתגשמים יחד ויורדים יחד. כלי שנמצא בעולם הבריאה, בעולם האצילות, בעולם אדם קדמון או בכל מקום אחר, הוא מידה מסוימת של השתוות הצורה עם האור. בהתאם למידת ההשתוות הצורה שלו עם האור, האור ממלא אותו. לכן נאמר שהם כרוכים יחד. אם האור אינו ממלא את הכלי לפי השתוות הכלי אליו, אם הם אינם כרוכים יחד, הרי שהם אינם נמצאים על שום דרגה בסולם הרוחני.
"ועד"ז גם בשאר בריות שבעוה"ז. באופן, שכל ההבחן שבין העולמות העליונים לעוה"ז, הוא, כי כל עוד שהרצון לקבל הכלול בשפעו ית', לא נתגשם בצורתו הסופית, נבחן שעודו נמצא בעולמות הרוחנים, העליונים מעוה"ז, ואחר שהרצון לקבל נתגשם בצורתו הסופית, הוא נבחן שכבר הוא מצוי בעוה"ז.".
הבריות שבעולם הזה הן צורות שונות שהרצון לקבל מקבל. לא מדובר על הדומם, הצומח, החי והמדבר הנראים לעיננו. חכמת הקבלה מדברת על הבריה שנקראת רצון לקבל.
במצב ההסתרה, במצב של גוף והחיים שבו, הרצון לקבל מקבל צורות שונות של רצון בבחינת דומם, צומח, חי או מדבר. לא מדובר על הדומם במובן של אבנים, לא על צומח במובן של עצים ועשבים, לא על החי כחיות ובהמות למיניהן ולא על המדבר כאדם. יחד עם זאת, המקובל יכול להשתמש בשמות של הדומם הצומח החי והמדבר הנראים לעיננו, ולקרוא בהם את הצורות של הרצון לקבל לפי שפת הענפים.
עולם העשיה אינו העולם שאנו מרגישים בחמשת חושינו הגשמיים. עולם העשיה הוא עולם רוחני. חכמת הקבלה אינה אומרת אף לא מילה אחת על המציאות שאנו מגלים בחמשת חושינו הגופניים, הבהמיים. העולם שאנו מגלים בחמשת חושינו הגופניים נקרא העולם המדומה. הוא אינו קיים בחוש הרוחני, אלא בחוש הבהמי בלבד, ואינו משתנה.
את הגוף שבעולם העשיה ואת החיים שבו אנו יכולים להעלות לדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר. יחד עם זאת הגוף הבהמי בעולם שלנו יישאר באותה צורת הקיום. הוא לא ישתנה. יהיה עלינו לספק לו את אותו המזון ואת אותם הצרכים הדרושים לקיומו ולחיותו. בה בעת הכלי הרוחני שלנו והאור הרוחני שבו יוכלו להיות בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, בדבקות עם הבורא. הגוף הבהמי אינו שייך כלל לעבודה הרוחנית שלנו.
עלינו לחיות בתוך הרצונות שלנו. לאבחן אותם, למיין אותם ולתקן אותם. חכמת הקבלה מדברת רק על הרצונות.
שאלה: מה פירוש "אור שלא מרגיש את מקורו"?
שאלתך היא מה הם החיים שלנו בדרגה הרוחנית הנמוכה ביותר. בהימצאנו בעולם העשיה - לא בגוף הגשמי שלנו, אלא ב"אני" הפנימי - אנו מרגישים את הרצונות השונים שלנו. הרצונות שאנו מרגישים בעולם העשיה אינם מכוונים לבורא. איננו מכירים את הבורא ואיננו יודעים מי הוא ומה הוא. את הרצונות האלה מחיה דבר-מה רוחני.
אין הכוונה לרצונות למלא את הבטן, לרצונות בהמיים. לא מדובר על רצונות אנושיים לכסף, לכבוד ולמושכלות ולא על רצונות גופניים לאוכל, למין ולמשפחה. הרצונות האלה שייכים לדרגת ה"בהמה" שבנו (ראה שרטוט מס. 3). הרצונות שבגוף הפנימי שלנו עם החיים הפנימיים שלנו, הם רצונות שמחפשים מילוי גבוה יותר מהמילוי בדרגת הבהמה.
