אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם / הקדמה: חוכמת הקבלה כמדע מתקדם
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

הקדמה: חוכמת הקבלה כמדע מתקדם

רבים מטילים ספק בהיותה של חוכמת הקבלה מדע. האם יש לראות בחוכמת הקבלה מדע מן המדעים המדויקים, העוסק בטבע העולם הסובב, דוגמת הפיזיקה, הכימיה וכיוצא בזה, או לימודים הומניים כמדעי החברה והרוח, דוגמת הפילוסופיה והפסיכולוגיה? או אולי זה מדע מיוחד, הדורש מן החוקר לא רק ידע, אלא גם תכונה מיוחדת, שאותה אין לו מלידה?

המונח "מדע" מתייחס אל חקר העולם שסביבנו, שאותו ניתן לרשום, וכך לחזור עליו, למסור ולשחזר אותו בעזרת חמשת החושים הטבעיים, הנתונים באדם מלידה, וכן בעזרת מכשירים המרחיבים את טווח רגישותם של חושים אלה.

המקובלים טוענים שאדם הלומד על פי שיטת הקבלה, רוכש חוש חדש, חוש שישי, שנקרא "מסך" או "נשמה". באמצעות אותו חוש האדם חוקר את הגירויים המורגשים בו, בדומה לגירויים בחמשת החושים. את הרגשותיו אלה הוא רושם, מנתח, מחבר ומאחד. המקובל עורך את תצפיותיו בדיוק כמו כל מדען חוקר אחר. התצפיות נערכות במשך מאות בשנים, ומאושרות על ידי אלפי חוקרים מקובלים אחרים. אלא כל ההבדל בין החוקרים המקובלים לבין חוקרים שאינם מקובלים הוא בכך, שהמקובלים חוקרים את הסובב אותם באמצעות חוש נוסף, שאותו יכול לרכוש כל אדם המעוניין בכך.

לאחרונה מתגלה, גם מנקודת מבטם של מדענים, כי תמונת העולם אינה אובייקטיבית אלא סובייקטיבית לחלוטין, וכל כולה נקבעת על ידי הצופה. החוקר אינו חוקר את העולם שסביבו, אלא רק את תגובתו שלו לעולם.[1] אם כך, אפשר להגדיר את כל המדעים המדויקים כידע, שהאדם משיג באמצעות חמשת חושיו, הנתונים בו מלידה. ואת חוכמת הקבלה ניתן להגדיר כמדע על טבעי. כלומר, מדע, שאותו משיגים רק אלה הרוכשים, קודם לכן, חוש נוסף.

קצת משונה לגלות לפתע את האפשרות להצטייד בחוש שישי, שבאמצעותו ניתן לקבל מידע חדש על העולם, שבו האדם מורגל לקלוט מידע באמצעות חמישה חושים בלבד. אך ברגע שהאדם מוכן לקבל את ההנחה הזו, כל היתר כבר נראה לו טבעי לחלוטין. ואז, חקר העולם באמצעות החוש השישי, נקרא מדע, כמו חקר העולם באמצעות החושים, שאיתם נולד האדם.

השגותיו של המקובל הן מדעיות. הוא יכול לחזור עליהן ולשחזר אותן. כל ספרי הקבלה מהווים, בעצם, שיטה לגילוי ולויסות החוש השישי, ומתארים מה שנקלט באמצעותו, בדומה לניסויים שעורכים פיזיקאים, כימאים ומדענים אחרים. שכן כל אחד יכול לחזור על הניסוי, ולקבל את אותן התוצאות, שמתאר החוקר המקובל בספריו.

מכאן, שחוכמת הקבלה היא מדע מדויק לא פחות ואפילו יותר משאר המדעים. וזאת משום שמלכתחילה היא מביאה בחשבון את העובדה, שהשגת האדם מוגבלת על ידי חושיו. החוש השישי מאפשר לחוקר לקלוט את המציאות הסובבת אותו בהתאם לתכונות שלו. זוהי פריצת דרך תפיסתית עבור האדם.

רכישת החוש השישי מעלה את האדם לדרגה גבוהה יותר בהשגת הסובב, והופכת אותו לחוקר אמיתי. משום שכאשר הוא משנה את תכונותיו, הוא קולט תמונות חדשות לחלוטין. למעשה התמונות כולן הן אמיתיות, אך ההבדל היחיד ביניהן הוא מידת הויסות של החוש השישי. אך היות שאנשים אינם מבינים את מה שהמקובלים מרגישים ומשיגים, הם משייכים בטעות את חוכמת הקבלה לדת, למיסטיקה, או לכל תחום ידע אנושי אחר, מלבד לחקר העולם שסביבנו.

