אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / פירושים / פתיחה לחכמת הקבלה / פתיחה לחכמת הקבלה - שיעור 7 , 28.5.06

פתיחה לחכמת הקבלה - שיעור 7 , 28.5.06

דברי בעל הסולם מובאים בכתב מודגש.

דברי הרב לייטמן בכתב רגיל.

כדי להקל על קריאת דברי בעל הסולם צורפו לכמה מהציטוטים משפט או שניים מהציטוט הקודם.

המשפטים שנוספו תחומים בסוגריים מרובעות ומתחילים בשלוש נקודות, כך: [ "... והנה " ] .

הקטעים שאינם קשורים ישירות ללימוד הפתיחה, מובאים במסגרת נפרדת. הנושא שבו עוסק כל קטע מתואר בכותרת קצרה.

ה' בחינת שבמסך, אות י"ז - אות י"ח

אות י"ז

"והנה נתבאר עד הנה ג' יסודות הראשונים שבחכמה: הא', ענין אור וכלי, שהאור הוא המשכה ישרה מעצמותו ית', והכלי הוא בחינת הרצון לקבל הכלול בהכרח באור ההוא, שבשיעור הרצון הזה יצא מכלל מאציל לנאצל. והרצון לקבל הזה היא בחינת המלכות הנבחנת באור העליון, וע"כ נק' מלכות, שמו, בסוד הוא ושמו אחד, כי שמו בגימטריא רצון."

האור מתגלה רק על ידי הכלי. במידה שהכלי יכול לגלות את האור, האור מתגלה. מפני שהרצון של האור הוא להתגלות לכלי במלואו, האור מפתח את הכלי כך שיוכל לקבל אותו ולגלות אותו במלואו.

אור וכלי הם שני הפכים שתלויים זה בזה. כך הם משתלשלים יחד מלמעלה למטה וכך הם עולים כל הדרך ממטה למעלה עד שהכלי יהיה ראוי לגלות את כל ההבחנות שבאור. כך נקבע במחשבת הבריאה: רק במידת הכלי האור מתגלה.

האור עצמו, ללא כלי, נקרא "עצמותו". איננו יכולים לקרוא לו אור, כי האור הוא תופעה שמתגלה על ידי הכלי.

"ענין הב', הוא ביאור הע"ס וד' עולמות אבי"ע, שהם ד' מדרגות זו למטה מזו, שהרצון לקבל מחויב להשתלשל על ידיהן עד לקביעות כלי על תוכנו."

לא יכול להיות כלי גמור – לא יכול להיות רצון לקבל מוכן לתפקידו לגלות את האור, להוציא באמצעות הכלי את שלמות פעולות האור – לפני שנגמרת ההשתלשלות הנדרשת להכנת הכלי לעבודה. העבודה היא לגלות את שלמות פעולותיו של האור. במה הגילוי? בשלמות הכלי.

"ענין הג', הוא ענין הצמצום ומסך שנעשה על כלי הקבלה הזה שהוא בחי"ד, ותמורתו נתהוו כלי קבלה חדשים בע"ס הנק' אור חוזר. והבן ושנן היטב אלו הג' יסודות הם ונימוקיהם כפי שנתבארו לפניך, כי זולתם אין הבנה אף במלה אחת בחכמה הזו."

תחילה בעל הסולם מזכיר את השתלשלות העולמות מלמעלה למטה, ורק לאחר מכן את הצמצום והמסך, מדוע? כי בעבודת התחתון ממטה למעלה מתגלה עניין המסך והאור חוזר שהוא הכלי החדש.

בהשתלשלות מלמעלה למטה אין כלים חדשים. בהשתלשלות ממעלה למטה יש רק ההכנות, יחסים שיתכנו בין אורות לכלים. רק בעלייה מלמטה למעלה הכלים מתגלים באמת, רק אז יש לנו עבודה של צמצום ומסָכים. לכן עניין הצמצום והמסך הוא העניין השלישי. הסדר הנכון.

בחינה ד' מתגלה, עושים עליה צמצום ומעליה, בעבודה למעלה מבחינה ד', שנקראת עבודה למעלה מהדעת, בונים כלי חדש שלא היה קודם שנקרא "אור חוזר".

