אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם / ביאור על "ההסתר והגילוי של הבורא"
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

ביאור על "ההסתר והגילוי של הבורא"

הסתר כפול

בהסתר כפול הנקרא הסתר בתוך הסתר, הבורא נסתר מהאדם. האדם אינו מרגיש, גם לא את צדו האחורי של הבורא. אלא דבר בחייו אינו נתפס בכלי האדם כמגיע ממנו. נהפוך הוא, האדם מרגיש שהבורא זנח אותו, ואינו שם לבו אליו.

בהסתר בתוך הסתר האדם לגמרי מנותק, ו - אינו מרגיש, גם לא את צדו האחורי של הבורא, כלומר, הוא לא מרגיש גם את השלילה ממנו. כי הבורא הוא טוב ומטיב. ואם האדם מרגיש את הטוב ומטיב, וקושר אותו עם הבורא, נקרא שמכיר את ה"פנים". ובַפנים של הבורא, יש פנים גלויות ופנים לא גלויות. אבל אפילו בפנים שאינן גלויות, יש לאדם הרגשה, שיש לו משהו טוב, שבא מהבורא, מהכוח העליון. האדם מרגיש שיש לו קשר אל הבורא, שהבורא פונה אליו, שהבורא מתייחס אליו טוב. גם במצבים לפני המחסום זוכים לפעמים להרגשה כזאת.

מה שאין כן כאשר האדם מרגיש את עצמו בייסורים. הוא יכול להרגיש, שהייסורים באים לו מהבורא, אבל אז נקרא שהוא מרגיש את הבורא דרך "האחוריים". זאת אומרת, לא לפי היחס הנכון של הבורא אליו, של טוב ומטיב, אלא באחוריים. ומה הם אחוריים? לא שהבורא הוא דו פרצופי, שממנו, מהפנים שלו, יוצאים דברים טובים, ומהאחור שלו יוצאים דברים רעים. אלא האחוריים והפנים נקבעים על ידי האדם מתוך קליטת הרגשת הבורא.

אם האדם נמצא עם הבורא בהשתוות הצורה, מבין אותו ו"קורא" אותו נכון, אז נקרא שהוא והבורא נמצאים פנים בפנים, הוא בהשפעה והבורא בהשפעה. וכאשר לשניהם אותם פנים דהשפעה אחד כלפי השני, האדם מתחיל להרגיש את הטוב, שאליו התכוון הבורא. וזה נקרא שהבורא מאיר לו פנים. אבל אם האדם מרגיש ייסורים ושהם באים מהבורא, אז נקרא שהוא לא נמצא בפניו אל הבורא, שהיחס שלו לבורא אינו לפי השתוות הצורה. כלומר, האדם לא נמצא בכלים דהשפעה. כי אם הוא היה בכלים דהשפעה, מעל הרצון לקבל שלו, הוא אף פעם לא היה מרגיש שבא לו רע מהבורא.

לכן, הבורא הוא תמיד עם הפנים כלפי האדם, ורק האדם נמצא אליו באחוריים, בקבלה ולא בהשפעה. אלא כשמדברים מצד האדם, לא אומרים שהוא משתנה ב"פנים", היינו, בהשפעה, בהשתוות הצורה לבורא, ומשום כך מרגיש טוב. וגם לא שהוא משתנה ב"אחוריים", באי השתוות הצורה לבורא, ומשום כך מרגיש רע. אלא תמיד האדם הוא המסתכל על המציאות שלפניו, ובהתאם לה קובע אם הבורא טוב או רע אליו. הוא לא תולה בעצמו את מה שרואות עיניו, שהוא נמצא בפנים או באחור כלפי הבורא, אלא טוען שהבורא הוא המתייחס אליו טוב או רע.

על כן הוא מייחס את ייסוריו לגורל או לטבע העיוור, שכן יחס הבורא כלפיו מורגש בו כיחס מבלבל מאוד, שמביא אותו עד כדי איבוד האמונה.

בהסתר כפול הייסורים נעשים כל כך גדולים, שהם מבלבלים את האדם. והוא מאבד את הקשר עם הבורא, ותולה את מצבו בטבע או ביד המקרה. טבע נקרא כל דבר אחר חוץ מהבורא. כי הבורא הוא שורש לכל, "אין עוד מלבדו".[1] אבל אם השורש הזה נעלם, מתחילים לראות מציאות אחרת ממה שהוא ברא, מציאות בלעדיו, שהיא נקראת טבע. ובלעדיו, ישנם גורמים רבים, שיכולים להתראות לאדם כסיבות למצבו.

אם כך, למה הייסורים מסתירים את הבורא? וגם התענוגים, למה הם יכולים להסתיר, או לא להסתיר, את הבורא? מצד מי באה ההסתרה, מצד הבורא או מצד הנברא? יש חוק שנובע מהמציאות של בחינה א' בד' בחינות דאור ישר. בכלי, בבחינה א', מתגלה התענוג ובתוך התענוג מתגלה שורש התענוג, בחינת שורש. וכך בחינה א', חוץ מלהרגיש תענוג, אור שממלא אותה, מתחילה להרגיש בחינה יותר עליונה, את בחינת שורש, את מי שממלא אותה, את בעל הבית.

כלומר, הבורא מתגלה בתוך התענוג כמקור התענוג. ומשום כך הכלי, הרצון לקבל, מתחיל לרוץ אחרי המאציל, אחרי השורש. נטבע באדם רצון לקבל, שמרגיש את השורש כנעלה, כחשוב, ולכן הוא רואה בשורש תענוג גדול וערכים גבוהים ונעלים, ומתחיל להשתוקק לשורש. עד כדי כך, שלהידמות לשורש ולהיות קשור אליו, זה בשבילו תענוג גדול יותר מהתענוג שממלא את הרצון לקבל הגולמי.

וכך בבחינה ב', מתוך שמרגישה, שהבורא ממלא אותה כמקור התענוגים, הכלי רוצה להיות כמו בורא. אבל כאשר מקבלים תענוג מבעל הבית, ומרגישים את בעל הבית, האם תענוגים שפוחתים ונעלמים, מפחיתים את תשומת הלב לבעל הבית? האם בהתאם לתענוגים שהולכים ונעלמים מההרגשה של האדם, הולכת ונעלמת גם דמותו של בעל הבית כטוב ומטיב, כשולט, כגדול, כגבוה?

או האם על ידי מאמץ מסוים, אפשר להישאר בהכרת הטוב של בעל הבית, אפילו אם התענוגים נעלמים, ולא להיות מוכנים להיפרד מבעל הבית, אלא לרצות שבחינת שורש תישאר בתוכי לתמיד? והתענוגים יכולים להיות מורגשים או לא מורגשים, או אפילו שיבואו במקומם ייסורים. יש לאדם עניין שהתענוגים ייעלמו כדי לבדוק את עצמו, שהוא לא תלוי בהם. האם אפשרי שהם ייעלמו, שיהיו ההפך כלפי הרצון לקבל?

או אפשר לשאול אחרת, האם אפשרי מצד הנברא לרצות להרגיש שהתענוגים נעלמים. האם אפשר לקבל כוחות שלא להיות תלוי בהרגשת הרצון לקבל, אלא שדמות בעל הבית, דמות הבורא, תמלא את האדם במקום התענוגים, בכוח ובתענוג הרבה יותר גדולים מהתענוגים הקודמים?

והאדם שאינו תלוי בהרגשה של תענוגים או ייסורים, ששניהם אותו דבר בשבילו, הוא נקרא ש"ממית" את הרצון לקבל שלו, כאילו לא נמצא. לאחר שרכש על פני הרצון לקבל את תכונת הבינה, אמונה, התגברות עילאה, בעזרתה הוא נעשה מוכן להשתמש ברצון לקבל שלו, "לשחק" איתו, לכל כיוון, מאפס תענוגים ועד תענוגים עצומים, אבל רק לטובת בעל הבית. ליהנות מפני שבעל הבית רוצה שהוא ייהנה, או להתנתק מתענוגים מפני שבעל הבית רוצה, שלא יהיה תלוי בתענוגים.