בעולם העשיה אין ברצונות שבגוף הפנימי שלנו רצון מכוון לבורא. בעולם העשיה איננו מכירים את הבורא ואיננו מרגישים אותו. לכן אנו אומרים שהבורא נמצא בהסתרה. לצורך העניין נניח כי מדובר בנקודה שבלב. הנקודה שבלב היא כלי שפעם היה בדבקות עם בורא והפך להיות קטן כל כך עד שאיבד את הקשר שלו עם הבורא והחיות שבו מזערית.
שרטוט מס. 3
אות ג
"וסדר השתלשלות האמור עד להביא את הרצון לקבל על צורתו הסופית שבעוה"ז, הוא על סדר ד' בחינות שיש בד' אותיות של השם בן ד'. כי ד' אותיות הוי"ה שבשמו ית' כוללות את כל המציאות כולה מבלי יוצא ממנה אף משהו מן המשהו."
סדר ההשתלשלות האמור מושרש עוד במחשבת הבריאה. האור מתפשט ומוליד רצון שמלביש לאור. האור הוא הראשון והרצון הוא השני. בתוך האור כבר מושרשת התוכנית כולה.
תוכנית ההתפתחות בונה את הכלי בארבע בחינות: א', ב', ג', ד'. האור בעצמו הוא בחינת "שורש". הוא קודם לרצון, ולכן אינו נלקח בחשבון בארבע דרגות התפתחות הרצון. בחינה א' היא האות י', בחינה ב' היא האות ה', בחינה ג' היא האות ו', בחינה ד' היא האות ה'. בשם הזה, י - ה - ו - ה, יתגלה האור שימלא את הכלי. בבחינה הד' יהיה רצון שמוכן ליהנות. ובזאת יסתיים תהליך התפתחות הכלי (ראה שרטוט מס. 4).
אמנם לאחר בחינה ד' יבוא צמצום א' וכל יתר הפעולות שייעשו כתגובה ממטה למעלה, מצד הרצון, אולם בחינה ד' היא רצון מוכן ליהנות, רצון גמור מלמעלה.
שרטוט מס. 4
כל מקום שיהיה בו אור, יעבור בהכרח את ארבעת שלבי התפשטות האור. השלב האחרון בהתפשטות האור הוא הכלי. בין האור לכלי חייב להיות י - ה - ו - ה, שֶׁם הוי"ה. אם לא כן, הכלי לא ירגיש רצון ולא ירגיש אור. ללא ארבעת שלבי ההתפתחות האמורים, הכלי לא ירגיש מקור, ולא תהיה תגובה. ובלי תגובה אין נברא.
כל ארבעת שלבי ההתפתחות יתכנו רק על ידי פעולת האור על הרצון. בבחינת שורש יש רצון גולמי ובבחינה ד' רצון מוכן. בעל הסולם כותב: "וסדר השתלשלות האמור עד להביא את הרצון לקבל על צורתוהסופית שבעוה"ז" – בעל הסולם מדבר על ההשתלשלות כולה – "הוא על סדר ד' בחינות שיש בד' אותיות של השם בן ד'. כי ד' אותיות הוי"ה שבשמו ית' כוללות את כל המציאות כולה".
שרטוט מס. 5
כל המציאות היא התפתחות הרצון למצבו הרצוי. אין צורך ביותר מכך. מצידו של הבורא, הכול נגמר עם התפתחות הרצון למצבו הרצוי. לאחר התפתחות זו הבורא אינו יכול עוד לפעול על הבריאה. כל היתר הוא תגובה מתוך הרצון.
אם בכל משך ההתפתחות ממעלה למטה בארבע בחינות דאור ישר האור הוא הראשון, הרי שמצמצום א' ואילך הרצון הוא הראשון. מצמצום א' ואילך מתחילה התפתחות מתוך תגובה של הרצון. הרצון רוצה לצמצם את עצמו, הוא רוצה מסכים, להידמות לבורא, לעשות גדלות, קטנות ושבירה. הכול בא מתוך הרצון. במובן מסוים ניתן לומר שמצמצום א' ואילך הכלי קודם לאור. לאמיתו של דבר הכלי יקדם לאור רק לאחר השתלשלותו עד העולם הזה.
