אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם / ביאור על "הקבלה - שורש כל המדעים"
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

ביאור על "הקבלה - שורש כל המדעים"

מבוא

גילויי העולם הזה, וכל אופני הקיום שבו, מהווים מדע מדהים. באותה דרך, גם אור הבורא המתגלה בעולם, על אופני פעולתו ומציאות המדרגות, יוצרים מדע מופלא הנקרא חוכמת הקבלה. זהו מדע גדול יותר לאין ערוך ממדע הפיזיקה למשל. כי הפיזיקה מאגדת ידע חלקי בלבד, המצוי בעולם מסוים, ובסך הכול היא חוכמה המיוחדת רק לתחומה, ואינה כוללת בתוכה שום חוכמה נוספת.

לעומת זאת, ביסוד חוכמת הקבלה עומד כל הידע על כל הרמות של דומם, צומח, חי ומדבר שבכל העולמות שנכלל במחשבת כוח ההשגחה העליון. ולכן, חוכמת הקבלה כוללת בתוכה את כל החוכמות, בכך שהיא יוצרת סדר חוקים אחיד לכל המדעים השונים, וכל מדע חייב להתאים לאותו סדר חוקים. הפיזיקה, למשל, מתאימה באופן מדויק לסדר העולמות והספירות, וכך גם האסטרונומיה והמוסיקה וכל יתר המדעים, מתאימים לאותו סדר בדיוק.

כל המדעים נכללים בחוכמת הקבלה ומסודרים בה בהתאם לקשר אחד ויחס אחד שקיים בה, וכולם דומים לה כיחס הבן אל מולידו.

חוכמת הקבלה אינה מבוססת על המדעים האחרים, אלא כוללת אותם. היא גבוהה מהם והם יוצאים ממנה, כי חוכמת הקבלה מדברת על החוקים שנמצאים בגובה העולם העליון, שממנו משתלשל העולם שלנו, וכל החוקים שלו. אבל כדי להבין את היקף החוכמה הזאת, כדי להיכנס בתוכה ולראות את הקשר בין חלקי המציאות, חשוב להכיר את כל החוכמות דעולם הזה, שהם ענפיה הפרטיים של חוכמת הקבלה. ודרכן להבין, להכיר, ולהעריך יותר את החוכמה הזאת, המקיפה את המציאות כולה.

חוכמת הקבלה מקיפה את מה שנמצא בכל הרמות של העולם הזה, ואת מה שנמצא בעולמות העליונים, כולל יחסי בורא ונברא, כלומר, כל מה ששייך ליחס הבורא כלפי הנבראים. כי החוכמה הזאת מתחילה מהאור העליון שמתפשט מהבורא, ובונה לעצמו כלי, נברא. מהתחלת הנברא, דרך כל ההתפשטות, ודרך התהליך כולו שהנברא עובר בחזרה למטרה, למצב המתוקן, המושלם. ועוד לא ידוע עד כמה החוכמה הזאת הולכת וממשיכה הלאה. מפני שלא את הכול ניתן להסביר ולגלות, בלי להכשיל את מי שעדיין לא נמצא בדרגות המתאימות.

לכן צריך להעריך עד כמה שחוכמת הקבלה חשובה, יחידה ונעלה, עד כמה היא נחוצה לאדם. כי אפשר למצוא בה את כל התשובות על כל השאלות, שהאדם יכול לשאול, על עצמו, על חייו, על הסיבות לנעשה איתו. בעוד שדרך המדעים דעולם הזה ניתן לקבל תשובות, אבל חלקיות, מוגבלות לזמן מסוים, למקום מסוים, למצב מסוים.

המיוחד בחוכמת הקבלה, שהיא לא מסבירה לאדם את היחסים בין חלקי המציאות, כפי שעושה המדע דעולם הזה. אלא היא מסבירה מה קורה עם המציאות בהתאם להנהגת הבורא את המציאות. היא מסבירה למה הנברא או סביבתו נמצאים במצב מסוים כתוצאה מיחס הבורא אליו. כלומר, בניגוד לפיזיקה, לכימיה וליתר מדעי הטבע, בקבלה, מלימוד מצב מסוים, יודעים את הסיבה הראשונה לאותו מצב, ויודעים גם איך אפשר לתקן אותו, לשפר, לשנות. מה שאין כן בלימוד חוכמות חיצוניות, שבהן לא יודעים את הנתונים האלה.

בקבלה מקבלים את הידיעה הקשורה לשורש, לסיבה לאותו מצב. לא ידיעות חלקיות על המצב עצמו. אלא דרך לימוד של כלי בדרגה מסוימת בסולם המדרגות, סולם שממשיך גם בעולם שלנו ומשום כך גם בו אפשר לדבר על אורות וכלים, מקבלים ידיעות על כל המדרגות. מאין סוף עד המצב שעליו לומדים, שנמצא בו הכלי, הנברא, וממשיכים אותו גם למטה מהמדרגה הזאת, עד המקום הנמוך ביותר. כלומר, אותה הדרך שהנברא עבר בתיקון שלו מלמטה למעלה.

וכך לומדים על כל היקף המצבים של הנברא, של האובייקט שאותו חוקרים, וצוברים ידיעה ברורה על אופיו, על מצבו, על מטרתו, על צורתו הנוכחית ועל צורתו העתידית בכל מצבי התפתחותו עד הסוף. והידע הזה שמקבלים בצורה מלאה ושלימה בכל מצב ובכל מדרגה, הוא נקרא "גילוי אלקותו לנבראיו".[1]

בבוא הזמן המדענים יהיו בדרגתם של חוקרי הטבע הרוחני, ויחקרו ויגלו את כל החוכמה הזאת, מהגובה הרוחני ועד הגובה הגשמי, כולל מה שמתלבש בגשמיות, ויראו איך חוכמת הקבלה מתלבשת בכל החוכמות דעולם הזה. ואז הם יבינו איך כל התכונות וכל החוקים שמתגלים בעולם הזה, נובעים ויוצאים מחוכמת הקבלה, מהשורש העליון. וכך כל חלקי המציאות יתקשרו לאדם בצורה נפלאה גם בגשמיות וגם ברוחניות וחוכמת הקבלה תתגלה כשורש כל המדעים.

בדורות הקודמים, לא מן הסתם חייבו המקובלים את תלמידיהם ללמוד את "שבע חוכמות העולם"[2], הכוללות גם ציור ומוסיקה, כביטויים של האדם, ורק אחר כך לגשת לחוכמת הקבלה. כדי שיהיה להם בסיס רחב דיו לגשת מ"תחתון" ל"עליון", לפי החוק שמתחתון נלמד עליון, מהענף לשורש. והחקירה הזאת של מדעי העולם הזה, כתנאי לגשת לעיסוק בחוכמת הקבלה, מהווה ראיה ברורה נוספת לכך, שהקבלה היא חוכמה ולא דת.

בזמננו פטורים מן החובה הזאת, מפני שצריך לגלות את חוכמת הקבלה ככוח המתקן לכלל הנשמות. היום צריך לעסוק בתיקון הכלל. הכלל הגיע לגובה שבכל העולם רכשו את החוכמה על העולם הזה, והאנושות בכללה מגלה את האפסיות של החקירות והידיעות שלה על העולם הזה. בדורות הקודמים רק יחידים קיבלו דחף לבורא, "נקודה שבלב", ללא התפתחות דרך דומם, צומח, חי, מדבר, היינו, רצונות לכסף, כבוד, מושכלות.

האנשים האלה היו נשמות, שלהן תפקיד מיוחד בעולם הזה. ולשם כך הם קיבלו זיקה להתקשר לחוכמת הקבלה ולהגיע לגילוי הבורא. ולכן לפני ויחד עם העיסוק בחוכמת הקבלה הם היו צריכים לעסוק גם בחוכמות חיצוניות. מה שאין כן בזמננו העולם נמצא בהתפתחות כללית, האנשים מבינים את החוכמות האלה, כי כולם לומדים אותן בבית הספר, וכבר נמצאים באותם המדעים. לכולם יש ידע מספיק.

מהי ההתפתחות העתידית של המדע?

כבר היום מתגלה למדענים, שבלי להשתנות בעצמם, הם לא יכולים לחקור את החומר. "חומר" הכוונה גם לכוחות, לכל דבר גשמי שנמצא תחת הכוונה הרוחנית. בחקירות מתקדמות הם מגלים, שתכונותיהם משפיעות על תוצאות החקירה. לא שהחומר משתנה, החומר נשאר אותו חומר, והתנאים אותם תנאים, אלא המדענים, מפני שהם בעלי תכונות שונות, הם מגלים תופעות שונות.

המדענים מגיעים להכרת הרע. לתלות שבין תמונת העולם לתכונת הכלי. מתברר להם שהאדם מגלה מתוך הכלי שלו. שהתופעות נראות שונות אפילו בחושים. לא כתופעות פסיכולוגיות, שכל אחד מגלה או מרגיש את העולם אחרת, אלא בצורה מדעית, במדידה של התופעות. הם מגלים שחקירת המציאות והחומר ביתר עמקות, תלויה ברמת ההתפתחות הנפשית והאיכותית של החוקר.

איך הם הגיעו להכרה הזאת? פיתחו כלי השמדה שיכולים להרוס הכול, וכעת מגלים את הכרת הרע שבהם. ומהנקודה הזאת והלאה, יתחילו לגלות שהתפתחות יכולה להיות רק על ידי שיפור פנימי של האדם. ועל הפרק עומד הגילוי, שיותר מזה המדע לא יכול להתפתח.

