אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / פתיחה לחכמת הקבלה / פתיחה לחכמת הקבלה - שיעור 5 , 15.5.06

פתיחה לחכמת הקבלה - שיעור 5 , 15.5.06

דברי בעל הסולם מובאים בכתב מודגש.

דברי הרב לייטמן בכתב רגיל.

כדי להקל על קריאת דברי בעל הסולם צורפו לכמה מהציטוטים משפט או שניים מהציטוט הקודם.

המשפטים שנוספו תחומים בסוגריים מרובעות ומתחילים בשלוש נקודות, כך: [ "... והנה " ] .

הקטעים שאינם קשורים ישירות ללימוד הפתיחה, מובאים במסגרת נפרדת. הנושא שבו עוסק כל קטע מתואר בכותרת קצרה.

מחשבת הבריאה. ד' בחינות של אור ישר, אות י"ד – אות ט"ו

מחשבת הבריאה היא "רצונו להטיב לנבראיו". המקובלים שהשיגו את הרגשת הטוב ומיטיב, כותבים לנו כי מחשבת הבריאה היא השורש, הדבר הנעלה ביותר. מתוך מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו, מתוך טבע הבורא שהוא "טוב ומטיב", יצאה הבריאה.

כיוון שמטבע הטוב להטיב, וכיוון שהטוב רוצה לברוא נברא ולתת לו את ההטבה, הכרח לברוא רצון לקבל שנמצא בהפכיות הצורה לבורא, להשפעה. הפירוד הזה הוא שמעמיד את הרצון לקבל במדרגה פחותה וגרועה מהרצון להשפיע של הבורא, וקובע כי הנברא נמצא בפחיתות ביחס לבורא. לכן מיד עם בריאת הרצון לקבל יש מאין בבחינה א', נעשית פעולה כדי להביא את הרצון לקבל להתאמה עם הרצון להשפיע של הבורא.

כל מה שאנו לומדים בכל חכמת הקבלה, הוא כיצד אותו הרצון לקבל שנברא, היינו הנברא, מגיע להשתוות הצורה עם מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו, עם הבורא. את הפעולה הזו הנברא צריך לבצע בעצמו. כשהנברא מגיע להשתוות הצורה עם מחשבת הבריאה, הוא אינו נעשה דומה לרצון להשפיע כרצון לקבל, ככוח לכוח, אלא רוכש את מחשבת הבריאה שמעל הכוח, שהיא השורש לכול.

אות י"ד

"ובכדי להציל את הנבראים מגודל הפירוד הרחוק הזה, נעשה סוד הצמצום הא', שענינו הוא, שהפריד הבחי"ד הנ"ל מן כל פרצופי הקדושה, באופן שמדת גדלות הקבלה ההיא, נשארה בבחינת חלל פנוי וריקן מכל אור. כי כל פרצופי הקדושה יצאו בבחינת מסך מתוקן בכלי מלכות שלהם, שלא יקבלו אור בבחי"ד הזו, ואז בעת שהאור העליון נמשך ונתפשט אל הנאצל, והמסך הזה דוחה אותו לאחוריו, הנה זה נבחן כמו הכאה בין אור העליון ובין המסך, המעלה אור חוזר ממטה למעלה ומלביש הע"ס דאור העליון"

האור העליון כשלעצמו הוא אור פשוט, אבל כדי לברוא את הרצון עליו להשתלשל בתכונות נוספות כך שיהיו מורגשות ברצון כתכונה שלו, כתכונה של השפעה. וכשהאור מגיע לרצון לקבל הוא מורגש בו כהמשפיע.

לכן, כדי שלא יהיה פירוד בין המקבל והמשפיע נוצר כוח שמקשר ומאזן ביניהם – כוח המסך. המסך מנוגד לרצון לקבל שלו. הרצון לקבל רוצה לקבל את האור והמסך אינו מאפשר לאור להתקבל בתוך הרצון לקבל.