השתלשלות הכלי דרך העולמות א"ק, אצילות, בריאה, יצירה עד לעולם הזה שנמצא בעולם העשיה וסיום התפתחותו, נקראת הוי"ה שלמה ממעלה למטה. קוצו של י' הוא עולם אדם קדמון, עולם האצילות הוא י', עולם הבריאה הוא ה', עולם היצירה הוא ו' ועולם העשיה הוא ה'. בזאת נגמרת הבריאה ממעלה למטה, מצד הבורא, וההוי"ה השורשית מתממשת בתוך הרצון. לכן בעל הסולם אומר "וסדר השתלשלות האמור עד להביא את הרצון לקבל על צורתו הסופית שבעוה"ז".
בעליה ממטה למעלה הכלי קודם לאור. לכן נאמר שבעליה ממטה למעלה הנברא הוא שקובע דרגות ההתפתחות. אמנם את הפעולה עצמה לא הנברא עושה כי אם האור, אבל בעליה ממטה למעלה הנברא רוצה שאור יפעל עליו ובכך הוא הולך יחד עם הבורא. לפני ההחלטה הזו, לא נעשה דבר. זה נקרא "כלי קודם לאור".
שרטוט מס. 6
[ " . . . כי ד' אותיות הוי"ה שבשמו ית' כוללות את כל המציאות כולה מבלי יוצא ממנה אף משהו מן המשהו. ]
"ומבחינת הכלל, הן מתבארות בהע"ס: חכמה, בינה, ת"ת, מלכות, ושרשם. והם עשר ספירות, כי ספירת התפארת כוללת בעצמה שש ספירות הנקראות חג"ת נה"י. והשורש נקרא כתר, אמנם בעיקרם הם נקראים חו"ב תו"מ. וזכור זה. והן ד' עולמות הנק': אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ועולם העשיה כולל בתוכו גם את עוה"ז. באופן, שאין לך בריה בעוה"ז שלא תהיה מחודשת מא"ס ב"ה, דהיינו במחשבת הבריאה, שהיא בכדי להנות לנבראיו, כנ"ל."
כאמור, חכמת הקבלה עוסקת רק ברצונות, גם כשמדובר על העולם הזה. הדרגה אחרונה של עולם העשיה נקראת העולם הזה. העולם הזה הוא דרגה שבה הרצונות מנותקים מהבורא. הרצונות בעולם הזה איבדו את הקשר שלהם עם המקור.
חכמת הקבלה אינו עוסקת בגוף גשמי. אמנם בכמה מן השרטוטים שמלווים דברי, העולמות הרוחניים נמצאים מעל המחסום ומתחת למחסום נמצאים העולם הזה והאדם הגשמי, אלא שהשרטוטים האלה מובאים לשם קיצור בלבד והם אינם מדויקים. עלינו להבין במה מדובר. בכל רגע עלינו להשתדל ככל האפשר לנתק את "האני" של כל אחד מאיתנו מהגוף הגשמי שלנו, מהגוף החלבוני על כל רצונותיו הקיומיים והאנושיים.
על איזה רצון מדובר? רק על הרצון ששייך לרצונות המכוונים לבורא. הרצונות בגוף האדם הגשמי נקראים העולם המדומה. חכמת הקבלה עוסקת רק במה שיכול להיות מקושר מהלב לבורא, רק ברצונות האלה. גם בעולם העשיה ובעולם הזה חכמת הקבלה עוסקת רק ברצונות שמכוונים לבורא. הרצונות שהגוף הגשמי שלנו מפתח כרצונות גופניים ואנושיים שייכים לעולם המדומה.
על עבודה פנימית
שאלה: אם יש רק רצון אחד לבורא, מהם כל יתר הרצונות?
הרצונות הרבים שמתגלים בנו שייכים למציאותנו בעולם המדומה וסופם להעלם. רצונות אלה חייבים להימצא בנו כדי שנתחיל לפתח מהם את הנקודה שבלב לפני שאנו נכנסים למקום העבודה. הרצונות האלה מאפשרים לנו קיום שממנו נוכל לקבוע כי אנו רוצים להיכנס למקום העבודה, ולעבוד עם הלב שלנו כלפי הבורא. המצב הקודם לעבודה עם הלב כלפי הבורא, נקרא "העולם המדומה". במצב הזה נמצאת האנושות כולה.