ובכך האדם מתחיל להיות חופשי כמו הבורא, ולראות את הבריאה, כמו שאומר הכתוב: "כל מה שברא, נברא בשבילי"[2], כדי לקחת את הבריאה שברא בעל הבית, את הרצון לקבל, את המציאות כולה, ולעשות בה הכול רק במטרה להידמות לבורא, להשפיע לו.

ומיהו האדם שנמצא בהסתר כפול? לא כל האנשים שחיים בעולם הזה נמצאים בהסתר כפול. אלא רק מי שהיה באיזה גילוי, בהרגשות מסוימות של התפתחות, ואחרי שנרשמות בתוכו רשימות של התפעלויות מהבורא, הוא "נזרק" למצבים שונים, שאחד מהם נקרא הסתר כפול.

ובמצב הזה האדם מתרוקן לגמרי מהרגשת הבורא. הוא לא מרגיש את המקור, אלא רק ייסורים. אבל אם הוא לוקח לידיו ספר קבלה, או שומע ממקור מסוים, או מקבל תזכורת, ממחשבה שעולה פתאום במוחו על מצבו, אז הוא יכול לפענח נכון את מצבו, ולהבין שקודם הוא היה בהסתר כפול. ומרגע שמתחיל להבחין בכך, הוא כבר לא נמצא בהסתר. אבל יודע במה הוא היה, מפני שמתגלות בו רשימות ממצבים אחדים. ממצבו לפני ההסתר, ולאחר שנכנס להסתר, לחוסר הכרה, וחוזר כביכול ל"חיים". הוא מכיר לְמה חזר, ומתוך כך קובע שהיה בחוסר הכרה.

ומה קורה לאדם שהיה בגילוי או בהסתר רגיל, ונכנס להסתר כפול, ומתחיל להרגיש מצב של הסתר כפול? על כך מסביר בעל הסולם בתיאור שכאן.

תיאור המצב בהסתר כפול

כאשר הוא מתפלל על צרותיו ועושה מעשים טובים, אינו נענה כלל, ודווקא בעת שמפסיק להתפלל על צרותיו, מגיעה התשובה.

כאשר הוא שב ומתגבר על עצמו באמונתו בהשגחה העליונה, ומתקן את מעשיו, ההצלחה מפנה לו עורף, והוא נהדף אחורנית ללא רחם.

ורק כשחדל להאמין ועושה מעשים רעים, הוא רואה הצלחה ושלווה, ונושם לרווחה.

את כספו אינו משיג בדרך ישרה, אלא רק בהונאת הבריות.

נדמה לו, שההולכים בדרך הבורא הם עניים, חולים, בזויים, חסרי תרבות, טיפשים וצבועים.

נדמה לו גם, שההולכים שלא בדרך הבורא הם מצליחנים, בריאים, בטוחים בעצמם, שלווים, חכמים, טובי לב וחביבים.

כאשר ההשגחה העליונה מעוררת באדם הרגשות כאלה, הוא מעדיף לברוח מהמחשבה שייסוריו באים מהבורא, והדבר מביא אותו לאובדן אמונה, שהבורא משגיח על הנבראים. הוא מאמין, שכל מה שבא אליו הוא רק מצד הגורל והטבע.

האדם מתפלל על צרותיו ועושה מעשים טובים - הוא מתחיל להתפלל ולעשות מעשים טובים, כי רוצה בצורה פנימית או חיצונית להיטיב את מצבו. האדם מרגיש מצוקה, וידיעה מסוימת ששמע, מזכירה לו שכדאי לעשות מעשים טובים, כי הם יביאו אותו לתגובה טובה, וכך יוכל להיחלץ מהמצוקה. אבל הוא אינו נענה כלל, אלא ההפך, עושה מעשים טובים ומקבל מהם תוצאות שליליות. ודווקא בעת שמפסיק להתפלל על צרותיו, מגיעה התשובה. כלומר, כאשר הוא מפסיק לנסות להתקשר על ידי התשובה, על ידי החזרה לקשר עם הבורא, אלא עוזב את הלימוד ואת החברים, ומתרחק מהחברה ומכל אותם אמצעים הכרחיים להתקדמות. דווקא אז רואה שמצליח.

אבל כאשר הוא שב ומתגבר על עצמו באמונתו בהשגחה העליונה, ומתקן את מעשיו, כלומר, רוצה בכל תוקף ובכל הכוח לחזור ולהיכנס לחברה, ולעשות כל מה שבכוחו לעשות, אז ההצלחה מפנה לו עורף, והוא נהדף אחורנית ללא רחם. כלומר, מצד הבורא, רואים יחס מכוּוַן כלפי האדם, לפי נוסחה אחרת לגמרי. האדם משתדל להתקרב, וככל שהוא מנסה להתקרב, הבורא דוחה אותו.

ורק כשחדל להאמין ועושה מעשים רעים, הוא רואה הצלחה ושלווה, ונושם לרווחה.

את כספו אינו משיג בדרך ישרה, אלא רק בהונאת הבריות.

נדמה לו, שההולכים בדרך הבורא הם עניים, חולים, בזויים, חסרי תרבות, טיפשים וצבועים. אדם מתחיל למדוד את הסביבה שלו, להרגיש שהחברים שלו לא מספיק גדולים ולא מכובדים ולא מתורבתים בשבילו. שאין בהם שום הצטיינות בתחומים שהאנושות מכבדת. הם לא אנשי פילוסופיה ומדע, ולא מוצלחים בחיים, במקצוע או בעסקים.

נדמה לו גם, שההולכים שלא בדרך הבורא הם מצליחנים, בריאים, בטוחים בעצמם, שלווים, חכמים, טובי לב וחביבים.

כל אדם לפני שהוא עובר מחסום, תמיד חלק ממצבו הוא בהסתר כפול. ויכול בעצמו לעורר בתוכו אותה הרגשה של ההסתר ולהבחין שהמצב הזה קיים בו. כאשר ההשגחה העליונה מעוררת באדם הרגשות כאלה, הוא מעדיף לברוח מהמחשבה שייסוריו באים מהבורא, והדבר מביא אותו לאובדן אמונה, שהבורא משגיח על הנבראים. אמונה היא הרגשת הבורא, שהאדם מרגיש את הבורא כמנהיג את מצבו ואת כל המציאות.[3] ואובדן אמונה, להפסיק להאמין, נקרא להפסיק להרגיש שהבורא משגיח על הבריות. הוא מאמין, שכל מה שבא אליו הוא רק מצד הגורל והטבע. "הגורל והטבע" נקרא חוץ מהבורא.

האם אפשר להיכנס להסתר כפול גם מתענוגים גדולים?

הסתר כפול נקרא, שהאדם לגמרי לא מרגיש את הבורא, אלא תולה את מצבו בגורל. ולא חשוב אם התענוגים גדולים או הייסורים גדולים. כלומר, יש כלי שבבחינה א' מד' בחינות דאור ישר, מרגיש גם את המילוי, את עצמו כנהנה יותר או פחות, או אפילו סובל, וגם את מי שממלא אותו, את בחינת שורש שבבחינה א', את השורש, את המאציל.

ואדם צריך רק לקבוע את היחס ביניהם כלפי הכלי, עד כמה המילוי או חוסר המילוי משפיעים על האדם לשים לב לבעל הבית או לא לשים לב אליו, עד כדי כך שבעל הבית נעלם ממנו והוא נמצא רק בתוך הרגשת הכלי. והיחס הזה בין כלי מלא או חסר, לבין בעל הבית שמורגש או לא מורגש בו, הוא מצביע על רמת האדם, באיזו רמה הוא נמצא.