הקבלה אינה נקראת מדע אלא חוכמה: "חוכמת הקבלה". מפני שלא כמו כל מדע אחר, היא מגלה עולם עליון. חוכמת הקבלה נתפסת בתוך האדם, והוא זה שמרגיש ומשיג אותה. באמצעות אותם חוקים ובאותה גישה כמו במחקר מדעי נסויי.[2] אבל מה שמייחד אותה מכל יתר השגות האדם, הוא לא רק שאינה ניתנת מלידה, אלא שבעזרתה תופסים את החלק העליון של המציאות, שכל מה שקורה באותו חלק, יורד ומתלבש בחמשת החושים של האדם, ונעשה מורגש בנו כמציאות דעולם הזה.

על ידי חוכמת הקבלה אנו יכולים להשיג את המציאות בשורשיה. לא עוד חלק של המציאות, אלא את דרגת המציאות לפני שהיא באה אלינו. במציאות אין "לפני" ו"אחרי", היינו שמגלים אותה כמה שניות לפני שהיא באה, ואז בלית ברירה היא באה ללא שליטתו של האדם עליה. אלא הכוונה ב"דרגת המציאות לפני שהיא באה אלינו" היא, ששם ניתן לשלוט במציאות לפני התלבשותה בעולמנו, שהאדם על ידי התערבות של היחס שלו למציאות יכול לשנות אותה ולשלוט בה.

אם האדם רוצה שהמציאות תבוא אליו מכיוון ההשפעה לבורא, לחיות את המציאות בחמישה החושים רק כדי ליהנות לבורא, הוא קובע בחוש השישי את האזור, את הרמה, של היחס שלו. וכך כל המציאות שהוא מרגיש בחמשת החושים מקבלת צביון לגמרי שונה. כלומר, לא משיגים איזה חלק נוסף או מרגישים עוד משהו במציאות, אלא משיגים את השורש. עולים כביכול לחדר הבקרה והפיקוח של המציאות.

האדם מתעלה מעל עצמו, מדרגת הנברא לדרגת הבורא. לשורש שממנו יוצאים כל הכוחות, ומתלבשים אחר כך בחומר של העולם הזה במעשים ובעובדות. אם שם, במקור, האדם משנה את היחס אל אותם הכוחות - לא את הכוחות עצמם, אלא את היחס שלו אליהם, הם מתלבשים בעולמנו בצורה שמורגשת על ידו אחרת לגמרי. ובמקום שתעלה בו הרגשת הכלים הריקניים, קורה בו ההפך, הוא מרגיש הצטברות וגדילה של כלים מלאים באור.

הכול תלוי ביחסו של האדם, איך הוא מתייחס דרך החוש השישי, לְמה שהולך להתגלות. כי המציאות באה ומתקדמת תמיד לקראת גילוי הבורא לנבראים. אם הגילוי הזה הוא ברצון הנברא, כמו שברצון הבורא, היינו, בהשתוות הצורה ביניהם, אז הוא נקלט בנברא בהתקרבות ובביאת השפע, שכל הזמן מתגבר ומתרחב. ואם התהליך הזה בא לא ברצון הנברא, כלומר, לא בהשתוות הצורה עם הבורא, לא באותה כוונת השפעה כמו שבא השפע, אז ההתפתחות הזאת באה ומורגשת בבני האדם כהתפתחות רעה, מאיימת, שמחשיכה את חיי האדם בכל חמשת חושיו.

כלומר, החוש השישי הוא לא חוש שנוסף לחמשת החושים, הוא מעל לחמישה החושים, הוא המסך, שעל ידי שליטה בחוש השישי, על ידי נתינת הכוונה הנכונה בו, האדם מרגיש בחמשת החושים מציאות אחרת לגמרי. מחושך לאור. מהרגשה של ריקנות בחמישה חושים, וייסורים ואִיום, להרגשה של שפע, ביטחון, שלווה, נצחיות ושלמות.

החוש השישי הוא החוש הרוחני, שהאדם צריך לרכוש אותו בעצמו ולשלוט בו בעצמו. הוא ניתן לאדם בצורה כזאת, כדי שבחוש הזה האדם יהיה עצמאי וקובע את עצמיותו. לכן, במידה שהאדם שולט בחוש השישי, הוא נקרא "אדם". בכך שהוא מביע את עצמו בחוש השישי, הוא קובע את יחסו לבורא, את מידת התחברותו עם הבורא, את מידת תיקונו.

מכאן רואים, שחוכמת הקבלה היא לא חוכמה נוספת על שאר החוכמות, אלא היא מאפשרת לאדם לשלוט בחוכמות האחרות, להבין אותן, ואפילו לשנות אותן. כלומר, אדם שקובע את היחס שלו למציאות על ידי החוש השישי, מתחיל להרגיש בחמישה חושים התפעלות אחרת מהחוקים, מהשפע שבא מלמעלה.