שרטוט מס. 1

בתוך הנברא נוצרים שני כוחות מנוגדים: כוח מושך וכוח דוחה, רצון לקבל ומסך. כתוצאה מכך הנברא יכול להימצא במספר מצבים: אם הכוח המושך חזק יותר מהכוח הדוחה, הנברא יכול לקבל את האור. אם הכוח המושך אינו חזק יותר, הנברא יכול לצמצם את עצמו או לדחות את האור. אלה כל הפעולות שיתכנו מצד הנברא.

בנוסף לפעולות יש חשבון, הכוונה שלשמה נעשית הפעולה. אפשר למשל לקבל על מנת להשפיע ואפשר לדחות מפני שרע, מתוך הרגשת הבושה. הנברא יכול לצמצם את עצמו מפני שאינו רוצה לקבל, או דווקא משום שהוא רוצה, אבל מפחד מהשפלה. כל פעולה – קבלה, דחייה או צמצום – תלויה בכוונה, בסיבה שמחייבת את הפעולה.

שרטוט מס. 2

[" ... ואז בעת שהאור העליון נמשך ונתפשט אל הנאצל, והמסך הזה דוחה אותו לאחוריו, הנה זה נבחן כמו הכאה בין אור העליון ובין המסך, המעלה אור חוזר ממטה למעלה ומלביש הע"ס דאור העליון" ]

"כי אותו חלק האור הנדחה לאחוריו נק' אור חוזר, ובהלבשתו לאור העליון נעשה אח"כ כלי קבלה על האור העליון במקום הבחי"ד, כי אח"ז התרחבה כלי המלכות באותו שיעור האו"ח, שהוא אור הנדחה שעלה והלביש לאור העליון ממטה למעלה, והתפשטה גם ממעלה למטה, שבזה נתלבשו האורות בהכלים, דהיינו בתוך אור חוזר ההוא."

אור ישר בא אל הכלי והכלי דוחה אותו; הכלי מפריד בינו לבין האור ישר ובונה אור חוזר. אור חוזר הוא הכוונה, הסיבה שבגללה הכלי עושה את הפעולה. לא חשוב אם הכלי מקבל, מצמצם או דוחה. העיקר הוא לבנות את הכוונה, לקבוע מי הוא, מה הטבע של המעשה שלו.

אם הכלי דוחה את האור ישר ובונה אור חוזר, הכוונה הופכת להיות הכלי שבו הנברא מקבל אור ישר. כל הרצון לקבל של הנברא נשאר במקומו, כפי שהיה לפני העבודה עם המסך. אולם עתה הוא רק בסיס שעליו הנברא בונה את הכלי שלו.

ניתן לומר כי הרצון לקבל הוא הכלי של הבורא, והכוונה היא הכלי של הנברא – החיסרון שהנברא נותן לבורא, החיסרון שהנברא בורא. הבורא ברא רצון לקבל והנברא משתמש ברצון לקבל כדי לבנות את הרצון שלו, את הרצון להשפיע. הכלי של הנברא הוא כולו אור חוזר. ואת הכלי הזה הוא מעמיד מול האור העליון. הכלי של הנברא הוא חיסרון חדש.

שרטוט מס. 3

נחזור ונקרא שוב את אות י"ד.

אות י"ד

"ובכדי להציל את הנבראים מגודל הפירוד הרחוק הזהנעשה סוד הצמצום הא', שענינו הוא, שהפריד הבחי"ד הנ"ל מן כל פרצופי הקדושה"

הנבראים מקבלים והבורא משפיע. השאלה היא כיצד להפוך את טבעם של הנבראים לטבע של הבורא? הרי אי אפשר לברוא את הטבע של הנבראים כטבע של השפעה בצורה ישירה. לכן ניתנה לנברא אפשרות לא להיות מושפע מהרצון שלו, לא להיות תחת שליטת הרצון. האפשרות הזו נקראת "סוד הצמצום". הנברא יכול לצאת משליטת התענוג על הרצון שלו, לעמוד כעצמאי ומהמצב הזה לקבוע מה הוא רוצה.