כל ההתפתחות האנושית היתה רק כדי לגלות לאדם, לְמה הוא מגיע בהתפתחות לפי הטבע שלו. שהוא הולך ומשמיד את עצמו, ומגיע רק להרס הטבע שלו ולא יותר. מהחוכמות, מהמדע, לא צריך יותר, אלא להגיע להכרה הזאת של הרע. ורק לספק את הרצון האגואיסטי של כל אחד, עד כדי כך שהרצון הקטן ביותר שלו יהיה חשוב לו יותר מכל המציאות, מכל מה שיקרה לזולת.

ואחרי הגילוי שחיי האדם נעשים בלתי נסבלים בהתפתחות הזאת, כתוצאה מהפחד, מחוסר האונים, מהריקנות ומחוסר היכולת לברוח, אז מתוך הכרת הרע, נפתח פתח לגשת מהחוכמות החיצוניות ולהיכנס לחוכמת האמת. אלא ההבדל הוא, שבחוכמת האמת מקבלים נתונים לפי תיקון הכלי. היכולת לשלוט בחומר היא בהתאם לתיקון הכלי. ולפי התיקון מתחילים להתייחס לכל המציאות כמו הבורא. זאת אומרת, מקבלים, קונים, כוח, מעמד, עוצמה, הבנה, כמו האלוקות, שנמצאת מעל הטבע.

האדם מתחיל להבין, שאם הוא נמצא בתוך הטבע עם התכונות שלו, אז היחס שלו לטבע ולעצמו הוא הרסני. ורק בהתעלות מעל הטבע, כלומר, בהתעלות מעל הרצון לקבל שלו, הוא מתעלה מעל השימוש הרע בטבע. וכך הוא מתחיל לחקור רק כוחות שאיתם מנהלים את הטבע. הוא חוקר ורוכש כוחות מעל הטבע. כוחות שבנו את החומר, ומנהלים את החומר, ובכך מתייחס לבריאה כבורא.

במידה שהאדם עובר את התיקון, שמעמיד אותו במצב כמו הבורא, ומשווה צורתו לבורא, הוא יכול להתייחס אל הבריאה מלמעלה, מעל הבריאה, לשלוט ולנהל אותה. היחס שלו לכל הבריאה נעשה לטובת כל פרט ופרט בבריאה. כי לפי התיקון שלו, הוא נמצא בדרגה מסוימת של "טוב ומטיב לרעים ולטובים".[3]

מה שאין כן כשהאדם פועל מתוך הרצון לקבל, מתוך החומר, למען עצמו ולמען החומר, כלומר למען יתר הנבראים, אז פעולתו הרסנית תמיד. כי האדם לא עובר תיקון, אלא פועל מתוך האגו. ולכן פעולתו לא יכולה לגרום למשהו טוב, אלא היא תמיד לרעה. אבל אם רוצים לגרום לתוצאה טובה, ולהביא ברכה לכל העולם, חייבים לפני שפונים לעסוק בחוכמות חיצוניות, אפילו אם רק לומדים אותן כמדע טהור, לתקן את עצמך, ולעסוק בטבע רק לפי מידת התיקון שמשיגים.

ומדוע לא קרה כך במשך כל ההיסטוריה? כפי שהקבלה מלמדת, הכול נעשה כדי לגלות את הכלי. החומר שלנו, הטבע שלנו, כל היחס שלנו לעולם, בכל דרגות העביות, מרצונות לתענוגים גופניים ועד לרצונות לתענוגים אנושיים, לכסף, כבוד, מושכלות, כל פנייה מהעביות הזו שמתגלית היא תמיד הרסנית. ובלי גילוי הרע לא תיתכן התחלת התיקונים. כי האדם צריך להגיע למידת הנחיצות לצאת מהרע. כלומר, לגלות שהטבע הזה הוא לרעתו. וכך מתגלה לאדם, שכל עיסוקיו בעולם הזה זקוקים לשינוי יסודי, מהותי, בעיסוק עצמו. ופעולותיו מקבלות תוכן שונה, כיוון דהשפעה, עליהן רוכבת הכוונה דלהשפיע.

קשה לנו לתאר עדיין איך האדם יִראה את העולם, ואת העיסוק בטבע ובחברה, אבל השינויים יהיו מהותיים. מצד אחד "עולם כמנהגו נוהג".[4] כלומר, לא יתכנו שינויים בפעולות הפיזיות. אבל מצד שני, היחס של האדם לעולם ישתנה, והוא שישנה את מהות העולם, בהתאם לעולם הרוחני. השורשים יתלבשו בענפים בצורה נכונה, והאור יאיר דרך כל הענפים, כדברי הכתוב: "חשכה כאורה יאיר".[5] ולהתלבשות הזאת אפשר להגיע דרך הקשר בין חוכמת הקבלה לחוכמות העולם, כפי שבעבר ציוו המקובלים על תלמידיהם. ואותה דרך היא הראויה גם בזמננו.

המדע הרגיל וחוכמת הקבלה יעבדו יחד. "העולם כמנהגו נוהג". האדם ימשיך לחיות בתוך החומר שלו, עם הגוף שלו, ועם מה שסובב אותו. אלא על ידי חקירת הטבע הרוחני, הוא יֵדע איך להשתמש בטבע בצורה נכונה לטובת עצמו, לטובת כל חלקי הבריאה ולטובת הבורא, כטובה אחת. כי המקובל נכנס לחקירות אמיתיות בחומר הבריאה, באותה מידה שהוא רוכש תיקונים רוחניים.

האם בכלים חיצוניים ניתן יהיה ללמוד על התכונות של הכלים הרוחניים?

כלי שמודד ומשווה בין אלקטרונים או גושים, אי אפשר למדוד בו תכונות פנימיות. אלא לפי התוצאות שמופיעות בחומר גשמי, אפשר יהיה לחשב את הסיבות הפנימיות, שיש ביניהם ברוחניות. למשל, למה האחד לבן והשני כחול. אפשר למדוד במידות רוחניות, לפי השורשים, מה ההבדל בין כחול ללבן. למה הבדל בין השורשים נותן בעולם שלנו הבדל בין הצבעים.

אבל לא שאפשר יהיה עם כלי שמודד צבעים למדוד רמה רוחנית. מדוע? מפני שהחלוקה למבנה קבוע של י' ה' ו' ה', לפי הרמות ולפי המדרגות, לא משתנה. לכל דרגה יש כלים משלה, שאיתם אדם יכול למדוד, לבדוק ולפעול.

איך אפשר לגדל מדען עתידי?

כל ילד שיכנס לגן או לבית הספר, ילמד איך להתייחס נכון לחיים. לא "מדען" שמגיע בגיל עשרים ללמוד באוניברסיטה. אלא כל ילד קטן יהיה חייב ללמוד יחס נכון לחיים. בגיל עשרים אין מה לעשות איתו, הוא כבר גדול ומקולקל.

החובה ללמוד את חוכמת הקבלה

מאחר שחוכמת הקבלה עוסקת רובה ככולה בגילוי העולם העליון המשגיח על המציאות, מובן שאין מדע אחר שישווה לה בחשיבותו, בכל הנוגע לקיום האדם ועולמו. האנושות כולה מתפתחת בהדרגה ומתחילה להכיר בכך, שאם האדם לא יידע את העולם העליון, היינו את מערכת ההשגחה, הוא לא יוכל לשרוד.

על כן כוונתם של המדענים המקובלים היתה ליצור מערכת השגה, שתתאים לתקופתנו זו. במשך מאות שנים הם פיתחו את מדע הקבלה בסתר, ואותו הסתר היה מוכרח להימשך עד ימינו, כמו שכתוב בספר "הזוהר": "עתידה חוכמת הקבלה להתגלות לכול באחרית הימים". כלומר, לכל אחד יתגלו המושגים הרוחניים והמדרגות העליונות, מהות הנבראים, והתנהגותם בעולם הזה, שהם טביעת חותמו של עולם ההשגחה העליון.

חוכמת הקבלה היתה בהסתר עד לתקופת האר"י (1534 - 1572). עם בואו של האר"י מתחילה התקופה המיוחדת ביותר בהיסטוריה. מזמנו של האר"י ואילך הקבלה חייבת לצאת מן ההסתר. ובה בעת מתחילה ההתפתחות המדעית והטכנולוגית של העולם. למרות שהאנשים לא מיד גילו, שהעולם מתחיל להשתנות. אבל כך קרה, כי מזמנו של האר"י התחילה ההתפתחות לקראת תיקון הכלים. ולכן חוכמת הקבלה מתגלה לנו היום בצורת התיקון שגילה האר"י. ואין גדול ממנו בגילוי חוכמת הקבלה.

מזמנו ואילך החל גילוי חוכמת הקבלה. החסידות החלה להתפתח, פעל הגאון מוילנה, ובין המתנגדים היו כאלה שהחלו ללמוד את חוכמת הקבלה. למרות שהעיסוק בקבלה נתקל כל פעם בהתנגדות גדולה, גם בתקופת האר"י עצמו וגם בתקופת רמח"ל (1707 - 1747) ולאחריו. אבל בכל זאת החלה התפתחות. עד כדי כך, שתיקון העולם, תיקון האדם, ביאת כל המציאות לגמר התיקון, למטרת הבריאה, לדבקות בבורא, תלויים רק בשימוש בחוכמת הקבלה, בלימוד כמו שנאמר: "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה".[6] על ידי לימוד הקבלה מגיעים לידיעה, לנחיצות, למעשה התיקון. ואז מבצעים אותו ומגיעים למטרת הבריאה. ובקרוב יתגלה, שחוץ מהחוכמה הזאת, האדם לא זקוק לשום חוכמה אחרת.

