אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / עיתון האומה

עיתון האומה

דו שבועון בין מפלגתי

המחיר 60 מיל

כתובת המערכת:

רחוב שלמה מס' 3 ת.ד. 5022

מחיר המודעות: האינטש 150 מיל

קבועות: לפי הסכם עם ההנהלה

מחיר חתימה לשנה:

בארץ 400 בחוץ לארץ 2,5 דולאר

לחצי שנה 200 מיל

שנה א' גיליון א-ב ירושלים ד' סיון ת"ש 40

מ ג מ ת נ ו

עתון זה "האומה" הוא יצור חדש, ברחוב היהודי: עתון שמסגרתו הוא "בין מפלגתי". ואם תשאלו, מה הפירוש של עתון "בין מפלגתי"? איך יתואר עתון, שיוכל לשמש כל המפלגות ביחד על אף כל הניגודים והסתירות שביניהם? אכן הוא מין בריה שנולדה בין המצרים בחבלי לידה קשים ואיומים: מתוך רעל השנאה שתקף לאומות העולם להשמידנו מעל פני האדמה, כליון האיום של מיליונים מאחינו; ועוד ידם נטויה. – יצר הסאדיסטי שבהם לא ידע שבעה. ועוד האסון כפול, כי לא נוכל להשלות עצמנו, אשר כל זה הוא רק תופעה זמנית חולפת, כמו שמנוסים אנו יותר בהיסטוריה, שאם איזה אומה התפרצה עלינו, מצאנו לה תחליף באומה אחרת; אבל עתה המצב משונה הוא לגמרי, כי מלבד שהקיפו אותנו בבת אחת מכל קצוי ארץ, הרי גם האומות הנעלות ביותר, נעלו בעדינות את הדלתות בלי רגש כל שהוא של חמלה ורחמים; ובאופן אכזרי כזה, שאין לו תקדים בכל התהליך של ההיסטוריה האנושית אפילו בימים הברבריים ביותר.

והדבר ברור, אם לא לסמוך על נסים, שקיומנו, אם בתור יחיד אם בתור אומה, נמצא על כפות המאזנים של חיים ומות. וההצלה היא, אם נמצא את התחבולה הדרושה, דהיינו אותה תחבולה הכבירה, שאין דרכה להמצא זולת בקרבת הסכנה; שתהיה בכחה להכריע את הכף לטובתנו, - לתת לנו כאן מקלט בטוח לכל פזורי אחינו, שלדברי הכל, הוא מקום ההצלה היחידה כעת. ואז דרך החיים תהיה פתוחה לנו, איך שהוא, להמשיך קיומנו על אף כל המעקשים. ואם נחמיץ את השעה, ולא נקום כולנו כאיש אחד, במאמצים כבירים הדרושים בעת סכנה, להבטיח לנו שארית בארץ, הרי העובדות שלפנינו מאיימות עלינו מאד, מאחר שהענינים מתפתחים כרצון אויבנו האומרים להשמידנו מעל פני האדמה.

גם זה ברור, שלמאמץ הכביר הדרוש לנו בדרך התחתים שלעומתנו, צריכים אחדות איתנה ומוצקת כפלדה מכל אברי האומה בלי שום יוצא מהכלל. ואם לא נצא בשורות מלוכדות לקראת הכחות האיתנים העומדים לשטן על דרכינו זה, נמצא תקותינו נידונה כאבודה למפרע. ואחר כל אלה, כל אחד וכל מפלגה מאתנו, רובץ ומשמר על רכושו המפלגתי בקפדנות יתירה בלי ויתור כל שהוא, ובשום פנים לא יוכלו, או יותר נכון, לא ירצו לבוא לידי איחוד לאומי כפי שדורש עת הסכנה שלכלנו. וכה אנו שוקעים באדישות כאלו לא קרה מאומה.

ונסו נא להדמות בעצמכם, בשעה שאיזה אומה מראה לנו את הדלת, כרגיל בימינו אלה, הנה אז בודאי, שאף אחד ממנו לא יעלה על לבו את השייכות המפלגתיות שלו, כי הצרה הייתה לשה את כלנו לעיסה אחת, אם להתגונן או ליטול חבילותנו על שכמינו ולברוח אי-שם ביבשה או בימים: ולולי הרגשנו הסכנה כמו מציאות, הרי אז גם אנו כמוהם, בלי שום ספק, היינו כבר מאוחדים כראוי בלי כל קושי.

במסיבות אלו נפגשו כאן, קבוצה קטנה מכל הזרמים: אנשים שמרגישים השוט הנורא על גביהם כאלו היה כבר למציאות , וקבלו עליהם להוציא העתון הזה, שלדעתם תהיה זה צנור נאמן, להעביר בו הרגשיהם אל העם כולו, על כל מפלגיו וזרמיו בלי יוצא מהכלל: ועל ידי כן יתבטלו הניגודים והמפלגתיות צרות האופק, או יותר נכון, שישתתקו ויפנו מקום להמוקדם אליהם, - וכלנו נוכל להתאחד לגוף מוצק אחד המוכשר להתגונן על עצמו בשעה המכריעה הזו.

והגם שסכנה זו ידוע לכל כמונו, אולם ידיעה זו, כפי הנראה, עוד לא נתפתחה בכל הצבור בכל צרכה כמות שהיא; כי לולי הרגישו בה, היו צריכים מזמן להתנער מאבק המפלגתיות באותו השיעור שמפריעה לליכוד שורותנו: ואם אינו כן, אין זה אלא משום שהרגשה זו עוד איננה לנחלת רבים – ולכן קבלנו עלינו את הוצאות העתון הזה, כדי לעמוד על המשמר ולהתריע על הצרה ולהבינה להצבור, עד שישתתקו כל הגורמים מביאי הפירוד, ונוכל לקבל פני אויבנו בשורות מלוכדות, ליתן לו תגובה המתאימה בעוד מועד.

ועוד, אנו מובטחים, שעוד לא אלמן ישראל, ויש עוד בינינו חקרי לב, המוכשרים להמציא לנו איזו תכנית מוצלחת, שתאחה כל הקרעים שבהאומה; ומפי הנסיון למדנו, שדוקא אנשים האלו יושבים להם בקרן זויות ושומעים אין להם. – לזאת מוכנים אנו ליתן מקום בעיתון הזה לכל אחד שנושא בחובו איזה פתרון בטוח לאיחוד האומה, לפרסם אותה ולהשמיעה ברבים.

ונוסף על כל הנזכר, כוונתנו בהוצאת עתון הזה, להגין על תרבות העתיקה שלנו, בת התפתחות של המשך אלפים שנה, שמלפני חורבן ארצנו; ולגלותה ולנקותה מתחת הערמות שנצטברו עליה בהמשך שנות גלותנו בין האומות,- כדי שיוכר בהם אופים היהודי הטהור כמו שהיו באותו הזמן. ומזה יצמח לנו תועלת הכי חשובה, כי נוכל למצוא דרך, איך לקשר את ההוי הגלותי שלנו עם התקופה המזהירה ההיא, - ונפטור מלרעות עצמנו בכרמים זרים.

(המערכת)

היחיד והאומה

האדם יצור חברתי. הוא אינו יכול למלא את צרכי חייו כי אם בעזרה מזולתו. ולכן שיתוף רבים - הוא תנאי הכרחי לקיומו. ואין כאן המקום לחקירת התהוות האומות, ודי לנו ללמוד את המציאות כפי שהיא לעינינו. עובדה היא, שהפרט הוא חסר אונים למלא את צרכיו בעצמו. והוא זקוק לחיי חברה, - הוכרחו היחידים להתאגד באיגוד אחד הנקרא בשם "אומה" או "מדינה". שבה עוסק כל אחד במקצועו: מי בחקלאות ומי במלאכת יד וכדומה: והם מתקשרים באמצעות חליפין של תוצרות כפיהם. מכאן נתהוו האומות, שכל אחת נושאת אופי מיוחד הן בחיים החומריים והן בחיים התרבותיים.

מתוך השתקפות החיים אנו רואים, שהתהליך של אומה דומה לגמרי להתהליך של אדם יחיד: ותפקיד כל יחיד בהאומה שוה לתפקידם של האברים בגוף היחיד. וכמו שגוף כל אדם יחיד מחויב, שימצא בתוכו הרמוניה מליאה בין אבריו: העינים רואות, והמוח נעזר על ידיהן לחשוב וליעץ, אשר אז הידים עובדות או לוחמות, והרגלים הולכות וכדומה, שכל אחד על משמרתו עומד ומחכה לתפקידו; כן האברים המהוים את גוף האומה: היועצים, המעבידים, העובדים, המובילים וכדומה, צריכים לפעול ביניהם מתוך הרמוניה מליאה, - וזה הכרחי לחיים הנורמליים של האומה ולקיום בטוח. וכמו שהמיתה הטבעית של היחיד היא תוצאה של חסרון הרמוניה מבין אבריו; כן האומה, השקיעה הטבעית שלה היא תוצאה מאיזה הפרעה שנתהותה בין האברים שלה, כמו שהעידו קדמונינו, "לא חרבה ירושלים אלא מפני שנאת חנם שהיתה באותה הדור", כי אז נגועה האומה ומתה, ואבריה נתפזרו לכל רוח.

לכן, תנאי מחויב לכל אומה, שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה, שכל היחידים שבה יהיו מהודקים זה בזה מתוך אהבה אינסטנקטיבית. ולא לבד, שכל יחיד ירגיש את אושרו באושר האומה והתנוונותו בהתנוונות האומה, אלא שיהיה מוכן למסור כל ישותו לטובת האומה בעת הצורך; ולולא כן, הזכות קיום שלהם, בתור אומה בעולם, אבודה היא למפרע. ואין זה אומר, שכל יחידי האומה בלי יוצא מהכלל מוכרחים להיות כן, אלא הכוונה היא שאותם בני האומה הנמצאים בהרגשה ההרמונית האמורה, הם העושים את האומה; ועל פי איכותם נמדד מדת האושר של האומה וכל זכות הקיום שלה. ואחר שכבר נמצא סכום של פרטים המספיקים לקיומה של האומה, כבר יוכל להמצא בה גם שיעור מסוים של אברים מדולדלים, שאינם מחוברים בגוף האומה בכל השיעור האמור; והבסיס כבר בטוח ומשומר בלעדם. לפיכך, אין אנו מוצאים בזמנים הקדמונים איגודים וחברות, שלא תמצא בהם קרבה משפחתית בין יחידיה; - כי אותה האהבה הפרימיטיבית, שהיא הכרחית לקיום החברה, אינה נמצאת זולת במשפחות שהם בנים לאב אחד.