גם הייסורים וגם התענוגים, שהם מעבר להרגשת בעל הבית, שיש לאדם לעת עתה, מנתקים אותו מבעל הבית. אין הבדל בין שהאדם רואה מיליון דולר וגונב, לבין שהוא מפסיד מיליון דולר ובוכה על שלא נשאר לו כלום בעולם הזה. בשני המצבים הוא שוכח את הבורא.

גם רופאים ופיזיולוגים מעידים, שאין הבדל בפעולת הגוף בין אם האדם בוכה או צוחק. עבודת הגוף היא אותה עבודה, לפי הערך המוחלט שלה. כלומר, לא חשוב אם ההתפעלות היא חיובית או שלילית, אלא מהי רמת ההתפעלות בתוך הרצון לקבל, ששולטת באדם ומנתקת אותו מבעל בית.

הסתר אחד - הסתר רגיל

בהסתר רגיל, הבורא נסתר, כלומר אינו מתגלה כַטוב המוחלט, אלא כגורם ייסורים. האדם רואה את צדו ההפוך של הבורא, "האחוריים" שלו, משום שרואה שמקבל ממנו ייסורים.

ולמרות זאת הוא מאמין שהדברים אינם באים אליו בדרך הגורל העיוור או מהטבע, אלא מהבורא שמתייחס אליו כך, כעונש על מעשיו או על מנת להובילו אל הטוב, ואדם מתחזק באמונתו, שבזה האופן משגיח עליו הבורא.

בהסתר רגיל, הבורא נסתר, כלומר אינו מתגלה כַטוב המוחלט. הבורא הוא הטוב. ואין ממנו שום השגה אחרת. אלא שהוא טוב ומשפיע טובות, ובטובו שולט בעולם כולו. ומידת טובו שמתגלה, אותה מגדירים בשֵם "טוב ומטיב". רק היא נחשבת לבורא. אין הגדרה אחרת.

אבל הבורא אינו מתגלה כַטוב המוחלט, אלא כגורם ייסורים. איך הבורא, שהוא טוב ומטיב, יכול להתגלות כגורם ייסורים, הרי ממנו חייב לבוא רק טוב? כלומר, אם הבורא מורגש באדם כרע, יש משהו שמקלקל לו את ההרגשה הנכונה. אבל מי מקלקל אותה אם יש רק אדם ובורא? תכונותיו של האדם. התכונות שלו עדיין מקולקלות, לכן מה שבא מהבורא מורגש בו כרע.

בדומה לילד חולה, שאמא חייבת לתת לו תרופה לא טעימה. אבל תרופה אמיתית היא תמיד מרה ורק בעולמנו השקרי מצליחים לעשות תרופות מתוקות. והילד בטוח שאמא שלו לא טובה, שהיא משפיעה לו רע. הוא בוכה ונאבק ומסרב לקחת את התרופה. הוא לא מסוגל להאמין שיש לה כוונה טובה כלפיו, מפני שחסרה לו הכרת האימא. ולכן אינו מתגלה כטוב המוחלט, כלומר, נראה לו שאמא לא כל כך טובה, שלפעמים היא יכולה להיות רעה, כגורם ייסורים.

אין לאדם ברירה אחרת, אלא לחשוב על הבורא מתוך הכלים שלו, מתוך מה שמתגלה בהם ממנו. האדם רואה את צדו ההפוך של הבורא, "האחוריים" שלו, משום שרואה שמקבל ממנו ייסורים.

ולמרות זאת הוא מאמין שהדברים אינם באים אליו בדרך הגורל העיוור או מהטבע, אלא מהבורא שמתייחס אליו כך. למה? האם כעונש על מעשיו? עלינו להבין מהו "העונש". אין עונשים ביחסים עם הבורא. עונשים מקבלים רק בעולמנו, והם אף פעם לא מתקנים. מפני שאי אפשר לתקן את העבר.

אם בעבר, במצב רוחני אחר, אדם עשה פעולה מתוך מצבו המקולקל, כעת הוא מוכן לתקן את מצבו הקודם ולהיות מתוקן, מפני שבמצב הקודם התגלו לו רע וייסורים. אדם מבין אותם ומתקן, ורק משום כך מצבו הקודם נעשה כעת מצב מתוקן.

אז מה נקרא העונש של אדם שתיקן את עצמו? "עונש" יכול להיות רק כעזרה מלמעלה. אם האדם עשה מעשה לא טוב, ואינו רואה שהוא לא טוב, אז כעזרה מלמעלה נותנים לו הרגשה עוד יותר לא טובה. וכך האדם מרגיש, שהוא נמצא במצב לא טוב, ומתקן אותו. לכן המצב הזה אינו עונש, אלא עזרה, תיקון. מלמעלה לא באים אלא תיקונים, שמורגשים באדם כעונשים עקב מצבו הלא מתוקן.

מלכתחילה האדם לא מתוקן, לכן או שהוא מפענח את מה שבא מהבורא כעונש על מעשיו, כתוספת רע וכתוצאה מזה נכנס מהסתר רגיל להסתר כפול. או שהוא מפענח נכון את מה שבא מהבורא על מנת להובילו אל הטוב. הוא לא רואה בכך עונש, אלא תיקון שבא מהבורא. ש"דוקר" אותו עוד יותר, כדי שירגיש את המר שבמצבו, ולא יישאר בו, אלא ילך להשתפר ולהבין.

הנקודה הזאת, או כעונש על מעשיו, או על מנת להובילו אל הטוב, היא נקודת המפנה, לשון המאזניים, שהאדם עומד בה, ומכריע את עצמו לכף חובה או לכף זכות. או שהוא חושב שמקבל עונש, שהבורא לא שם לב אליו. ולכן נכנס ליותר בעיות וצרות, והולך ומתרחק מלהצדיק את ההרגשה, עד שנופל להסתר כפול. או שהוא מבין מיד, שהכול בא כדי לחזק אותו, כדי לעורר אותו דווקא לצאת ממצבו. ולהיכנס מהר ללימוד, לקבוצה, בין חברים, שיתחילו לעבוד עליו ולהשפיע לו, ויעזרו לו לצאת ממצבו.

וכשהייסורים מתגברים, היכולת של האדם לקבוע, שהם באים כעזרה לצאת ממצבו הרע, בלי להיסחף אחר המחשבה שהם עונש על מעשיו, תלויה בהכנה. כי באותו רגע האדם לא מסוגל לקבוע שום דבר, אלא אם עשה הכנה קודמת. הכין סביבו חברה, לימודים קבועים מדי בוקר ותזכורות מהחברים, שמעוררות אותו במשך היום.

ואם הקבוצה סביב האדם חושבת כל הזמן על התקדמות, ובמידה שהוא משפיע לחברה ומחזק אותה במצבים הטובים שלו, היא מקרינה לו ומשפיעה עליו את המחשבה הזאת ואת הכוח הזה, שעוזרים לו להתייחס למה שעובר עליו, לא כעונש על מעשיו, אלא כהצלה מנפילה. והוא מתחזק באמונתו, באמונה שבזה האופן משגיח עליו הבורא.

תיאור המצב בהסתר רגיל

האדם סובל מבעיות פרנסה, ונמצא טרוד ומודאג ללא הרף או שסובל ממחלות, האנשים אינם מכבדים אותו, הוא אינו מצליח בדבר ואין לו רגע מנוח.

האדם הזה לא יכול "לגמור" את החודש. ובכל מה ששייך למילוי הכלי, בתענוגים ממשפחה, מכסף, מכבוד, ממושכלות, הוא נמצא במצב לגמרי לא מסופק. הבורא מחזיק אותו "קצר" בלשון המעטה. ויחד עם זאת האדם הזה יודע, שלמרות שהוא לא מרגיש, הבורא משגיח עליו ורק כרגע הוא מתייחס אליו כך.

