אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / קבלה לעם / קבלה בגובה העיניים / מסתרי שפת הרוח
קבלה לעם

מסתרי שפת הרוח

סימני קוד, תגין, טעמים, נקודות... השפה העברית, שפת הרוח, כמו מעשה אמנות ממש, מלאכת מחשבת, מ"נקודה שחורה בתוך האור הלבן" אל ספר הזוהר.

"כאשר רצה הקב"ה לעשות את העולם, כל האותיות היו עוד סתומות. ואלפיים שנה מטרם שנברא העולם, היה הקב"ה מסתכל ומשתעשע באותיות" ("אותיות דרב המנונא סבא", ספר הזוהר).

השפה העברית שונה מכל השפות האחרות, לאותיות שלה יש משמעות מיוחדת. הסיבה לכך היא, שהמקובלים בחרו לבטא את גילוייהם בעולם הרוחני באמצעות אותיות השפה העברית.

העברית היא שפה רוחנית, שפת האור, והיום ניתנת לכל אחד מאיתנו הזדמנות יקרה מפז לגלות זאת. אז בואו ונצא יחד למסע אל מסתרי שפת הרוח, השפה העברית.

טיפול שורש

על פי חכמת הקבלה, עשרים ושתיים האותיות של השפה העברית הן למעשה עשרים ושניים סימני קוד. המקובלים משתמשים בסימני הקוד האלה כדי לתאר את תהליך הגילוי של המציאות הרוחנית. מציאות רוחנית זו משולה ל"אור המופשט מכל צורה", ואת התחושה הראשונה עם הכניסה להרגשת המציאות הרוחנית מתארים המקובלים כ"נקודה שחורה בתוך האור הלבן".

נקודה קטנה זו היא שורש הנשמה שלנו. כאשר אנו מצרפים לנקודה זו רצונות נוספים באמצעות אהבת הזולת, היא מתפתחת והופכת לבית קיבול שאותו אנו מכנים "נשמה". אם לא צירפנו אליה רצונות נוספים, היא נותרת כנקודה בלבד. ככל שהנשמה גדלה ומתפתחת היא יכולה להתמלא לאחר מכן באור ובתענוגים רוחניים גדולים יותר.

מאהבה ונתינה לאור הנשמה

"כל אות ואות מורה על אור פרטי עליון" (האר"י, שער ההקדמות). לכל אות בשפה העברית יש צורה ייחודית משלה, המורכבת מקווי רוחב (ימינה-שמאלה) ו/או קווי אורך (מעלה-מטה).

קווי הרוחב מבטאים את עוצמת האהבה והנתינה שבנשמה. קווי האורך מתארים את האורות הממלאים את הנשמה. כלומר, עשרים ושתיים הצורות של האותיות השונות אינן רק סימני דפוס שבעזרתם אנו קוראים מילים, אלא הן מבטאות עשרים ושניים סוגי מילויים של הנשמה באור העליון.

"בעשרים ושתיים אותיות ברא הבורא את עולמו" נכתב בספר יצירה, ספר קבלה עתיק המיוחס לאברהם אבינו. כאשר אנו בונים את האותיות האלה בתוך הנשמה שלנו — כלומר, רוכשים את התכונות האלה בתוכנו, ועושים בהן פעולות עם כוונה לתת, כמו הבורא, אנו הופכים להיות דומים לו.

רק אז אנו יכולים להבין את כל דרכי הפעולה של הבורא וחשים את המצב האינסופי שבו נמצא הבורא.

ספרות מסע — מהעולם הזה ועד עולם אינסוף

כדי לקרב אותנו אל האור, יורדת עלינו הארה קטנה מהעולם העליון. את ההארה הזו מסמלת האות ק, באופן סימבולי היא כתובה בצורה כזו שהיא יורדת למטה משורת האותיות. על פי חכמת הקבלה, כתוצאה מהארה זו מתעורר בנו רצון להתעלות שוב מעל לעולם הזה.

הכניסה לעולם הרוחני מתאפשרת רק במידה שמתפתח באדם רצון לתת ולאהוב. האות ם מסמלת עבורנו את הרצון הזה. אדם שרוכש את הרצון לתת, מרגיש שאהבתו של הבורא מקיפה אותו מכל צדדיו, בדומה לאות ם שצורתה מסמלת את השמירה וההגנה על האדם.

כך אות אחר אות, מצב אחר מצב, קודדו המקובלים גם בכל יתר אותיות השפה העברית את המצבים הרוחניים שעברו בעלייתם מהעולם הזה ועד לעולם אינסוף. צורתן של האותיות מבטאת את משמעותן הרוחנית, את התכונה הרוחנית שאותה הן מסמלות.

כאשר עשרים ושתיים האותיות המתארות את כל המצבים הרוחניים שעובר האדם, מצטרפות למילים ולמשפטים, מתהווה שפה המשמשת את המקובלים לכתיבת ספריהם. בספרים אלה מתארים המקובלים את החוויות שעברו במהלך התפתחותם הרוחנית.