אות י"ח

"ועתה נבאר ה' בחינות שיש בהמסך, שעל פיהם משתנה שיעורי הקומה בעת הזווג דהכאה שעושה עם אור העליון."

הרצון לקבל בנוי בהכרח מחמש בחינות, כי בלי חמש ההבחנות של האור ברצון לקבל, הרצון לקבל אינו מרגיש את עצמו כמקבל, כמקבל תענוג, וכמקבל תענוג ממישהו – אין לו את שלושת ההבחנות האלה. שלושת ההבחנות האלה מתגלות רק בבחינה החמישית שברצון לקבל, הנקראת בחינה ד'.

אם אין ברצון לקבל ד' בחינות התפתחות מהשורש, הוא אינו נקרא רצון לקבל. לכן בכל רצון לקבל שאנו מדברים עליו, חייבות להיות חמש דרגות התפתחות, חמש דרגות עביות, חמש הבחנות של האור העליון. רק אז הוא נקרא רצון. לפני כן הוא אינו נקרא רצון.

"ויש להבין תחלה היטב, כי אע"פ שלאחר הצמצום נפסלה הבחי"ד מלהיות כלי קבלה על הע"ס". הבחינה ד' פירושה הרצון לקבל שמקבל לפי טעמו, לפי רצונו. בחינה זו נפסקה בצמצום. בעל הסולם מגדיר את הצמצום כך: המעכב את רצונואף על פי שמשתוקק מאוד ( "תלמוד עשר הספירות", חלק א). "והאו"ח העולה מהמסך ע"י זווג דהכאה נעשה לכלי קבלה בתמורתה"

אותו הרצון שבכלי הופך על ידי הכוונה על מנת להשפיע לכלי קבלה שונה, הפוך מהקודם. זהו הכלי הראוי לשימוש. הנברא משתמש ברצון הקודם במסך ובאור חוזר. שלושת המרכיבים האלה בונים כלי חדש. אחרי צמצום א' הוחלט שרק בכלי החדש ניתן לקבל את השפע. התנאי של צמצום א' אינו מתבטל לעולם .

"עכ"ז היא" –העביות, הרצון לקבל– "מוכרחת להתלוות עם כח הקבלה שבה אל האו"ח וזולת זה לא היה האו"ח מוכשר כלל להיות כלי קבלה". במה אפשר לתת, אם לא בתענוג שמורגש בתוך הרצון לקבל. את אותו התענוג שהנברא מקבל מהבורא הוא מוסר כתענוג לבורא, כי יש אהבה הדדית ביניהם. זה נקרא "אור חוזר". "ותבין זה ג"כ מהמשל הנ"ל באות ט"ו. כי הוכחנו שם אשר כח הדחיה והסירוב לקבל הסעודה נעשה לכלי קבלה במקום הרעב והתאבון, כי הרעב והתאבון שהם כלי קבלה הרגילים, נפסלו כאן מלהיות כלי קבלה מחמת הבושה והבזיון להיות מקבל מתנה מחברו, ורק כחות הדחיה והסירוב נעשו במקומם לכלי קבלה, כי מתוך הדחיה והסירוב נתהפכה הקבלה להיות השפעה והשיג על ידם כלי קבלה מוכשרים לקבל סעודת חברו. ועכ"ז אי אפשר לומר שעתה כבר אינו צריך לכלי הקבלה הרגילים שהם הרעב והתאבון, כי זה ברור שבלי תאבון לאכילה לא יוכל למלאות רצון חברו ולעשות לו נחת רוח עם אכילתו אצלו."

האורח דוחה את הרצון לקבל של עצמו, את האגו של עצמו. הוא אינו דוחה את בעל בית. הוא דוחה את הרצון לקבל על מנת לקבל. וכשהוא יכול לצמצם את הרצון לקבל על מנת לקבל ולדחות אותו משימוש על מנת לקבל, הוא מוסר את מה שמתגלה באותו הרצון לקבל לבעל הבית. זה נקרא "על מנת להשפיע".

בעל הבית אינו מרגיש שום מאמץ, מלחמה, מאבק או החלטה מצד הנברא. כל העבודה נעשית בתוך הנברא עצמו. הנברא אינו דוחה את בעל הבית ואינו מזלזל בו. הכול נעשה בתוך התחתון, עם התענוגים, עם הרצון לקבל, עם החלטות וכוונות משלו.