במצב הזה נמצאים לפני המחסום, וחייבים להילחם נגדו. האדם צריך להרגיש את עצמו תמיד כנמצא בהכרעה בין כעונש על מעשיו לבין על מנת להובילו אל הטוב ומכריע להצדיק את מצבו ואת המצב של כל העולם, שמקבלים רק טוב מהבורא. להשתדל בהתמדה להצדיק את מצבו ולהחזיק בהצדקה הזאת, למרות שהרגשתו לא נעימה בכל תחומי החיים. ועל ידי ההשתדלות הזאת האדם זוכה להגיע לגילוי.

ההשתדלות תלויה באדם. ככל שהאדם משתוקק במשך היום להצדיק את הבורא, בכל מה שקורה לו, לא חשוב באיזה מצב הוא נמצא. כלומר, עובר מצבים הנקראים "כניסות ויציאות". ומשתדל לזכור שהבורא הוא מי שעושה את כל מה ש"אני ובי". ככל שהוא קשור בשורש "אחד, יחיד ומיוחד"[4], ש"אין עוד מלבדו", זה נחשב שהוא עובד על ההכרעה המובילה לגילוי.

רק אחרי שיש לאדם השתוקקות תמידית לגלות את הבורא כטוב, שמשתוקק אליו כמקור התענוגים, כמקור ההשגחה, בדומה לתיאור של בעל הסולם, כמו מי שמשתוקק למקור אהבתו "עד שאינו מניח לי לישון".[5] רק לאחר ש"ממלא את סאתו"[6], לקשור כל הזמן, עד כמה שאפשר, כל מצב וכל מקרה, עם הבורא, שהבורא בלבד הוא מי שמארגן את פנימיותו, "במוחא ובליבא" - גם בהרגשה וגם במחשבה, רק אז הוא מגיע בהדרגה לגילוי פני הבורא.

מה ההבדל בין הסתר אחד להסתר כפול?

פנים נקרא להרגיש את בעל הבית ולהרגיש ממנו טוב. הסתר אחד, הסתר רגיל, נקרא להאמין בבעל הבית. לא לראות אותו, אבל לדעת שהוא קיים. להרגיש שבאים ממנו בלבולים, אבל גם את הבלבולים לשייך אליו.

הכלי של האדם לא מתוקן, והוא לא יכול להרגיש, שהוא נמצא בקשר עם הבורא, ומקבל ממנו כל טוב. אין לו מסך על הרצונות. אין לו כוונה על מנת להשפיע על הרצונות ליהנות, אלא הוא חש שהבורא הוא השולט בכל המציאות. הוא לא רואה את ההשגחה בצורה ברורה, אלא יש לו הבנה שהכול בא מהבורא.

למרות שבמשך היום, האדם נמצא במצבים ובמקרים לא נעימים, הוא חושב שנמצא בהשגחת הבורא. שלבורא יש תוכניות לגביו, רצון שיתנתק מהרצון לקבל שלו, לכן הוא שולח לו הפרעות, שעל ידן האדם יתעלה מעל הרצון לקבל שלו, ולא ירצה להיות תלוי בו. כלומר, הסתר רגיל נקרא, שהאדם לא מתנתק מהמחשבה שיש בעל הבית, ויש לו ממנו ייסורים.

ולייסורים האלה האדם יכול להתייחס, פעם כנגרמים לו מחוסר תיקונים שלו עצמו, ופעם כבאים אליו מבעל הבית, כדי לבלבל אותו ולתקן אותו, מתוך כוונה טובה של הבורא. אבל אם בכל זאת הוא לא מנותק מהבורא, לפחות לא במחשבה, זה סימן שהוא חושב טוב על הבורא, שהוא מצדיק אותו.

לא שמצדיק את ההרגשה, הרי ההרגשה שלו לא טובה. הוא לא יכול לומר, שהוא מקבל הנאה מהבורא. אלא בהסתר רגיל הוא אומר, שמקבל מהבורא דברים לא טובים, מפני שרוצים לגדל אותו. או שאומר, שמהבורא באים דברים טובים, אבל הם נראים לו רעים, מפני שהוא נמצא בהפכיות הצורה מהבורא, ולכן הטוב שבא מהבורא מורגש אצלו הפוך, כרע.

בהסתר אחד האדם עוד מתרץ, שהבורא שולח לו צרות ובעיות למיניהן, כדי לחנך אותו, כדי לעשות אותו יותר חכם, מבין וחזק. אבל עם התגברות הצרות, מההרגשה הרעה האדם מפסיק לחשוב על הבורא. הצרות כובשות אותו לגמרי והוא שוכח את הבורא. וזה נקרא הסתר כפול. כלומר, נניח שיש "אפס" צרות, ומאפס ועד מינוס אחד בהרגשת הצרות, נקרא הסתר אחד. ועד מינוס שתיים נקרא הסתר כפול.

מה קובע אם ההסתר אחד או כפול? גודל הצרות. עד רמה מסוימת האדם מוכן לסבול ייסורים, ובכל זאת לומר שהם באים אליו כי הוא אינו בהשתוות הצורה עם הבורא. שהבורא הוא טוב ומטיב, ורוצה להביא גם אותו למצב טוב ומטיב. כלומר, הוא מצדיק את הבורא ולא את מצבו. אבל אם הייסורים הולכים וגדלים, הם לא מאפשרים לו להיות בקשר עם סיבת הייסורים, ולהצדיק את הבורא, ואז נעלם לו הקשר עם הבורא, והכול נעשה אצלו תלוי במקרה, בגורל, בטבע שסביבו.

מה גורם לאדם לעבור מהסתר כפול להסתר אחד ולהפך?

המעבר בין מצבי ההסתר שייך להנהגה ולהשגחה העליונה. והקבלה מדברת רק על מה שעובר על האדם עצמו, איך הוא מתפעל ממה שנמצא בו. הקבלה מדברת על הכלי שנברא, שאין בו יותר משני מושגים: המילוי ומי שממלא. אפשר לדבר או על המילוי, או על מי שממלא, על השורש, על הבורא, או על היחס ביניהם.

מידת התיקון של האדם נמדדת על פי מידת אי התלות שלו במילוי, ולא רק על פיה. אלא בתחילה, כדי להיות בלתי תלוי במילוי, האדם הולך ורוכש גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה, כוונה על מנת להשפיע. ורק אחר כך משתמש במילוי עצמו, שולל אותו או אפילו מקבל אותו, בעל מנת להשפיע. לנו קשה להבין, מהי מידת הקושי לקבל תענוגים עצומים ואינסופיים ולהישאר בכוונה בעל מנת להשפיע.

האדם מסוגל אמנם להיות בייסורים גדולים מאוד, כמו ייסורי איוב, שעליהם נאמר, שדבר כזה לא נברא, מפני שאי אפשר לצאת מהם, עד כדי כך הם גדולים. כי הכלי ריק לגמרי, כמו תהום של עולם אין סוף אחר הצמצום, אבל בהרגשה שחסר לו. ולא כמו בעולם אין סוף, ששם הצמצום היה מתוך שלמות, מתוך שהנברא רצה להתקרב לבורא, להידמות אליו.

אבל היכן העבודה יותר גדולה, לעבוד בעל מנת להשפיע בכלי ריק לגמרי, שמרגיש את עצמו בייסורים אינסופיים, או לעבוד בעל מנת להשפיע עם כלי מלא עד תום בתענוגים אינסופיים, שאותם הוא מוכן להפוך להשפעה?

הדרגות הגדולות ביותר של העבודה בעל מנת להשפיע, כלומר, במסירות נפש אמיתית, באות מתוך התענוגים הגדולים ביותר. האדם לא נברא כרצון לברוח מייסורים, אלא כרצון ליהנות מתענוגים. לכן מלכתחילה הרצון שלו הוא ליהנות, וכל חוסר של תענוג מורגש בו כייסורים. לפיכך העבודה האמיתית בעל מנת להשפיע היא מתוך תענוגים.

