אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / קבלה לעם / קבלה בגובה העיניים / אהבה היא השיטה
קבלה לעם

אהבה היא השיטה

לאורך ההיסטוריה האנושית אפשר לראות: את כל מה שבנתה האהבה, החריב האגו, ולהיפך. אהבת הזולת היא שמבדילה בין גאולה לגלות. עם ישראל מתייחד בכך שהוא בא מאהבה, ואת האהבה צריך להחזיר הביתה.

יש רגעים ספורים מדֵי שנה שקושרים בינינו ומקנים תחושת אחדות: אנו מתחבקים בשמחה כשנבחרת ישראל מנצחת, חוגגים כל אחד בדרכו את חגי ישראל ואוהבים לשנוא ביחד את אחמדיניג'אד או צורר תורן אחר.

יש לנו עוד חוויות משותפות וטקסים רבים שטבועים בתרבות ובמסורת שלנו, שנועדו לחבר אותנו, במידה כזו או אחרת, למושג המופשט שנקרא "עם ישראל". אבל האם די באלה כדי לספק לכולנו תחושה אמיתית של עם אחד? ובכלל, המצב החברתי במדינה בימינו מעלה את השאלה, מה מחבר אוסף של אנשים לעם?

החומרים שמהם עשוי עם

הוא ירד במדרגות הספינה, הביט ימינה ושמאלה והחשש היה ניכר בעיניו. פטריק, ילד מבולבל בן עשר שגדל בכפר קטן באירלנד של המאה התשע עשרה, הסתכל על המתרחש מסביבו במבוכה. אחרי ההפלגה הארוכה, החוויה החזקה ביותר שפטריק זוכר היא המוני אנשים רצים מצד אל צד ומדברים בשפות שונות.

בתוך בליל השפות זיהה פטריק הקטן את "הקבוצה שלו". הם עמדו שם, אוסף של מהגרים אירים שבראשם עמד מהגר אירי ותיק יותר. לצידם עמדה קבוצה של דוברי איטלקית, אחריהם דוברי הרוסית, מעט מרוחקים יותר היו הקבוצה הפולנית, האוקראינית וכן הלאה. דומה שהנמל ההומה בניו-יורק הפך למגרש מסדרים גדול ועליו מרוכזות קבוצות שונות של מהגרים. "אז זוהי אמריקה, הארץ המובטחת", חשב לעצמו פטריק בפליאה...

לפני כמאה וחמישים שנה התחיל תהליך מרתק שהשפיע באופן משמעותי מאוד על מה שמתרחש בעולם מאז ועד היום. מיליוני מהגרים — יהודים, אסייתים, אפריקאים ואירופאים, עזבו את ארצות מולדתם, והיגרו לאמריקה חסרי כול, כשבליבם תקווה לעתיד חדש וטוב יותר.

הם היו בני עמים שונים ופערי השפה, התרבות והדת גרמו לעימותים רבים. אולם הצרכים הקיומיים הכריחו אותם להגיע להסדרים חברתיים וכלכליים ביניהם. עם הזמן הפכה מדינתם למעצמה העשירה והחזקה ביותר בעולם — ארצות הברית.

הגורם המאחד

עשרת אלפים קילומטרים מארצות הברית, וכמעט אלף וחמש מאות שנים לפני כן, סערו הרוחות ביבשת אירופה. לאחר מאבקים עזים נמחקה כליל האימפריה הרומית המפוארת, ששלטה על רוב אירופה דאז.

סופו של התהליך הגיע עם השתלטותם של מספר שבטים על השטח המופקר. על האדמה שכבשו, הקימו אותם שבטים את מה שהפך ברבות הימים למדינות אירופה: גרמניה, אנגליה, צרפת, ספרד ומדינות נוספות. בכל אחת ממדינות אלה שימש המוצא המשותף של בני השבט כגורם מאחד וטבעי.

עם ישראל, בשונה מארצות הברית וממדינות אירופה, לא נוסד על בסיס של כדאיות כלכלית וגם לא על ידי אנשים בני מוצא משותף. הסיפור של עמנו מסקרן ושונה מסיפורו של כל עם אחר. השורש להתקבצותו של עם ישראל לאומה הוא רוחני, והתהליך מתחיל עוד לפני חמשת אלפים שנה, אי שם באזור בבל העתיקה (ראה מאמר "מי אתה (עַם) ישראל?" בעמ' 13).

על אהבה וגאולה, פירוד וגלות

לכל אורך ההיסטוריה היוותה אהבת הזולת את המפתח להצלחתו ולשגשוגו של עמנו. כל עוד הצלחנו להחזיק בחיבור ובאהבה בינינו, עמד עם ישראל במלוא תפארתו הרוחנית והגשמית. שיא הפריחה היה בימי ממלכת ישראל המאוחדת, שבה נבנה בית המקדש הראשון וכל שבטי ישראל חיו באהבת הזולת. אולם כאשר האגו התפרץ פעם נוספת, האחדות אבדה והפירוד החל להתפשט בחלק מעם ישראל. אותו חלק החל להיות מרוכז בעצמו ואיבד את החיבור עם יתר העם. בסופו של דבר, הוביל הפילוג הרוחני לחורבן גשמי — הבית הראשון נחרב והעם התפזר לכל עבר.

לאחר שהכיר בכך שהפילוג הוא שגרם לחורבן ולגלות, הצליח עם ישראל לחדש את אהבת הזולת. כתוצאה מכך שב עם ישראל לארץ והקים את בית המקדש השני.