"ועם כל זה", כותב בעל הסולם, "אי אפשר לומר שעתה כבר אינו צריך לכלי הקבלה הרגילים שהם הרעב והתיאבון", הרעב והתיאבון לתענוג שבא מבעל הבית. זאת משום שהתענוג שבעל הבית רוצה לתת לנברא הוא לעת עתה הקשר היחיד בין הנברא לבעל הבית. לכן הנברא צריך להגיע למצב שבו הוא מרגיש את כל הטעמים, ורעֵב לכולם.

מלכתחילה אין לאדם בעולם הזה רצון לתענוגים שבאים מבעל הבית. ב"הקדמה לספר הזוהר" (אות כ"ה) בעל הסולם כותב שהאדם צריך לעבור דרך מערכת הקליפות ולהיות משועבד להם י"ג שנה (י"ג הוא סימן ולא מספר),עד שקונה מהם רצונות גדוליםלתענוגים שבאים מהבורא – לא לתענוגים של עולם הזה. ואז, כשהאדם כבר נכלל מהקליפות, יש לו עבודה. עליו לעשות עליהם תיקונים, צמצומים, וכוונות על מנת להשפיע.

חייבים להתפתח באדם רצונות לאורות שמגיעים מהבורא דווקא. האדם חייב להתכלל מכל הקליפות.

"אלא הענין הוא, כי הרעב והתאבון שנפסלו בצורתם הרגילה, נתגלגלו עתה מחמת כח הדחיה והסירוב, וקבלו צורה חדשה, שהיא קבלה ע"מ להשפיע" לאחר שהאדם נכלל מפָרְעה מלך מצרים שקירב אותו לתשובה, הוא יכול לצאת לחירות - לעבוד עם כל הכלים שלקח ממצרים בעל מנת להשפיע. "ועי"ז נהפך הבזיון להיות כבוד." מעבדות הוא יוצא לחירות, ונקרא בן. "הרי, אשר הכלי קבלה הרגילים עדיין פועלים עתה כמו תמיד, אלא שקבלו צורה חדשה."

מלכתחילה לא היו לנברא שום כלים לאור העליון. לכן נוצרה מערכת הקליפות. כשהאדם עובר דרך מערכת הקליפות הוא נכלל מרצונות על מנת לקבל מהבורא. תחילה עליו להיכלל מהם, ולאחר מכן להתחיל לעבוד איתם. כך הרצונות מקבלים צורה חדשה והופכים מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. רק הכוונה מתוקנת.

לא מדובר על הרצונות של עולם הזה, כי ברצונות של העולם הזה לא מורגש הנותן, אין בהם שום יחס בין הנותן למקבל. מדובר רק על הרצונות ותענוגים שמתגליםבקשר בין האדם לבורא.

שאלה: האם נכון לומר שכלי הוא רצון לקבל תענוג מהבורא כדי היות כמו הבורא?

כלי הוא רצון לקבל תענוג מהבורא כדי להיות כמוהו. אם לא כן, זה לא כלי. אנו נמצאים בעולם המדומה, במובן מסוים ניתן לומר כי איננו חיים כלל. אפילו קליפות איננו, על אף שהקליפות אינן בבחינת חיים. הקליפות נמצאות כנגד הקדושה. ואילו אנו נמצאים למטה מקו הקדושה והקליפה.

המצב שלנו בעולם הזה אינו נקרא רוחני. הקליפה לעומת זאת היא כבר רוחניות – אמנם בעל מנת לקבל, אבל רוחניות. בעולם שלנו הכוונה על מנת לקבל רוכבת על רצונות של מה בכך, על דברים שאינם נחשבים לתענוגים רוחניים. לכן איננו צריכים לעבוד עליהם. העבודה שלנו נעשית מעל הרצונות של העולם הזה. עלינו להתעלות מתוכם לתענוגים רוחניים. באחת מהאיגרות לתלמידיו ("פרי חכם" איגרות, דף ע' ), כותב בעל הסולם שהאדם חייב להשתוקק לבורא כבעל תאווה הגדול ביותר. רק אז מגיע לו להיכנס לרוחניות.