אבל בדרך לתיקון האדם מנתק את עצמו לגמרי מתענוגים ומייסורים, לכן מתעוררת בו השאלה אולי ללכת מתוך ייסורים, ולמרות הייסורים לעלות לדרגה של על מנת להשפיע, שחושב על הבורא ודבוק בו. ולעשות כך אפשר, אבל זו רק חצי הדרך, רק סימן לתיקון הכלים. כי לאדם אין מה לתת ומה להשפיע, והרצון לקבל שלו אינו עובד כרצון לקבל.

מתי האדם מתחיל להבחין במצבי ההסתר לעומקם?

לניתוח מעמיק יותר של מצבי ההסתר אפשר להיכנס לאחר שמקבלים את מה שנקרא "אותיות העבודה".[7] רק אז ניתן לחקור את מצבי ההסתרה ולעבוד עליהם, ולראות את כל העושר שיש בתוך האדם, בהתאם להרגשת הבורא.

בני אדם רגילים מרגישים או תענוג או ייסורים, או טוב או רע. לכן דרגתם נחשבת דרגה גופנית, כלומר, שמנותקת מהרגשת הבורא, ממחשבה על הבורא. "קשר" הכוונה, קשור להנהגה שלו, להשגחה של הבורא, מה שאפשרי רק על ידי התקרבות לבורא במטרה להידמות לו.

אבל כשהם מתחילים להשתדל למצוא את המקור של הרע והטוב על ידי חוכמת הקבלה, אז אפשר להתחיל לדבר על מצבים של גילוי והסתר, כולל הסתר כפול והסתר רגיל. כלומר, על העבודה הפנימית של האדם, איך לשייך את הרגשת טוב או רע להרגשה של אמת או שקר, למציאות הבורא. זאת אומרת, לשייך מה שיש בתוך הכלי, למי שמביא אותו לכלי. וזו כל המציאות שלנו, אין יותר ממנה, רק אותה חוקרים ולומדים בקבלה.

גילוי

חיזוק האמונה בעת ההסתר, שהבורא משגיח על העולם, מביא את האדם אל הספרים, ומהם הוא מקבל הארה, אור התיקון, והבנה כיצד להתחזק באמונה בהשגחת הבורא.

לאחר שמאמציו להאמין בהשגחת הבורא מצטברים למידה מספקת, כך שאור התיקון משפיע עליו, כלומר הוא סופג את כל אותו האור, ואז נעשה מוכן להשגחת הבורא בגילוי. והבורא מתגלה לו כטוב ומטיב לכל נבראיו, בכל צורות הטבע ובהתאם לרצונם.

כלומר, אדם שנמצא בהסתר כפול, הנקרא הסתר בתוך הסתר, מרגיש שרע לו ושאין משגיח. ולאחר מכן, כשהוא נמצא בהסתר רגיל, הוא מרגיש שרע לו ויש משגיח, ולמרות ההרגשה הרעה, הוא משתדל לחפש את המשגיח ולהצדיק אותו. לראות אותו מאחורי כל מה שקורה לו ולעולם, ולהצדיק את כל הפעולות, המעשים והמקרים. ואחרי שהאדם משתדל בכל מצב, כמה שיכול, וכמה שיותר, להיזכר בבורא, לחפש אותו, למצוא אותו ולהצדיק אותו, אז המעשים והיגיעות שלו מצטברים לאותה מידה שלימה של חיזוק האמונה בעת ההסתר, שהבורא משגיח על העולם.

האדם מגיע למצב, שהבורא נותן לו אמונה. מהי אמונה? הרגשת הבורא. הבורא פותח את עצמו לאדם, והאדם נעשה קשור לשורש "טוב ומטיב". וזאת, לא משום שמקבל ממנו טוב, ויכול לקבל ממנו גם רע כביכול. אלא מפני שמשתדל תמיד להצדיק את הבורא, שהוא מביא הטוב. ולא שמשתדל להצדיק כדי להרגיש טוב, אלא כדי לא לדבר לשון הרע על הבורא. כי הוא רוצה רק לאהוב את הבורא, וההרגשה הרעה מפריעה לו. במצב הזה יש אופני יחס רבים. החיפוש אחרי הרגשת הבורא כטוב ומטיב למרות ההרגשה הרעה, מביא את האדם אל הספרים.

ומהספרים, אומר בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", האדם מקבל הארה.[8] אם הוא מתייגע בספרי הקבלה בזמן הלימוד יחד עם החברים בקבוצה, מתוך כוונה להגיע לגילוי הבורא, שזו כל תכליתה של חוכמת הקבלה - "גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה"[9] - אז הוא מקבל אור מקיף, הנקרא "אור התיקון". ומתוך ההארה הזאת הוא מקבל הבנה כיצד להתחזק באמונה בהשגחת הבורא.

האדם לומד את דרכי החיזוק שלו, על ידי הקבוצה, על ידי החברים. כך האור המקיף פועל עליו, עד ש"ממלא סאתו".[10] כלומר, עד שהמאמצים שלו מצטברים לכמות מספקת, שמעבירה אותו להרגשה ברורה, לידיעה ממשית, לחיבור ראשון עם הבורא, הנקרא "לעבור מחסום". הבורא פותח את עצמו, והאדם נמצא כבר בגילוי, כלומר, מקבל הרגשת הבורא כמקור הטוב. עובר מחסום ונכנס, כדברי הכתוב, "לעולם שכולו טוב".[11] מאותו רגע ואילך הוא לא יכול יותר אף פעם להרגיש רע. וגם אז יש לו מצבים רבים של עליות וירידות, קו שמאל, קו ימין, קליפות. אלא שהם מתחילים להיות מצבים אחרים, המצבים האמיתיים. אבל רק לאחר שהאדם רוכש מידה מסוימת של אמונה.

כלומר, לאחר שמאמציו להאמין בהשגחת הבורא - "להאמין" הכוונה, לחפש אחר השגחת הבורא - מצטברים למידה מספקת, כך שאור התיקון משפיע עליו, כלומר הוא סופג את כל אותו האור, שהאור מתקן את האדם ומעמיד אותו בדרגה הרוחנית הראשונה, ואז נעשה מוכן להשגחת הבורא בגילוי. מה שמתגלה כלפי האדם זו ההשגחה. אין יותר מה לגלות. גם במצבו הנוכחי האדם נמצא בעולמו של הבורא. אלא שנמצא במצב שבעל הסולם מצייר אותו כבן מלך שנמצא במרתף חשוך, או כבן אנוש שהוגלה למקום נידח, ושכח את מקור מוצאו. ומקום גלותו נראה לו כל עולמו, כאילו נולד וגדל בו. כך האדם בעולמנו, שנמצא באותו מקום ורק חסר לו גילוי ההשגחה.[12]

אם בעולמנו זה, על כל המערכות שבו: אדם, חברה, בית, עבודה, עולם, תתגלה השגחת הבורא, אז מתוך הטבע האדם יראה את כל המציאות בצורה מתוקנת. בפעולות עצמן לא ישתנה דבר, אלא האדם יראה את בעל הבית שמאחורי הפעולות, את הקשר בין כל המקרים בעולמנו, שהמקור לכל המקרים והפעולות הוא הטוב המוחלט. זה נקרא גילוי ההשגחה. ומתוך הגילוי הזה, האדם יצדיק את כל מה שקורה בעולמו של הבורא, ומתוך ההכרה הזאת ידבק בו. והבורא מתגלה לו כטוב ומטיב לכל נבראיו, בכל צורות הטבע ובהתאם לרצונם.

ככל שהנבראים ירגישו יותר, ויהיו "עבים" יותר, הבורא ילך ויתגלה להם בכל המקרים על כל עביותם, וכך העביות תהפוך לזַכות על ידי התיקון. זאת אומרת, באותה מידה שהנבראים מרשיעים עכשיו את הבורא ואת הנהגתו בעולם, הם יצדיקו אותו.