אולם בהתפתחות הדורות, כבר נמצאים חברות המקושרות יחד תחת מושג של "מדינה", רצוני לומר, בלי שום יחס משפחתי גזעי, שקשר היחיד למדינה כבר אינו קשר טבעי פרימיטיבי, אלא הוא נובע מתוך צורך הדדי: אשר כל יחיד מתאחד עם הכלל לגוף אחד, שהיא המדינה; והמדינה מגנת בכל מידת הכוח של גוף מדיני על גופו ורכושו של כל יחיד ויחיד. אכן המעבר הזה- שעברו הדורות מן האומה הטבעית אל המדינה המלאכותית, דהיינו מן הקשר הבא מתוך אהבה הפרימיטיבית אל הקשר של אהבה הבא מתוך צורך הדדי, - אינו גורע כלום מכל אותם התנאים המחויבים בהאומה הטבעית הגזעית. וזה הכלל כשם שכל אדם בריא מחונן בשלטון מוחלט על אבריו המבוסס רק על רחשי אהבה, כי האברים נשמעים לו בהנאה רבה בלי שום יראה מעונשים: כן המדינה, מבחינת צרכיה הכללים, צריכה לשלוט על כל היחידים שבה בשלטון מוחלט המבוסס על אהבה והתמסרות אינסטינקטיבית מהפרטים אל הכלל, - הוא הכוח הנוח ביותר, המספיק להניע את הפרטים לצרכי הכלל. אבל שליטה המבוססת כל כפיה ועונשין הוא כוח חלש מידי, להניע לכל פרט באופן מספיק לשמירת צרכי הכלל; וגם הכלל יתחלש ולא יוכל לקיים התחייבותו לשמור ולהגן על גופו ורכושו של כל יחיד ויחיד שבו. ואין לנו עסק כאן עם צורת המשטר של המדינה, כי בין שהוא אוטוקרטי או דמוקרטי או שיתופי, אין הם משנים כלום את עיקר ביסוסו של כוח האיגוד החברתי – לא תוכלה להתיסד ומכל שכן להמשיך את קיומה, אם לא על ידי קשר אהבה חברתית.

ובושה להודות שאחת הסגולות היקרות שאבדנו במשך גלותנו, והחשובה מכל, היא אבדת הכרת הלאומיות, היינו הרגש הטבעי ההוא המקשר ומקיים כל אומה ואומה: כי חוטי אהבה המקשרים את האומה, שהם כל כך טבעיים ופרימיטיבים בכל האומות, נתנוונו וניתקו מלבותינו, חלפו עברו ואיננם. והגרוע מכל, כי גם המעט שנשאר בנו מאהבה הלאומית אינה טבועה בנו מבחינה חיובית כרגיל בכל האומות אלא שנתקיים בתוכנו מבחינה שלילית: הוא הסבל המשותף, שכל אחד ממנו סובל בתור בן האומה, שזה הטביע בנו הכרה וקרבה לאומית מבחינת קרבת – אחים לצרה, והוא גורם מן החוץ; ובעוד שהגורם החיצוני הזה נתחבר ונתמזג עם הכרה הלאומית הטבעית שבנו, יצא ונצנצה מהתערובת הזו – מין אהבה לאומית בתופעה מוזרה, בלתי טבעית ובלתי מובנת; והעיקר הוא, שאינה מוכשרת כלל לתפקידה: מדת החימום שבה מספיקה רק להתלהבות לשעתה, אבל בלי כוח ועוצמה, שנוכל לחזור ולהבנות על ידה בתור אומה הנושאת את עצמה – כי איגוד המתקיים מתוך גורם חיצוני אינו איגוד לאומי כל עיקר. ואנו דומים בזה לגל של אגוזים המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם, שמדת האחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד, וכל תנודה קלה הנעשית על השק מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזהובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל החסרון הוא, מה שחסר להם הליכוד הטבעי מבפנים, וכל כוח איגודם הוא מתוך מקרה חיצוני. בעניננו אנו – דבר זה מכאיב מאד את הלב.

ובאמת גחלת הלאומיות עוד שמורה בנו בכל שיעורה, אלא שנתעממה ואינה פעילה בתוכנו, גם ניזוקה במדה מרובה מתוך התערובת שקבלה מהחוץ, כאמור; אולם זה עוד אין מעשיר אותנו כלל, והמציאות מרה מאד. והתקוה היחידה היא: לסדר לעצמנו חינוך לאומי באופן יסודי מחדש; לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו; לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפים שנה, בכל מיני אמצעים המתאימים לדבר – אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להבנות מחדש ולהמשיך קיומנו בתור אומה מוכשרת לשאת את עצמה ככל אומות העולם. וזה תנאי מוקדם לכל עבודה ומעשה, כי התחילה בונים את היסוד באופן בריא ומספיק להמשא שרוצים להעמיס עליו, ואחר זה מתחילים לבנות הבנין. אבל חבל על מי שבונה בנין בלי יסוד מוצק כראוי כי מלבד שאינו בונה כלום, הוא גם מסכן עצמו ואת אחרים הסמוכים אליו, כי לכל תנודה קלה יפול הבנין ואבניו יתפזרו לכל רוח.

וצריך אני להדגיש מיד בדבר החינוך הלאומי האמור, כי הגם שכוונתי להשריש אהבה יתירה בין יחידי האומה מזה לזה בפרט, ולכללות האומה בכלל, בכל מדת הגדלות האפשרית; עם כל זה, אין זאת מזדהה כלום עם שובוניזם או פשיזם השנוא כל כך עלינו, ושמצפוני נקי מזה לגמרי; כי הגם שלפי הצלצול החיצוני של המלות נדמה שהם קרובים זו לזו, שהרי שובוניזם אינם אלא אהבה לאומית נפרזת; ברם ביסודם רחוקים זה מזה כרחוק צבע השחור מהלבן.

ובכדי לתפוס ההבדל שביניהם בנקל, יש לדמות זה למדת האגואיזם והאלטרואיזם שבהיחיד; כי כאמור התהליך של האומה דומה לגמרי להתהליך של האדם היחיד בכל פרטיו האינדואיביאלים; וזה מפתח כללי להבין בו כל החוקים הלאומים מבלי נטות בהם ימין ושמאל כחוט השערה. וברור שמדת האגואיזם הטבוע בכל בריה, הוא תנאי מחוייב בעצם קיומו של הבריה; שבלעדיו לא היתה כלל עצם נבדל וקיים לפי עצמה; ועם זה, אין זאת צריך לסתור כלום למדת האלטרואיזם שבהאדם; רק הצורך הוא להציב גבולים חזקים ביניהם: חוק האגאיזם מחוייב להשמר בכל תוקף רק בשיעור זה שנוגע לקיום המינימלי; וכל העודף על שיעור ההוא, הרשות נתונה לוותר עליו לטובת זולתו. וכמובן שכל הנוהג כן יש לחשבו לאלטרואיסטי יוצא מהכלל. אכן מי שמוותר גם מחלקו המינימואלי לטובת זולתו; ומסכן בזה את קיומו עצמו – כבר זה בלתי טבעי לגמרי, שאי אפשר לקיים זה אלא פעם אחת בחיים.

אמנם מאוס לנו מאוד האגאיסט המופרז, שאינו דואג כלל לטובת זולתו; שמחומר הזה באים החמסנים, הרוצחים וכל בעלי תרבות רעה למיניהם. כן הדבר באגאיזם ואלטרואיזם לאומי, אשר גם אהבה הלאומית מחויבת להיות טבועה בכל יחידי האומה לא פחות מאהבה האגואיסטית האינדיבידואלית שבהיחיד לצרכיו עצמו, דהיינו גם כן בשיעור המספיק לשמירת קיומה של האומה בתור אומה שתוכל לשאת את עצמה: והעודף על שיעור הזה המינימאלי, אפשר להקדיש לטובת ההומניות, לכלל האנושיות בלי הבדל לאום או גזע. ולעומת זה, שנוא לנו בתכלית, האגואיזם הלאומי המופרז: החל מהאומות, שאינם דואגים כלום לטובת זולתם עד החומסים ורוצחים אומות אחרות להנאת עצמם: שזה הנקרא בשם " שובוניזם". ומכאן שאותם, אשר מטעמים הומאניים אלטרואיסטיים, פורשים מלאומיות לגמרי ונעשים לקוסמופוליטים, הם בטעות יסודם, כי הלאומיות והומניות אינם כלום תרתי דסתרי.