"וכן תקיש בענינינו כאן, כי אמת הוא שבחי"ד נפסלה מלהיות כלי קבלה על הע"ס, שהוא מחמת העביות שבה, שפירושו שינוי הצורה כלפי המשפיע, המפריד מהמשפיע, כנ"ל, אמנם ע"י תיקון המסך בהבחי"ד. המכה על אור העליון ומחזירו לאחוריו, הנה נתגלגלה צורתה הקודמת הפסולה וקבלה צורה חדשה הנק' או"ח, בדומה לגלגול צורת הקבלה בצורת השפעה"

כבר בתחילת התהליך מתקבלת בנברא החלטה חמורה ביותר: הוא עושה צמצום ומפריד בינו לבין הבורא. הצמצום, כותב האר"י, הוא עניין חמוּר שבחמוּרות . אולם דווקא הוא עוזר לנברא לא להיות מושפע מהעליון, ולעבור את התיקונים. כך נעשים כלי קבלה חדשים. הקבלה מתגלגלת להיות כהשפעה ומתוך כך נוצר קשר הדדי בין הבורא לנברא.

בצמצום עצמו, כמו שהוא, אין בוודאי שום פתרון. להפך, בצמצום ללא סיבה האדם מזלזל במה שהבורא נותן לו. בעניין זה הרב ברוך אשלג היה נוהג לומר: "או שתעשה חיים בעולם הזה, או שתעשה חיים בעולם הרוחני, אחד מהשניים". אדם שסתם נהנה בחיים האלה, לפחות מודה בלבו לבורא. באחת הפעמים בעודנו עוברים ליד אצטדיון כדורגל, אמר הרב"ש שעלינו לכבד את המקום כי אנשים נהנים בו. תארו לעצמכם, לכבד את מגרשי הכדורגל כי הם מספקים הנאה לבני אדם. הצופים במגרש מברכים את הבורא בתת מודע על התענוג שהם מקבלים.

הצמצום הוא כביכול הגבלה. האדם אינו רוצה לקבל שום תענוגים. אולם אם הצמצום נעשה לצורך התיקון שיבוא לאחריו, הוא מוצדק. אם הצמצום אינו נעשה לצורך תיקון, האדם נכנס לצִדקות יתר – רוצה או לא רוצה, הוא מקלל את הבורא בליבו. בסופו של דבר חומר האדם הוא רצון לקבל. לכן אם האדם מגביל את עצמו והרצון לקבל אינו מקבל תענוגים, האדם מקלל את הבורא בתוך תוכו בלי להרגיש בכך. אדם כזה אינו מודה לבורא ונקרא רשע. הוא מרשיע את מקור חייו.

אם כן, בעל הסולם אומר שצורתה הקודמת של בחינה ד' התגלגלה לצורה חדשה. כתוצאה מהצמצום יצא המסך שבבחינה ד'. הצורה החדשה והמסך מחזירים למוטב.

"אשר התוכן של צורה הראשונה לא נשתנה שם, כי גם עתה אינו אוכל בלי תאבון. כן גם כאן, כל העביות, שהיא כח הקבלה, שהיה בבחי"ד, נתגלגל ובא תוך האו"ח, וע"כ נעשה האו"ח מוכשר להיות כלי קבלה"

הדבר היחידי שניתן להמשילו לעבודה עם המסך בעולם הזה, הוא ארוחה אצל אמא. בן בא לבקר את אימו. היא כל כך חיכתה לו. היא בשלה לו בדיוק את האוכל שהוא רגיל אליו עוד מימי הילדות. היא יושבת לידו והוא אוכל. הבן מרגיש שתענוג שלו הוא התענוג שלה. כאמור, זו הדוגמה היחידה בעולם הזה שבאמצעותה אפשר איכשהו לדמיין איזה קשר צריך להיות בין האדם לבורא.

האדם והבורא צריכים להיות יחד בכלי אחד, ברצון אחד. בתוך הרצון האחד צריך כל אחד מהם להרגיש, ושניהם יחד צריכים להרגיש שכל אחד מרגיש. זה נקרא דבקות. כך נפתחת לנו האפשרות להגיע דרך הכלי שלנו לדבקות בבורא. הכלי שלנו הופך להיות אמצעי. לכן התענוג הכרחי לתיקון. מי שאינו נהנה ואינו שמח מכך שהוא נהנה, אינו יכול להנות לבעל הבית.