לאחר שיתגלה, עד כמה כל עיסוקי האדם הם לרעתו, חוץ מהנחוצים ביותר, אלה שמשרתים את חיותו, כמו אוכל וכדומה. לאחר שהאדם יגלה, שפיתח את כל עסקיו מתוך רצון לקבל לעצמו, ושהוא לרעתו, הכול ישתנה. יהיו שינויים גדולים ביחס של האדם לחייו, ביחס לכל המערכות שבנה בעולם הזה. אבל השינוי לא יתחולל בבת אחת.

לכן לא תהיה קריסה של העולם הזה. וגם לא יכולה להיות קריסה. כי במקום מה שיקרוס, יבוא הכוח הרוחני, הכוח העליון, המחייה, שמביא את השפע. אבל דברים רבים ישתנו בעולם. המדע ימשיך להתפתח, כי בלי מדע לא נוכל להתקיים. אלא שבתוכו תהיה התלבשות של חוכמת הקבלה. השורשים יתלבשו בתוך הענפים, ויחד הם יתנו תוצאות אחרות לגמרי ממה שנראה היום.

וזאת במקום שהמדע יספק את צרכי העולם בעזרת המצאות בתחומי הביולוגיה והכימיה, כמו הדברה של מזיקים ושינויים גנטיים בפירות וירקות, או בחיות ובהמות, שאלה שינויים מיוחדים, שבלעדיהם שום דבר לא נישמר, ולא ניתן לספק לעולם את כמות המזון הנדרשת. אלא ההתלבשות של השורשים בענפים תיתן מתוך השפע, תיקונים ותוצאות כאלה, שהאדם לא יידרש לעשות שינויים מלאכותיים בטבע, אלא הם יקרו בדרך טבעית, של התלבשות רוח בגשם.

אם מתייחסים לטבע בצורה נכונה, אין צורך בהדברה, אין צורך בשינויים מלמטה למעלה, אם על ידי הכוונה מושכים שפע מלמעלה למטה. כל ההישגים שהאדם השיג בצורה מלאכותית, שבסופו של דבר קלקלו את הטבע, הם מזעריים. בכל המערכות מפיקים ממאה אחוז של חומר, הספק, תועלת, של כמה אחוזים בודדים. וגם התועלת הזאת פועלת לרעתנו, וצריך להוסיף חוכמות ומדעים כדי לתקן את התוצאות שלה. כלומר, מחזור אין סופי של רע.

וכאשר נפסיק את היחס הזה, ונתחיל להתפתח מתוך התייחסות נכונה, בהתלבשות הרוחניות בגשמיות, אז נתייחס נכון לטבע, ונפיק ממנו הספק מרבי ותוצאות טובות, ללא קלקולים ותוצאות רעות בעתיד, כמו זיהום, מחלות ועוד, שצריך להוסיף עליהם תיקונים. כיום, ככל שהאדם מתקדם הוא נעשה יותר חולה וזקוק ליותר תרופות. אבל העולם ישתנה. בכל המערכות יתחוללו שינויים רק עקב שינוי הגישה.

גילוי העולם העליון אינו פעולה חד פעמית, אלא השגה הדרגתית לאורך זמן. ההשגות ההדרגתיות של העולם העליון נקראות מדרגות, משום שבדרך ההשגה הן ממוקמות זו מעל זו, כמו שלביו של סולם.

מתנגדי הקבלה יכולים לצאת כנגד העיסוק בה, ולטעון שחוכמה זו מיועדת רק למי שכבר זכה, במידה זו או אחרת, לגילוי הכוח המשגיח העליון. ואם כן, איזו חובה וצורך יש למרבית העם בלימוד חוכמה זו?

אלא שישנן פעולות, שכל אדם בעולם הזה מחויב לבצע, כהכנה להשגת מטרת קיומו, שהיא השגת הכוח העליון. ומכיוון שגילוי הכוח העליון מתרחש לפי רמת ההשתוות אליו, צריך שתהיה לאדם כוונה להידמות לכוח העליון בשעה שהוא לומד קבלה. כי ככל שאדם מחזיק בכוונה גדולה יותר, כך הוא מגיע לגילוי הכוח העליון, באופן מהיר ויעיל יותר. ומכיוון שמלכתחילה אין לאדם כוונה לשנות את תכונותיו, מאגואיסטיות לאלטרואיסטיות, הרי כדי לקבל השתוקקות מינימלית להשתוות, האדם זקוק לסביבה, לחברה שתעורר בו את ההשתוקקות לזה.

והלימוד של חוכמת הקבלה נעשה בשני שלבים, שאותם עובר האדם:

א. השגת התגלות הכוח העליון

ב. חקירת הכוח העליון והשימוש בו

מכאן ניכר ההבדל המהותי שבין חוכמת הקבלה לבין מדעי הטבע. שכן את מדעי הטבע האדם משיג באמצעות חמשת החושים שכבר ברשותו. ואילו את חוכמת הקבלה הוא מתחיל ללמוד, כשעדיין כלל אינו מרגיש את מושא המחקר. אלא ככל שהוא מעמיק בלימוד, כך הוא רוכש חוש חדש, את החוש השישי. אז מתחיל השלב השני בחקירת העולם העליון והכוח המשגיח, וזוהי חוכמת הקבלה עצמה. יוצא מזה, שהשלב הראשון הוא הכנה בלבד, כמו בכל מקצוע בעולמנו, המחייב קודם ללמוד אותו, ורק אז להשתמש בו בפועל.

לכל מקצוע אפשר לגשת ובכמה שיודעים בו, להתחיל להשתמש, ולהמציא, ולעשות, ולקלקל. כי בעצם לא יודעים בו מאומה. בסופו של דבר ההמצאה והמעשה הם לרעה. עד כדי כך, שהאדם חי בפחד מתוצאות מעשיו בעולם הזה. אבל בחוכמת הקבלה אי אפשר לו לאדם לרכוש את הידע לפני שהוא מגיע לתיקון, כלומר, לפני שהוא מגיע לאותו הטבע, שבו הוא לא יהיה מסוגל להשתמש לרעה בידע של חוכמת הקבלה.

בקבלה מתקנים תחילה את המשתמש, ואחר כך נותנים לו ידע איך להשתמש, ורק בסוף הוא מתחיל להשתמש במה שקיבל. ההתפתחות הזאת היא הדרגתית, שלב אחר שלב, בכל מדרגה ומדרגה. ולכן שום סכנה לא נשקפת מחוכמת הקבלה, לעומת כל יתר החוכמות והידיעות של העולם הזה, שבלי יוצא מן הכלל מסוכנות לשימוש האדם. מפני שהאדם מקבל ידע, ומשתמש בו רק מתוך האגו שלו, לרעת עצמו ולרעת האחרים.

העולם חייב להתגלגל עד הכרת הרע, עד המצב שהאדם מגלה, שהתפתחותו לפי הטבע האגואיסטי היא כולה לרעתו, בכל פניה ובכל עיסוק. אבל אם לא היה צורך להגיע להכרת הרע, האדם היה חי בעולמנו בצורה אידיאלית. הוא היה מתפתח עד הגובה, שהיה מספק לעצמו חיות. שעוזר לו למצוא מערה לחיות בתוכה עם משפחתו וילדיו, או לתור אחר אוכל. וחוץ מאותם עניינים הנחוצים לקיומו, המשך ההתפתחות שלו היה אך ורק בתיקונים פנימיים, בהשגת האלוקות.

ומתוך השגת האלוקות האדם היה משיג את הטבע, ומשתמש בטבע רק לטובת התפתחותו הרוחנית. ורק לתכלית הזאת היה מוסיף בהתפתחותו הגשמית. אם היה לו צורך לשורר לבורא, היה ממציא כלֵי נגינה ושירים. אם היה לו צורך להתקשר לכוחות מסוימים, ולהביע זאת בצורה גשמית, היה מפתח כלים, מכשירים ומערכות שונות. וללא צרכים כאלה, לא היה לו דחף להתפתחות גשמית. כי כל מעשיו היו נובעים מתוך התיקון הפנימי, מהרצון להידבק בבורא.

אבל הדרך הזאת בלתי אפשרית, כי בהתחלה חייבים להגיע להכרת הרע, ולהבין שהתיקון מתחיל מתוך הכרת הרע. ומי שלא מבין שהתיקון חייב להתרחש בצורה כזאת, מתרעם על הבורא ומבַכה את הקלקול, שהתחיל לפני אלפי שנים, והביא את האדם למצב איום ונורא. וחולם על האפשרויות האחרות, שהיו יכולות להיות לאדם, אם היה מתפתח נכון. אבל צורת ההסתכלות הזאת היא לגמרי לא מציאותית ולא נכונה, מפני שכל הבריאה חייבת להשתלשל משיא גוֹבְהה באין סוף, עד לעולם הזה, ל"מצב הראוי"[7], לנקודה האחרונה הקוטבית לשלמות ונצחיות.

במשך כל התפתחות האדם, המדע הוא האמצעי שמספק לאדם את כל הצרכים שהאגו שלו דורש, צרכים לכסף, כבוד, שליטה ומושכלות. ולכן המדע רע לאדם. אבל אין טעם למחות נגדו, כי חייבים להתפתח בצורה הזאת. אי אפשר שלא לפתח את המדע, אם נמצאים במצב של חוסר אונים שבו אין אפשרות להאכיל את האנשים. אם לא היו ממציאים את הפלסטיק והניילון, העולם לא יכול היה להתקיים. אבל אי אפשר לומר שההמצאה הזאת טובה או רעה, אלא כל דבר יש לו מטרה, להביא את העולם להכרת המצב האמיתי.