ברגע שנתחיל לכוון את ליבנו למטרת הבריאה ודווקא בפעולה הזו נרגיש את מציאות עצמנו והיא תהיה העיקר בעבורנו, כל היתר יהפוך לאמצעי - כבסיס לקפוץ ממנו והלאה, לגובה. יחד עם זאת עלינו לדעת כי מידי פעם ניפול שוב למצב שבו אנו נמצאים רק ברצונות המדומים.
שאלה: האם האמצעים לעליה הם הרצונות הרוחניים?
אם האדם רוצה לתקן את הלב שלו, האמצעי לתיקון הוא הכוח מלמעלה שנקרא "תורה". כדברי הכתוב "המאור שבה מחזירו למוטב" (איכה רבה, הקדמה פסקה ב').
"באופן, שאין לך בריה בעוה"ז שלא תהיה מחודשת מא"ס ב"ה, דהיינו במחשבת הבריאה, שהיא בכדי להנות לנבראיו, כנ"ל. והיא בהכרח כלולה תיכף מאור וכלי, כלומר מאיזה שיעור של שפע עם בחינת רצון לקבל את השפע ההוא".
בריה פירושה הרגשת הקיום הפנימי-רוחני שלנו. גם אם היא נמצאת בניתוק מהבורא, בין שהיא מרגישה טוב או רע, בין שהיא מצדיקה את הבורא או מקללת אותו, יש לה יחס לרוחניות.
כבְריות אנו נמצאים בסוף הסולם הרוחני שהשתלשל מלמעלה למטה, אבל עדיין עליו, בנקודה התחתונה ביותר. בסוף הסולם הרוחני אין לנו קשר עם הבורא. אין בנו הרגשה של "טוב ומטיב". אין לנו הרגשה שהבורא נמצא. יש הסתרה על הבורא, הסתרה שהוא משגיח טוב. אבל כיוון שבכל זאת יש לנו איזשהו יחס כלפיו, אנו עדיין נקראים בריות.
מה שאין כן אם אנו מתנתקים מהרגשת השייכות לבורא ולדרך הרוחנית – על אף שאיננו מרגישים מהם דבר – אנו נופלים לבהמיות. בעל הסולם אינו נרתע מלהשתמש במילה בהמה. למצב של ניתוק מרוחניות קורא בעל הסולם "בהמיות". אדם שמנותק מרוחניות הופך להיות "בהמה", כי אין בו רצון שקשור לסולם המדרגות הרוחני. בריה היא רצון לקבל עם האור שבו, שבכל זאת משייך את עצמו במשהו לסולם הרוחני.
"אשר שיעור השפע הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, והרצון לקבל השפע הוא מחודש יש מאין, כנ"ל."
הרצון לקבל את השפע שייך להוי"ה ממעלה למטה. הרצונות שאנו מכנים "בהמיים", רצונותינו הגופניים והאנושיים שעליהם נאמר "כבהמות נדמו" (תהילים מט, יג), אינם משתנים. רצונות אלה אינם שייכים להוי"ה ממעלה למטה. הם נשארים כמות שהם. אדם יכול להתעלות במדרגות רוחניות ובכל זאת ירצה למלא את כל צרכי גופו. ודאי שהם יתקטנו למידה מזערית, ובכל זאת יהיה עליו להשתמש בהם לפי הכרחיוּת.
"ובכדי שהרצון לקבל ההוא יבא על תכונתו הסופית, הוא מחויב להשתלשל עם השפע שבו דרך הד' עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ואז נגמרת הבריה באור וכלי, הנקרא גוף ואור החיים שבו."
שאלה: מה זאת אומרת עד "שהרצון לקבל יבא על תכונתו הסופית"?
תכונתו הסופית של הרצון לקבל היא ניתוק גמור מהמקור, הניתוק הגמור ביותר שביכולתנו לתאר. ובכל זאת הוא שייך להוי"ה. יש בו אור וכלי.
כלי נקרא רצון, והאור הוא שמחיה את הרצון. האור בא מהבורא והכלי הוא תוצאה מהאור. שניהם השתלשלו יחד והגיעו יחד למידה מזערית עד כדי כך שאין ברצון הרגשה מהיכן הוא בא ואין באור הרגשה כי הוא שייך לבורא. לכן הם נקראים גוף והחיים שבו. יחד עם זאת ההרגשה של גוף והחיים שבו היא הרגשה של הסתרה. לכן הרצון לקבל בתכונתו הסופית עדיין נמצא בהוי"ה ממעלה למטה, בתחתיתה.