"ותשכיל זה היטב. ולפיכך יש להבחין תמיד בהמסך ב' כחות: הא' קשיות, שהוא כח הדחיה שבו כלפי האור העליון, הב', עביות, שהוא שיעור הרצון לקבל מבחי"ד הנכלל בהמסך, אשר ע"י זווג דהכאה מכח הקשיות שבו, נתהפכה העביות שבו להיות זכות, דהיינו התהפכות הקבלה להשפעה.

העביות מתקדשת. בכל העביות הזו דווקא, מורגשת עוצמת האהבה, כוח החיבור ההדדי. הדבקות אינה יכולה להתגלות אלא בתוך העביות של הנברא. בתחילה העביות היא זו שכביכול מפרידה בין הבורא לנברא, ובשינוי הכוונה היא מחברת ביניהם. הן הבורא והן הנברא משתמשים בה. העביות היא מקום המפגש ביניהם.

"ואלו ב' הכחות שבמסך פועלים בה' בחינות, שהם ד' הבחינות חו"ב תו"מ הנ"ל, ושורשם הנק' כתר."

הכול מתגלה בתוך הכלי, בתוך העביות. מחוץ לכלי אין שום דבר. מה שמתגלה בתוך הכלי נקרא עולם. מלכות נקראת עולם, המצבים של המלכות נקראים עולמות.

מחוץ לכלי אין לנו שום הרגשה ושום תפיסה. מחוץ לכלי יש "עצמותו", שורש לכל מה שנעשה. אנו איננו משיגים מיהו עצמותו או מהו, אנו רק משערים שהוא נמצא. עצמותו הוא מושג בלתי נתפס, בלתי מורגש, בלתי מגולה. אנו מקבלים אותו כשורש למה שכבר נמצא בכלי. הרי גם את האור שאנו מגלים, אנו מגלים בתוך הכלי בלבד. והכלי הוא כלי קבלה.

הכלים דהשפעה שאנו רוכשים – מה שנקרא מסך ואור חוזר, אור חסדים – אינם כלים. אלה תנאים להשתוות, תנאים לאיזון בין הרצון לקבל לבין האור. בהתאם להם הרצון לקבל והאור יכולים להתחבר יחד ולדלג מעל התנאי של צמצום א', מעל שני צורות הטבע, המשפיע והמקבל. הכלים דהשפעה אינם כלים חדשים, אלא התנאי שבאמצעותו הנברא נהנה. בתנאי הזה הנברא מרגיש שהוא מהנה לבורא.

התיקון של הכלי הוא רכישת הכלים דהשפעה - קבלת התנאים שעל פיהם הכלי יעבוד עם העביות, עם הרצון לקבל. בטבע אין כלים דהשפעה, אלא כך נקראים המסך והאור חוזר. רצון להשפיע זה הבורא. האדם הוא רצון להשפיע שמתעלה ויוצא מתוך הרצון לקבל. כך יהיה תמיד.

שאלה: למה נקודת המפגש היא ברצון של הנברא ולא ברצון להשפיע?

לנברא אין יותר מאשר רצון לקבל. לכן חכמת הקבלה מדברת רק על הנברא, על החומר של הנברא. בחומר הזה מתגלות תופעות שונות. התופעות שמתגלות, מתגלות כלפי הנברא. הנברא שמרגיש את עצמו, מרגיש שהוא קיים, שהוא נהנה, ממי הוא נהנה ומה התועלת מכך שהוא נהנה. הנברא מרגיש איזה רצון יש לבעל הבית שנותן לו תענוג, איזה רצון יש לו בחזרה כלפי בעל הבית ומה עליו לעשות בהתאם לכך.

כל התהליך הזה מתרחש בתוך הנברא. כך הכלי של הנברא מתפתח במודעותו ולעמקותו. מחוץ לנברא אין כלום. גם הבורא הוא תופעה בתוך נברא. הנברא קורא לה בורא – "בא וראה". אל התופעה הזו הנברא רוצה להתקרב, לראות אותה, להשיג אותה. כל העולמות הם בתוך החומר של הנברא.