אולם התגברות האגו לא עצרה באותה נקודה. האגו פרץ פעם נוספת והתבטא בשנאה ובפירוד עמוקים יותר, שהתפשטו כבר בקרב העם כולו. ההידרדרות הרוחנית שהייתה כה עמוקה, הובילה שוב לחורבן גשמי, והפעם היה זה בית המקדש השני שנחרב. אפילו בין תלמידי קבוצת המקובלים של רבי עקיבא התהפך הכלל המפורסם "ואהבת לרעך כמוך" לשנאת חינם, דבר שהוביל לבסוף למותם של עשרים וארבעה אלף מהם במגיפה.

עם ישראל איבד את אהבת הזולת, יצא לגלות רוחנית וגשמית בת אלפיים שנה ונכנס לתקופתו הקשה ביותר.

הקשר צומח מבפנים

"למעשה, מבחוץ אנו דומים לאוסף של אגוזים, שמאוחדים לגוף אחד על ידי שק שעוטף ומאגד אותם. אולם מידת איחוד זו אינה עושה אותנו לגוף מלוכד, וכל זעזוע חיצוני שמטלטל את השק גורם לאגוזים להתקרב ולהתרחק זה מזה. כשמופעל על השק לחץ חזק מבחוץ האגוזים מתאחדים, אך כשאין לחץ כזה הם נשארים מפורדים" כותב בעל הסולם בעיתון "האומה".

כואב לומר זאת, אבל כמעט שישים שנה לאחר שהקמנו מדינה לתפארת, עדיין איננו מצליחים למצוא את הגורם המאחד, ואנו רואים את ההשלכות לכך בכל תחומי החיים.

כולנו חיים אמנם כאזרחי מדינה אחת, אבל נחלקים לקבוצות נבדלות: לקהילות, למעמדות ולעדות. במקרים רבים רובנו בוחרים שלא להתערבב עם האחרים. חלקנו שומר על שפת ארץ המוצא, על מנהגים נבדלים ואפילו על לבוש שונה. אנו חיים בישראל אך מתנהגים כאילו אנו עדיין בגלות. אמנם בזמנים קשים וברגעי מכאוב אנו מתאחדים לרגע, בבחינת אחים לצרה, אולם נקודות זמן ספורות אלו אינן יכולות להוות בסיס יציב ומשותף.

כיום כבר איננו יכולים להסתמך עוד על לחץ חיצוני כגורם מאחד. גם אידיאולוגיות שצצות חדשות לבקרים או אינטרסים לאומיים שממהרים להשתנות לפי הצורך, לא יוכלו לאחד בינינו. עלינו להבין שדרוש שינוי עמוק בקשר בינינו: הקשר צומח מבפנים!

השיטה להגיע אל הפסגה

אז איך בכל זאת נצליח לחזור להיות עם מאוחד שביסודו אהבת הזולת, בדיוק כפי שהיינו בימים עברו? באמצעות השיטה העתיקה שפיתח אברהם אשר מתגלה שוב בימינו.

לאורך אלפי שנים לימדו המקובלים שאהבת הזולת היא יסוד האומה. אך לפני שישים ושש שנה התאים הרב אשלג את שיטתו של אברהם לזמננו ופרס אותה כמשנה חברתית מקפת. הוא ראה אותה כפתרון רוחני ואקטואלי שבכוחו לאחד את חלקי העם המפולגים על בסיס שאינו עושה הבחנה בין דתיים וחילוניים, ומגשר על הפערים בין המפלגות שונות. הוא עשה רבות ליישום השיטה ולשם כך אף נפגש עם מנהיגים כבן גוריון, שזר ושרת (ראה מאמר "בעל הסולם — הרב יהודה אשלג" בעמ' 87).

גם כיום פוקדת אותנו תקופה לא פשוטה, אלא שאנו עדיין מתקשים לראות את הקשר הישיר בין האחדות והחיבור בינינו לבין מצב העם והמדינה. אם נפַנה מקום לערכים חדשים-ישנים שליוו אותנו לאורך השנים, נגלה שיש בידינו אמצעי בדוק ומעשי לצאת מהמצב.

הקבלה היא השיטה שבעזרתה נוכל להניח בצד את ההבדלים והאגו המפרידים בינינו ולהתאחד לעם אחד שבבסיסו אהבה.

מושג בקבלה: ציון

ציון — מלשון יציאה. בזמן בית המקדש היה עם ישראל מאוחד בדרגה הרוחנית של "ואהבת לרעך כמוך". אך כשהאגו פרץ והפריד בינינו, יצאנו ממצב האחדות הרוחני אל הגלות הארוכה. כעת עלינו להתעלות מעל היציאה הזו ולשחזר בינינו את האחדות והאהבה. לכן כתוב "כי מציון תצא תורה", הכוונה שבזכות היציאה הזו נגיע לרוחניות, שנקראת גם תורה או אורה.

מושג בקבלה: גלות וגאולה

כשנוסיף את האות אל"ף, שמסמלת את התגלות הכוח העליון, למילה "גולה", נקבל — "גאולה". בשפת הקבלה מתארת הגלות את הניתוק ממקור החיים, מהבורא. לעומתה, גאולה היא מצב שבו אנו מגלים את הבורא וזוכים לחיים שלמים ונצחיים.

חזרה לראש הדף
Site location tree