וההתפתחות כולה צריכה להביא את האדם להכרת הרע. לכן משך כל הדורות, ההתפתחות גם המדעית וגם הטכנולוגית היא טובה, מפני שהיא מגלה לנו את הרע שבנו. לכן נהוג לומר, כמה שיותר מר, יותר אמת. ומי שרואה את הנולד, מבין שההתפתחות המדעית חייבת להביא לתיקון. ולפיכך הוא שמח בקלקולים שמתגלים, ומשתמש בהם בצורה מועילה. הוא לא מפחד שהם יתגלו, אלא אדרבה, הוא מוכן שהקלקול יתגלה.

לכן הקבלה לא אומרת, כדרכם של מתנגדי המדע, שלא צריך את המדע, ושצריך לחזור ולשכון באוהלים ובמערות. אלא היא צועדת ברוח הזמן, יחד עם המדענים ועם העולם המודרני. אבל יודעת לאן ולאיזו צורת התפתחות המצב הזה מוביל. להבדיל מכל הזרמים והסוגים של הדת, שמתייחסים לכל החוכמות ובעיקר לחוכמת הקבלה, כמבטלות את הדת.

ובחוכמת הקבלה אין ביטול הדת. אלא ככל שהדת תלך ותתגלה, יתגלו בה השורשים של חוכמת הקבלה, והקשרים האלה יתגלו לנו מלמטה למעלה. ועל ידי המדעים והחוכמות נוכל להבין את הנחיצות שבחוכמת הקבלה. ובעזרתם לגלות את הרע שבנו, שמביא את האדם בהתפתחותו המדעית למצב מסוכן, על סף ייאוש. לכן מדע שמתפתח, והשכלה שכובשת את העולם, נחשבים טובים לתהליך התיקון.

חוכמת הקבלה, התפתחותו הרוחנית של האדם, היא אף פעם לא נגד המציאות. בניגוד לכל הדתות, שמגלות עד כמה ההתפתחות הזאת היא נגדן. כי הן מתבססות על העיקרון, שהאדם רע, שהוא לקוי, שהוא אומלל, ומציעות לו כנגד זה פיצוי פסיכולוגי, המתקה, ולא תיקונים. לכן אין זה עולה בקנה אחד עם הדת, שהאדם נעשה יותר עצמאי, שהוא גדל ונעשה חכם. אבל ההתייחסות של חוכמת הקבלה היא הפוכה לגמרי מן הדת.

לכן לא רק שאין קשר בין דת לקבלה, אלא מפרידה ביניהן תהום עמוקה. כי הקבלה היא החוכמה המודרנית והמתקדמת ביותר, ומשום כך הפוכה מן הדת. בקבלה האדם מחכה לגילוי בכלים דהשפעה, על ידי השוואת הצורה. והדת אוסרת גילוי. היא מחייבת את האדם לסגור עיניים, להאמין במשהו שהוא לא רואה. לפיכך אין ניגוד גדול יותר מהניגוד שבין הדת לחוכמת הקבלה. כי מדובר על גובהם המרבי של כל עסקי האדם. ועל זה נאמר: "דעת התורה הפוכה מדעת בעלי בתים".[8]

ולכן חוץ מאשר את חוכמת הקבלה, הדת מסוגלת לסבול כל דבר. והראיה לכך היא שישנם אנשי מדע, שהולכים יד ביד עם הדת ללא שום הפרעה. כי בנוגע אליה הם מדברים לא כמדענים אלא כפי שקיבלו אותה בשחר ילדותם.

למה חושבים שהקבלה היא דת?

אנשים חושבים שהקבלה היא דת, כי המקובלים חיו בתוך חברה דתית. לאחר חורבן בית המקדש, כאשר החל עניין הדת הנוכחית, של מעשים בעלמא ללא פנימיות, המקובלים התקיימו באותה אוכלוסייה בלי להתבלט ובלי לצאת ולומר את דברם. אלא הם כתבו בצורה נסתרת, כפי שקוראים היום ב"זוהר" ובכתבים אחרים, כדי לא לגעת בכללות העם. הם הבינו היטב, שאי אפשר להגיש לעם את חוכמה הקבלה.

עד השל"ה הקדוש )הרב ישעיה הלוי הורוביץ, 1558 – 1630) כל הרבנים הגדולים היו גם מקובלים. כל אחד בגובה אחר, אבל בהרגשה פנימית של האלוקות. אבל אי אפשר היה לתת את הרגשת האלוקות לעם, כי לא היה בו חיסרון לרוחניות. לכן המקובלים הגדולים לימדו את העם פעולות גשמיות בלבד. כי מה עוד הם יכלו לתת לעם, חוץ מהוראות איך להסתדר בעולם הזה עם סימנים חיצוניים, כדי לשמור על מסגרת האומה. וכך נפוצה המחשבה, שקבלה ודת הן אותו דבר.

אבל במשך כל הדורות היתה תורה אחת למקובלים, ותורה אחרת לכל העם, כמו שנאמר: "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". ואי אפשר אחרת, כי כל אחד שומע לפי התפתחות הרצון שלו, והוא לא יכול אחרת. לכן אי אפשר לתת אותה תורה לכולם. כולם רואים מה כתוב בכל התורה או בחומש, אבל כל אחד מקבל אותם אחרת. לכן נפוצה הדעה, שהקבלה שייכת לדת, וכאילו נמצאת בתוכה. אבל הדת היא מה ששייך "לבעלי בתים", לפני שמתגלה בהם הנקודה שבלב. וכדאי שיישארו דתיים ולא יברחו ליתר קלקול, כי אין בכך שום תועלת. הרע יתגלה להם במקומם, במסגרת הדת, ואין טעם לצאת בשבילו מן הדת.

ואדם שיוצא לגמרי מן הדת, יש בו שאלות שאינן מאפשרות לו להישאר בתוך הדת, וצריך לתת לו את חוכמת הקבלה. הוא יוצא מן הדת, מפני שהרצון לקבל שלו דורש משהו, שהדת לא יכולה לספק לו. כלומר, כשהאדם לא מסתפק בדת, אפשר כבר לתת לו את חוכמת הקבלה. אבל האדם צריך להיות או בחיצוניות או בפנימיות, ולא לצאת ולהיות לגמרי חופשי.

אם כך, למה בתקופת ההשכלה יצאו מן הדת? זו היתה כעין תקופת מעבר, שחייבים לעבור אותה בכללות האומה. אבל לאדם פרטי אין חובה לצאת. גם אם הוא מקבל תוספת רצון לקבל ומתחיל לשאול, הוא יכול להישאר דתי. למרות שהיום גם בציבור הדתי יש שאלות וסתירות פנימיות, עד כדי חוסר יכולת להמשיך ולהתקיים כך.

האם פעולות רוחניות התבטאו בדורות הקודמים גם בקיום פעולות בגשמיות?

כשבית המקדש היה קיים, אנשים עשו גם פעולות ברמה הגשמית, ששייכות ליחס האדם לאלוקות. הם הביעו כוונות פנימיות גם בגשמיות, והרוחניות התלבשה אצלם בתוך הגשמיות.

כל המבנה של בית המקדש הוא בהתאם למבנה הרוחני. בספר "משכני עליון", הרמח"ל מצייר את המבנה של בית המקדש השלישי, ומראה איך מהכוחות והתכונות של הדרגה הרוחנית המתוקנת, נובע מבנה גשמי, כולל חלוקת המבנה לחלקים, לפינות, לעזרת גברים ולעזרת נשים, ומידותיו של כל חלק וחלק.[9] מפליא עד כמה מקובל ענק כמו הרמח"ל ראה את התוצאה, את הכלי המתוקן, שמקבל את המילוי השלם, ונקרא "בית המקדש" - "בית" שיש בו קדושה - כמבנה גשמי של בית מקדש, ויכול היה להעביר אותו לשרטוט ממשי.

מתוך מה שעולה בספרי הקבלה, סביר להניח, שהשורש הרוחני יתבצע גם במצבו הגשמי הנמוך ביותר והסופי ביותר. כי הקדושה חייבת להיות בכל הקומה. ומתוך ההכרה בפעולות הרוחניות, האדם יבצע בצורה טבעית, פעולות שיוצאות כענף מהשורש הרוחני. ובעולם הזה יהיו תוצאות מהגובה הרוחני. עדיין לא ידוע איך זה יקרה, ובאיזו צורה. קשה לתאר את העניינים הרוחניים האלה. אבל הם יהיו חייבים להתרחש. כי בכל זאת המבנה הוא אחיד. ומה שהאדם יקיים בצורה רוחנית, יהיה לו דחף ורצון לבצע ולהביע בצורה גשמית.

החובה להעביר את שיטת ההשגה

על פי החוק הכללי של הטבע, בסוף התפתחותו מחויב כל אדם בעולם לגלות את החוש השישי בתוך עצמו, ובעזרתו להשיג את כל הבריאה. זוהי מטרת הבריאה. ובהתאם לה, חלה על המקובלים החובה להורות לעם את השיטה לפיתוח החוש השישי, וכמו כן לדאוג לזה שעם ישראל יעביר את השיטה לאנושות כולה.

בכך שעם ישראל אינו מקיים את שליחותו זו, טמונה הסיבה לאנטישמיות. אומות העולם טוענות כנגד עם ישראל ומאשימות אותו בהתנהגות שגויה, המונעת מהעולם את קבלת הטוב, לו הוא זכאי. ובאמת, הרגשת האשם הסמויה קיימת גם בקרב היהודים עצמם. אולם אפשר לטעון מנגד, שדתות אומות העולם הגדולות, הנצרות והאסלאם, התפתחו דווקא מהדת היהודית, שזו נוצרה על בסיס הקבלה, לאחר שנעלמה מהשגתם הגלויה של היהודים, והותירה אחריה רק את מורשת העבר.