אם אדם נכנע תחת איזשהו תענוג ואינו מסוגל להימנע ממנו, פירושו של דבר שה"אני" שלו אינו קיים – התענוג קובע. כשתענוג מגיע, האדם אינו, וכשהתענוג אינו, האדם נמצא בחיסרון אליו. צמצום הוא הכוח של האדם להתמודד מול התענוג, להעמיד "קיר" בינו לבין התענוג ולא להיות מושפע ממנו. הצמצום נעשה למרות הרצון. הוא אינו מוחק את הרצון, אלא נותן כוח להתמודד.

מכוח ההתמודדות הזה יש לנברא יכולת להתפתח. לאחר הצמצום המלכות המקורית נבדלת. היא כבר אינה שולטת. הנברא מתחיל לראות מיהן ט' הראשונות, מהן תכונות הבורא. הוא אינו מכור עוד לתענוג עצמו, אלא מתקשר לתכונות הבורא שמגיעות אליו. הוא בודק כיצד יוכל ללמוד מהבורא מיהו. מִדרגה של "תענוג וחיסרון", עולה הנברא לדרגת תכונות הבורא עצמם. הוא רוצה להיות כמוהו.

ניתן לתאר זאת כך: יש תענוג ויש חיסרון, מעליהם צמצום, ומעל הצמצום נמצאות תכונות הבורא שכלפיהם הנברא בונה את האור חוזר שלו, את הכוונות. הנברא רוצה להיות כמו ט' ראשונות. החיסרון שמתחת לצמצום הוא מלכות. גם היא עומדת כנגד ט' ראשונות, אולם הן אינן תכונות הבורא, אלא תענוג.

שרטוט מס. 4

מעל הצמצום הנברא כבר מתייחס לדמותו של הבורא, לשאלה מי הוא הבורא. הוא רוצה להיות כמוהו. הוא כבר אינו מתייחס למה שמגיע מבעל הבית, אלא לבעל הבית עצמו, לשאלה מהו. הוא רוצה להידמות לו. למטה מהצמצום החשבון הוא לפי התענוג, למעלה מהצמצום לפי התכונות.

"באופן שמדת גדלות הקבלה ההיא, נשארה בבחינת חלל פנוי וריקן מכל אור. כי כל פרצופי הקדושה יצאו בבחינת מסך מתוקן בכלי מלכות שלהם"

האם יתכן כי מלכות לא תתמלא לעולם? האם הרצון לקבל לא יתמלא עוד לאחר הצמצום? ובכן, הרצון לקבל יתמלא, אבל רק כדי להשפיע. לאחר הצמצום השתנה היחס לרצון והשימוש בו. לכן נאמר על המלכות שהיא מצומצמת ואינה מתמלאת לעולם.

אם הנברא ממלא את הבטן בכיבוד כדי להשפיע לבעל הבית, הרי שהרגשת הכיבוד והתענוג שלו שונה לגמרי מההרגשה של קבלת התענוגים מתוך הכוונה ליהנות לעצמו. לאחר צמצום א' נפסל השימוש ברצון לקבל את התענוג בכוונה להנות לעצמו. זה נקרא שמלכות דאור ישר הצטמצמה ואינה נמצאת עוד בפרצופי הקדושה.

"כי כל פרצופי הקדושה יצאו בבחינת מסך מתוקן בכלי מלכות שלהם, שלא יקבלו אור בבחי"ד הזו, ואז בעת שהאור העליון נמשך ונתפשט אל הנאצל, והמסך הזה דוחה אותו לאחוריו, הנה זה נבחן כמו הכאה בין אור העליון ובין המסך, המעלה אור חוזר ממטה למעלה ומלביש הע"ס דאור העליון, כי אותו חלק האור הנדחה לאחוריו נק' אור חוזר, ובהלבשתו לאור העליון נעשה אח"כ כלי קבלה על האור העליון במקום הבחי"ד, כי אח"ז התרחבה כלי המלכות באותו שיעור האו"ח, שהוא אור הנדחה שעלה והלביש לאור העליון ממטה למעלה, והתפשטה גם ממעלה למטה, שבזה נתלבשו האורות בהכלים, דהיינו בתוך אור חוזר ההוא."