מכאן יוצא באופן ברור, שאהבה הלאומית היא היסוד של כל אומה; כמו שהאגואיזם הוא יסוד כל בריה הקימת לפי עצמה, שבלעדיה לא היתה יכולה להתקיים בעולם; כן אהבה הלאומית שביחידי האומה, היא היסוד לעצמיותה של כל אומה, - שאינה מתקימת ואינה מתבטלת זולת בסבתה. ולכן היא צריכה להיות הדאגה הראשונה בדרך תחית האומה, כי אהבה זו אינה מצויה כעת בקרבנו, כי אבדנו אותה בדרך נדודנו בין אומות העולם זה אלפים שנה; ורק יחידים נתקבצו כאן, שאין בין אחד לחברו שום קשר של אהבה לאומית טהורה: אלא אחד מקושר להשפה המשותפת, והשני במולדת משותפת; והשלישי בהדת המשותפת והרביעי בהיסטוריה משותפת..; ורוצים לחיות כאן על פי אמת המידה, שכל אחד היה חי בהאומה שממנה בא, ואינו לוקח כלל בחשבון ששמה הרי היתה האומה כבר מבוססת על בניה עצמה עוד מטרם שהוא בא ונצטרף אליה ולא לקח שם חלק פעיל בהתיסדות האומה; מה שאין כן בבואו לארץ, שאין כאן שום סדרים מוכנים המספיקים לתפקיד קיום אומה ברשות עצמה, ואין לנו כאן חומר לאומי אחר, שנוכל לסמוך על מבנהו, וגם אין אנו רוצים בזה; אלא אנו מחוייבים כאן לסמוך לגמרי על המבנה שלנו עצמנו – ואיך יצויר זה בשעה שאין עוד שום קשר לאומי טבעי שיאגד אותנו לתפקיד הזה. ואלו הקשרים המרופפים: מהשפה והדת וההיסטוריה, הגם שהם ערכין חשובים שאיש לא יכחיש בחשיבותם הלאומית, עם כל זה, אינם מספיקים כלל להשען עליהם כעל יסוד לקיום אומה ברשות עצמה; כי סוף סוף רק קיבוץ של אנשים זרים יש כאן, בני תרבות של שבעים אומות, שכל אחד בונה במה לעצמו לרוחו ולטעמו, ולא יש שום דבר טבעי יסודי שיאגד כולנו מבפנים לגוש אחד. יודע אני שיש דבר אחד משותף לכולנו – הוא הבריחה מהגלות המר, אכן זה רק איגוד חיצוני; בדומה לשק המאגד קופה של אגוזים, כמובא למעלה. לכן אמרתי שצריכים לסדר לעצמנו חינוך מיוחד, בדרך תעמולה רחבה, להכניס בכל אחד מאתנו רגשי אהבה לאומית הן בנוגע מפרט לפרט והן מהפרטים אל הכלל; ולחזור ולגלות את האהבה הלאומית שהיתה נטועה בקרבנו מאז היותנו על אדמתנו בתור אומה בין האומות. ועבודה זו קודמת לכל אחרת, כי מלבד שהיא היסוד,- היא נותנת גם את שיעור הקומה והצלחה לכל מיני פעולות שאנו רוצים לעשות בשדה זו.

א.ג

שם האומה, השפה והארץ

יש לבקר את שם האומה שלנו. כי התרגלנו לקרוא את עצמנו בשם "עברי" והשם הרגיל שלנו "יהודי" או "ישראל" יצא כמעט מהשמוש; עד שבכדי להבדיל בין השפה הז'רגונית לשפת האומה, קוראים לשפת האומה – " עברית" ולז'רגונית "יהודית".

בתנ"ך מוצאים את השם עברי רק בפי אומות העולם, וביחוד בפי המצרים: כמו "ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו" (בראשית ל"ט י"ד): ושם אתנו נער עברי"... (בראשית מ"א י"ג): "מילדי העברים זה... (שמות ב' ו'): וכן מצאנו השם הזה בפי הפלשתים "פן יעשו העברים חרב"...(שמואל י"ג י"ט). וכן אנו פוגשים אותו ביחס שבינינו ובין האומות: כמו במלחמת שאול עם הפלשתים, שהכריז "ישמעו העברים": וכן "והעברים עברו את הירדן"...(שמואל א' י"ג ז'). ומלבד זה אנו פוגשים בקביעות את השם עברי בסמכות אל עבדים: כמו עבד עברי, אמה העבריה וכדומה. אולם בינינו לבין עצמנו, אף פעם לא נפגוש בתנ"ך את השם עברי, רק אחד מב' השמות "ישראל" או "יהודי".

ומקורו של השם עברי, כנראה, שהיתה אומה עתיקה מפורסמת בשם הזה. כי הכתוב (בראשית י' כ"א) מוצא להציג לפנינו את שם בן נח כאב אל האומה הזאת "ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבד"...: ואברהם אבינו היה מצאצאי האומה הזאת, וע"כ היה מכונה בפי העמים בשם אברהם העברי: כמו "ויגד לאברם העברי" (בראשית י"ד י"ג). ולכן בטרם שנעשו ישראל לאומה בין האומות, היו נקראים בשם עבריים, על שם עמו של אברהם אבינו העברי. והגם שבני ישראל היו מצוינים בארץ מצרים בתור עם נבדל לעצמו: כמו "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו פן ירבה"... (שמות א' י'): אכן השם הזה היה כמו שם של שבט, ולא של אומה – כי לא נעשו לאומה אלא אחר ביאתם לארץ ישראל. ומכאן יש להסיק כי ע"כ לא רצו האומות לקרוא אותנו בשם אומה ישראלית גם אחר ביאתנו לארץ, כדי שלא להודות במציאות שלנו בתור "אומה"; והדגישו זאת בקריאתם אותנו "עברים" כמו שקראו לנו מטרם שבאנו לארץ.

ואין זה מקרה מה שלא נמצא השם "עברים" בתנ"ך ובהספרות שלאחריה; זולת ביחסים של עבדים ושפחות, שהשם "עברי" נטפל להם בקביעות: "עבד עברי" "אמה עבריה: ואף פעם לא נפגוש עבד ישראלי או עבד יהודי. וכנראה שסמיכות הזה מקורו הוא כעין זכר לעבדות במצרים: שאנו מצווים בה, בהמצוה "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים ה' ט"ו).

גם כיום מכנים אותנו, ברוב לשונות העמים, בשם יהודים או ישראלים: רק האומה הרוסית עודנה מכנה אותנו בשם עברים. ויש להניח, ששונאי ישראל שבתוכם הרגילו בהם את הכינוי הזה, בכונת זדון, של בביטול לאומיות ממנו, דוגמת העמים הקדמונים. כאמור למעלה. וכנראה שהם התעמקו בהמובן של שם הזה הרבה יותר ממנו, שלקחנו אותו מהמוכן מתוך הרגל בהשפה הרוסית בלי התעמקות יתירה.

מכל האמור יוצא אפוא, שאם אנו רוצים לכבד עצמנו, יש לנו להפסיק מלהשתמש עם השם עברי ביחס כל בן חורין שבתוכנו.

אכן בנוגע לשם השפה, אם היה לנו מקור היסטורי, שהאומה העתיקה העברית היתה מדברת בשפה זו אז היה אולי לכנותה בשם "עברית". אולם כשאני לעצמי עוד לא מצאתי שום מקור בהיסטוריה, שהאומה הקדמונית הזו דברה בשפה זאת. ולכן יש לנו להתחשב עם הספרות התלמידית, הקרובים אל המקור יותר ממנו בחמש עשרה מאות שנה: וביניהם היה מקובל בלי שום פקפוק, שהעברים הקדמונים לא השתמשו כלל בהשפה. כי אמרו "בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש; חזרה וניתן להם בימי עזרה בכתב אשורית ולשון ארמי – ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמי. (סנהדרין כ"א ע"ב) הרי מפורש מדבריהם, שרק הכתב לבד בא לנו מהעברים, ולא הלשון, כי אומרים "כתב עברי ולשון הקודש", ולא כתב ולשון עברי.

כן מצאנו (מגילה דף ח') "ורמינהו, מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא וכתב עברי אינו מטמא את הידים" הרי איך שהדגישו "תרגום שכתבו מקרא וכתב עברי" ואינם אומרים תרגום שכתבו עברית וכתב עברי, כלשון המשנה (ידים ד' ה') אשר הרמינהו הזה מובא משם, אלא ללמדנו שרק הכתב מיוחס לעברים ולא השפה. ומלשון המשנה אין ראיה, כי כנראה, שהשפעה רומית היתה במקום זה על הכתב, אבל כשלמדו המשנה בעל פה היו מדייקים כראוי. ולעומת זה מצאנו כמה פעמים, שהתנאים היו מכנים את השפה בשם לשון הקודש. האחד (בספרי ברכה י"ג) "כל הדר בארץ ישראל וקורא ק"ש שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן עולם הבא" וכן (בשקלים סוף פרק ג') "תני משום רבי מאיר כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש..." ועוד.

ואפילו אם נניח שיש למצוא איזה מוצא היסטורי, שהעברים העתיקים דברו בשפה זו, עוד אין זה מחייב אותנו לכנות את השפה על שמם, אחר שאין עוד זכר לאומה זאת בין החיים; כי כאמור, אין השם הזה מוסיף לנו כבוד במושג הלאומי; ורק שונאינו הרכיבו אותו עלינו בכונה של ביטול ומיעוט הדמות לנכסי האומה. ומכאן, שאין לנו לעקוב גם להשפה האנגלית, המכנית להאומה בשם "יהודים", ולהשפה בשם "עברית".

גם צריכים להכריע איזה שם מתאים בשבילנו ביותר: אם יהודים או ישראלים – השם ישראל, מקורו הוא באבינו יעקב, שכפי הכתוב, הוא נקרא כן על ביטוי של שררה וכבוד: "לא יעקב יאמר עוד שמיך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל" (בראשית ל"ב כ"ט) ועל שמו אנו נקראים ישראל. אכן אחר שלמה המלך, שנחלקה האומה לשתים: לעשרת השבטים שהמליכו עליהם את ירבעם בן נבט,ולב' שבטים יהודה ובנימין שנשארו תחת מלוכת רחבעם בן שלמה; אז נשאר השם ישראל על עשרת השבטים וב' השבטים יהודה ובנימין קבעו לעצמם השם יהודים. כי גם בני בנימין קראו להם יהודים: כמו שמצאנו במגילת אסתר "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני". הרי שגם שבט בנימין קראו לעצמם בכלל בשם יהודים.

ועשרת השבטים נגלו מהארץ זמן רב קודם לגלות יהודה, ומאז לא נמצאו עקבותם. וגלות יהודה שנגלה לבבל חזרו לארץ אחרי שבעים שנות גלותם ובנו הארץ מחדש; משום כך בכל ימי בית שני נזכר בעיקר השם יהודים, והשם ישראל נזכר רק לעתים רחוקים באיזה מובן יוצא מהכלל. ואנחנו, בני הגלות של בית שני, נקראים ג"כ בעיקר רק בהשם יהודים: כי אנו מגלות בית שני, שהם צאצאים לב' השבטים יהודה ובנימין שקבעו לעצמם את השם יהודים. ולפי זה יש להכריע את שם האומה שלנו " יהודים": ולא אומה הישראלית או "ישראל", שהוא השם של עשרת השבטים.