משום שנשארו בעם ישראל רשימות מההשגה הרוחנית של אבותיו, הוא החליף את אותה השגה אבודה במסורת של מנהגים ומעשים חיצוניים. עד שמאוחר יותר נעלם גם המונח "השגה רוחנית", והם כבר לא הבינו שאבותיהם חיו ברמה אחרת של קליטת העולם.

את המצב הזה מתאר בעל הסולם במשל על אדם שהגיע למקום מרוחק, ושכח את ביתו. והנה יום אחד נפל לידיו ספר המספר על ארץ רחוקה ונפלאה, וזה מה שהביא אותו להיזכר שגם הוא, ככל הנראה, הגיע מאותה מדינה. כמוהו, על כולנו לחזור לקליטת העולם העליון.

במאמרים: "גלות וגאולה", "אהבת ה' ואהבת הבריות", בעל הסולם כותב, שהכרת העולם העליון לא הסתלקה מהעם היהודי בבת אחת. ההכרה הרוחנית התקיימה בימי אברהם אבינו בתוך קבוצת המקובלים שהוא ייסד, גם כאשר הפכה לעם, וגם בגלות מצרים הנחשבת לפי "תלמוד עשר הספירות" לגלות יחסית. כל העליות והירידות הן יחסיות, לעומת המצבים שלפניהן ואחריהן. לכן לעם היהודי תמיד היתה מידה מסוימת של הרגשה ושל קשר עם האלוקות, עד שבצורה פתאומית הקשר הזה התחיל להתנתק בחורבן הבית הראשון כאשר העם התפלג לצְדוּקים ולפְּרוּשים. חלק מהאומה החל לאבד אז את ההכרה הרוחנית, היינו, לאבד את הכלי הרוחני, מסך וחוש שישי, וחלק מהאומה עדיין לא. ולכן לא הבינו איש את רעהו. כפי שגם כיום, מי שנמצא בהכרה הרוחנית, מי שהגיע להיות מקובל, הוא לא יכול להתקשר עם אנשים שלא נמצאים בקשר עם האלוקות. נוצרת לו בעיית תקשורת איתם. הם לא מבינים אותו, והוא למרות שמבין אותם, לא יכול למסור להם מה שהשיג, ואיך הוא חי בהכרת הבורא.

בחורבן בית שני התרחש נתק סופי בין העם לבין העולם העליון, לבין הבורא, והוא נקרא יציאה לגלות האחרונה. העם עבר ארבע גלויות, בבל, יוון, פרס ואדום, לפי שלבי התפתחות הרצון לקבל בעביות א', ב', ג', ד' בהתאמה. בשלוש הגלויות הראשונות אין נתק מוחלט של הקשר בין העם לבורא. אלא רק בגלות האחרונה, שבה יש צורך להגיע לעביות הגדולה ביותר, ולנתק מוחלט מהבורא, כדי להגיע להכרת הרע ולעלייה בסוף הגלות, כפי שאנו מתחילים עתה, ביציאה מגלות לחירות. כלומר, לחזרה לקשר עם הבורא.

לכן הגלות האחרונה היא הגלות הגדולה ביותר. בתחילת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם כותב, שמזמן חורבן בית שני ואילך, נוצר בינינו לבין חוכמת הקבלה קיר, "מחיצת הברזל", שהיא המכבידה עלינו, וגורמת לכל צרותנו. שאותה צריך לשבור, ועל ידי חוכמת הקבלה להתקשר למטרה, לבורא, ולהגיע לדבקות בו.[10]

עם הסתלקותה של ההכרה ברוחניות, בהרגשה הרוחנית, ההכרה בבורא, נשארו רק לבושים ריקים, שאין בהם אותו קשר עם הרוחניות, אלא רק מעשים חיצוניים. דרך המעשים האלה אין מילוי פנימי, אין קשר לכוונות על מנת להשפיע, אלא הם רק פעולות "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה".[11] מאותם מעשים נוסדה לאט לאט מה שנקרא היום הדת היהודית.

אבל אין לבטל את הפעולות החיצוניות האלה. הן עושות את שלהן. הן נותנות לעם מסגרת ומחזקות את האדם בדרך. ובתוך המסגרת הזאת ישנם כאלה, שאפשר לכנותם "דומם דקדושה", שמקיימים את כל המעשים מתוך תמימות, מתוך רצון כנה להידבק לרוחניות, בעביותם הקטנה מאוד.

אם רוכשים כוונות נכונות, כוונות על מנת להשפיע, על כל רצון ורצון, מתקנים בכך כל רצון ורצון מתרי"ג (613) הרצונות שבנשמה. ועושים מהם כלי שלם לקבלת התגלות האלוקות, שזוהי מטרת הבריאה. אז כל הפעולות החיצוניות הופכות למצוות אמיתיות, לפעולות רוחניות. והאור שמתגלה באותם כלים מתוקנים נקרא תורה. עד אז מקיימים טקסים, "מצוות ללא כוונה", שלהם עצמם חשיבות רבה. אבל לעומת הרוחניות הם עניין מת, "כגוף בלי נשמה", ללא חיים.

העניין הזה מורכב מאוד, ויש מקום להבנה לא נכונה, ויש בעיה לדבר עליו. נוטים להאשים את המקובלים, שהם מזלזלים במצוות, שהם משווים את הדת היהודית לדתות אחרות, ועוד כהנה וכהנה האשמות. קשה להסביר את כל המורכבות הזאת. וגם אין בכך צורך עדיין. במאמר "עת לעשות", בעל הסולם אומר, שכל הבעיות בעולם נובעות מגילוי הדברים טרם זמנם. ולכן אסור לגלות דברים, שאם יתגלו, הם יגרמו לקלקול. אלא חייבים להשתמש רק בדברים המועילים לצורך התיקון. המקובלים, שיש להם ידיעה רבה על העולם, על המציאות, על מורכבות המציאות, על כל המערכת, על התוכנית שלה ועל פעולותיה, אסור להם בינתיים לדבר עליה, כי אין זה מטובתו של העולם, שהם יגלו אותה.

מי מתנגד לגילוי חוכמת הקבלה? מי שמפסיד מגילוי החוכמה הזאת. מי מפסיד מידיעת האמת, מכך שבני האדם יודעים לשם מה הם קיימים? אלה שניזונים מאי ידיעת האמת.

ההבדל בין גילוי חוכמת הקבלה לאי גילויה, הוא שאנשים בהתאם להתפתחותם, מתחילים להבין שאין ניסים ונפלאות, כפי שהיה נדמה להם, אלא העולם מתנהג לפי חוקים מוחלטים. ובעיקר, שהאדם אינו מִסכן, שכל היום צריך להתפלל, ולחכות מלמעלה לרחמי שמים, שלא באים ולא יבואו, שלא היו אף פעם, ולא יהיו. אלא האדם נוצר במצב הראוי והרצוי, הנמוך והרחוק ביותר מרוחניות, כדי לתקן את עצמו בכוחותיו הוא, עם כל מה שיש בו, ויש בו את כל האפשרויות.

הגישה שלפיה האדם צריך לתקן את עצמו, היא גישה מנוגדת לדת. כי כל הדתות מלמדות את האדם, שעליו להתפלל, שהוא נבזה, שהוא תוצאה מחטא עץ הדעת, שהוא נולד בחטא ובחטא הוא קיים, ושחייו חייבים להיות חיי עונש וסבל, עד שהם אולי ישתנו. ואיך הם ישתנו, לכל דת פתרון אחר. אבל לאף אחת אין את הגישה, שהאדם צריך לתקן את עצמו, ושהמצב שהוא נמצא בו הוא המצב הראוי לתיקון. ולאף אחת אין את האמצעי לתיקון.

ואילו חוכמת הקבלה אומרת, שלאדם יש יכולת לפתוח את הכוח העליון, את האור העליון, שיתקן אותו. ועד שהאדם לא יתקן את עצמו, לא ישתנה דבר לקראת המטרה. אלא ההפך, האדם תמיד יסבול יותר ויותר, כדי שמתוך נחיצות יגלה את האמצעי לתיקון. אמצעי שבסופו של דבר יתגלה לכולם. השאלה היא רק מתי: או במהירות, על ידי אמצעים פשוטים, או באריכות הזמן, על ידי סבל, מלחמות ורציחות. הבחירה נתונה בידי האדם, לפעול במהירות לגילוי ולמימוש מטרת הבריאה והאמצעים להשיגה.

לכן, גם אם הקבלה רוצה להתקיים בצורה יפה וטובה בלי לפגוע באף אחד, בכל זאת יהיו כאלה שירגישו, שהיא מאיימת על זכותם ועל קיומם, ותורגש תגובה כלפיה. אבל העולם מתקדם והרצון לקבל גדל בבני האדם, והם לא יהיו מסוגלים להישאר כמקודם. ולא יהיה צורך להילחם נגד אלה שלא נותנים לבני אדם לראות את האמת, אלא יספיק רק פרסום שישנו פתרון לאדם, והיתר יתגלגל מעצמו. אבל לחוכמה הזו מחכים שונאים רבים בדרכה. וגם אם היא תשתדל להגיע איתם לפשרות, שלעת עתה נראות אפשריות, לגבי העתיד אין לדעת, כי על דבר שלא התגשם אף פעם, אי אפשר לדבר.