השפע, שבא מלמעלה, נכנס לכלים, ופועל בכלים כממלא אותם, ולא כמגלה בהם חושך. ואז כל מדעי הטבע: הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה, יניבו תוצאות בכיוון אחר, תוצאות הפוכות מאלה שהתקבלו קודם במחקר מדרגת העולם הזה. לא שתוצאות המחקרים הקודמים הן שגויות, אלא שהן נכונות, כל עוד הבורא לא מתלבש בעולם. אבל אם האדם ישנה את החוש השישי, והאור יבוא, ובהתאם לזה יתלבש בחמשת החושים, האדם ירחיב את הידע שלו על התפעלותו החיובית של הטבע מהשפע שבא.

כלומר, האדם יחקור לא את הכלים הריקניים מהאור, עד כמה הם סובלים, אלא הוא יפתח מדע אחר, שיבחן איך האור מתלבש בכלי ומשלים אותו. הוא יחקור לא את הטבע, שבא ופועל מתוך חוסר, מתוך כורח הישרדות, אלא איך הטבע עולה ופורח לקראת האור, לקראת הבורא, ברצון אמיתי וחופשי. וכך גם החוקים, הם יתגלו כחוקים חיוביים, ולא מתוך שלילה.

האדם לא ישיג את השחור על גבי הלבן כחיסרון, אלא את הלבן לעומת השחור כשלמות ונצחיות. ההשגה תהיה מצד האור, מצד הכלי המתוקן, שעל ידי המסך הופך לאור, ומקבל צורות של האור, תכונות של האור. כך יתפתחו המדעים, אם האדם יפַתח אותם מתוך החוש השישי, שיהיה החוש שישלוט, ויביא את השפע לתוך חמשת החושים.

ואז חוכמת הקבלה לא רק תעלה ותהיה לפני כל החוכמות אלא היא תכיל את כולן. יתגלו בה גם כל המדעים, הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה, כחלקים נוספים של "תלמוד עשר הספירות" של בעל הסולם, שמדבר אמנם גם על העולם שלנו, אבל לא מסביר אותו. על ידי זה שנמשיך את האור לתוך החומר של העולם הזה, נגלה אותו כלפינו, איך הוא והטבע כולו חיים לא מתוך חיסרון, אלא מתוך החיוב.

כרגע לא פשוט לתאר את המצב שיתגלה. אבל ניתן לתאר אותו מתוך הנחה, שכל הכלים של דומם, צומח וחי הם רק תוצאה. וכדברי ספר הזוהר, הם כולם נכללים בתוך האדם, ועולים ויורדים יחד איתו.[3] לכן אם האדם יהפוך להיות "אדם", כלומר, יהיה דומה לבורא, אז בהתאם לדרגתו, גם דומם, צומח וחי יקבלו הזנה אחרת ומילוי אחר. ואז נראה איך גם העולם הזה, שנכלל בעולמות בי"ע (עולמות בריאה, יצירה ועשיה), יעלה יחד איתם לעולם אין סוף. לא מתוך חיסרון, אלא מתוך חיוב. שכל הטבע יבוא להתחבר עם הבורא, אפילו הדרגות הנמוכות והבזויות ביותר.

חוכמת הקבלה תהיה המדע היחיד, שיכלול את כל יתר המדעים. כולם יעסקו בה כדי להעלות את כל הטבע לבורא, ולהעלות דווקא את הדרגות הנמוכות והרחוקות ביותר, בהשתוות עם הבורא. כמו שכתוב בספרי הקבלה, שבמצב הג' כל המציאות צריכה לחזור לאין סוף.[4] החזרה כולה נעשית על ידי האדם, שכל הטבע נכלל בו. אבל מצד שני אפשר לומר, שעולמנו יישאר "עולם כמנהגו נוהג".[5] כלומר, יישארו בו אותם הפרטים, אבל הם כולם יתקיימו בו, לא מתוך חיסרון, אלא מתוך חיוב, בחיבור עם הבורא.

המציאות שמתגלה בחוש השישי

בחוש השישי לא מגלים עוד קטע, פלח של המציאות שלנו. אלא המציאות שלנו נשארת כפי שהיא. בחוש השישי מגלים חלק מציאות שהוא מעלינו, מעל כל החושים שלנו. החוש השישי הוא ה"אור חוזר", שבו מרגישים את האלוקות, על ידי זה שרוצים להשפיע לבורא. על ידי זה שנותנים כוונה בחוש השישי, מתוך החומר שלנו, מתוך חמשת החושים, מקבלים אחר כך את האור בתוך אותם חמישה חושים, ומתחילים לראות שהאור הזה מלובש בכל המציאות של חמשת החושים.