שאלה: אנו אומרים כי גם בעולם שלנו אפשר להבחין בתכונת ההשפעה, בטבע למשל...
העולם שלנו הוא העתקה מהעולם הרוחני. העתקה היא עניין אחר. יש חומר מיוחד, רצון מיוחד שאינו שייך לרצון של הבורא. לכן הוא נקרא העולם המדומה. בחומר הזה, בעולם הזה, הוטבעה כחותם חתימה מהמבנה הרוחני. בעולם הזה דבר אינו משתנה. האנושות משתנה בוודאי והתהליך שהאנושות עוברת מקדם את האדם. אבל לא התפתחות החומר היא שמקדמת אותנו באמת, אלא אותה הנקודה שנמצאת בהסתרה.
הנקודה הסופית בסולם המדרגות שהשתלשלה מלמעלה למטה, מתחילה להתפתח ממטה למעלה, והתפתחותה היא שגורמת להתפתחות החברה האנושית, להתפתחות הרצונות האנושיים. התפתחות החברה האנושית היא תוצאה חיצונית. אלמלא ההתפתחות לקראת הבורא ברצון הפנימי שבסוף ההוי"ה, לא היו בעולם הזה שום שינויים. הכול היו כבהמות. אמנם הנשמה אינה מתלבשת בגוף הביולוגי, אך במובן מסוים ניתן לומר כי הרצונות האנושיים משתנים משום שבתוך בחינת בהמה יש רצון מסוף ההוי"ה ששייך להתפתחות. כתוצאה מכך החברה האנושית מתפתחת, עד שהנקודה מסוף ההוי"ה מתגלה כנקודה שבלב.
כל הרצונות האנושיים מכוונים כדי לפתח את הנקודה מסוף ההוי"ה ולעזור לה בהתפתחותה. אולם הם בעצמם אינם נעשים לכלים. אמנם את הרצונות החדשים שמתפתחים בו, האדם מתקן ביחס לבני האדם בעולם הזה, אך אלה רצונות רוחניים. אדם שהתעוררה בו הנקודה שבלב מקבל רצונות אחרים. הכסף, הכבוד, המושכלות, היחס שלו לבני אדם אחרים, האהבה שלו כלפיהם, הזלזול שלו בהם, שנאתו אליהם – כל אלה הם רצונות אנושיים. לא אותם עליו לתקן.
ברגע שאנו מכוונים את עצמנו לבורא, מתעוררים בנו רצונות ששייכים להוי"ה. רצונות הרבה יותר גדולים ועמוקים מרצונותינו העכשוויים. הם נעשים לרוחניים, כי הבורא נמצא בהם. אל לנו לחשוב כי היחס שלנו לזולת הוא כל מה שעלינו לתקן כדי להגיע לגמר התיקון. זו טעות גמורה. עוד יתעוררו בנו רצונות הנקראים "קליפות" ואותם יהיה עלינו לתקן. בהם נגיע לגמר התיקון.
הרצונות שמתגלים בנו עתה ביחס לאנושות וביחס לקבוצה שבה אנו לומדים קבלה, אינם "קליפות". מדוע? כי הם אינם מכוונים לבורא. לא אותם אנו מתקנים ברוחניות ולא בהם אנו זוכים לכלי הרוחני. זוהי רק הכנה.
אות ד
"והצורך להשתלשלות הרצון לקבל על ד' בחינות האמורות שבאבי"ע, הוא מפני שיש כלל גדול בענין הכלים, אשר התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו, פי', כי כל עוד שהכלי לא נפרד פעם מהאור שלו, הרי הוא נכלל עם האור ובטל אליו כנר בפני האבוקה."
כאן אנו מגיעים ללימוד התכונות משותפות בין הכלי והאור. מהו האור? איננו יודעים. "אור" זה שֵם: "השפעה", "בורא", "חיובי". האור הוא הראשון. לכן הוא הקובע. הכלי שיוצא מהאור הוא הנולד, הנברא, מי שנמצא תחת שליטה. הכלי שלילי. הכלי מרגיש את עצמו שאינו שלם ושהוא זקוק לאור.