ובדבר השפה, יש להכריע בודאי בשם "שפה היהודית" ולא בשם "שפה ישראלית" ובניגוד לזה נזכר "יהודית" (נחמיה י"ג כ"ב): וכן ויאמר אלוקים... דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו , ואל תדבר עמנו "יהודית" באזני העם אשר על החומה (מלכים ב' י"ח). אלא שיש לצדד כי ע"כ קראו השפה שלהם בשם "יהודית" משום שהעם של יחזקיהו המלך נקראו יהודים, וכן הבאים מגלות בבל: אבל העשרת השבטים שנקראו ישראלים קראו גם את שפתם בשם שפה הישראלית. אולם גם אם נניח כן, אין עוד טעם בעדינו צאצאי יהודה ובנימין, לקרוא לשפתנו בשם "ישראלית".

הסיכום מכל האמור: כי הן לאומה והן לשפה יש לקבוע רק את השם יהודה: לאומה בשם יהודים, ולהשפה בשם יהודית. ואת השפה הז'רגונית יש לקראה אידיש. ורק להארץ אפשר לקראה בשם "ארץ ישראל" להיותה נחלת כל השבטים.

יהא

בקורת להמרקסיזם לאור מציאות החדשה ופתרון לשאלת איחוד האומה על זרמיה

נדרשתי לתת פתרון, לפי השקפתי, על הבעיה הכאובה, בדבר איחוד כל המפלגות והזרמים על רקע אחד, והנני להודות מיד, שלשאלה הזו באותו הדרך שנשאלה, אין לי פתרון: גם לא יהיה לה פתרון לעולם: כי על מדוכה זו כבר ישבו חכמי אומות העולם בכל הדורות והזמנים, ועוד לא מצאו פתרון טבעי, שיהיה מקובל על כל הזרמים שבתוכם; והרבה סבלו ועוד עתידים לסבול מטרם שימצאו את שביל הזהב, שלא יהיה בסתירה להזרמים שבתוכם. והקושי שבדבר הוא, שאין האידיאות שבאדם מסוגלים כלל לוותר במשהו על המגמה שלהם: כי מדת הויתור אפשרי באדם מבחינות החומריות שלו, עד כמה שזהו הכרחי לקיום גופו: לא כן באידיאליות, כי מטבע של בעל האידיאה, שכל אשר לאדם יתן בעד נצחון האידיאה שלו, ואם הוא מוכרח לוותר במשהו על האידיאל שלו, אין זה אצלו ויתור גמור, אלא עומד על המשמר ומצפה על שעת הכושר, שיוכל לחזור ולגבות את שלו, - לכן אין בטחון בפשרות מעין אלו.

מכל שכן באומה עתיקה, בעלת ציבוליזציא של אלפי שנים, אשר האידיאליות כבר נתפתחה בה במדה נעלה ביותר על אותן האומות שזה מקרוב באו לידי התפתחות – אין שום תקוה כלל ועיקר, שיבואו בשדה זו לידי פשרה: לא מיניה ולא מקצתיה. ולא מחכמה הוא לחשוב, שסוף סוף האידיאה הצודקת ביותר תנצח לשאר האידיאות, כי בהתחשב עם צורתם הזמנית נמצאים כולם צודקות: "כי אין לך אדם שאין לו מקום ואין לך דבר שאין לו שעה", כפי הביטוי של קדמונינו; ובשביל כך נמצאים האידיאות בבחינת גלגל החוזר בעולם, שהאידיאות שנפסלו בימי קדם קמו לתחיה בימי הבינים ואחר שנפסלו בימי הבינים קמו לתחיה בדורנו זה – זה מראה לנו, שכולם צודקות ואף אחת מהם אין לה זכות קיום לנצח.

והנה אומות העולם, הגם שהתרוצצות הזו עושה שמות נוראות גם בהם; עם זה, גב חזק יש להם המאפשר להם לסבול המשא האיומה הזו; ואיך שהוא, אין זה מאיים על קיומם ברגע זו. אבל מה יעשה האומה האומללה, שכל קיומה תלוי על פתיתים ושיורי מאכל, שהאומות זורקים להם בחסדם בעת שכבר שבעו דים, הרי גבם חלש מדי שיוכלו לשאת עליו את סבל של התרוצצות הזו; ומכל שכן בשעה הרת הסכנה הזאת, שאנו נמצאים על פי תהום ממש,- אין השעה כשרה לדברי הכל, לנגיחות ולמלחמת אחים מבפנים.

ולפי חומר השעה, יש עמי להציע פתרון אמיתי, הראוי לדעתי להתקבל ולאחד כל הזרמים שבתוכנו לחטיבה אחת. אולם, מטרם אתחיל בהצעתי, הייתי רוצה להניח מקודם את דעת הקוראים, שבלי ספק ירצו לדעת את הדעה הקדומה שלי בשטח המפלגתי. והנני להודות, שהאידיאה הסוציאליסטית, שהיא הרעיון של חלוקה שוה וצודקת, אני רואה אותה לאמיתיות ביותר: כי כדור ארצינו די עשירה לפרנס לכולנו; ולמה לנו מלחמת החיים הטרגית המעכרת חיינו מדורי דורות? הבה נחלק בין עצמנו את העבודה ואת פריה במדה שוה; והקץ לכל הצרות! שהרי אפילו המיליונרים שבקרבנו, מה הנאה להם מכל רכושם אם לא הבטחון החזק בכלכלתם להם ולזרעם לכמה דורות?! אשר גם במשטר של חלוקה צודקת יהיה להם אותו בטחון החזק; ועוד במדה יותר גדולה. ושמא תאמרו שיחסרו מכבודם הקדום, שהיה להם בתור בעלי רכוש? גם זה לא כלום, כי אלו האיתנים שהספיקו כח לנחול כבוד בתור בעלי רכוש, בלי ספק, ימצאו כבוד באותו המדה בשדה אחרת; כי שערי ההתחרות והכבוד לא ינעלו לעולם.

אכן עם כל האמת שבאידיאה זו, אינני מבטיח, להמקבלים אותה עתה, אף קורטוב של גן עדן: ולהפך, גיהנם גדול של צרות מובטח להם: כי העובדה החיה שבארץ רוסיה, כבר החכימה אותנו למדי. אמנם זה אינו סותר עוד את אמיתיותה של אידיאה הזאת: כי כל החסרון שבה הוא, מפני שהיא בשבילנו עדיין פגה, כלומר, אין בני דורנו בשלים עוד מבחינה מוסרית, שיהיו יכולים לעכל במעיהם את המשטר הזה של חלוקה שוה וצודקת; כי מחוסרי זמן אנו, שעדיין לא הגענו לידי התפתחות המותאמת לקבל את הסיסמא "מכל אחד לפי כשרונו – לכל אחד כפי צרכיו". וזה דומה לחטאו של אדם הראשון, שלפי תיאור קדמוננו, החטא היה מפני "שאכל הפרי בהיותה פגה", מטרם שנתבשלה כל צרכה; ועל עון פעוט הזה נתקבצו כל העולם למיתה, ללמדינו, שזה אבי אבות כל הנזקים שבעולם: כי בני אדם אינם מבינים להזהר ולהסתכל בכל דבר אם הוא מבושל כל צרכו; והגם שהדבר מועיל והוא אמיתי לפי תוכנו, יש עוד להתעמק בהדבר, אם הוא מבושל כל צרכו: והגם שהדבר מועיל והוא אמיתי לפי תוכנו, יש עוד להתעמק בהדבר, אם הוא מבושל כל צרכו; אם כבר נתבגרו המקבלים במדה מספקת, שיוכלו לעכל אותו במעיהם; ובעוד שהם מחוסרי זמן התפתחות, הרי האמת והמועיל מתהפך במעיהם ונעשו לשקר ולמזיק, - לכן נחרץ משפטם למיתה, שכל אוכל הבוסר ימות בחטאו. לאור הדברים האלו עוד לא הוכיחה לנו התסבוכת הרוסי, שהאידאה הסוציאליסטית היא בלתי צודקת ממהותה עצמה, כי כאמור, עדיין הם מחוסרי זמן לקבל האמת והצדק הזה, ועוד אינם מוכשרים להתנהג על ידה, ואינם נזוקים אלא מתוך מיעוט התפתחותם הם, ואי הכשרתם בהתאם להאידיאה הזאת.

וכדאי להטות אזן לדברי החבר מ. בוטקובסקי (בדבר 4507) הוא שואל – "מדוע לא יעשה איש הפוליטיקה, חבר התנועה הסוציאליסטית, כאותו פיסיקאי, שאתר שהנסיון גילה ליקוים בהאינטרפטציא שהיה רגיל לה בחוקי הברזל של תורתו, לא נרתע מלנער את חצנו ממנה, תחילה ניסה לתקן אותה בזהירות, ובאחרונה הוא מוכן לפוסלה כשאין היא מסוגלת לעמוד בפני המציאות". והוא מסביר – "בשעת חורבן של תנועת הפועלים הבינלאומית, חובה להטהר מדעות קדומות, כשהעובדות מדברות בשפת התבוסה, יש לשבת מחדש על ספסל הלימודים, ולהתחיל במרץ ובהכרת האחריות העמוסה על שכם הממשיכים, לחקור את הדרך ועקרונותיה, כך דרכה של המחשבה המדעית, כשהיא נתקעת לקרן זויות של סתירות בין המציאות החדשה לבין התיאוריה שהסבירה את המציאות הישנה. רק פריצת גדר רעיונית מאפשרת מדע חדש וחיים חדשים" והוא מסיק – "אם לא נתכחש למצפוננו, נכריז, כי באה שעת ויכוח יסודי מחדש, באה תקופה של חבלי לידה, עתה ישבו טובי התנועה על הדוכן ויענו על השאלה: מה מובנו של הסואצלזם בימנו? מה הדרך שיש להוליך בו את המחנה"?