מפת דרכים של האור שבפנים

עבור המקובלים משמשים ספרי הקבלה כמו מפת דרכים. כשמקובל קורא בספר קבלה הוא מבצע בפנימיותו את אותן פעולות רוחניות המתוארות בספר על ידי צורות האותיות וצירופן למילים ולמשפטים, וכתוצאה מכך מתמלאת נשמתו באור העליון.

"הבורא נתן מקום פנוי לנברא, לצרף האותיות שהתפזרו, בכוח עבודתו. ומצרפם לתיבות, והתיבות למאמרים שלמים, ואז מתחדש על אותם התיבות שצירף, אור אין סוף כטרם הבריאה" (בעל הסולם, "דבר הצמצום").

לספרי המקובלים יש תפקיד נוסף — הם נועדו להוביל גם אותנו, אלה שעדיין לא מרגישים את המציאות הרוחנית, אל הרגשה מיוחדת זו. הכוח שטמון באותיות שבספרי הקבלה פועל עלינו בזמן הקריאה בספר, וזאת בתנאי שאנו משתוקקים להרגיש בעצמנו את מה שהרגישו המקובלים.

כשאנו קוראים בספרי הקבלה מתוך השתוקקות להגיע להרגשת העולם הרוחני ולגלות אותו, יִפְתח הכוח שטמון בספרים את הנשמה שלנו ונתחיל להרגיש בה את המציאות הרוחנית. מצידנו נדרש הקדם של רצון לרוחניות, על מנת להפעיל את מנגנון התיקון.

שפת הסימנים

כולנו מכירים את סימני הניקוד שנכתבים מעל, מתחת או בתוך האותיות, ומסייעים לנו בקריאת השפה העברית. אלא שבנוסף להם קיימות שתי קבוצות סימנים שמוכרות לנו קצת פחות: הטעמים (טעמי המקרא) והתגין (הסימנים שמופיעים מעל האותיות ונראים כמו כתרים). בדומה לאותיות, גם הטעמים, התגין והנקודות (סימני הניקוד) משמשים את המקובלים כדי לתאר פעולות רוחניות.

הטעמים מסמלים בקבלה את תהליך כניסת האור לנשמה, הממלא אותה ונותן לה את טעם קיומה.

הנקודות מסמלות בקבלה את תהליך יציאת האור מהנשמה כאשר היא עוברת למדרגה הבאה בהתפתחותה.

התגין מבטאים בקבלה את ההתרשמות שנותרת בנשמה מהחוויה של כניסת האור לתוכה. כלומר, מהטעמים שמילאו אותה.

האותיות מבטאות בקבלה את ההתרשמות שנותרת בנשמה מיציאת האור מתוכה, והן שדוחפות את האדם לעלות למצב רוחני חדש וגבוה יותר.

האחות הארמית

מבין כל שפות העולם ישנה שפה אחת נוספת שבאמצעותה העבירו המקובלים ידע רוחני, והיא השפה הארמית. ספר הזוהר למשל, משלב בתוכו ארמית ועברית. זאת בהתאם לנושאים ולדגשים שאותם רצה המחבר, רבי שמעון בר יוחאי, להעביר לקוראיו בחלקים השונים.

כדי להבין את ההבדל והקשר בין שתי השפות, העברית והארמית, עלינו לדעת שבחכמת הקבלה כל מצב רוחני מורכב משני מרכיבים: הראשון — הנשמה, שהיא כמו כלי קיבול, שיכול לקבל לתוכו מילוי רוחני, והשני — האור, המילוי שממלא את הנשמה.

הארמית והעברית מתארות את שני המרכיבים האלה, כלומר, הן מתארות את המציאות הרוחנית מכיוונים שונים, מנקודות מבט הפוכות. השפה הארמית מתארת את המציאות מצד הנשמה — שמקבלת את האור, ואילו השפה העברית מתארת את המציאות הרוחנית מצד האור — שממלא את הנשמה.

"אצלנו בכפר טודרא, שבלב הרי האטלס..."

קיים סיפור מפורסם על מנהג שהיה נפוץ בקרב ילדי הקהילות היהודיות במרוקו: כאשר הגיעו הילדים לגיל חמש והתחילו ללמוד עברית, היו מלבישים אותם בבגדי שבת ומביאים אותם בתהלוכה חגיגית לבית הכנסת. שם נהגו לכתוב על לוח עץ את כל אותיות האלף-בית בדבש, והילדים היו מלקקים את האותיות מהלוח.

אכן, מתוקות ומאירות הן אותיות השפה העברית, אבל לא רק מדבש. השפה העברית, שפת האור, היא השפה שמתארת לנו כיצד ממלא האור העליון את הנשמה בתענוג אין סופי. כשהנשמה שלנו תתחיל "לדבר עברית", נזכה להרגיש גם אנחנו את האור שחבוי בתוך אותיות שפתנו המיוחדת.

חזרה לראש הדף
Site location tree