שרטוט מס. 7
האור הוא הראשון והקובע בכל דבר. על הכלי או על האדם לדעת כי האור קודם לכל הרצונות ולכל הרשימות שהתעוררו בכלי - האור הוא שעשה את הכל.
האור פועל בתוך הכלי כדי לעורר בו רצונות, רצונות המכוונים לטובת הכלי עצמו. מיהו "הכלי"? הכלי הוא מי שמרגיש שיש מי שמעורר אותו. הכלי מרגיש שיש כוח מעורר, שבא מהבורא ומעורר אותו לבורא. הכלי רק מרגיש את מה שעובר עליו. הַפְרָעָה למשל היא חוסר היכולת של הכלי לאחד בין מי שמעורר אותו לבין מי שמעוררים אותו אליו. הפרעות הן מחשבות זרות. בעל הסולם כותב על כך במאמר "אחור וקדם צרתני" ("פרי חכם" מאמרים. עמ. קא) .
שרטוט מס. 8
"והצורך להשתלשלות הרצון לקבל על ד' בחינות האמורותשבאבי"ע, הוא מפני שיש כלל גדול בענין הכלים, אשר ההתפשטות של האור והסתלקותו" – הסתלקות האור בלבד – "עושה את הכלי ראוי לתפקידו". ומהו התפקיד? להגיב כפי שאור מעורר אותו, כפי שאור בונה אותו להגיב.
"כי כל עוד שהכלי לא נפרד פעם מהאור", כל עוד שהכלי אינו מרגיש כי הוא מנותק מהאור, "הרי הוא נכלל עם האור ובטל אליו כנר בפני האבוקה." וכיוון שהכלי בטל אל האור אין הוא יכול לצאת ולקבוע את עצמיותו. אין הוא יכול להרגיש שהאור פועל בו, לא בהתפשטות, לא בהסתלקות ולא במילוי. הכלי צריך להיות עצמאי כדי לקבוע שהאור מפעיל אותו מכל הכיוונים.
"וענין הביטול הזה הוא, מפני שיש הפכיות ביניהם הרחוקה מקצה אל הקצה, כי האור הוא שפע הנמשך מעצמותו ית' יש מיש, ומבחינת מחשבת הבריאה שבא"ס ית', הוא כולו להשפיע ואין בו מבחינת רצון לקבל אף משהו, והפכי אליו הוא הכלי, שהוא הרצון הגדול לקבל את השפע ההוא, שהוא כל שורשו של הנברא המחודש, הנה אין בו ענין של השפעה כלום. ולפיכך בהיותם כרוכים זה בזה יחד, מתבטל הרצון לקבל באור שבו. ואינו יכול לקבוע את צורתו אלא אחר הסתלקות האור ממנו פעם אחת, כי אחר הסתלקות האור ממנו הוא מתחיל להשתוקק מאד אחריו, והשתוקקות הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון לקבל כראוי, ואח"ז כשהאור חוזר ומתלבש בו הוא נבחן מעתה לב' ענינים נבדלים, כלי ואור, או גוף וחיים. ושים כאן עיניך כי הוא עמוק מכל עמוק.".
אחרי הכול, הפעולה שנעשית פשוטה מאוד. האור בונה את הכלי. כיצד? בשלב הראשון האור בונה רצון, אבל הרצון אינו מורגש. בשלב השני האור ממלא את הרצון ומורגש מילוי. בשלב השלישי האור עוזב את הרצון. כתוצאה מכך מרוגשת ריקנות וכתוצאה מכך מורגש רצון. בשלב הרביעי האור חוזר וממלא את הרצון ומורגש בו תענוג.
ההבדל בין תענוג ומילוי גדול מאוד: רק אם הרצון קודם למילוי, מרגישים תענוג. מילוי ותענוג הם שני דברים שונים לגמרי. את התענוג משיגים על ידי השתוקקות, באמצעות תוספת מצד הכלי שלא הייתה ברצון. יש רצון בבחינה א' ויש רצון בבחינה ד'. ההבדל ביניהם הוא ההשתוקקות, והבדל במילוי שלהם נקרא תענוג.
שרטוט מס. 9