מסופקני, אם ימצא איש מהתנועה שיענה על דבריו, או אולי, שיהיה מוכן לתפוס את דבריו כמו שהם. כי לא קל הדבר לזקן בן מאה שנה, אשר הצליח כל כך עד הנה בלימודיו, לקום בפעם אחת ולהעביר קו-מחק על כל תורתו העברה; ולחזור להתחיל לשבת על ספסל הלימודים מחדש, בדומה לאותו פיסיקאי, כמו שהחבר בוטקובסקי דורש מטובי התנועה הסוציאליסטית. אכן איך עוברים על דבריו לסדר היום? ואם אפשר עוד לשבת בחיבוק ידים בנוגע לחורבן תנועת הפועלים הבין לאומית; כי, איך שהוא, עוד אינם עומדים על סף החורבן ממש; ועל כל פנים עוד בטוח להם מידת חיים של עבדים ושפחות נרצעים, - אין הדבר כן בנוגע אל הסכנה העומדת לפני התנועה של הפועלים העברים, העומדים על סף הכליה ממש; תחת הסיסמא של האויבים: להשמיד ולהרג ולאבד טף ונשים, כבזמנה של אסתר המלכה. ואין להשוות מצב חורבן שלנו עם חורבן התנועה שבעמי העולם, כי אלו רק לעבדים ולשפחות נמכרנו – החרשנו גם אנו כמוהם; אבל גם הבטחון של חיי עבדים ושפחות נקפח ממנו. ולכן, אסור לנו להחמיץ את השעה: יש לנו לשבת מחדש על ספסל הלימודים; לחקור מחדש את רעיון הסוציאליסטי לאור העובדות והסתירות שהופיעו בימינו; ובלי לחוש כלל לפריצת גדר רעיונית; כי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש.

לשם כך, נסקור בקצרה את התפתחות הסאציאליסמוס משלביה הראשונים. בדרך כלל, מצאנו לה שלשה תקופות: הראשונה, היתה סואציליזם הומניות, שהיתה מבוססת על פתוח המוסריות; והיתה מופנית רק אל המנצלים.

השניה היתה מבוססת על הכרת הצדק והרשע, והיתה מופנית בעיקר אל המנוצלים: להביאם לידי הכרה, שהעובדים הם הבעלים האמיתים על כל פרי העבודה, ולהם שייך כל התוצרת החברתי; ולפי שהעובדים הם הרבים בהחברה, היה לדעתם הדבר בטוח, שבעת שהם יכירו את צדקתם, יקומו כאיש אחד ויטלו את שלהם, ויסדרו משטר של חלוקה שוה וצודקת בהחברה.

השלישית, היא המרקסיזם שהצליחה יותר מכולם - היא מיוסדת על מטריאליסמוס היסטורית: הסתירה הגדולה הנמצאת בין כחות היצירה שהם העובדים, לבין המנצלים אותם שהם המעבידים, הכרח הוא, שתביאה בסופה את החברה לסכנה ואבדן; ואז תבוא המהפיכה במשטר הייצור והחלוקה; ומשטר הרכושני יוכרח להתחרב לטובת משטר הפרוליטריון. ולשיטתו תבא זה מאליו בדרך סבה ומסובב; אלא בכדי לקרב את הקץ, יש תמיד לחפש תחבולות, ולהשים מכשולים למשטר הרכושני, כדי לקרב את המהפיכה בזמן קצר.

ומטרם אבוא לבקר את שיטתו זו, יש להודות, ששיטתו היא הצודקת ביותר מכל קודמיו, שהרי עדים חיים אנו להצלחתה הגדולה בכמות ואיכות, שהיתה לה בעולם – מטרם שבאה בנסיון עובדתי בהמיליונים המרובים שבארץ רוסיה – שעד אז היו נמשכים אחריה, כמעט, כל טובי האנושיות; וזהו תעודה נאמנה על צדקת שיטתו. ומלבד זה, גם מבחינה תיאורטית דבריו מקוימים למדי, ואף אחד לא הצליח לסתור את השקפתו ההיסטורית – אשר האנושיות מתקדמת לאט לאט באופן דרגתי, והיא מטפסת ועולה כמו על שלבים של סולם; כל שלב שבה אינו אלא שלילת השלב שקדמה לה; כן כל תנועה וכל מצב, שקבלה האנושיות בהנהגת המדיניות, אינו אלא שלילת המצב שמקודם לה; וזמן קיומו של כל מצב מדיני הוא, עד שיתגלה מתוכו החסרונות והרשע שבו; ותוך כדי גילוי להליקוים שבו, נמצא מפנה מקומו למצב חדש המשוחרר מהליקוים אלו. ונמצא, שאלו הליקוים המתגלים בהמצב ומחריבים אותו הוא כל כח הפיתוח של האנושיות, שהרי הם מעלים את האנושיות על מצב המתוקן יותר ממנו; וכן גילוי הליקוים שבמצב השני מביאים האנושיות על מצב שלישי הטוב ממנו; וכן תמיד בזה אחר זה. הרי שכחות השליליים הללו המתגלים בהמצבים, הם סבות התקדמות שבאנושיות; שעל ידיהם היא מטפסת ועולה כעל שלבות הסולם: והמה בטוחים לתפקידם, להביא האנושיות עד לשלב האחרון של התפתחות הוא אותו המצב המקווה, הנקי מכל שמץ וכל דופי. ובהתהליך הזה של ההיסטוריה הוא מראה לנו – איך משטר הפיאודלי, הראה את ליקויו ונחרב, ופינה מקום למשטר הבורגני; ועתה הגיע תורו של המשטר הבורגני, להראות ליקויו ולהחרב, ולפנות מקום למשטר היותר טוב ממנו, שלפי דבריו – הוא משטר הפרוליטריון.

אכן בנקודה זו האחרונה, שהוא מבטיח לנו, שאחר חורבן המשטר הבורגני העכשוי, יקום תיכף משטר הפרוליטריון – כאן נקודת התורפה שבשיטתו. כי מציאות החדשה שלעינינו מכחישה אותו: כי חשב את משטר הפרוליטריון להשלב הסמוך למשטר הבורגני, ועל כן החליט, שבשלילת המשטר הבורגני יקום תיכף על מקומו משטר הפרוליטריון, אולם המציאות הראה לנו, שהשלב הסמוך אחר חורבן המשטר של היום, הוא משטר של נאצים או של פשיסטים. הרי שאנו עומדים עוד בשלבים האמצעים של התפתחות האנושיות, ועוד לא הגיע האנושיות על שלבו העליון של סולם ההתפתחות. ומי יודע לשער כמה נחלי דם יישפך בעולם עד שנגיע אל השלב המקווה.

ובכדי למצוא איזה מוצא מהסבך הזה, יש לתפוס היטב את חוק התפתחות הדרגתי האמור, שעליו ביסס כל שיטתו. ויש לדעת, שהחוק הזה הוא חוק מקיף לכל הבריאה כולה; ועליו נבנו כל מערכות הטבע כולה; הן הבלתי אורגנים והן האורגנים עד למין האנושי בכל תכונותיו האידיאליים כמו החומריים; בכל אלה אין לך דבר שלא יעבור תחת חוק הברזל של התפתחות הדרגתי, המסובב ובא מכח התרוצצות של שני כחות זה בזה: כח פאזיטיבי דהיינו כח בונה, וכח נגאטיבי דהיינו כח שולל ומהרס – ועל ידי מלחמתם הקשה והתמידי זה בזה נמצאים יוצרים ומשלימים את כלל המציאות בכללו וכל פרט של המציאות בפרטיותו. וכאמור למעלה, שכח השולל המתגלה בכל מצב מדיני בסופו, הוא המגביה אותו להמצב שהוא יותר טוב ממנו, וכן הולכים המצבים בזה אחר זה, עד שהוא מגיע על שלימותו הסופי.

ונקח לדוגמא את כדור הארץ, אשר תחילה היה רק כדור גזי דוגמת ערפל, ועל ידי כח המושך שבתוכו ריכז במשך תקופה מסוימת את האטמים שבו לתוך חוג יותר צר, שבתוצאה מזה, נתהפך כדור הגזי לכדור אש נוזלי; ובהמשך תקופות של מלחמות נוראות של שני הכחות שבכדור הארץ, הפזיטיבי עם הנגטיבי. – גבר כח קרירות שבו על כח האש נוזלי וקירר איזה קליפה דקה מסביב הכדור ונתקשה שם. אכן עוד לא שקט הכדור ממלחמות הכחות; ובהמשך איזה תקופה גבר שוב כח האש הנוזלי והתפרץ ברעש גדול מתוך בטן הכדור ועלה ושיבר את הקליפה הקרה והקשה לרסיסים; וחזר הכדור לאש נוזלי. ושוב התחיל תקופה של מלחמות חדשות עד שבסוף התקופה, גבר שוב כח הקרירות על כח האש וקירר שנית קליפה קרה וקשה מסביב הכדור; והפעם היתה הקליפה יותר עבה ויותר מסוגלת להחזיק מעמד נגד ההתפרצויות של הנוזלים מתוך בטן הכדור; והיתה כחה יפה לתקופה יותר ארוכה; אמנם בסופה שוב נתגברו הנוזלים והתפרצו מתוך בטן הכדור ושברו את הקליפה לרסיסים; ושוב נחרב הכל ונעשה לכדור נוזלי. וכן נתחלפו התקופות בזו אחר זו; ובכל פעם שגברה כח הקרירות נעשה הקליפה שכבש לו עבה ביותר עד שבסוף – נתגברו כחות הפזיטיבים על הנגטיבים ובאו לידי הרמוניא מוחלטת; והנוזלים לקחו מקומם במעמקי האדמה; והקליפה הקרה נתעבה כל צרכה מסביב להם – ונתהווה אפשריות ליצירת חיים אורגנים עליה כיום הזה.