תיאור המעבר מהסתר לגילוי

האדם מרגיש את הטוב, השלווה והסיפוק הנפשי המתמיד שנובעים מהבורא. הוא מתפרנס בקלות וברווח, אינו יודע טרדה או מחלה, והוא זוכה לכבוד והצלחה בכל מקום.

אם חסר לו דבר מה, הוא מתפלל, ומקבל מהבורא את מבוקשו תיכף ומיד.

אם הוא מרבה במעשים טובים, הצלחתו גדלה.

אם הוא ממעיט במעשים טובים, הצלחתו מצטמצמת.

הוא רואה אז, שאלה המתקדמים לקראת התיקון הם בריאים, מתפרנסים היטב, מכובדים, שלווים והוא נהנה להימצא בחברתם.

הוא גם רואה, שהאנשים שלא מתקדמים לקראת התיקון, הינם מחוסרי פרנסה, מלאי דאגות, חולים, בזויים, טיפשים, חסרי תרבות, צבועים ושקרנים, וחברתם דוחה אותו.

הפעולות לא עוברות שום שינוי. אלא השינוי מתחולל בתוך האדם ורק כלפי עצמו, ביחס שלו כלפי השגחת הבורא. ממצב שכלל לא מרגיש את ההשגחה, דרך השגחה שנראית לו כרעה, שאם הוא למרות זאת מנסה להצדיק אותה בכל כוחו, היא נעשית השגחה גלויה. היא מתגלה לו כפי שהיא, כהשגחה של טוב ומטיב.

ואז העולם שלו, ההתפעלות שלו, משתנה מקצה לקצה: האדם מרגיש את הטוב, השלווה והסיפוק הנפשי המתמיד שנובעים מהבורא. הוא מתפרנס בקלות וברווח, אינו יודע טרדה או מחלה, והוא זוכה לכבוד והצלחה בכל מקום. האדם מתחיל להרגיש שהכול "הולך לו בקלות".

מכאן לומדים עד כמה השינוי הוא הרגשה פסיכולוגית, שינוי פנימי באדם, שלגמרי לא תלוי במה שקורה מחוץ לו. לוקח זמן להבין ולהסכים שרק כך משתנים. אנו חושבים שצריך לשנות את המעשים בעולם הזה. אבל הכול תלוי איך האדם מפענח, מפרש, את מה שקורה. הפירוש הזה גורם לשינוי מוחלט בהתפעלות, בהתרגשות, בהבנה, בקבלת תוכן הנעשה - מרע לטוב.

רק על ידי גילוי המקור כפועל בכוונת "טוב ומטיב", ש"אין עוד מלבדו", שכוונתו להביא את האדם רק לטוב המוחלט, להיות כמוהו, כמו המקור עצמו, רק אז נפתרות כל הבעיות והצרות של האדם. במקום הרגשת העולם כהרגשות ומקרים רעים, על ידי היפוכה, האדם מרגיש אותם כטובים, שהם באים ממקור טוב ורק למען מטרה טובה. ואז, אם חסר לו דבר מה, הוא מתפלל, ומקבל מהבורא את מבוקשו תיכף ומיד. אם הוא מרבה במעשים טובים, הצלחתו גדלה. אם הוא ממעיט במעשים טובים, הצלחתו מצטמצמת. כלומר, השגחת הבורא נעשית גלויה, בהתאם למידת הפעילות של האדם.

ולא כפי שמתוארת ההשגחה הנסתרת, ב"תיאור המצב בהסתר כפול", כמצב הפוך לגמרי מ"טוב ומטיב". כאשר הוא מתפלל על צרותיו ועושה מעשים טובים, אינו נענה כלל, ודווקא בעת שמפסיק להתפלל על צרותיו, מגיעה התשובה. כלומר, כאשר רוצה לעשות מעשים טובים, הוא מפסיד. וכאשר רוצה לעשות מעשים רעים, הוא מרוויח.

אלא בגילוי הוא רואה אז, שאלה המתקדמים לקראת התיקון הם בריאים, מתפרנסים היטב, מכובדים, שלווים והוא נהנה להימצא בחברתם. הוא גם רואה, שהאנשים שלא מתקדמים לקראת התיקון, הם מחוסרי פרנסה, מלאי דאגות, חולים, בזויים, טיפשים, חסרי תרבות, צבועים ושקרנים, וחברתם דוחה אותו.

העולם סביב האדם לא משתנה. האנשים סביבו הם אותם אנשים, עם אותם מעשים, עם אותם היחסים ביניהם וכלפי הבורא. אלא רק גילוי הבורא משנה לאדם את העולם. ואת השינוי הזה יכולה לחולל בו רק חוכמת הקבלה. כי חוכמת הקבלה, על פי הגדרת בעל הסולם, היא "סדר ההשתלשלות של הכוחות העליונים על דרך סיבה ומסובב הכפוף לחוקים קבועים ומוחלטים, הקשורים ביניהם ומכוונים לגילוי הכוח המשגיח העליון, הבורא, לאדם בעולם הזה".[13]

העולם הזה נשאר כפי שהוא, אלא נוסף לו גילוי הבורא. הגילוי הוא אישי כלפי כל אדם והוא שמחולל היפוך בהרגשתו, מה שנקרא שהאדם ניכנס לעולם אחר. האדם לא ניפטר מהעולם הזה בצורה פיזית, אלא דרגות הגילוי של השגחת הבורא בעולמו, הן הנקראות עולמות רוחניים.

אם הבורא מתגלה לו כטוב ומטיב במידה מועטה, נחשב שהאדם נמצא בעולם היצירה ונקרא "בינוני". אם ה"טוב ומטיב" מתגלה לו רק בכלים מתוקנים דהשפעה, נחשב שהאדם נמצא בעולם הבריאה ונקרא "צדיק שאינו גמור". ואם האדם ממשיך ומתקן את הכלים דקבלה שלו בעל מנת להשפיע, מתגלה בהם יחס הבורא אליו הנקרא "כולו טוב", ונחשב שנמצא בעולם האצילות, ונקרא לכן "צדיק גמור".

האדם מוסיף לכלים של העולם הזה הגשמי, כלים מתוקנים, רוחניים, שבהם הוא מגלה את יחס הבורא אליו. והיחס הזה של בעל הבית, שקודם היה נסתר ועכשיו מתגלה, הוא נקרא "גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה". ובמידה שאדם מגלה את היחס הנכון והאמיתי של הבורא אליו נקרא שהוא עולה בדרגות של העולמות, מהמצב שהוא נמצא בו כרגע ועד למצב אין סוף.

כל העולמות הם גילוי השגחת הבורא לנברא, בכלים שאותם הנברא מתקן כדי לגלות את יחס הבורא אליו. וב"גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה" הכוונה, שהאדם נשאר בהרגשה הגופנית שלו, ומאחוריה הוא מגלה את יחס הבורא כלפיו. והיחס הזה נקרא השגחת הבורא עליו. כלומר, כל מצבי ההסתר והגילוי הם רק כלפי האדם. הם מצבים פנימיים ואישיים שלו בלבד. ובאדם בלבד תלוי באיזה עולם הוא נמצא.

מה מתגלה לאדם אחרי המחסום?

אדם שעובר מחסום מגלה לעצמו את השגחתו הפרטית של הבורא עליו. הוא יכול לשער איך הבורא מתייחס לאחרים, אבל האחרים לא יכולים להעיד על הגילוי, כי הם מרגישים אחרת. כל אחד מגלה את ההשגחה בהתאם למידת התיקון שלו.