החוש השישי אינו חלק נוסף של אותה המציאות. ולא הרחבה של החושים הקיימים. לא שיש לאדם עיניים או אוזניים "עליונות", שבעזרתן הוא יכול לראות למרחוק, למימד נוסף, שלא הרגיש או ראה ופתאום הוא רואה, אלא על ידי החוש השישי האדם קובע, שהוא מרגיש את האלוקות בתוך חמשת החושים שלו, ואז הם הופכים להיות חמישה חושים רוחניים. הוא מקבל ראייה רוחנית, שמיעה רוחנית, שאינן מתלבשות בהכרח בעין או באוזן. אלא הוא מגלה עוד חמישה ערוצים, היותר עליונים מחמשת החושים שלו.

גם בחמשת החושים, שבהם האדם מרגיש ותופס את העולם, הוא מרגיש את השורש של העולם, הוא מרגיש את הבורא. איך הבורא מתלבש בכל חוש שלו, כדברי הכתוב: "כל עצמותי תאמרנה".[6] ואז האדם מתחיל להרגיש בחושיו מהבורא, איך הוא שומע ממנו, איך הוא רואה ממנו. איך הבורא עומד אחרי חושיו, וממלא אותם, ובדרך זו רוצה להתלבש בו. "להתלבש בו" הכוונה, שהבורא נכנס כמו מילוי, לאותה תמונת עולם שבה האדם ממלא את עצמו.

באותה תמונה שהאדם רואה לפניו כריקנית מהבורא, אמנם שכרגע הוא לא מרגיש אותה כריקנית, הבורא מתגלה כנותן התמונה, כמי שנמצא בתוכה בכל פרט ופרט שלה. ואז כל מה שהאדם מרגיש בחמשת החושים שלו, הופך לאות, לסימן, למתנה, למשהו שבא מהבורא ובכך העולם שלנו הופך להיות מידת הקשר של האדם עם הבורא, מידת ההתחברות שלו איתו.

ככל שהאדם מרגיש שהבורא יותר מלובש בכל המציאות שהוא מרגיש, ומגלה שהבורא נמצא בו, ומכוון את חושיו כדי שירגיש אותו כך, הוא הולך ומאבד את "האני" שלו. ונשארת לו רק נקודה אחת, של צופה בלבד, הוא צופה בבורא בתוכו, ובבורא מחוץ לו. וזה נקרא שהבורא עשה את הכלי, וממלא את הכלי עם תמונת העולם.

ואיפה "האני" של האדם? כאן נפתחת לו האפשרות לקבוע את היחס שלו למה שקורה. דווקא בנקודה הזאת, שהאדם מרגיש שאין "אני", מתגלה לו אפשרות, הזדמנות, היכן לקבוע את "האני" שלו. דווקא מתוך נקודה שרואה, שהכלי אינו שלו, אינו על חשבונו, וגם המילוי אינו על חשבונו. שכל חמשת חושיו אינם שלו, וכל המילוי, תמונת העולם שמרגיש בחמשת החושים, אינם שלו. דווקא אז האדם מתחיל להרגיש יכולת לקבוע יחס להתלבשות הבורא בו, והיחס הזה נקרא ללכת ולפתח את החוש השישי, מעל חמשת החושים. בחוש השישי האדם קובע את "האני". איך הוא רוצה להרגיש מצד הכלי. שהוא רוצה להרגיש בעצמו את המילוי שבכלי, שהוא רוצה לקבוע מי הוא כלפי המילוי, כלפי הבורא. ואז גדל "אדם". וההתפתחות הזאת, שמתחילה להיות שופעת באדם, היא נקראת חוכמת הקבלה.

לכן המדעים, כל מדעי הטבע שאנו מפתחים בחמשת החושים, הם רק חלקים קטנים, וביכולתם להשתנות ולהתרחב הרבה יותר ממה שידוע ונגלה לנו כעת. מפני שהאדם גילה רק חלק קטן מהמציאות שלו, רק מתוך החוסר בכלים, ולא מתוך השפע שמתגלה בכלים. כלומר, הנקודה שאליה מגיע היום המדע הקובע שהוא נמצא במבוי סתום, זו קביעת הכלים הריקניים לאחר שהאדם מימש כל מה שניתן היה לגלות בהם. כמו שמתוך חוסר שפע, מגלים ייאוש בכל מה שהאדם מייחס לכלים שלו בהתפתחות החברתית והפנימית שלו כלפי משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. כך כלפי פיתוח הידע במדע, כאחד מעיסוקי האדם, הנעשה מתוך חוסר השפע, המדע מגלה את השליליות ואת חוסר היכולת להמשיך להתפתח מתוך חוסר האור בתוך הכלי.