ממש על אותו הסדר מתפתחים גם כל גופים האורגנים; כי מעת זריעתם עד גמר בישולם, עוברים עליהם כמה מאות תקופות של מצבים מפאת שני הכחות הפזיטיבי עם הנגטיבי הנלחמים זה בזה, כמתואר בכדור הארץ – ומלחמות האלו הם המביאים את גמר בישולו של הפרי. וכן כל חי מתחיל בטפת נוזלים קטנה; ועל ידי התפתחות דרגתי בכמה מאות שלבים מכח מלחמות הכחות האמורים, היא מגיעה בסופה – שור גדול ראוי לכל עבודה, או אדם גדול ראוי לכל תפקידיו. אלא שיש עוד לחלק בין שור לאדם; כי השור כבר הגיע על שלבו הסופי בתקופותנו היום, אבל האדם, שכח החומרי שבו אינו עוד מספיק להביאו על שלמותו, מפאת כח המחשבי שבו העולה, במדת העזר שבו, אלפי פעמים על כח החומרי שבו; נמצא לו משום זה סדר חדש של התפתחות דרגתי, שאינו נוהג בשום בעל חי, - הוא התפתחות דרגתי של המחשבה שלו. ובהיותו גם יצור חברתי, הרי עוד מעט לו התפתחותו האינדיבואלי, אלא שלימותו הסופי תלוי גם בהתפתחות של כל פרטי החברה שלו. ומבחינת התפתחות כח המחשבי של האדם, שידע להעריך היטב את המועיל ואת המזיק בשבילו, הגם שאין לחשוב, שעודו עומד בשלב של אדם פרימיטיבי, בכל זאת ברור אפוא שעוד אינו נמצא בשלב של השלמה, אלא שהוא עומד באמצע התפתחותו, ועדיין הוא מסור למלחמות הכחות הפזיטיבים עם הנגטיבים, כאמור לעיל בכדור הארץ, שהם השליחים הנאמנים לתפקידם, להביא גם את האנושיות על שלמותה הסופי.

הוא שאמרתי, שהאידיאה הסואציליסטית בהיותה האידיאה היותר צודקת מכל השיטות, לכן היא צריכה לדור מפותח ביותר, שיהיו ראוים לעכל אותה; שיוכלו להתנהג על ידה. ובהיות האנושיות של היום עומדת בשלבים האמצעים בסולם של התפתחות; ועומדת במערכות התנגחות הכחות הפזיטיבים עם הנגטיבים, - אינה ראויה כל עיקר לאידיאה הנעלה הזו, כי היא אצלה בבחינת בוסר ופגה: כפרי בלתי מבושל, שלא לבד שאינה מתוקה לחיך, אלא עוד, כח הנגטיבי שבה, הוא ארס מזיק ולפעמים גם ממית. והוא הצרה של האומה ההיא הסובלת כל כך בעדה, כי הם מחוסרי זמן וחסרים להם אותם המדות התרומיות המתאימות לקבלת המשטר הצודק הזה.

ואל יחשוד אותי הקורא, שיש לי בזה איזה קונצפציא ספיריטואלית, כי גם מרקס עצמו אומר אותם הדברים: הוא מודה, - אשר, "באסטדיא הראשונה של החמרה אין להמלט מחסרונות" אלא שמבטיח - "שבאסטדיא הגבוהה של החברה השתפנית, אחר שתעלם ההררכיא הגסה של האנשים בחלוקת העבודה, ואתה יחד הנגוד שבין עבודה גופנית ועבודה רוחנית; כשהעבודה עצמה תהפך לצורך חיוני ולא לאמצעי פרנסה; בשעה שיחד עם התפתחותה הכל-צדדית של האישיות יצמחו כחות יצור, וכל מעייני אושר החברה יפכו בשפע רב, אז יעזב לגמרי המבט הבורגני הצר, והחברה תכתוב על דגלה: מכל אחד לפי כשרונו – לכל אחד לפי צרכיו" (מפאת חשיבות הדברים לעניננו, העתקתי הקטע שלו במילואו)

הרי, שגם הוא מודה, שאין לקוות על שטר צודק לגמרי מטרם שהאנושיות תשיגה את האסטדיא הגבוהה: מטרם שהעבודה עצמה תהפך לצורך חיוני כלומר, לפרינציפ של החיים, ולא לצורך פרנסה. אלא שהוא מחליט, שעוד בעת שהחברה היא באסטדיא הנמוכה ראויה גם כן להתנהג על ידי משטר השיתופי עם כל החסרונות שבה. אבל כאמור לעיל, בנקודה זו כרוך הרפיון שבשיטתו; וכבר הוכיחה לנו רוסיה הסוביטת, אשר לחברה בלתי מפותחת כל צרכה, תתהפך אצלה המשטר השיתופי להיות משטר היותר גרוע בעולם. ועוד יותר מזה שגם, במה שהעריך, שהשלב הסמוך אחר החורבן המשטר של היום הוא משלב של משטר הפרוליטריון; והמציאות מראה לנו, אשר השלב שיבא אחר המשטר שלהיום הוא המשטר הנציסטי או הפשיסטי.

וזהו שגיאה מרה מאד; והגרוע ביותר, שתשלומיו בחלקו היותר גדול מאיים על האומה היהודית דוקא, ובלי הבדל מעמדי.

אכן כדאי להסתכל ביותר בהיסטוריה ולקבל לקח הימנו. ראשית כל מתעוררת השאלה, פקח כזה שהרעיש כל העולם בשיטתו, איך הגיע לשגיאה גדולה כזו? ומהו המכשול שנכשל בו? אכן זה מחייב אותנו לדון בדבריו בכובד ראש ובאופן יותר מדויק. וכאמור למעלה הוא ביסס את שיטתו על מטרליסמוס היסטורית, אשר החברה מתפתחת על ידי הכחות המתנגחים בהחברה; בדרך סבה ומסובב, ממצב למצב; שבהתגברות כח הנגטיבי שבהמצב הוא מהרס המצב, ובמקומו נבנה מצב יותר טוב על ידי כח פזיטיבי; וכן הולכות ונלחמות עד שבסופו מתגלה כח הפזיטיבי על כל שלמותו. אולם לפי זה הרי השלמות של החברה מובטחת מאליה, שהרי כח הנגטיבי לא יעזבנה טרם שיביאה על סופה; ואם כן, אפשר לישב בחיבוק ידים ולחכות על התפתחות העצמית המקווה – ולמה לנו כל טרחה הזאת של התכסיס שלו שהטיל עלינו?

אמנם שאלה טפשית היא, שהרי בזה כל ההפרש בין האדם לבעלי חי: כל בעלי חיים נסמכים על הטבע לגמרי, ואינם מסוגלים לקדם במשהו את הטבע ולעזור לעצמם בלעדיה; לא כן האדם המחונן בכח מחשבי, שבסגולת הכח הזה הוא הולך ומשתחרר מחבלי הטבע ומקדם אותו; דרכו להתחקות אחר מלאכת הטבע, ולעשות את מלאכתו כמותה; הוא אינו מחכה, לקבל אפרוחים מידי הטבע, עד שתבא התרנגולת ותחמם הבצים – הוא עושה לו מכונה המחממת הבצים ומולידה לו אפרוחים כמו התרנגולת הטבעית. ואם הוא עושה זה בדברים פרטים, כל שכן שיעשה זה בדבר התפתחות כלל האנושיות, ולא יסמוך עצמו על הכחות המתרוצצים זה עם זה, ולהעשות בעצמו אוביקט בהתנגחותם; אלא שיקדם את הטבע, ויתחקה היטב על מלאכתו בהתפתחות הזה – ויסדר לו טכסיס נוח וטוב שיביאהקץ המאושר בפחות זמן ובפחות יסורים. וזהו שרצה מרקס בטכסיסו: הארגון, מלחמות המעמדות והנחת מכשולים תחת משטר הקפטיליטי, שתכסיסו זה מקיל היסורים מעל האוביקטים הנושאים את ההתרוצצות על גבם; וממריץ אותם להיות להם סוביקטים לעצמם; ולמהר הקץ של המשטר הנחשל, כדי לפנות מקום למשטר הפרוליטריון המאושר. במלה אחת: הטכסיס המרקסיסטי מהפך את האוביקטים להיות סוביקטים, לסדר להם ההתפתחות כחפצם הם.

נסכם: הבסיס, הוא טבע התפתחות האנושיות על ידי קשר סבתי, שאנו רואים אותה כמו מכונה טבעית להתפתחות;התכסיס: היא מין מכונה מלא-ותית להתפתחות האנושיות בדומה למכונה הטבעית; הריוח מהטכסיס, - חיסכון זמן ומיעוט יסורים. עתה נפתח הדרך לבקר שיטתו באופן פשוט: ברור, שבעת שאנו רוצים לעשות איזה מכונה שתהיה תחליף למלאכת הטבע, הרי אנו צריכים מתחילה להתחקות היטב בהמנגנון של הטבע, אשר אז יכולים לסדר בדומה לה מנגנון מלאכותי, כמו המכונה הטבעית. למשל כשאנו רוצים לעשות מכונה שתהיה תחליף לבטן תרנגולת המחממת ביצים ומולידה אפרוחים; הרי אנו מחויבים להבין היטב מתחילה את דרכי הייצור והתפתחות הכחות של הטבע הפועלים תוך בטן התרנגולת; ואנו מתחקים אחריהם ועושים מכונה בדומה לבטן התרנגולת; המוכשרת ליצור אפרוחים כמותה. וכמו כן בהנידון שלנו, שאנו רוצים לעשות מכונה שתהיה תחליף למכונת התפתחות האנושיות של הטבע; הרי גם כאן אנו צריכים להסתכל מתחילה באותם ב' הכחות: הפזיטיבי והנגטיבי הפועלים בהטבע, שהיא המכונה שעל ידיהם עושה הטבע את הפרוצידורא הזו של התפתחות; אשר אז נדע גם אנו, איך לסדר לנו טכסיס בדומה להמנגנון של מכונת התפתחות הטבעית, שיהיה מוצלח לפיתוח האנושיות כמותה. ובלי ספק, אם תהיה לנו איזה טעות בהבנת המנגנון של מכונה הטבעית אז התחליף שלנו לא יוצלח לכלום, כי כל החכמה היא כאן, רק בהתחקות דרכי היצירה הטבעיים ולהתאים דרכים מלאכותיים במקומם.