יתכן שהפצת חוכמת הקבלה אפשרית דווקא בקרב החלק המשכיל מהאוכלוסייה, שבין כה וכה מנותק מהדת, שכולל: מדענים, אנשי רוח, אנשי תרבות וחינוך. אין צורך לפנות לאלה שהדת אוחזת בהם, אלא מוטב לפנות לאלה שכבר בשלים, שלא נמצאים בקשר חזק עם הדת.

לקבלה אין כוונה לשבור את הממסד הדתי, וללמד את העם לא לקיים פעולות חיצוניות, אלא רק להוסיף לקיום המצוות את עניין תיקון הכוונות. אבל התוספת הזאת, היא שמעוררת התנגדות כלפי הקבלה מצד הדת היהודית.

יש להניח, שכל התהליך של הכרת חוכמת הקבלה בדורנו יתקיים ויתקדם בצורה המתאימה לדורנו. מפני שגם האוכלוסייה הדתית הולכת ומשתנה, ויותר מכירה בליקויים שלה, ובחוסר הכוונה, בחוסר הקשר לאמת. הכרה זו הולכת ומתגלה גם בחלק הדתי וגם בחלק החילוני, ושני חלקי העם נמצאים במשבר. לכן נראה שהתהליכים ילכו ויתקדמו בכל חלקי העם מתוך הבנה והכרה בחוסר התכלית בחיים, ויהיו הרבה יותר מהירים ממה שמצטייר כרגע.

ההבדל בין הדת לקבלה מתואר כאן בהקצנה, אבל דווקא ההבדל הזה, הוא שיובן בעתיד כהבדל שחייבים לתקן. לומדי הקבלה יכולים לסייע לתקן ולקרב בין הגורמים האלה בעבודה פנימית כאגודה אחת, ככלי אחד ובעבודה חיצונית - על ידי הפצה, על ידי התפשטות הידיעה על מטרת הבריאה ועל חוכמת הקבלה כאמצעי לתיקון. אבל תמיד צריך להתאים את אופן ההפצה לתקופה שבה נמצאים, לבצע אותה בצורה המועילה ביותר כדי שתתקבל בציבור.

הניסוח הנכון של שיטת הקבלה

עד לאחרונה לא הצליח שום מדען מקובל לגלות דרך, שבעזרתה ניתן יהיה לעסוק בחוכמת הקבלה בפרהסיה, היינו שכל עם ועדה יוכלו לעסוק בה. דרך שתאפשר להסביר את האופי של כל מילה ומילה.

רק לבעל הסולם, אחרון מקובלי המאה ה - 20, נגלתה הדרך אל מטרת הבריאה, המתאימה לכולם והוא הצליח להסבירה בחיבוריו. דרך זו נקראת "דרך ההתלבשות". אך גילויה לא נזקף לזכותו של בעל הסולם, אלא בא כתוצאה מהתפתחותו של הדור שלנו, ומנכונותו להגיע לגמר התיקון.

אף על פי שניתן להשתמש במדעים החיצוניים כדי לפרש עניינים מחוכמת הקבלה, שהרי המדעים כולם כלולים בה, עדיין ההסבר הטוב ביותר של מדע זה הוא בניסוח חוקי העולם העליון לפי יחסי שורש וענף, סיבה ותוצאה.

בעל הסולם הוא המקובל הראשון שהסביר כך את חוכמת הקבלה, ולכן הלימוד על פי שיטתו מאפשר לאנשים להבין את כל ספרי הקבלה.

לפי כתבי בעל הסולם וכתבי מקובלים אחרים, ברור שהשינוי נעשה על ידי האר"י הקדוש, שאין גדול ממנו. במהפכה שעשה, הוא מהווה נשמה שדמותה היא נקודת ציון, סימן, שממנו ואילך העולם מתחיל להיכנס לתיקון. עד האר"י הכול היה כהכנה לתיקון, ומהאר"י והלאה מתחילה תקופת התיקון האחרונה. וודאי שגם לתקופה הזאת יש שלבים משלה, עד שהמצב בא ומבשיל, ונעשה מוכן כלפי הנשמות, הן מבחינת הספרים והאמצעים, והן מבחינת היחסים בתוך העם, בעולם ובאנושות, בהתאם למידת ההתפתחות התרבותית, המדעית והטכנולוגית. בסוף המאה ה - 20 האנושות הגיעה למצב, כפי שמתאר אותו בעל הסולם, והיום מורגש גם בחושים שלנו, שכל עיסוקיו של האדם עלי אדמות מגיעים לקריסה, ומתגלים כחסרי תועלת, וסופם שהם כולם לרעת האדם. אלה התנאים הנחוצים כדי שהתיקון יכנס בפועל.

ובאותו זמן ממש גם חוכמת הקבלה מוכנה יותר להפצה מאשר בזמנו של האר"י, לאחר שעברה התפתחות שלא היתה עד להאר"י. רק אחריו החלו להתפתח הספרים והשיטות וכך עד בעל הסולם, המקובל שצמח מכל הקודמים לו, ופיתח את השיטה עד למצב שכל אחד יכול להשתמש בה. ספריו הם שחותמים את השיטה כולה.

ומה שנעשה היום בעולם על ידי הפצת חוכמת הקבלה זו רק הפשטה, הכנה, כדי להביא את האדם לכתבים ולספרים, שכתב בעל הסולם. כי מי שקורא ולומד, חייב לעסוק בכתבים המקוריים של בעל הסולם, כי רק בלימוד מתוך כתביו ישנו המאור שיכול להחזיר את האדם למוטב. לא תמצא אותו בכתבים אחרים.

הספרים שנכתבו אחרי בעל הסולם נועדו רק כדי לקרב את האדם בצעדיו הראשונים, לפני שהוא מסוגל להיעזר בספרי בעל הסולם. אפילו אם ההסבר באותם ספרי לימוד והכנה יותר מוצלח ויותר קרוב אלינו מספרי בעל הסולם, אפילו אם הם פשוטים, טובים, קרובים לאנשים, ומאוד מקובלים בקרב העם, העם צריך לדעת, שהכוח הרוחני יכול לבוא רק מספרי בעל הסולם, וכל יתר הכתבים הם רק כדי ליצור קשר עם ספריו.

וגם לא חשוב עד כמה מבינים את כתבי בעל הסולם. אלא, הקדושה, הכוח שנמצא בהם, הוא שמתקן את האדם, ולא החוכמה ועמקות ההבנה, שאפשר לו לאדם לקבלם מספרים אחרים, יותר מאשר מספרי בעל הסולם. ההבדל בין הספרים שלו לשאר הספרים הוא לא במידת ההבנה, אלא בכוח הרוחני שנמצא בהם. ועל הנקודה הזאת צריך לעמוד, ובה לדייק, ואותה להסביר שוב ושוב. הגישה הזאת, השיטה הזאת, צריכה להיות ברורה מתוך צורת העיסוק בקבלה, גם בקבוצת לומדי הקבלה הפנימית, וגם כשמלמדים אחרים. שאמנם יש חומר עזר, כי האדם בן זמננו לא מסוגל מיד לגשת לספרי בעל הסולם, אבל הוא חומר עזר בלבד.

איך פועלים על האדם כתבים של מקובל?

המקובל כותב את ספריו מהרמה הגבוהה שבה הוא נמצא. לכן האדם שאוחז בכתבים האלה ומתקשר אליהם, זוכה ל"אור מקיף" מאותה מדרגה, שבה אחז המקובל בזמן כתיבת הספר. כך כתבי המקובלים פועלים על האדם, לא חשוב איזו תמונה, או איזו מערכת נצייר לעצמנו.

לכן כתבי בעל הסולם, שהגיע לסוף כל התיקונים ולגובהם המרבי, עד כדי כך שלצורך כתיבתם לאנושות, ביקש שיורידו אותו מדרגתו[12], והגיע להישגים שאיש מלבדו לא זכה להם, כתביו הם המועילים ביותר. בפרט, שבניגוד למקובלים אחרים, הוא לא כתב את כתביו לעצמו, ולא למקובלים כמוהו, אלא לאדם הפשוט שחייב להגיע לתיקונו. עליו היתה מוטלת האחריות, והוא זה שנשלח לעולם הזה, כדי להביא לנו את הכתבים, שעל ידם האנושות תגיע לתיקון. חוץ מכתביו אין כתבים אחרים, שיכולים להשפיע על האדם, ומסוגלים להביא את הכוח שיתקן את האדם. לא מדובר על מה שיקרה בעוד דור או שניים, אלא על מה שנכון להיום.

מי שמבין, מי שמרגיש, מי שנמצא באחיזה כלשהי ברוחניות, אם נשמתו נמצאת בתיקונים על ידי ג' קווים, ואינה שייכת לשיטת הרמ"ק )משה קורדובירו, 1522 – 1570), אלא לשיטת התיקון של דורנו, לשיטת האר"י, הוא רואה ומבין, שחוץ מכתבי בעל הסולם, אין היום כתבים אחרים, שיכולים להשפיע לאדם את כוח התיקון. ומי שקורא בספרים אחרים, פשוט אינו מרגיש את העובדה הזאת.

השגת חוכמת הקבלה

השגת חוכמת הקבלה נעשית באמצעות:

הבנת הטקסט - בדומה לחוקר של העולם הזה, שחייב לעבוד במסירות יתרה על מנת להבין את העולם, למרות שכולו פרוש לנגד עיניו.

הרגשת הטקסט - מלבד המידע, טבועה בטקסטים הקבליים תכונה מיוחדת, סגולה המאפשרת לכל מי שעוסק בהם להיכנס בהדרגה להרגשת העולם העליון, אף על פי שעדיין אינו מבין את הכתוב.