לאחר הצמצום היחס משתנה. הנברא מצמצם את עצמו מלהשתמש בחיסרון ליהנות מהתענוג שמגיע. במקום להתייחס לתענוג הוא מתייחס לבעל הבית. הוא רוצה להידמות לבעל הבית, להַנות לו. לפי מידת חשיבות בעל הבית הוא עושה חשבון, ובהתאם לכך מתחיל ליהנות בכלים שלו המיועדים להנאה. בכך מתרחב כלי המלכות לקבלת האור מיניה וביה.

התרחבות הכלי "מיניה וביה", פירושה שהנברא משתמש בכליו הטבעיים, לפי החשבון שנעשה ב"ראש". החשבון שהנברא עושה ביחס לבעל הבית נקרא "ראש". כיוון שהראש הפוך מהכלים המקוריים, כי הראש כולו השפעה, גם הכלי שמשתמש בתענוגים ובחסרונות לתענוגים, הופך להיות כלי דהשפעה. כל התענוג מקובל בכוונה על מנת להשפיע, באור חוזר,

"וה"ס ראש וגוף שבכל מדרגה, כי הזווג דהכאה מאור העליון במסך, מעלה אור חוזר ממטה למעלה, ומלביש הע"ס דאור העליון בבחינת ע"ס דראש, שפירושו שרשי כלים, כי שם עוד לא יכול להיות הלבשה ממש, ואח"ז כשהמלכות מתפשטת עם האו"ח ההוא ממעלה למטה, אז נגמר האור חוזר ונעשה לבחינת כלים על אור העליון, ואז נעשה התלבשות האורות בכלים, ונקרא גוף של מדרגה ההיא, שפירושו כלים גמורים."

כל החידוש של הנברא הוא לנהל את עצמו על ידי זיווג דהכאה.

הנברא מרגיש את כל המציאות בתוך עצמו: את הבורא הוא מרגיש בתוך עצמו, ואת עצמו הוא מרגיש בתוך עצמו. אין ביכולתו של הנברא להרגיש דבר מחוץ לו. גם את הנתינה שהבורא נותן לו, את יחס הבורא אליו, הוא מרגיש בתוך עצמו, אף על פי שהבורא כביכול קיים מחוץ לו.

הבורא שברא את הנברא, מסר לנברא את כל ההכנות הדרושות כדי לעבוד עם הנותן והמקבל והיחס של הנותן למקבל, ולפתח בחזרה יחס מהמקבל לנותן. הכול מתרחש בתוך הכלי, בתוך הרצון לקבל של הנברא. גם כשהנברא נהנה ומשפיע את ההנאה שלו לבורא, ומרגיש שהבורא נהנה ממנו – גם זה מתרחש בתוך הנברא. הבורא הוא הבחנה בתוך הנברא. הכול נעשה בתוך הנברא.

מכאן מובן כיצד הנברא יכול להגיע לדרגת הבורא, להשתוות איתו ולהתייחד עימו, שכן כל ההבחנות האלה נמצאות בתוך הנברא. הנברא לעולם אינו יוצא מתוך עצמו. הכול מתחיל ונגמר בתוך הכלים של הנברא.

הכלי שנעשה בד' בחינות דאור ישר הוא העיקר ובו עלינו להתמקד. הוי"ה זו כוללת בתוכה את כל הבריאה ובה מתרחש הכול. בחינת שורש שבה היא הכתר, הבורא. מבחינת שורש שבה נמשכת התפתחות של ח' תכונות עד היסוד, ולאחר היסוד נמצאת תכונת הנברא. הנברא מרגיש את עצמו כנברא ביחס לבחינות הקודמות שבו שנקראות תכונות הבורא או יחס הבורא.

הכתר מתייחס למלכות ב-ח' הבחינות שביניהם, והמלכות שרוצה להתייחס חזרה לכתר כמו שהוא מתייחס אליה, חייבת לצמצם את בחינת עצמה, הבחינה שכתר בנה מלכתחילה, ולהתחיל להתייחס לכתר כמו שהכתר מתייחס אליה. בעשותה כן בונה המלכות ט' ספירות דאור חוזר כלפי הכתר שהופך להיות מלכות דאור חוזר. ה"דו שיח" הזה, הקשר בין הבורא לנברא, מתקיים בין הכתר למלכות, דרך הקשר של ח' התכונות.