ואם לדבר בדרך מקורית, גם להגדיר הדברים במושגים, שאינם עלולים להביא לידי טעות בשום צד: יש להגדיר את שני הכחות: הפזיטיבי והנגטיבי, הפועלים במכונת התפתחות האנושיות; תחת שני השמות: אגאיזם ואלטרואיזם. ואין כונתי למושג המוסרי שבהם, כרגיל בשפת השימוש, אלא רק לבחינה המטריאלית שבהם, כלומר, רק בזה השיעור שהם משתרשים בגוף האדם עד שאינו יכול עוד להשתחרר עצמו מהם, רצוני לומר, מבחינת מה שהם כחות אקטיבים באדם: שהכח האגאיסטי משמש בו כמו קרני סנטרופיטלים, שמושך אותם מחוצה לו והם מתרכזים בתוך גופו עצמו; וכח האלטרואיסטי משמש בו כמו קרני סנטרופוגלים, הזורמים מפנימיות גופו למחוץ לו; כחות אלו נמצאים בכל חלקי המציאות, בכל אחד לפי מהותו, וכן נמצאים באדם לפי מהותו.

והם הגורמים הראשיים לכל פעולותיו: כי יש עובדות, שהגורם שלהם הוא כח משמש לעצם קיומו האינדובידואלי, והוא כמו כח שואף כל דבר מועיל לו, מן המציאות שמחוץ לו, אל מרכז גופו עצמו; שלולא כח הזה המשמש אותו, לא היה לו מציאות של עצם עומד בפני עצמו, והוא נקרא אגואיזם; ולעומת זה יש עובדות, שהגורם שלהם הוא כח זורם להועיל להגופים שמחוץ לו, ונמצא כח הזה משמש לטובת זולתו, ואפשר לכנותו בשם אלטרואיזם. ומבחינות אלו אני מגדיר בשמות הללו את ב' הכחות הנלחמים זה עם זה בדרך התפתחות האנושיות, אשר לכח הפזיטיבי אכנה בשם כח אלטרואיסטי, ולכח הנגטיבי אכנה בשם כח אגאיסטי.

אכן בהמונח אגאיזם, איני מתכוין לאגאיזם מקורי, אלא אני מתכוין בעיקר להאגאיזם הצר, כלומר, כי האגאיזם המקורי אינו אלא אהבה עצמית, שהוא כל כח קיומו החיובי האינדובידואלי; ומבחינה זו אינו מתנגד גמור להכח האלטרואיסטי, אע"פ שאינו משמשו. אמנם מטבע האגאיזם, שבדרך שמושו נעשה צר ביותר: כי, הוא מחויב פחות או יותר לקבל אופי של שנאה וניצול של הזולת כדי להקל על קיומו עצמו. ואין המדובר משנאה מופשטת, אלא מהמתגלה במעשים של ניצול לחבירו לטובת עצמו, ההולך ונעכר לפי דרגותיו כגון: הערמה, גניבה, גזילה ורציחה; וזהו מכונה אגאיזם צר; ומבחינה זו הוא מתנגד והפכי גמור לאהבת זולתו – והוא כח הנגטיבי, המהרס להחברה.

והיפוכו הוא הכח האלטרואיסטי; הוא כח בונה של החברה, שהרי כל מה שהאדם עושה לזולתו אינו אלא בכח אלטרואיסטי, כאמור למעלה. והוא מתעלה והולך בדרגותיו: העובדות הראשונות של כח הבונה הזה, הם הולדת בנים וחיי משפחה; והשניות הם לטובת הקרובים; והשלישיות הם לטובת המדינה; והרביעיות לטובת העולם כולו; - כל הגורם של בנין החברתי הוא רק כח האלטרואיסטי.

וכאמור, אלו הם הגורמים הפועלים במכונה הטבעית של התפתחות האנושיות – כח האגאיסטי הנגטיבי להחברה; וכח האלטרואיסטי הפזיטיבי להחברה.

והנה מרקס, בהתחקותו אחר המכונה הטבעית של התפתחות, לא התחשב אלא רק עם התוצאות של הכחות הפזיטיבי והנגטיבי אלו, שהם הבנין והרס הנעשים בהחברה; ועל פיהם התאים את התכנית של טכסיסו – ולא שם לבו אל הגורמים של אותם התוצאות. וזה דומה לרופא שאינו משים לב לשורש הגורם של המחלה אלא שמרפא את החולה לפי תכונתה החיצונית של המחלה בלבדה, אשר שיטה כזו היא תמיד קרובה להזק יותר מלתועלת: כי צריכים לקחת בחשבון את שניהם הן הגורם של המחלה והן המחלה עצמה, ואז אפשר להתאים רפואה בטוחה. ואותו החיסרון יש גם בשיטת הטכסיס המרקסיסטי, שלא לקח כלל בחשבון את כחות הסוביקטים שבהחברה, אלא רק הבנין וליקוים בלבד.

ומכאן יצא לו, אשר כיון טכסיסו הוא הפוך מהכיון המטרתי: כי בו בעת שהכיון המטרתי הוא כיון אלטרואיסטי; נמצא הכיון הטכסיסי בכיון הפוך – שהרי זה ברור, שהמשטר השיתופי מחויב להיות בכיון אלטרואיסטי: כי עצם המלה "חלוקה צודקת" יש בה תפיסה אלטרואיסטית טהורה, ומתערטלת לגמרי ממסגרת האגאיזם: כי האגאיסט שואף לנצל כל הזולת לטובת עצמו, וכלפי דידיה אין צדק במציאות כלל כל כמה שאינו משמש לטובתו עצמו. ועצם המלה "צדק" פירושה יחס הדדי הגון, שהוא מושג לזכות זולתו; ובאותו השיעור שהיא מודה בזכות הזולת מפסיד בהכרח מזכותו עצמו האגאיסטי, יוצא – שעצם המושג "חלוקה צודקת" היא מושג אלטרואיסטי. ובמובן עובדתי, הרי אי אפשר כלל לאחה הקרעים שבחברה הבאים עם חלוקה השוה, רק בדרך אלטרואיזם מופרז למדי: כי שכר עבודה רוחנית משתלמת יותר מעבודה גופנית; ועבודת הזריזים משתלמת יותר מעבודת המפגרים; והרוק צריך לקבל פחות מהמטופל במשפחה; וזמן העבודה צריך להיות שוה לכולם; וגם חלוקת פרי העבודה צריך להיות שוה כולם – ואיך נגשר את הקרעים הללו?! ואלו הם קרעים ראשים; ומהם יתפצלו קרעי קרעים לרבבות, כמו שמתביים לעינינו בהצגה הסוביטית. והאפשרות האחת לאחה אותם, הוא רק ברצון טוב אלטרואיסטי, אשר העובדים הרוחנים יוותרו מחלקם לטובת העובדים הגופנים והרוקים לטובת מטופלי משפחה... או כפי הביטוי של מרקס עצמו " שהעבודה עצמה תהפך לצורך חיוני ולא רק לאמצעי פרנסה" - אין זה אלא כיון אולטרואיסטי גמור. וכיון שהמשטר המטרתי מחויב להמצא בטבע האלטרואיסטי, הרי בהכרח שהטכסיס המכוון להביא להמטרה, צריכה גם כן לצעוד באותו הכיון של המטרה שהיא כיון אלטרואיסטי.

אבל בהטכסיס המרקסיסטי מוצאים כיון אגאיסטי הצר ביותר, שהוא כיון ההפוך להמטרה: כי הטיפוח של שנאת המעמד הנגדי; הנחת מכשולים והריסות למשטר הישן; טיפוח ההרגש בלב הפרוליטריון שכל העולם נהנים ומתענגים על חשבון העמל שלהם... כל אלו מגדילים והולכים במדה יותר מדאי את כח האגאיסטי הצר שבהפרוליטריון, ומוריקים אותם לגמרי מכח האלטרואיסטי הטבוע בהם מלידה. ואם הטכסיס הוא בכיון הפוך לכיון המטרתי – איך אפשר שיגיע פעם למטרתו?!

ומכאן נולד הסתירה בין התיאוריה שלו למציאות החדשה; כי הוא חשב את השלב הסמוך לשלב המשטר הבורגני שהוא משטר הפרוליטריון השיתופי; ולבסוף אנו עדים חיים, שאם יהרס עתה המשטר הבורגני הדמוקרטי, יקום תיכף על מקומו משטר הנצי והפשיסטי; ולאו דוקא על ידי מלחמה זו של היום, אלא מתי שיהרס משטר הדמוקרטי יירש אותו משטר הפשיסטי והנצי; ובלי ספק, אם יארע כזה – אז תהדף הפרוליטריון לאלף שנים אחורנית, ויהיו צריכים לחכות לכמה משטרים, שיבואו בדרך סבה ומסובב עד שיחזור העולם למשטר הבורגני הדמוקרטי, בהאופי של היום. וכל זה נצנץ ויצא מתוך הטכסיס האגאיסטי, שנתן לאותם הסוביקטים הצריכים להוות משטר הפרוליטריון – והוליך התנועה בכיון הפוך מהמטרה. ואם נקח בחשבון, שכל אלו ההורסים את התהליך הטבעי של משטר הצודק, באו בעצם מחומר הפרוליטריון, ומבטנם יצאו; ולאו דוקא הסוביטים, אלא גם רוב הנצים היו מקודם לכן סואציליסטים טהורים, וכן רוב הפשיסטים, ואפילו מוסוליני עצמו היה מקודם מנהיג סוציאליסט נלהב - הנה התמונה שלמה, איך טכסיס המרקסיסטי הוביל את הפרוליטריון בכיון הפוך ממש מן המטרה.