כיום הגענו למצב המיוחד הזה, שפילוסופים ומדענים, שעומדים ברומו של המדע, אומרים שהם מסתכלים על העולם שלנו כמאיים על האנושות כולה. לטענתם האנושות איבדה את השליטה, ואת היכולת להבין לאן היא מתפתחת. נשארו לה עוד כמה שנים להתפתח, עד לנקודת המשבר שתורגש באנושות כתהום נוראית מכל הבחינות - חברתית, חינוכית, תרבותית, אקולוגית, וגם מדעית.[7]

במדע השבר הזה בא לידי ביטוי בחוסר יכולתו לגלות את המחשבה, את האנרגיה, את המהות של החומר, מה שמסובב את החומר וממלא אותו מבפנים. ועד שלא תתגלה המהות הזאת, אין למדע יכולת להתפתח יותר. המדענים קוצבים שנים ספורות לתום ההתפתחות הזאת. הם טוענים שהאנושות נמצאת לפני פיצוץ שלא היה כדוגמתו.[8]

למה? מפני שתמיד השבר קרה רק בחלק מסוים: או במדע, או בטכנולוגיה, או בתעשייה, או בתרבות, או בחינוך, או בקשר עם הדת. וכאשר שבר אחד החליף את השני, קראו לו "מהפכה". כאשר נפלה הדת, באה התפתחות תרבותית וטכנולוגית חדשה. כאשר נפלה הטכנולוגיה, כמו שקרה ביוון העתיקה, באה התפתחות תרבותית. כאשר נפלה התרבות, באו ימי הביניים, ולאחריהם עידן התעשייה. כלומר, תמיד האחד בא תמורת השני.

כעת האנושות הגיעה למצב, שבכל התחומים, בכל שטחי עבודת האדם בעולמו, הוא הגיע למיצוי מוחלט, למיצוי התוצאה השלילית, כולל מבחינה דתית. לא שחוזרים לדתות, כפי שהיה פעם, שדתות כנצרות ואיסלאם התפתחו מתוך היהדות ולזמן מה הוסתרו על ידי התפתחות תעשייתית, תרבותית ומדעית. כעת, מפני שהאדם מגלה, שבכל ההתפתחות המדעית, החברתית והתרבותית, הוא לא מוצא דבר, אז כביכול מתוך ייאוש מהן הוא חוזר לדת.

העולם אמנם מתחיל לגלות משיכה לדת, משיכה מעט אחרת, משיכה למיסטיקות ולשיטות רוחניות למיניהן, אבל החזרה הזאת לדת היא גסיסתה של הדת. היא נועדה לבדוק את הדת, לבקר אותה, ולהיווכח שגם הדת לא מביאה לאדם את התוצאות שציפה לקבל ממנה בעבר, שהוא חושב שבכל זאת נמצאות בה. החזרה לדת גם לא תצלח למרות אותן פילוסופיות ותיאוריות, הטוענות שיהיה קשר כלשהו בין דת למדע, והדתות יכנסו לתוך חיינו, וכך האדם יצליח להימלט מתחושת חוסר האונים. אלא צריך להיות ברור, שגם כל ההתפתחות הזאת, הפריצה הזאת, הפיצוץ הזה, שבא בזמננו מרוב התעניינות בדתות, הוא האחרון, ומטרתו לגלות גם בדת את הריקנות ואת חוסר התשובה, על הכלים הריקניים שמתגלים. עוד נהיה עדים למלחמות דת, שיהיו השיא של כל מלחמות האדם לעזוב את דרגת העולם הזה, ולעבור לעולם ההשפעה. כלומר, מה שקורה בזמננו הוא סיום מוחלט שמסכם את ההתפתחות האנושית במשך אלפי שנים בכלים דקבלה.

אדם המוסיף לידע שלו את הסיבתיות - כלומר: שהבורא בונה וממלא אותו בו, שהבורא מסובב לו כל פרט בחקירתו על החומר, בתוך החומר ובתוכו עצמו, גם במחשבה שלו גם בחקירה במושא, ושהבורא מתכנן את המחשבות שלו כלפי מה שהוא חוקר - יגלה שהסיבות להתנהגותו הן אחרות.

היום מדע נחשב תקני, כאשר לוקחים חומר אחד ואחר כך חומר שני, יוצרים ביניהם קשר ורושמים את התוצאות שמתקבלות. אבל האדם יכול לעלות בחקירות שלו לרמה אחרת, לרמה של סיבתיות, של "למה?". היום האדם לא שואל זאת, כי הוא לגמרי נשלל מקשר עם הסיבה. שאלת ה"למה?" לא קיימת בו, מפני שאין לו דחף לשאול אותה. אלא המדע שלו מסתכם אך ורק ברישום תוצאות.

אבל ברמה של סיבתיות, האדם מבין למה מלכתחילה הוא נבנה כך. למה יש נחיצות בחומרים אורגניים למשל. על ידי החושים הוא מגלה רק צורות שונות ורבות של חומר אורגני, וברמת הסיבה הוא יגלה, למה יש לו חושים, ומחשבות, ויכולת לגלות את החומר שנמצא לפניו כחומר אורגני. למה הוא מצטייר כך בחושיו. למה נתנו לו לגלות ולחשוב ולהתייחס אל החומר כאורגני.