משני התנאים של העיסוק בכתבי המקובלים, הראשון הוא ההבנה שצריך ללמוד, שצריך לאחוז בהם ולזכור אותם, כדי שיהיה קשר ותהיה הרגשת שייכות. אי אפשר ללמוד אם לא נישאר לאדם משהו מהלימוד, אחרת מהיום למחר הוא לא מרגיש קשר אליו. לשם כך הבורא ברא באדם אמצעים שכליים, כמו זיכרון, הבחנות, הבנות. ולא כדי שיפַתח את חייו בעולם הזה, שעל פני האדמה יתפתח בשכל וחוכמה.

שכל וחוכמה אנושיים ניתנים לאדם ונמצאים בו רק לצורך הזה, שבזמן ההכנה לתיקון הנכון, לפני שהוא עובר מחסום, הוא יוכל לאחוז בכתבי המקובלים, וללמוד אותם אף עם שכלו האנושי, ועל ידי כך למשוך אור מקיף. אם לא היה צורך לעבור תקופת הכנה, מהדרגה הגשמית ועד הכניסה לרוחניות, לא היה צורך בשכל. לשם מה האדם צריך זיכרון? לשם מה הוא צריך מגוון תכונות, שמבחינות ומבדילות אותו מן החי? רק כדי לעשות את התיקונים בתקופת ההסתרה של הבורא. אלא האדם בנוי כך, שיש בו חלק "חייתי" מסוים, המפותח יותר מהחי, שבחלק הזה ישתמש לפני כניסתו לרוחניות.

לכן בזמן ההכנה, לפני שנכנסים לרוחניות ורוכשים כלים, שאיתם עובדים בצורה אחרת, בצורה של "נשמת אדם תלמדנו"[13], חייבים ללמוד את חוכמת הקבלה, כמו שלומדים את יתר החוכמות, אבל בכוונה להגיע ללימוד הנכון, להרגיש מה מסופר בספר. כי דווקא על ידי הכוונה הזאת להגיע לפנימיות שעליה מסופר בספר, מושכים אור מקיף.[14]

חייבים לאחוז בספר בשכל וחוכמה, אבל זוהי אחיזה מינימלית, שאינה תלויה ביכולתו של האדם, בכמה הוא חכם, מוצלח וחריף. ואם אוחזים בטקסט, היתר כבר תלוי עד כמה האדם מרגיש, שהוא סובל, שאינו נמצא בפנימיות שעליה נכתב.

בכתבי המקובלים יש עניין של הבנה ועניין של הרגשה. ההרגשה היא בתנאי, שהאדם רוצה להיכנס להרגשת העולם העליון. להיות המשפיע ולהרגיש מהם כוחות ההשפעה. לפי איך שהאדם משתוקק להשפיע, בהתאם למידת ההשתוקקות הזאת, משפיע עליו אור מקיף, והוא מתקדם בדיוק להרגשת העולם העליון. ואיך שומרים על איזון בין הבנה להרגשה? אדם שלומד לפי השיטה הנכונה, ומשתדל בכל מאודו לקיים מה שאומרים לו בדרך, אז אפילו שהוא טועה, הטעויות שלו הן כדי להבין שטעה, ולתקן את עצמו.

למי פונה חוכמת הקבלה?

באדם מתגלה נקודה שבלב, לאחר שהתפתח בכל יתר הכיוונים, בכל יתר הרצונות, רצון לכסף, לכבוד, למושכלות. או לאחר שהרגיש בהם ריקנות וחוסר כדאיות להתפתח בהם. נקודה שבלב יכולה להתגלות גם באדם פשוט, שכביכול נראה פשוט, או שבגלגולו הנוכחי מתעסק במשהו, שלא נחשב למיוחד בחברה. עם זאת מבין אנשי הרוח והמדע יש לפנות אל אותם אנשים שמרגישים ומבינים את עמקות השבירה שקיימת בתוך האנושות, ואת המצב האנוש שבו נמצאת האנושות, והם יחד איתה.

האדם עצמו יכול להיות במצב אנוש, ובלי להיות מפותח דיו לראות שכך גם כל העולם. וזו נקראת חזרה בתשובה דרך הלב, דרך הרגש. אבל בדורנו האדם חוזר דרך השכל. כלומר, ישנם גם כאלה וגם כאלה, כדברי בעל הסולם ב"מאמר לסיום הזוהר", שלאדם טובע בנהר זורקים חבל, או כנגד הלב או כנגד השכל.[15] בדרך כלל באים לקבלה אלה שמרגישים בלב, אבל צריך לפנות לאלה שיכולים לתפוס את הרעיון של הקבלה בשכל. אנשים שמדברים מתוך השכל על רגש, ועל איך לבטא את כאבו של האדם והאנושות.

האם גם על ידי הפצת החוכמה מושכים אור מקיף, או רק בזמן לימוד כתבי בעל הסולם?

אור מקיף מאיר כתוצאה מרצון האדם להיות מתוקן במצבו הרוחני, ומכל פעולה שהוא עושה כדי שעל ידה המצב הזה יתבצע. וודאי שאם האדם עוסק בהפצת הקבלה, והוא משתוקק לראות כתוצאה ממנה את העולם מתוקן, מחובר, מלוכד, ככלי להשראת הבורא, לאור העליון, אז הוא סובל, ומצפה, וחושק, ורוצה את התיקון הזה. ובפרט אם האדם גם עושה את הפעולות, בייחוד אז יש באותן פעולות סגולה גדולה ואור מקיף. אלא שכל פעולות האדם עדיין נובעות רק ממה שהוא מתאר לעצמו, מהם תיקונים, מהם מצבים מתוקנים, ומהו מצב שכל העולם מלוכד בלב אחד.

אבל כדאי לבצע פעולות הפצה, כי רואים אפילו מהדוגמה של יהושע, שהיה משמש למשה. שמתוך זה שעזר למשה בהפצת חוכמת הקבלה בעם, בלי שלמד בעצמו, אלא רק מתוך זה שהיה משרת להתפשטות החוכמה, כפי שאנו משרתים היום לבעל הסולם, הגיע לזכות להיות המוביל. כלומר לרכוש ממשה את כל החוכמה, ולהגיע גבוה יותר מכל החכמים - שרק למדו.

לכן, מצד אחד, בפעולות עצמן יש כוח גדול וסגולה גדולה. אבל מצד שני, אם לומדים, אז מבינים וקשורים למקור, אפילו שלא מרגישים את המקור עצמו, אלא הקשר הוא דרך האור מקיף. לכן לא יתכן ששעתיים לפני תחילת היום, האדם לא ילמד, כי הלימוד מסדר לו את היום. אמנם הוא מתיש את האדם, ולא נוח בחיים המודרניים, אבל אין לו ברירה.

אם האדם רוצה, שכל היום שלו יהיה בתיקון, בכיוון נכון, הוא חייב לפנות בוקר, או לפני העבודה, להיכנס לקשר עם הרוחניות על ידי אורות המקיפים, ומתוכו לפעול אחר כך בחיי היומיום. הוא צריך להשתדל שכל החיים האלה יהיו מסודרים, כחלק מהדרך שלו אל המצב המתוקן. ואז כל היום הוא יתייחס לחיים שלו כשלבי התיקון, ויסתכל אחרת על מה שקורה לו, ויתייחס אחרת למה שנעשה איתו. היחס שלו לעולם יהיה אחר. הוא לא יחיה בחברה ובהשקפה כמו אדם רגיל, אלא כניסתו לעולם תהיה ברצון לשמש את המטרה.

האם המדע יכול לקבל את התנאי, שלפיו בלימוד הקבלה יש סגולה?

המדע לא יכול לקבל את התנאי, שבלימוד הקבלה יש "סגולה נפלאה לאין ערוך" לעורר אור מקיף המחזיר את האדם למוטב, כפי שכותב בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".[16] וגם לא צריך להסביר את התנאי הזה בשפה הזו. אלא להסביר, שההשגה באה כביכול רק על ידי ההרגל, מתוך זה שאדם לומד. בדומה לאדם שבא ללמוד להיות חרט, ונוטל חתיכת ברזל ומתחיל לעבוד. בהתחלה הוא לא מרגיש את הברזל, ולא מבין איך להתייחס אליו. הוא מקלקל גם את הברזל וגם את כלי העבודה. אבל לאט לאט על ידי העבודה עם הברזל, הוא מתחיל לפתח חוש ולהרגיש את הברזל, כאילו את הרגשת הברזל, איך הברזל מגיב לפעולה כזאת או לפעולה אחרת.[17]

האדם הזה קולט בתוכו מה שנמצא מחוץ לו, ובונה מודל פנימי של הברזל, ולכן מרגיש איזה תגובה הוא יקבל מהברזל, אם יעשה איתו כך או אחרת. הוא כביכול מייחס לברזל את החושים שלו, את הכאב שלו, את התחושות שלו, כמו שאנשים מתייחסים למחשב או למכונית כאל משהו חי ומגיב. הוא מתחיל להרגיש את הטבע, מתוך הרגל העבודה.

אותו דבר קורה בחוכמת הקבלה. על ידי זה שהאדם לומד בספרים שמספְרים על העולם הרוחני, על הפעולות שלו, על החוקיות שלו ועל כל מה שיש בו, האדם בונה בתוכו תבנית, מערכת פנימית, תבונתית, שכלית, איך עובד העולם הרוחני. ומתוך זה שהוא מתחיל לראות איך אותו מודל עובד בחיים, איך המודל הזה מסתדר עם כל החוקים שידועים לו, עם חוקי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה, עם חוקי הפסיכולוגיה, עם חוקים חברתיים, תרבותיים וחינוכיים. על ידי זה שהוא רואה איך עובדת המערכת שחוכמת הקבלה בונה בתוך האדם, המערכת הזאת מתחילה להתקשר עם העולם שהוא מכיר. והאדם לאט לאט נכנס לעולם הרוחני.