על תפיסת המציאות

שאלה:אם הכול מתרחש בתוך הנברא, למי הנברא משפיע?

אם נעצור לרגע ונחשוב למי אנו פונים כשאנו שואלים שאלה או אומרים דבר-מה, נמצא כי איננו יודעים בדיוק מיהו. כלומר, יש בנו דמות כלשהי ונדמה לנו כי היא נמצאת מחוץ לנו. היא מתייחסת אלינו בצורה מסוימת. אנו מעריכים אותה בצורה מסוימת, בוחנים אותה ופונים אליה. האם הדמות הזו נמצאת מחוץ לנו, מחוץ לכלֵי הקליטה שלנו, מחוץ להרגשתנו? לא. היא נמצאת בתוך הכלים שלנו, ולכלים האלה, להתרחשויות שבהם, אנו פונים.

כל החברים, כל העולם, כל מה שקיים – הכול נמצא באדם. לכן האדם נקרא עולם קטן. השורש לכך נמצא עוד בצורה הראשונה. לכן נאמר שאין בורא ללא נברא ואין אור ללא כלי. הלוא מישהו צריך לומר שהאור קיים. המקובלים אומרים שהאור העליון מתפשט, כי הוא מתפשט בכלים שלהם. אלמלא כן לא יכלו לדבר על התפשטות ולא על האור העליון. אי אפשר לומר שום דבר על איזשהו דבר, אלא רק מתוך הכלים שלנו.

ניתן להמחיש זאת באמצעות דוגמה מעולם המחשבים. כשאנו עוברים למקום אחר במרחב הוירטואלי על מנת לאתר מידע איננו שולחים יד למקום אחר, כל המידע כבר נמצא במחשב שלפנינו. אם אנו רואים את המידע במחשב שלנו, הרי שהוא כבר נמצא במחשב שלנו. הכול מתרחש רק בכלי של הנברא.

כל שעלינו לעשות הוא להסדיר את היחסים בין תכונות המקבל והנותן, לתת להם את דרגת החשיבות הנכונה, את היחס הנכון. עלינו להבין שהכול נמצא ונעשה בנברא ופועל לפי חוקיות מסוימת. יש קשר בין כל הבחינות, ומה שמתרחש בהן מתרחש לפי תהליך מסוים. בסופו של דבר הן כלולות יחד בהרמוניה ובאיזון מוחלט. רק כלפי הרגשת הנברא, שמרגיש את עצמו במציאות שלו, מתרחש כביכול תהליך.

הנברא צריך להשתתף בתהליך כדי להשיג את המצב לעמקותו, את מצב האמיתי שבו הכול נמצא במנוחה מוחלטת, בתכונה ובשליטה של הכוח העליון בלבד, כשהכתר שולט בכול. בהגיעו למצב שבו מהכתר דרך כל התכונות עד המלכות ומהמלכות בחזרה עד הכתר שולטת רק תכונה אחת ולא כל יתר התכונות שהוא מדמיין, מגיע הנברא לאיזון, למצב האמיתי הקבוע. כך קורה בכל הכלי ובכל חלק מהכלי, אפילו ביקום שלנו. לנו נדמה כי היקום שלנו מתפשט ומתרחב, אלא שזו העתקה מהתכונות המשתנות בנו.

אות ט"ו

"הרי שנעשו בחינת כלים חדשים בפרצופין דקדושה במקום בחי"ד אחר הצמצום א', שהם נעשו מאור חוזר של זווג דהכאה בהמסך. ויש אמנם להבין את אור חוזר הזה, איך הוא נעשה לבחינת כלי קבלה, אחר שהוא מתחילתו רק אור נדחה מקבלה ונמצא שמשמש תפקיד הפוך מענינו עצמו"

קשה להבין כיצד כוחות הדחייה והסירוב הופכים להיות כלי קבלה, אולם דווקא הם נעשים לכלים אמיתיים. מתברר כי החיסרון הטבעי שלכאורה יכול לקלוט תענוג, אינו כשיר ואינו ראוי לכך כלל. החיסרון הטבעי נמצא בהפכיות הצורה לתענוג, ומשום כך הוא מנטרל מיד את התענוג שנכנס בו וממלא אותו.