האדם יגלה בכל הרמות את המציאות של "אני והעולם", את הסיבתיות לה, ואת התוצאות ממנה. יהיו לו שאלות, שהיום איש לא מתאר לעצמו שהן קיימות. אז הוא יבין מהו מדע באמת. כיום המדענים, הם בסך הכול אוספים תוצאות מהניסיונות שלהם, בכל מה שנמצא בידם, לא יותר. ואת כל מה שיוצא מתחום החושים שלהם, הם לא מסוגלים אפילו לתאר.

אבל אדם שמגלה את הסיבה, חקירת הסיבתיות מעלה אותו לדרגות חקירה שונות לגמרי. הוא לא מרחיב את המדע, הוא לא שואל, למה המתכת או החלבון נבראו בצורה כזאת. אלא הוא מתחיל לשאול ולראות למה מאפס, מאֵין, מִלא קיים, נבראה צורה כזאת, מה היא צריכה להשלים לצורך תכלית הבריאה.

האדם יסתכל על החומר כצופה מצד הבורא, מאפס, מהתחלת הבריאה, איך הוא ברא אותה ממיליוני חלבונים ובאיזה סוגי חומרים. למה הוא עשה אותה בצורה כזאת, והכניס בחומר את כל התכונות האלה, למרות שמלכתחילה לא היה לו לא רצון ולא צורך להיות כך. אלא המחשבה הראשונה והמטרה האחרונה, מחייבים יצירת חומרים בצורה כזאת, והתחברות ביניהם בחוקים כאלה. אז החוקר ירגיש את כל השרשרת של יצירת כל המציאות וביאתה לסוף, וירגיש אותה כדבר מחויב והחלטי.

היחס הזה הוא המדע, ולא כפי שקורה כיום, שרק מסכמים בדיקות, שעושים עם חומרים שונים. גם המדענים מבינים, שלא ניתן לגלות בשיטה הזאת תמונה שלמה ואמיתית. איזו תמונה אפשר לגלות בתנאים שלנו, בטווח כזה של הרגשה וחקירה? בשנים הקרובות המדענים יבינו את האפסיות ואת חוסר האונים בהמשך החקירות שלהם על החומר. לא שאין להם יותר מה לחקור. להפך, בשיטה שהם חוקרים, לחקירות האלה אין סוף. תמיד אפשר להשוות בהן זה עם זה, וזה לעומת זה. אלא הם יבינו, שהתוצאות שלהם לקויות מלכתחילה. ואז לא יהיה להם יותר דחף להמשיך בחקירות שלהם. הם ידעו מראש שכמה שלא יחקרו, המחקרים האלה לא יובילו אותם לשום תוצאה, אלא הם ימשיכו לשוטט כמו עיוורים מגששי קיר.

המדע והמדענים על פי חוכמת הקבלה

כיום המדען חוקר את המציאות, לפי מה שמתגלה בחמישה חושים. הוא עורך השוואות בין התוצאות שלו, כדי להבין יותר את התנהגותו של חומר מסוים בקשר עם חומר אחר. אבל אם הוא עולה בחקירתו מעל חמשת החושים, הוא מגלה את הסיבתיות, למה החומר הזה קיים, ולמה יש בו חוקים כאלה.

מתוך ידיעת השורשים של החומר, למה החומר הזה נברא כך, למה הוא צריך להיות קיים למטרה הסופית, הוא ימצא שהחקירות שהוא עושה בחמשת החושים מיותרות. המדענים מנסים בחקירותיהם הנוכחיות, בעקבות ניסויים בחומר, להגיע לחוקים, להגיע להבנת השורש שקדם לחומר, ולהכרת החומר בשורשו. אבל אם הם יעלו ישר לשורש, הם ידעו למה החומר הזה נברא בצורתו זאת, ולמה היה צורך שהוא ייברא. הם יכירו את תכונות החומר בשורש, ולא יזדקקו לתלי תילים של חקירות, שטובות לטווח מסוים, וההנחות שלהן לא מדויקות. הם יידעו את נשמת כל המציאות, את הפנימיות שלה, את כל מה שנעשה.

ולכן המדע בצורתו הנוכחית יחדל להתקיים. המדענים יתעלו לדרגה אחרת, שבה עובדים עם החוש השישי. יותר הם לא יצטרכו לרדת ולעסוק במולקולות ואטומים, אלא הם יעסקו במדע מתוך מניע אחר. המניע שלהם יהיה לגלות את השורש, מי הוא העומד מאחורי החומר, מה הסיבה לחומר ומה תפקידו הסופי.

