ליבו של העולם
"יום אחד בא חכם גוי, ואמר לרבי אליעזר: זקן זקן, אתם אומרים שאתם קרובים למלך העליון יותר מכל שאר העמים. מי שמקורב אל המלך, הוא שמח תמיד בלא צער, בלא יראה, בלא צרות. והרי אתם נמצאים תמיד בצער ובצרות וביגון יותר מכל בני העולם". ("בית שלישי לא כתיב באורייתא", ספר הזוהר, פרשת פנחס)
הזוהר מעלה שאלה כואבת שמטרידה אותנו משך דורות רבים: מדוע העם שלנו, שלכאורה קרוב יותר לקשר עם הבורא, סובל יותר מכל העמים האחרים?
משיב הזוהר: "ודאי שישראל קרובים אל מלך העליון יותר מכל שאר העמים. שישראל עשה אותם הבורא — הלב של כל העולם. כמו לב בין האיברים, כך הם ישראל בין שאר האומות, וכמו שאיברי הגוף לא יוכלו להתקיים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל".
בדרכם המיוחדת מוליכים אותנו המקובלים צעד אחר צעד להבנת השורש לסבל שלנו. בהסברם הם ממשילים את האנושות כולה לגוף האדם ואת העמים השונים לאיברים בגוף הכללי.
"האדם הוא עולם קטן" מלמדים אותנו המקובלים, המשמעות היא שכל מה שסובב אותנו בעולם מצוי גם בתוכנו. כאשר הזוהר מדבר על המושגים "ישראל" ו"אומות העולם", כוונתו לשני סוגי רצונות פנימיים שמצויים באדם שמתקדם בדרכו הרוחנית: "אומות העולם" הוא כינוי לרצונות האגואיסטיים, המסומלים בקבלה על ידי ספירת מלכות. האגו שבעקבותיו אנו נסחפים, גורם לנו לחשוב שאפשר ליהנות יותר אם נעשה זאת על חשבון הזולת. אולם בסופו של דבר, אנו נותרים תמיד בתחושת ריקנות. "ישראל" הוא כינוי לרצון נעלה יותר, רצון שמעורר באדם הבנה, שהנאה נצחית ומושלמת תוכל לנבוע רק מאהבה לזולת. את הרצון הזה מסמלת בקבלה ספירת הבינה. בינה פירושה הבנה והשגה, כמו שנאמר "הלב מבין".
הזוהר מדמה את ישראל ל"לב בין האיברים", לב שמזרים חיים לגוף כולו. כך הוא ממחיש לנו שהרצון שנקרא ישראל צריך "ללמד" את הרצונות האחרים — אומות העולם — את השיטה לחיבור עם הכוח העליון, כוח האהבה והנתינה.
מהנאה עצמית — להנעה עצמית
"הלב הוא רך וחלש, והוא קיום של כל האיברים. וכל האיברים אינם יודעים מצער וצרה ויגון כלל, אלא הלב, שבו הקיום, ובו התבונה".
"הלב הוא רך וחלש", וכל אחד מאיתנו יוכל להבין זאת אם יתבונן אל תוך עצמו פנימה. הרצון הבסיסי שלנו ליהנות, מביא אותנו לחשוב רק על הנאת עצמנו, אפילו כשזה בא על חשבון הזולת. זהו רצון חזק מאוד, אכזר כמעט, ורק אם נחבר אליו את כוח האהבה והנתינה נצליח לתקן ולרכך אותו.
במהלך מסעו הרוחני, האדם מרגיש שהוא חלש ביחס לאגו ששולט בו, ושאותו הוא צריך לרכך, לכן קורא לכך הזוהר "הלב הוא חלש". אך דווקא הרגשת החולשה היא שמחייבת את האדם לפנות שוב ושוב אל הבורא, אל מקור כוחות האהבה והנתינה, כדי לקבל ממנו עזרה. וכך, בהדרגה ובדרך עקיפה אנו משיגים את המטרה האמיתית: האדם יוצר קשר עם הבורא.
מן הפרט אל הכלל
המקובלים מלמדים שבדיוק כפי שקורה בתוך אדם אחד, כך מתרחש תהליך התיקון גם בקרב האנושות כולה. מכיוון שהשורש שלנו, של עם ישראל, הוא בספירת הבינה, בתכונת הנתינה והאהבה לזולת — אנו משולים ללב העולם, אנו היחידים שמסוגלים לקבל מהבורא את אור התיקון ולהעביר אותו לכל יתר העמים. אבל כדי לקיים את התפקיד החשוב הזה, עלינו לתקן קודם כול את עצמנו.
הזוהר קובע שכל זמן שאנחנו לא מתקנים את עצמנו, אנו מאבדים את הקשר אל השורש שלנו, ואז חסר אור ושפע בעולם. זו גם הסיבה שבגללה נוהגים העמים האחרים להאשים אותנו בכל הרע שיש בעולם. עמוק בפנים, בצורה בלתי מודעת הם מרגישים, שבכך שאנו לא מתקנים את עצמנו, אנו מונעים מהם את האור שהבורא רוצה להעניק להם.
העולם כולו תלוי בנו, ולכן הבורא דוחף אותנו לתקן את האגו שבנו, יותר מאשר הוא דוחף את העמים האחרים. תפקידם של הדחיפות והלחצים הוא לזרז אותנו להתחיל לתקן את עצמנו. כשנתקן את עצמנו, נוכל להעניק לעולם כולו את שיטת התיקון, כפי שנאמר: "וכאשר יושלמו בני ישראל עם דעת השלם, יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל, וישקו לכל אומות העולם" (בעל הסולם, "הקדמה לפנים מאירות ומסבירות"). אז יתחברו כל בני האדם באהבה זה לזה, שלום ושלווה ישררו בכל העולם וכולנו נדבק יחדיו אל השורש שלנו, אל הבורא.