למרות שהדבר נראה לנו בלתי מציאותי, הרצון לקבל מלכתחילה אינו מיועד לקבל תענוג, למלא את עצמו, להרגיש תענוג ואפילו להיות כלי קבלה. איננו מסוגלים להבין זאת, כי אנו נמצאים בהפכיות הצורה מכל העולמות האמיתיים, מהמצב האמיתי. הרצון לקבל נברא מראש רק כבסיס לשימוש בכוונה על מנת להשפיע. הבורא שברא את רצון לקבל, התכוון לכך שהנברא יקבל מיד את הצורה ההפוכה לו.

לכן, כל מה שנראה לנו כשבירה, כסיטרא אחרא וככוחות הרע – העולם הזה עם כל החסרונות שבו והמכות שאנחנו סובלים – הכול מדומה ואינו ממשי. הרי כפי שנאמר לעיל, הרצון לקבל לעולם אינו מתפקד כמקבל. הוא אינו מסוגל לקבל. מטבע בריאתו הוא אינו כשיר לכך. הוא הפוך מהאור. אולם אם הנברא ידע כיצד לבנות את היחס הנכון לרצון לקבל, הרצון לקבל יראה לו את השליליות שבהפכיותו לאור. וזה נקרא "סיטרא אחרא".

[... "ויש אמנם להבין את אור חוזר הזה, איך הוא נעשה לבחינת כלי קבלה, אחר שהוא מתחילתו רק אור נדחה מקבלה ונמצא שמשמש תפקיד הפוך מענינו עצמו" ]

"ואסביר לך במשל מהויות דהאי עלמא, כי מטבע האדם לחבב ולהוקיר מדת ההשפעה, ומאוס ושפל בעיניו מדת הקבלה מחברו, ולפיכך הבא לבית חברו והוא מבקשו שיאכל אצלו, הרי אפילו בעת שהוא רעב ביותר יסרב לאכול, כי נבזה ושפל בעיניו להיות מקבל מתנה מחברו."

שפל ונבזה בעיננו לקבל מתנה מחברינו, כי "מידת הקבלה מחברו" אינה נמצאת בשורשנו ולפי הטבע הענף חייב להידמות לשורשו. בהידמותנו לשורש אנו מרגישים שלווה ואיזון. אין בנברא נטייה בסיסית יותר מאשר ההשתוות לשורש. לכן הנברא מוכן לכל דבר ובלבד שישתווה לשורש, שיהיה בשורש, שיהיה לו קשר לשורש. לא חשוב כיצד נכנה את הנטייה להידמות לשורש – נטייה זו היא הנטייה העיקרית בנברא.

לכן, אם יש לפני הנברא תענוג, אבל מתוך התענוג נגלה לו שהוא עצמו הפוך משורשו, הנברא אינו מסוגל לקבל את התענוג. מצד אחד הוא רוצה את התענוג, מצד שני אינו מסוגל שלא להזדהות עם השורש. לכן האדם מוכן להרוג את עצמו ובלבד שלא ירגיש בושה. אין לו חשבון חשוב מזה. החשבון תלוי בדרגת התפתחות של האדם. אם הנברא אינו "אדם", אם הוא עדיין נמצא בדרגת חי, הוא מקיים את ה"אני" שלו בדרגת חי. אך לפי מידת התפתחותו הנברא מוכן לכל דבר ובלבד שה"אני" שלו, מידת השתוותו עם השורש, יישאר.

הנטייה להידמות לשורש חזקה מכל יתר התכונות, הנטיות והכוחות שבנו. היא מחויבת המציאות. לכן אם הנברא מפותח עד כדי כך הוא שמרגיש את הבעל הבית יותר מהחיסרון שלו, יותר מרעבונו, הוא לא יוכל לקבל, גם אם ימות ברעב. ולא חשוב אם בעל הבית נמצא לפניו או לא. זהו מאבק פנימי בתוך האדם. הוא ימות מרעב ולא ייקח.