יש נבראים שעדיין אי אפשר לקרוא להם נבראים. הם עדיין בבחינת חומר גלם היולי, כי הם עדיין אינם מרגישים את עצמם ואת הבורא. כאלה הם הדומם, הצומח והחי בעולם הזה. אפילו המדבר בעולם הזה הוא חומר גלם – בכל הצורות שהוא מקבל ובאופן שבו הוא חי. במובן הזה גם אדם בוגר בעולם הזה אינו יודע דבר על עצמו ועל חייו.

יש אלפי דרגות של נברא. את כולם אפשר לחלק לפי רמת המודעות של הנברא לשורשו, למי שנתן לו חיים, למי שברא אותו ומנהיג אותו. כל מדרגות ההתפתחות של הנברא, מהדרגה הנמוכה ביותר עד לדרגת אינסוף, נקבעות רק לפי המודעות, לפי השאלה "מי אני".

את השאלה "מי אני" האדם כבר שואל ביחס לבורא. בדרגת בהמה השאלה הזו אינה מתעוררת. אם האדם מתחיל לשאול "מי אני", הוא כבר שואל מתוך הנקודה שבלב. כבר יש בו כפילות פנימית: יש בו את שתי צורות הטבע רצון לקבל וניצוץ של השפעה. הוא מתחיל לשאול ולהתפתח.

ההשגה, ההבנה, התפיסה והחיים, כולם הם רק בתוך הכלים של הנברא. מחוץ לכלי אין לנו שום תפיסה ושום הרגשה. הכלי שלנו הוא כל העולמות, כל האין סוף. בהתאם למודעותו שמתפתחת, הנברא רואה את עצמו ואת עולמו: או שהוא רואה אותם כמו שרואים אותם חיות, צמחים ובני אדם, או שהוא רואה אותם כאדם רוחני, מתוך הקשר לשורש החיים. הכלי של אדם כזה נקרא נשמה.

הכול נמצא בתוך הכלי. חכמת הקבלה אינה מדברת על הנעשה מחוץ לכלי, אף לא מילה אחת. תחילת העסק בחכמת הקבלה הוא מהמצב שבו האור בורא את הכלי. אפילו האור שבבחינת שורש בד' בחינות דאור ישר, הוא כבר קוצו של י'. גם בו כבר יש רצון לקבל בעלמא. אלמלא כן לא יכולנו לדבר על הבחינה הזו כבחינה, כהבחנה. אמנם הרצון לקבל טרם נגלה, הוא עדיין בבחינת כוח, אבל כלפי הרצון לקבל שעתיד להתגלות, יש כבר רצון להשפיע. לכן אפשר לדבר על השפעה כלפי הרצון שיהיה. דומה הדבר לאם שדואגת לילדה שעתיד להיוולד. עדיין אין לה את מי לאהוב ובכל זאת כבר יש לה אהבה ודאגה אליו בכוח.

את תפיסת המציאות על פי חכמת הקבלה, תפיסה שלפיה הכול נמצא בתוך הכלי, מבארים בעל הסולם והרב"ש בהרבה מקומות. כל חכמת הקבלה מדברת רק כלפי הנברא, כלפי הכלי של הנברא. מחוץ לכלי של הנברא אין לנו השגה לעולם. גם המקובלים הגדולים אינם משיגים מעבר לכך. מעבר לכלי של הנברא אין נברא. אלא רק בורא.

אפילו כשהנברא יוצא מעל הכלי, זו הבחנה בתוך הכלי. חכמת הקבלה מחלקת את הכלי לחלקים פנימיים יותר וחיצוניים יותר בהתאם לעביותם, להשגותיהם, לרמת הזדהותם ולמודעותם. יש בכלים מוחא וליבא, ראש וגוף, טעמים וכוונות – וכולם בתוך הכלי. גם ראש הפרצוף שמעל הכלי, מעל לרצון לקבל, הוא כלי שמתפתח בתוך הנברא. הבורא הוא הבחנה בתוך הנברא, גם האור העליון. את כל מה שהנברא יכול לדמיין ולהרגיש, הוא תופס בכלי שלו. גם מה שנדמה לנו שנמצא מחוץ לכלי, הוא בתוך הכלי. כך הכלי נחלק.

שאלה: מה הבדיקה שצריך לעשות כדי לוודא שהצמצום נעשה בשביל תיקון ולא להפך?