אבל לעולם הרוחני אי אפשר להיכנס בלי קניית החוש השישי. האנשים יכולים לדמיין, שהם כבר נמצאים במערכת הזאת, אבל הדמיון הזה הוא רק דמיון שכלתני. וכן הם יכולים להפעיל לפי הרגשתם את החושים, אבל אלה רק חושים אנושיים. חסרים להם בתמונה הזאת הרגשה וקשר עם הכוחות, עם מקור הכוחות הרוחניים, היינו, עם הספירות, עם העולמות רוחניים, שעליהם לא מסבירים.

לא צריך לדבר על מה שקשה להסביר. אלא, מתוך זה שמדענים מתחילים לעסוק בקבלה, וחושבים שעל ידי השכל בלבד נכנסים לרוחניות, הם מתחילים להרגיש שינויים, לעבור עליות וירידות. מתחילה להיבנות בהם הכנה לכלי הפנימי, הרוחני, לנשמה, למה שנקרא החוש השישי. ומתוך השינויים האלה הם נכנסים לעבודה ומתחילים לראות מהי. ואז הם גם לומדים וגם מרגישים את כל התהליך, וממשיכים הלאה.

על כמה מהם רואים שהתהליך כבר עובד, בלי שום בעיה. הם מתחילים להבין שלימוד הקבלה בונה בהם משהו רגשי. אולי ישנם עוד מקצועות לימוד, שיכולים לבנות באדם הכנות רגשיות, אבל בלימוד הקבלה ההכנות הן על - טבעיות. אנשי מדע רואים, שמה שהם רוכשים הוא כנגד הטבע שלהם. פתאום אובד להם הרצון, פתאום הם מרגישים מבולבלים, פתאום הם לא מסוגלים לעכל את העולם הזה ונמצאים כביכול מחוץ לו, כמשקיפים עליו. הם עוברים, כל מה שאנשים עוברים בבניית הכלים הפנימיים.

לכן, אפילו אם לא מסבירים, שבכתבי מקובלים יש עניין של אור מקיף, כמו למשל, באסיפה גדולה, שבה נוכחים אנשים, שידיעה כזאת רק תרחיק אותם מהתהליך. אז נותנים את הדוגמה של לימוד מקצוע החרטות, ואומרים שגם בקבלה, על ידי הלימוד מתחילים להרגיש את מערכת הכוחות שנמצאת מעבר למציאות. שחוכמת הקבלה היא חוכמה על איך מתנהל העולם שלנו. זה חלק מהאמת, לא כולה, אבל לא חייבים לספר הכול, אלא רק מה שמועיל.

איך אדם יכול להגיע להרגשת כאב מחוסר הרגשת המציאות הרוחנית?

אם אדם לא מרגיש, הוא פשוט לא מרגיש. אם הוא לא מרגיש חיסרון בהרגשה רוחנית, איך הוא ירגיש כאב? בדומה להרגשה שחסרה לו אצבע שישית, או חסר לו חוש שאין לו. אין מה לעשות אם אין הֶרגש.

הֶרגש קונים על ידי חיסרון. חיסרון קונים או מבחוץ, מהחברה, או מלמעלה, מהבורא. גם מתוך עצמו, נקרא מהבורא. אבל לחיסרון הזה אי אפשר לחכות. לכן, יש רק אפשרות אחת להגיע לחיסרון בהרגשת המציאות הרוחנית: שהחברה תשפיע על האדם את החיסרון הזה. שמתוך הקשר עם החברים, האדם ירגיש שחסר לו העיקר בחיים, עד כדי כך שבלעדיו חייו אינם שווים. שהוא חי בדרגה הנמוכה ביותר, בדרגה מתה, שאין בה שום חיות ממשית, אלא רק של הגוף, שגם הוא עוד מעט ימות. ועל ידי הקנאה, האדם יכול לקנות מהחברה כהצלה, חיסרון להרגשה הרוחנית. רק החברה יכולה לגרום לו לחיסרון כזה.

[1] בעל הסולם, מהות חכמת הקבלה, ד"ה: על מה סובבת החכמה.

[2] בעל הסולם, אגרת לח, תרפ"ז.

[3] מושג זה נידון בהרחבה על ידי בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אותיות: סא, סד, צ, קה, קיח, קיט, קכא, קכט.

[4] עבודה זרה דף נד ע"ב.

[5] תהילים יב, קלט.

[6] קידושין דף מ ע"ב.

[7] על "מצב ראוי" ראה בעל הסולם, פתיחה לחכמת הקבלה, אות ב: "אשר כפי שיעור ההתגשמות של הרצון לקבל [...] כן הולך ויורד ממדרגה למדרגה [...] עד המקום הנמוך מכולם, דהיינו שהרצון לקבל מתגשם שם בכל שיעורו הראוי". ראה גם שם, אות ד.

[8] בעל הסולם מבחין בין דעת תורה לדעת בעלי בתים: "הגם שהוא עובד ה' והוא גדול בתורה ועבודה, אבל עוד לא זכה ללמוד מפי ה', עוד לא נקרא תלמיד חכם. לכן מצב הזה הנקרא, אינו יכול לעזור לו מאומה, שיוכל להגיע לשלימות האמיתי, משום שיש לו דעת בעל בתים. ודעת תורה הוא רק מי שלומד מפי ה', שרק תלמיד חכם יודע את האמת, שהשם ית' הוא המסבב לכל הסיבות" (בעל הסולם, שמעתי, מאמר קה: ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ).

[9] ראה הרמח"ל, משכני עליון, פרק א: "(א) הר הבית שלושת אלפים אמה על שלושת אלפים אמה, רובו מן הדרום, שני לו מן המזרח, שלישי לו מן הצפון, מיעוטו מן המערב. מקום שהוא רוב מדתו שם הוא רוב תשמישו: (ב) ה' שערים יהיו לו, שנים לדרום, וא' למזרח, אחת לצפון, ואחת למערב. גובהו של כותל שש, ועביו שש. גבהן של פתחים חמישים, ורחבן עשר. כעביו של כותל כך עביו של פתח: (ג) פנים ממנו — סורג גבוה עשרה טפחים. לפנים ממנו — החיל עשר אמות, וי"ב מעלות עולות מן החיל לעזרה למזרח. לצפון ולדרום — שבע: (ד) עזרת נשים — אורך שי"ז על רוחב שי"ב. ג' שערים יהיו לה, א' לדרום, וא' לצפון, וא' למזרח. והאולם יוצא מהם מבפנים".

[10] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות א.

[11] אמרה נפוצה בחז"ל ואצל המקובלים. להסבר ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"ו, הסתכלות פנימית, דף קמג: "שלא היה נגלה מהם שום פעולה, אחר שהאור נסתלק מהם, כי כלי בלי אור הוא כגוף בלי נשמה". ראה גם בעל הסולם, שמעתי, מאמר סה: ענין נגלה וענין נסתר.

[12] ראה דברי בעל הסולם על עצמו: "בימים האלה עלה על לבי לערוך תפלה לה' לאמור: "הנה ה' הבטיח לי חכמה ודעת עד להיות למופת בין חכמים והנבראים, ואני עדיין את שיחתם איני מבין". ובטרם אקרא, והנה ה' שורה עלי ויאמר: "האם תרצה שאורידך ממדרגתך, ואז תוכל להבין את כל דבריהם כמותם?" ולא מצאתי [...] סיפוק ולשון, איך לדבר אל בני העולם ולהביאם לחפץ ה', אשר הודיעני. ולא יכולתי להתאפק לטייל בין בני אדם, הריקים מכל, ודוברים סרה על ה' ועל בריאתו [...] ונגעו אלי הדברים עד הלב. אז הוסכם בלבי: יהיה מה שיהיה, ואפילו ארד ממדרגתי הרמה, הנני מוכרח לשפוך תפילה חמה לה', ליתן לי השגה ודעת בדברי נבואה וחכמה ולשון, להועיל את בני העולם האומללים, להעלותם לדרגת החכמה והנועם כמותי" (בעל הסולם, נבואתו של בעל הסולם).

[13] האמרה "נשמת אדם תלמדנו" מיוחסת לרבי מאיר: "ואמר ר' מאיר, נשמת אדם תלמדנו" (רב פנחס מקוריץ, ספר אמרי פנחס, שער ג). על האמרה הזו ראה בעל הסולם, שמעתי, מאמר עז: נשמת אדם תלמדנו: "'נשמת אדם תלמדנו', ידוע שכל התורה נלמד בעיקר לצרכי הנשמה, היינו לאותם שכבר זכו לבחינת נשמה [...] שכל נשמה ונשמה, צריכה בעצמה לעשות את הבירור ולא שמי שהוא יברר בשבילו. לכן מטרם שהם בעצמם עשו את הבירור, אסור לגלות להם את הדברי תורה. וחוץ מחלק הזה, יש תועלת גדול להנשמות, על ידי מה שמקבלים מחידושי תורה של אחרים, ונשמת אדם תלמדנו, איך ומה לקבל ולהיות נעזר מחידושי תורה של אחרים, ומה שהוא בעצמו צריך לחדש".

[14] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות כה.

[15] בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: ובאמת כל התורה.

[16] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנה.

[17] שם.

חזרה לראש הדף
Site location tree