הרצון לגלות את האלוקות הוא סוף כל המדעים. כי אחרי הרצון למדע בא הרצון לרוחניות, לאלוקות. לפי סדר עליית הרצון, מכסף, לכבוד, למושכלות ולרוחניות. כמו שהאדם רוצה להבין ולגלות מתוך החקירות שלו את הנוסחה הכללית של כל המציאות, כמו שאיינשטיין רצה לדעת לא רק מהי הנוסחה E=MC2, אלא מהי הנוסחה שכוללת הכול, כך הוא ירצה לגלות את החוק הרוחני.

כולם יצטרכו להיות בעלי השגה, בפרט המדענים. מפני שאצלם הדחף לדעת את החומר יעלה לרמה של דחף לדעת את הבורא. רבים מהם מבינים זאת כבר היום ומשתוקקים לכך. לכן הם שמחים שמביאים להם את מדע הקבלה. אבל ישנם כאלה שנשארים במדע כחוקרי מציאות רגילים, שלא רוצים לעלות למעלה. אבל כשהם יבינו, שבמקום להשקיע סכומי עתק בהגשמת הרעיונות, אפשר לעלות לשורש הבעיה או לשורש החומר, הם יחסכו כסף רב, ועשרות שנות מחקר, כי יבינו את השורש.

וכך המדענים יהיו למדענים מקובלים. הם יגלו למשל איזה ליקוי ברצון להשפיע של האדם נותן תוצאה שלילית כזאת או אחרת בחומר, בכל הדרגות שלו, בדומם, בצומח, בחי ובמדבר. יתכן שיהיה מדע כזה, שהמדען המקובל יגיד לאדם מה בדיוק חסר לו לתקן. כפי שמסופר על האר"י, שאמר לתלמידיו מה חסר להם לתקן בנשמתם, כך מקובל רופא יאמר מה צריך לתקן ל"על מנת להשפיע", כדי לא להרגיש ליקוי, או תוצאות רעות בדרגות האחרות.[9]

אבל אין כאן שאיפה לתקן מתוך כוונה לא להרגיש מחלות. לא הכיוון איך להיות בריא הוא שיעלה את האדם לדרגת התעסקות בכוונה "על מנת להשפיע", כי אז הוא יהיה בכוונה "להשפיע על מנת לקבל". אלא, האדם יעסוק בהשפעה, מפני שהיא השפעה, השוואת הצורה עם הבורא. והתוצאות השליליות שיש בחומר לא יסיטו את האדם. הן לא יביאו אותו לכוונות ולרצונות לעסוק בתיקון כדי להיות בריא יותר. גישה שהיא לגמרי פסולה ואינה יכולה להיות על מנת להשפיע.

המדע יתפתח לכיוון של חקירת ההשפעה על ידי החוש השישי, בדומה ל"תלמוד עשר הספירות", אך בצורה יותר פתוחה, יותר מפורטת, על פני כל הרמות שהאדם מרגיש בחמשת חושיו, ויגלה בכולן את הבורא. הגילוי הזה הוא מה שחסר לאדם. לכן בעל הסולם אומר, שעולמנו לא חסר אלא את גילוי הבורא.

האדם שחי במערה לפני אלפי שנים, אם מלכתחילה היה מגלה את הבורא, היה מאושר ומגיע לגמר תיקון. אבל לגילוי הבורא צריך להגיע מתוך ריקנות, מתוך החלטה פנימית שחייבים לעשות תיקון. ולכן רק אחרי אלפי שנות חקירות והתפתחות של המדעים, אנחנו מגיעים להכרה, שמה שחסר בעולמנו אינו אלא התגלות האלוקות, ובכך חוזרים כביכול לנקודת ההתחלה של הסיבוב.

במסגרת החיים שלנו אי אפשר לשנות את המציאות. רק אם תופסים את הבורא כסיבה, כמילוי בכל התוצאות שבעולם שלנו, אז מרגישים את העולם באופן שונה, ובמצב שונה לגמרי. מרגישים שיש לעולם שלנו שורש, שיש לו מטרה, ובהתאם לכך מרגישים את עצמנו, שנמצאים מעל העולם הזה ומשתמשים בו להשגת המטרה.

לפי תיאוריו של בעל הסולם ב"כתבי הדור האחרון", הרבה לא משתנה. האדם מרגיש אותם דברים בחמישה חושים. אבל בהתלבשות הבורא בתוך חמשת החושים, העולם הזה כאמור לא נעלם, אלא מקבל צביון אחר לגמרי, של שלמות ונצחיות.[10]

"עולם כמנהגו נוהג", "אני הוי"ה, לא שיניתי"[11], "אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת"[12], הכוונה היא, שהכול מתקיים מלמעלה, מצד הבורא, באותם חוקים מוחלטים. והאדם בנוסף להרגשתו הנוכחית, רק מגלה את "גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה".[13] משהו נוסף, השורש לכל פרט, בדרגת דומם, צומח, חי, או אנושי שבו.