אדם שמתקן את כל הכלים בדרגת עביות דשורש, מגלה את ההשגחה כ"טוב ומטיב" רק במידה של התיקונים האלה, ונקרא שנמצא בעולם העשיה דקדושה. זו מידת הקשר, השיתוף ביניהם, היחס של הבורא כלפיו ושלו כלפי הבורא. רק במידה הזאת שהבורא מתגלה ומעיד, האדם יכול להעיד שהבורא הוא טוב ומטיב, בדרגה של מידת התיקון שלו. לכן נאמר "כל הפוסל - במומו פוסל".[14] ככל שהאדם לא מתוקן, הוא מרשיע את הבורא שהוא לא בסדר. וככל שהוא מתוקן בכלים האלה, הוא מצדיק את הבורא.

כל ההרגשה, כל ההשגה, היא רק כלפי הנברא המשיג. כפי שבעל הסולם כותב בשירו:

"הבהיר! ומן שחקים מזהיר

שמה: מבפנים לפרכת המסך.

סוד צדיקים שמה מתבהר!

ויאירו יחדיו האור והחושך - הכלים יהיו דומים לאור

טוב מאד, לחקור מפעליו, - את השגחתו עלינו

ואליו הזהרו משלוח יד - שהחקירות יהיו רק בעל מנת להשפיע

אז תשמעוהו, וכה תפגשוהו,

במגדל עוז, שם המיוחד.

ויערב לכם דבר אמת,

לדבר דבר בלי בר. - כל מה שנראה קודם כרע, כגרוע, כלא מוצדק

וכל שאתם תחזו לכם, - בכלים המתוקנים

עיניכם תראנה ולא זר!"[15]- הכול מתגלה רק כלפי האדם, שתיקן את הכלים שלו, ולא כלפי מישהו אחר. ואי אפשר להסביר לאחר. כי מה שהאדם מרגיש, רק הוא מרגיש. וזה נקרא "כל הפוסל - במומו פוסל".

אין יותר מה לגלות בעולם, אלא רק את השגחת הבורא עלינו. גילוי ההשגחה הוא שמשנה לאדם את תפיסת המציאות. ומידות ההשגחה, מידות גילוי יחס הבורא כלפינו, נקראות השגת העולמות העליונים, הרוחניים. עד שכל העולמות, אותן העלמות, הסתרות של ההשגחה, נעלמים, ונשאר "אין סוף": יחס הבורא המתגלה כ"טוב ומטיב לרעים ולטובים"[16], כ"אהבה חלוטה"[17], בלתי מוגבלת, יחס שאליו כולנו צריכים להגיע.

ולהגיע ליחס הזה אפשר רק על ידי השיטה הנקראת חוכמת הקבלה, החוכמה שעוסקת בגילוי הבורא לנבראים בעולם הזה, שהוא כל הנושא שלנו ומלבדו לא צריך דבר. ועד שהאדם לא מגלה את הבורא, הוא לא יכול להצדיק אותו. לא מן הסתם כתוב: "כל הפוסל - במומו פוסל". אם נשארים עם המומים, אז מרגישים את הבורא בהתאם למומים. ואם מתקנים את המומים, אז בהתאם לתיקון, מרגישים בהם את הבורא. אין קשר אחר בין האדם לבורא, אלא רק הכלי המתוקן.

צריך לזכור זאת, ולא לחפש לצאת ולקרוא שהבורא יתגלה ויבוא. אלפי שנים של קריאות לא הועילו לאף אחד, אלא רק לימוד סדר השורשים המוחלטים, המתחברים למטרה האחת, של גילוי האלוקות, וההשתדלות לקיים אותם. רק מידת ההשתדלות, ולא צעקות בעלמא, היא המשפיעה על האדם אור מקיף, שבא ומתקן את הכלים. ורק לפי מידת תיקון הכלים מתגלה השגחת הטוב ומטיב.

איך ניתן לשנות "טרדות ומחלות"?

אדם יכול לקבל שאפשר לשנות את ההתפעלות שלו, את הרגשתו. הוא יכול להאמין שבהתאם לתיקון הכלים שלו, הוא ירגיש יחס אחר של הבורא כלפיו. בדומה למצבו הפנימי בעולם הזה, שמשתנה פעם לטוב ופעם לרע. היום הוא חושב על חבר שלו רע, ומחר הוא מגלה עליו דברים חדשים, וחושב עליו טוב.

אבל לאדם קשה לקבל, שעל ידי שינוי הכלים, משתנים המעשים החיצוניים. כשנמצא בהסתר, הוא מתפלל ולא מקבל תשובה טובה, אלא דחייה. ואם הוא מתכחש לקיומו של הבורא, הוא זוכה למענה. ובגילוי בדיוק ההפך, כל מי ששייך לחוכמת הקבלה מתקדם בחייו, שרוי בטוב, בריא ומוצלח. ומי שלא שייך לדרך התיקון הוא אומלל, חולה וסובל. האם המעשים משתנים?

האדם לא מפענח את המעשים של העולם שלנו כפי שהם, אלא לפי התוכן הפנימי שהוא רואה בהם. ואם התוכן הפנימי שהוא רואה מכוּון לבורא, אז המעשים נראים לו בצורה אחרת לגמרי, במקום קלקול הוא רואה תיקון. במקום רע, הוא רואה טוב. במקום חולי, הוא רואה בריאות. במקום אי הצלחה, הוא רואה הצלחה. האדם הוא בעל ההרגשה. ואם מתגלה לו הסיבה הנכונה והטובה של המעשה, במקום סיבה רעה ותוצאה רעה, המעשה הופך מרע לטוב, ונראה לגמרי אחרת.

בעולמנו אפשר לראות איך המעשה נבחן לפי התוכן הפנימי שלו בדוגמה של שתי מדינות אויבות, שבעבר ניהלו ביניהן מלחמה היסטורית. אצל כל אחת מהן כתוב בספרי ההיסטוריה תיאור אחר של אותה מלחמה. כל אחת רואה את המלחמה בדרכה שלה, ולא מבינה אחרת. לכן יש צורך להתעמק בתפיסת העולם, איך רואים את המציאות. כי אף פעם לא רואים את המציאות לפי מעשה בלבד, כמו מכונה. אלא את התוכן הפנימי של המציאות, עד כמה שניתן לראות. והיכולת לראות את התוכן הפנימי תלויה בגילוי מטרתיות הפעולות.

לכן אין בעיה להרגיש באותו "עולם כמנהגו נוהג"[18], באותה מערכת, באותו בית, באותה עבודה, עם אותם אנשים, את העולם העליון שגם קודם הוא היה בכל מערכות העולם הזה, וגם עכשיו "כמנהגו נוהג". אלא שעכשיו האדם רואה את העולם כ"אין סוף", כמלא שפע, רוחניות, נצחיות ושלמות.

מדובר בעניין פסיכולוגי, שתלוי בתפיסה הפנימית. בחוכמת הקבלה לא דנים במצבים של תפיסת המציאות לאחר שנפטרים מהגוף, לאחר שיוצאים ממערכת הגופים של העולם הזה. אלא רק איך כלפי האדם המשיג, בחיי חיותו בעולם הזה, משתנה ההשגה של השגחת הבורא.

איך האדם מגלה את הבורא בעולמו כטוב ומטיב?

לאדם אין מה לגלות בעולמו, אלא רק את יחס הבורא כלפיו. ויחס הבורא כלפיו מתגלה לו בכליו המתוקנים, בהתאם לכמה שהם דומים לכלים של הבורא. לפי אותו חוק ההשוואה, ההתאמה, שקיים גם בכל מקרי העולם הזה.

אם בעולמנו רוצים להרגיש תופעה פיזית מסוימת כמו חום, קור, או גלי קול, צריך להתכלל בה בהתאם. להיות כלולים מאותם חיישנים שקולטים את התופעה הזאת. כלומר, בתוך האדם צריכה להיות רגישות, הבנה, יכולת קליטה ויכולת פיתוח של אותה תופעה, שהוא מרגיש מבחוץ.