הבדיקה פשוטה, לשם מה עושים את צמצום.

הרבה אנשים, שיטות ודתות קוראים לאדם להתנזר מתענוגים. האם זה טוב, האם זה נכון? כיצד צריך לעשות צמצום וכיצד לא? התשובה של חכמת הקבלה אינה פשוטה כלל. בעל הסולם כותב על כך במאמר "ויבן ערי מסכנות", ואומר שפרעה מקרב את בני ישראל לאבינו שבשמים.

אם האדם רוצה לצאת מהרצון לקבל כי הוא מרגיש רע ברצון לקבל, הוא פשוט מחליף פרה בחמור. הוא רוצה את מה שטוב יותר בעבורו. דומה הדבר לאדם שנגמל מעישון כי העישון מזיק לו. הוא אינו חזק במיוחד ואינו גיבור במיוחד. הוא פשוט עשה חשבון שכדאי לו להפסיק לעשן ובנה לעצמו מערכות שלפיהן החליט מה כדאי ומה לא. אילו רצה בכך, יכול היה לבנות מערכות הפוכות שתומכות בעישון. הכול תלוי בחברה ובתוכנית שהאדם החליט לבצע. זה נקרא להחליף פרה בחמור. אדם שהפסיק לעשן, עשה זאת לטובת עצמו.

אדם שמצמצם את הרצון לקבל כי רע לו ברצון לקבל, יישאר באותו הרצון לקבל, ואפילו ברצון מוגבל יותר ומוגבר יותר. נדמה לו שהפעולה שעשה היא פעולה קדושה. אחרי הכול, הוא אינו מקבל. הוא הגביל את עצמו מתענוגים ונדמה לו שעשה על עצמו צמצום. אולם האמת היא שהוא בסך הכול בנה מערכת ערכים חדשה, שלפיה הוא מעדיף לא לקבל תענוג. אדם שהחליט למשל להימנע מאכילת שומן כי השומן מזיק לבריאות, אינו גיבור גדול. הוא פשוט מעדיף את הבריאות שלו.

פרעה מקריב בני ישראל לאבינו שבשמים בשתי פעולות. הוא מקריב אותם, אבל על ידי הקליפה. בהתקרבות זו, מתוך רכישת הכלים דקבלה, האדם מרגיש שהוא נכנס לקליפה. הוא מרגיש שכל הצִדקות שלו היא לטובת עצמו ומפסיק להשתמש בכלים דקבלה לטובת עצמו. כאן כבר יש לאדם עבודה הפוכה: כיצד לעשות פעולות למעלה מהדעת, על מנת להשפיע, ולא להגביל את עצמו מטעמי כדאיות. ודאי שהרוחניות עדיפה על הגשמיות. אבל אם נחליף אותן זו בזו מטעמי כדאיות, נכנס לקליפה, או לצִדקות ונחשיב את עצמנו לגדולים, חזקים וגיבורים.

בפעולה הנקראת "פרעה מקרב את בני ישראל", האדם מכיר שהבירור שלו אגואיסטי ומבין שאינו יכול לעשות בירור וחשבון אחר. על כך נאמר "ויאנחו בני ישראל מן העבודה" (שמות ב, כג). במצב הזה האדם מוכן להתפטר מכל האגו שלו, אבל ברור לו שהוא רוצה לעשות זאת למען האגו שלו. מתוך ההחלטה שאינו מסוגל לצאת מהחשבונות למען עצמו, הוא מגיע למצב שנקרא "ויאנחו". מהמצב הזה רק הבורא מסוגל להוציא את האדם, ולא האדם עצמו. זו הבדיקה האם הצמצום נכון. היא מתגלה בהמשך. עוד מוקדם לדבר עליה.

אנו בודקים הכול ברצון לקבל. לכן החשבון הנכון קשה כל כך והפוך כל כך מהחשבונות שאנו רגילים אליהם. איננו יודעים מהן הכוונות של אדם גיבור וחזק שלכאורה מצמצם את עצמו. יכול להיות שהוא נמצא בקליפה, ויכול להיות שדווקא אדם חלש נמצא בקדושה. אי אפשר לראות את כוונת האדם מבחוץ. גם האדם עצמו אינו יכול.

חזרה לראש הדף
Site location tree