אנחנו מגלים את הבורא בתוך כל חלקי המציאות. אבל הגילוי שלו בתוך כל חלקי המציאות, נותן לנו עולם הפוך. כי כשהאדם מגלה את הסיבה לחומר ואת הסיבה למילוי, כלומר, משני הצדדים, שהבורא הוא הראשון והוא האחרון, בכך האדם משנה בצורה דרמטית את תפיסתו, עד כדי היפוכה.

לכן כתוב: "עולם הפוך ראיתי".[14] הכול כלפי האדם המשיג. אבל מי שנמצא ליד אדם כזה ולא משנה את עולמו, לא משיג את הסיבתיות, שהבורא הוא שעושה, ונמצא בתוך החומר וממלא את החומר, לו אין ראיה כזאת, הוא נמצא עדיין בתוך חמשת חושיו.

ב"עולם כמנהגו נוהג" הכוונה היא, שסדרי הבריאה לא משתנים, אלא כלפי האדם המרגיש. הוא מכניס את הבורא לעולמו, וכלפיו סדרי הבריאה לא משתנים, הוא רואה עולם כמנהגו נוהג. כלומר, דווקא בכך שהאדם רואה, שהכול כביכול השתנה כלפיו, הוא מגלה שהכול נוהג כמקודם - שהכול היה גם קודם, אלא הוא לא קרא נכון את התמונה.

[1] כפי שטען נילס בוהר (1885-1962), פיזיקאי יהודי דני, שתרם רבות להבנת מבנה האטום והיה מאבות מכניקת הקוונטים (בוהר, תיאוריה של האטום, עמ' 112).

[2] גישת מחקר מדעי ניסויי — האמפיריציזם הלוגי — אסכולה בפילוסופיה של המדע שמקורה בפוזיטיביזם לוגי. לפי האמפיריציזם הלוגי, טענות שאינן אנליטיות ואי אפשר לאמת אותן על ידי ניסוי הן נטולות משמעות (פייגל, פוזיטיביזם במאה ה-20).

[3] ראה: פירושו של בעל הסולם על הזוהר ח"ג, דף מח ע"א, בהקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה; בעל הסולם, זוהר עם פירוש הסולם, פרשת תזריע, אות קיג (לזוהר ח"ג, דף מח ע"א). בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות מב.

[4] על ג' מצבים ראה בביאור על "מהות חכמת הקבלה" עמ' 157.

[5] עבודה זרה דף נד ע"ב.

[6] תהלים לה, י.

[7] ראה הצהרת טוקיו של הכנס "יוצרים ציוויליזציה חדשה" שנערך בנובמבר 2005 בטוקיו (בהשתתפות מדענים בכירים ממדינות שונות): "עולמנו מצוי כיום במצב קשה מאוד ומגמות שונות נעות בכיוון השגוי. אין זו הדרך ליציבות; זו הדרך לפערים חברתיים, לעוני, לחוסר איזון חברתי, לטרור, למלחמה ולחורבן. [...] כל שנדרש הוא דרך חשיבה שונה. אנו קרובים לסף התהום, ופירוש הדבר הוא שהדברים שאנו עושים — שכל אדם עושה — עשויים להטות את הכף לכאן או לכאן. דווקא בחלון ההכרעות שלפני סף התהום, פעולות של קבוצות קטנות ואפילו של יחידים הופכות לחשובות ביותר" (לייטמן ולאסלו, מגדל בבל, עמ' 13; הצהרת טוקיו באנגלית).

[8] ראה לאסלו, הכאוס.

[9] ראה הרח"ו, שער הגלגולים, הקדמה לט: "וא"ל מורי ז"ל, כי גם נצוץ נפשי, לא ירדה תכף אחר צאתה מן העבור בעולם הזה, אמנם נתעכבה למעלה, ולא הגיד לי באיזה עולם נתעכבה: ונחזור לענין, כי א"ל מורי ז"ל, כי אני מוכרח להשתדל שאלו החברים שלי, יתקנו מעשיהם, לפי שאני יש לי רוחא בהם, ונמשך לי ריוח אם הם יהיו צדיקים, אבל הם אין להם רוחא בי, ואין להם תועלת במעשי, באופן שבכל המצות שהם עושים, יש לי חלק בהם ע"י ההוא רוחא שלי שבהם".

[10] בעל הסולם, כתבי הדור האחרון, ח"ג, ה' חושים, ד"ה: סגולת מעשי המצות.

[11] מלאכי ג, ו.

[12] בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, אור פנימי, דף ט אות ב.

[13] על המושג הזה ראה בעל הסולם, מהות חכמת הקבלה, ד"ה: על מה סובבת החכמה.

[14] פסחים דף נ ע"א.

חזרה לראש הדף
Site location tree