בדומה לאדם שרוצה ללמוד משהו חדש, להבין ולהרגיש אותו. הוא מלמד את עצמו, או על ידי שמכניס לתוכו "תוכנה" מסוימת, או שקונה הרגל, שמעלה לו את סף הרגישות לצבעים, לצלילים, שקודם לא הרגיש. וככל שהוא נעשה יותר רגיש אליהם, ויותר עשיר בתופעות פנימיות, בהתאם להן הוא קולט את אותן התופעות מבחוץ.

אותו עיקרון עובד בתיקון הכלים. האדם חייב ליצור בתוכו אותה צורה כמו שמחוץ לו, כמו הבורא. כלומר, להגיע להשתוות הצורה עם הבורא. לתקן את הכלים הפנימיים שלו ההפוכים מהבורא, שיהיו דומים לבורא. ולפי מידת ההידמות שלו לבורא, הוא מקבל תפיסה בבורא, מבין אותו, מגלה את השגחתו עליו. גילוי ההשגחה הוא בעצם גילוי תיקון הכלים של האדם, שהוא עשה בעצמו. האדם בנה והרוויח בעצמו את חלק הבורא שבו. הוא עושה בתוכו דגם של הבורא ונעשה כבורא, מפני שבתוכו פנימה ישנם אותם החוקים, אותה מערכת כמו בבורא. וזו מטרת התיקון.

תהליך תיקון הכלים מתרחש לפי חוק ההתאמה, בין החלק המרגיש לבין מה שהוא מרגיש. אותו חוק פועל גם בעולם הזה. גם מדחום צריך להיות בנוי לקלוט חום בצורה מסוימת בתוך טווח מסוים. וגם אדם שרוצה להבין את המחשבות של הזולת, חייב להיות מלומד באותם מצבים, רגיש אליהם, להבין מתוכו מה קורה לו, ובהתאם לחלק המשותף לשניהם, הוא יקלוט אותו.

חוץ מהשוואת הצורה אין דרך אחרת. כל הקושי בהבנת חוכמת הקבלה נובע דווקא מהפשטות שלה. לא מן הסתם כתוב: "עולם כמנהגו נוהג", "אני הוי"ה, לא שיניתי".[19] שום דבר לא משתנה, חוץ מהאדם שמתקן את כלי הקליטה שלו, את התפיסה שלו. לכן, אין לנו למי לפנות ואין על מה לפנות. אין לאן לרוץ ואין מה לשנות בחוץ. אלא האדם צריך להתרכז בפנימיותו ולבנות את כלי הקליטה שלו.

לכן עבודה הרוחנית נקראת עבודה פנימית, חוכמה פנימית, פנימיות התורה. מפני שאין לה צורך במעשים חיצוניים. לכן הטענה שהמקובלים לא מייחסים חשיבות למעשים חיצוניים, נכונה וצודקת, כי אין טעם לייחס להם חשיבות, אם התיקון כולו הוא רק בכלי הקליטה הפנימיים ביותר, היכן שמתגלה האלוקות.

ומי שמתקן את עצמו, לפי דרגת הטוב שתיקן, הוא מגלה שהבורא "טוב ומטיב לרעים ולטובים". ומי שלא נמצא בתיקון, בטוב, אלא נמצא ברע, הוא מרגיש את הבורא כרע, ולא יכול להצדיק אותו, שהוא טוב גם לטובים וגם לרעים. זאת אומרת, יחס הבורא לנבראים, מתגלה אישית לכל אחד לפי מידת התיקון שלו. אז רואים את הבורא כטוב ומטיב לכולם, לרעים ולטובים כאחד. וזו דרגה גבוהה מאוד של גילוי ההשגחה, דרגה של עולם האצילות וחלק מעולם הבריאה. ומי שלא נמצא בגילוי הזה, מרגיש את הבורא כרע.

בעל הסולם מתאר ב"הקדמה תלמוד עשר הספירות" איך האדם פוסע על מדרגות העולמות. איך הסתר כפול והסתר רגיל קשורים לגילויי ההשגחה הנקראת "השגחת שכר ועונש", ו"אהבה נצחית". איך ארבע דרגות גילוי ההשגחה קשורות לארבעת העולמות, עשיה, יצירה, בריאה, אצילות.

הוא מבהיר מהם העולמות ומהן המדרגות, מה צריך לעשות ולאן לטפס. שכל עבודת התיקון של האדם, היא כל פעם לתקן בתוכו שכבה פנימית יותר ויותר של הכלי שלו. וככל שהוא הולך ומתקן את הכלי לעומקו, כך גדל האור חוזר שלו, ובהתאם לו גדל גילוי הבורא אליו, גילוי מעשיו כלפיו, הנקרא "ממעשיך היכרנוך".[20] גילוי זה מתרחש כולו בתוך הכלים המתוקנים של כל אדם ואדם.

וכל שלבי התיקון, שבהם מתגלה לאדם יחס הבורא כלפיו, שרואה ומרגיש את הבורא, הם נקראים מדרגות של העולמות. ובכל מדרגה מהמדרגות האלה יש חלק הנקרא עולמות, מצד העלמה. ומתוך העלמה, אם מתקנים את הכלי על ידי המסך, מגיעים לגילוי. כלומר, הסתר וגילוי הם שני הצדדים של אותו הכלי בכל מדרגה ומדרגה: לפני התיקון ואחרי תיקון.[21]

ואין יותר מתיקון הכלי. כל העולמות נמצאים ומתגלים בתוך האדם, כפי שכותב בעל הסולם ב"הקדמה לפתיחה לחוכמת הקבלה". וכל העולמות הם רק גילוי היחס של הבורא, בהתאם לכלים הפנימיים המתוקנים של האדם. לכן צריך להתרכז בפנימיות בלבד. וחוכמת הקבלה היא החוכמה שמדברת על פנימיות האדם, על היחס של האדם למה שנמצא מחוץ לו.[22]

[1] דברים ד, לה.

[2] סנהדרין דף לז ע"א: "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם".

[3] בעל הסולם, שמעתי, מאמר ו: מהו, סמכין בתורה, בעבודה.

[4] ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, הסתכלות פנימית, דף יד. ראה גם הערה מס' 27 בביאור על "התנאים לפרסום הידיעות שבחכמת הקבלה".

[5] ראה בעל הסולם, אגרת יט, תרפ"ז.

[6] בעל הסולם, אגרת נז, תרצ"ה.

[7] על "אותיות העבודה" ראה הביאור על "אהבת הבורא ואהבת הבריות" בעמ' 504.

[8] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנה.

[9] בעל הסולם, מהות חכמת הקבלה, ד"ה: על מה סובבת החכמה.

[10] בעל הסולם, אגרת נז, תרצ"ה.

[11] קידושין דף לט ע"ב. להסבר ראה בעל הסולם, שמעתי, מאמר ז: מהו, ההרגל נעשה טבע שני, בעבודה.

[12] בעל הסולם, אגרת טז, תרפ"ה.

[13] על סדר ההשתלשלות ראה המאמר "מהות חוכמת הקבלה" בעמ' 144.

[14] קידושין דף ע ע"א.

[15] בעל הסולם, שמעתי, שיר.

[16] למושג זה ראה בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות סא. ראה גם הערה מס' 8 בביאור על "הקבלה — שורש כל המדעים".

[17] בעל הסולם, אגרת ב, תר"פ.

[18] עבודה זרה דף נד ע"ב.

[19] מלאכי ג, ו.

[20] על העיקרון "ממעשיך עקרנוך" ראה בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו. ראה גם הערה מס' 3 בביאור על "שכל הפועל".

[21] על ד' בחינות ההשגחה: ב' בחינות הסתר וב' בחינות גילוי ראה בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנ.

[22] ראה הערה מס' 3 בפרק "הקדמה: חוכמת הקבלה כמדע מתקדם" בעמ' 10.

חזרה לראש הדף
Site location tree