"אכן בעת שחברו מרבה להפציר בו בשיעור מספיק, דהיינו עד שיהיה גלוי לו לעינים, שיעשה לחברו טובה גדולה עם אכילתו זו, הנה אז מתרצה ואוכל אצלו, כי כבר אינו מרגיש את עצמו למקבל מתנה, ואת חברו להמשפיע, אלא להיפך, כי הוא המשפיע ועושה טובה לחברו ע"י קבלתו ממנו את הטובה הזאת. והנך מוצא, שהגם שהרעב והתאבון הוא כלי קבלה המיוחד לאכילה, והאדם ההוא היה לו רעבון ותאבון במדה מספקת לקבל סעודת חברו, עכ"ז לא היה יכול לטעום אצלו אף משהו מחמת הבושה, אלא כשחברו מתחיל להפציר בו, והוא הולך ודוחה אותו, הרי אז התחיל להתרקם בו כלי קבלה חדשים על האכילה, כי כחות ההפצרה של חברו וכחות הדחיה שלו בעת שהולכים ומתרבים, סופם להצטרף לשיעור מספיק המהפכים לו מדת הקבלה למדת השפעה, עד שיוכל לצייר בעיניו שיעשה טובה ונחת רוח גדולה לחברו עם אכילתו, אשר אז נולדו לו כלי קבלה על סעודת חבירו. ונבחן עתה, שכח הדחיה שלו נעשה לעיקר כלי קבלה על הסעודה, ולא הרעב והתאבון, אע"פ שהם באמת כלי קבלה הרגילים.

מצד אחד אנו רוצים לקבל וליהנות, יש בנו כוח אגואיסטי לקבל. מצד שני יש בנו כוח אגואיסטי נוסף שגורם לנו להרגיש בושה אם נקבל. שני כוחות אגואיסטיים חזקים במיוחד שולטים באדם: כבוד עצמי ורצון לקבל. אין בו, באדם, דבר מעבר לכך. איך יתכן אפוא שבהתנגשות שני הכוחות האגואיסטים שבנו יוצר כוח הפוך, כוח הנתינה? הרי כוח הנתינה אינו נמצא בטבע של הכוחות האגואיסטים.

הטבע של שני הכוחות האגואיסטים הוא למלא את ה"עצמי" בכבוד עצמי ובתענוגים, ולא יותר. אולם דווקא מתוך ההתנגשות בין שני כוחות אלה הנברא מרגיש לפתע את הבעל הבית. הוא מרגיש שבעל הבית נותן ומשפיע לו, שיש לו תכונה של נתינה. לפני כן הוא אפילו לא חשב שיש תכונה של נתינה, לא היה איכפת לו מכך. הוא לא הרגיש שיש תכונה של נתינה במציאות.

לפתע הוא מתחיל להרגיש איזושהי הערכה לנתינה. הוא מתחיל לרצות להיות קשור אליה, לרצות אותה, להידמות אליה. בהמשך הוא עוזב את שתי הנטיות האגואיסטיות, את הרצון לקבל והכבוד עצמי, ועל פניהם בונה יחס לנתינה, רק אליה ודווקא אליה. לא חשוב לו האם שתי התכונות האגואיסטיות קיימות או לא. הנתינה היא שהופכת להיות העיקר בעבורו. אז הוא "נכנס" לתכונה של בעל הבית ורוצים להיות כמוה.

תכונת הנתינה מתגלה בנו כתוצאה מהתנגשות בין שתי הכוחות האגואיסטים. מצד אחד איננו יכולים למלא את עצמנו בתענוגים, כי הכבוד עצמי אינו מרשה לנו לעשות זאת, מצד שני את הכבוד עצמי איננו יכולים למחוק ולעשות משהו עם מילוי התענוגים. שני הכוחות האגואיסטיים ביותר, יוצרים לפתע דבר-מה הפוך מהם. הניגוד ביניהם מצייר בנו תמונה כלשהי של בעל הבית. אלמלא כן, לא היינו מרגישים אותו, לא היינו מרגישים השפעה ונתינה, לא היינו מבינים שדבר כזה קיים.

חזרה לראש הדף
Site location tree