אכן, עוד קשה לקבוע בהחלט, שדבר פשוט כזה, יתעלם מיוצר השיטה המרקסיסטית, וביחוד, אחר שקובע בעצמו "שאין תקנה לחברה השיתופית מטרם שתעלם ההררכיא הגסה בחלוקת העבודה והנגודים שבין עבודה גופנית לעבודה רוחנית", הרי הדבר ברור, שידע מסוד הזה, שאין זכות קיום לחברה שתופית בלי ויתור המוחלט של החברים על חלקם לטובת זולתם. וכיון שידע מאותו הגורם האלטרואיסטי המחויב להחברה, אני אומר, שהוא לא נתכוין כל עיקר להציע לנו פרוצידורא תכליתית עם טכסיסו זה; אלא שהתכוין בעיקר, למהר על ידי טכסיסו, מצד אחד, את הקץ של המשטר ההוי הבלתי צודק; ומצד השני, לארגן את הפרוליטריון האינטרנציונאלי, ולהכינם להיות כח חזק מכריע בעת שיהרס המשטר הבורגני – הם שני יסודות הכרחיות המחויבים להיות בהשלבים המביאים את המשטר של החברה השיתופית. ומבחינה זו, הרי טכסיסו המצאה גאונית שלא מצאנו דוגמתו בהיסטוריה – ובדבר העיצוב עצמו של החברה המאושרת סמך על ההיסטוריה עצמה שתגמור את הדבר: כי היה ברור לו, שבעת המצרים, כלומר, בעת שהמשטר הבורגני יתחיל גסיסתו, וארגון הפרוליטרי ימצא אז בעצמו, שאינו מוכן עוד לקבל את המשטר לידיו; הרי אז יהיה להפרוליטריון אחת משתי ברירות: או לאבד עצמם לדעת, ולהניח בעלי חורבן האמיתים הנאצים והפשיסטים להחזיק במשטר החברה; או למצוא טכסיס מוצלח להכשיר את הפרוליטריון, שיהיו מוכשרים לקבל המשטר לידיהם; ולפי דעתו, היה בטוח בנו – שבעת שנגיע אל המצב הזה, בעת שהפרוליטריון האינטרנציונלי יהיה כבר מאוגד לכח מכריע בעולם - נודה לו בעד אמיתיות שיטתו, שהביאנו עד כאן, ונבקש בעצמנו הדרך להמשיך את התנועה הלאה אל המטרה; כי עדיין לא נברא איזה ממציא בעולם - שלא יניח את גמר השכלול להבאים אחריו.

ואם נעמיק יותר בשיטתו, נראה כי בכלל לא היה יכול להמציא לנו הטכסיס לגמר הכשרת הפרוליטריון, להיותם שתי פרוצידורות הסותרות זו את זו: כי כדי ליצור את התנועה באופן המהיר ביותר, ולחסל את משטר המנצלים, היה מחויב לפרוצידורא בכיון אגאיזמי הצר ביותר, דהיינו לטיפוח של שנאה עמוקה למעמד המנצלים, בכדי להגביר כח הנגטיבי המוכשר להרס המשטר הישן בזמן מהיר ביותר, ובכדי לארגן את הפרוליטריון בקשרים האמיצים ביותר; ומשום כך היה מחויב לעקר את כח האלטרואיסטי שהבפרוליטריון, שמטבעו לסבול ולוותר על מנצליו – ובכדי להכשיר את הפועלים ב"סוציאליזם מעשית", שיוכלו לקבל לידיהם את המשטר למעשה, היה מחויב לפרוצידורה בכיון האלטרואיסטי הסותר ל"פרוצידורה האירגונית". ובהכרח הניח מדעתו את העבודה הזאת לנו עצמנו. גם לא היה מסופק בהבנתנו או ביכלתנו; מאחר שהדבר פשוט כל כך, שלא יצויר משטר שיתופי אלא על בסיס אלטרואיסטי; ועל כרחינו נהיה מחויבים לקבל טכסיס חדש בכיון האלטרואיסטי, ולהכשיר את הפרוליטרי- ליקח המשטר לידיהם באופן מעשי ובן קיום; אלא כדי להעיר על זאת, מצא עצמו לנחוץ, לצייר לנו צורת המשטר הצודק של הפרוליטריון במלות הקצרות "והחברה תכתוב על דגלה, מכל אחד לפי כשרונו לכל אחד לפי מעשיו", בכדי שגם סומא בשתי עיניו ימצא בדברים אלו, שלא יצויר כלל משטר צודק זולת בחברה אלטרואיסטית במלוא המובן של המלה.

מנקודת ראות זו, לא סבל המרקסיזם קומפרוטציא כל שהוא מן הנסיון הבלתי מוצלח הרוסי; ואם המרקסיזם באה לידי נקודה קפואה, אין זה, אלא משום שכבר גמרה תפקידה במערכה הראשונה שלה, שהוא ארגון הפרוליטריון הבין לאומי מבחינת "כח" ועתה אנו צריכים להמציא טכסיס מעשי להכשיר התנועה לקבלת המשטר בידיה בפועל. וכאמור, שהפרוצידורה של עתה, מחויב להיות בכיון הפוך מקצה אל הקצה, להטכסיס הקדום: כי במקום שטיפחנו אגאיזם מופרז שהיה מוצלח מאוד למערכתנו הראשונה. צריכים אנו עתה לטפח אלטרואיזם מופרז בחבר הפרוליטריון; שזה מחויב בהחלט לטבע החברתי של המשטר השיתופי – ונוליך את התנועה בצעדים בטוחים לתפקידה המעשי, לקבל המשטר לידיה בצורתה המאושרת הסופית.

יודע אני שאין זה מעבודות הקלות, להפוך כיון התנועה מקצה אל הקצה, שכל שומע אותה יכווה ממנה כברותחין, עם זה, אין השד נורא כל כך כמו שמציירים אותו: כי אפשר להביא את התנועה לידי הכרה, על ידי תעמולה מותאמת, שבדבר זה תלוי האינטרס המעמדי "אם לחדל ואם להתקיים", אם להמשיך את התנועה המרקסיסטית: ; או ליתן מוסרות המשטר להנצים ופשיסטים; כחות המעצר המסוכנים ביותר של משטר הפרוליטריון; המאיים על דחיפה של אלף שנים אחורנית. – בעת שההמונים יבינו זאת, בטח יקבלו בלי כל קושי את הטכסיס החדש המעשי המוביל אותם לידי קבלת המשטר לידיהם בפועל. ומי אינו זוכר, איך כל העולם חיכו בכליון עינים על סופו המוצלח של המשטר הסוביטי, ולולי הצליחו, כבר היה העולם כולו, בלי ספק, מרוסן תחת משטר השתופי; אכן לא היה להם להרוסים שום תקוה להצליח, כי הכיון הארגוני – שההמונים היו רגילים בו שהוא הכון האגאיסטי המחויב במערכה הראשונה - הוא מטבעו כח מהרס להמשטר השיתופי.

אמנם מטרם שהשיטה מתקבלת, עוד מוקדם לדבר בפרטות מתכנית המעשי של כיון הזה; וביחוד אחר שכבר נתארך המאמר יותר מדאי. ובדרך השקפה כוללת אפשר לסכם בקצרה, שצריכים לארגן תעמולה כזו, בדרך מדעי ובדרך מעשי, שתהיה בטוחה להשריש מין דעת הצבור, שכל חבר שאינו מצטיין במדת אלטרואיזם, הוא כמו חיה טורפת, שאינו ראוי לבא בחבר האנושיות, עד שירגיש עצמו תוך החברה כמו רוצח וגזלן... ואם נעסוק בהדבר בתעמולה מתאימה באופן שיטתי, לא יהיה צורך לתהליך ממושך כל כך – וההיטלריזם יוכיח, שבמשך זמן קצר נהפכה מדינה שלמה, על ידי תעמולה, וקלטה את ריונ המוזר.

אחר שנתבהר באופן ברור, מפי היסטוריה העובדתית, הדרך הנכון שיש להוליך בו מעתה את התנועה, הרי אני פונה באופן תכוף אל הפרוליטריון שלנו – וכאמור למעלה, שעמי העולם יכולים עוד לחכות, ומכל שכן עתה בעת האנדרלמוסיה העולמית, שצריכים מקודם להפטר מהסכנה ההיטלראית , אבל לנו אין זמן לחכות. - מבקש אני שתשימו לב תיכף ומיד לשיטתי זו החדשה שהצעתי, שאני מכנה אותה בשם "סוציאליזם מעשי". כי עד עתה לא היה תפקיד הסוציאליזם, לדעתי, אלא "סוציאליזם ארגוני" בלבד, כאמור למעלה.

ואם שיטתי תתקבל, יש לשנות גם הטכסיס כלפי חוץ, שבמקום נשק הישן של שנאת המעמדות ושנאת הדת, יקבלו לידיהם נשק חדיש של שנאת האגאיזם המופרז שבהרכושנים, המוצלח לתפקידו מכל הצדדים: כי מלבד שהמעמד הנגדי לא יוכל עוד להתגונן עם השריונות העבות של תורות מוסריות ודתיות; עוד יועיל לעקור, בדרך אגב, כל מיני צמחים הפראיים של נאציזם ופשיזם, שנקלטו במדה רבה תוך גוף הפרוליטריון עצמו המסכנים לקיומו, כאמור למעלה; ועוד נוסף על אלה, יש לקחת בחשבון, את יפיו של נשק הזה, שהוא מושך את הלב ביותר, והוא מוצלח ללכד את כל הנוער שלנו בסביבתו. ולאמתו של דבר, אין שינוי כל כך בהטכסיס, אלא רק בהתוצאה בלבדה: כי עד עתה, שהיו לוחמים בעד גזלת המעמד, נמצא תמיד הלוחם בעצמו במבט האגאיסטי הרכושני הצר, להיותו מגין על רכושו הוא, וכתוצאה מזה, מתגבר בו, יחד עם מלחמתו זו, כח האגאיסטי המופרז; והלוחמים עצמם נתפסים באותו מבט הצר הבורגני; ועוד באופן מוזר ביותר לתפיסה הרכושנית, שלדעתם יש להם זכות מלאה מכל הצדדים: מצד החוק, הדת והמוסר להגן על עצמם בכל האמצעים. אמנם כשלוחמים נגד האגאיזמוס של הרכושנים, מתוך מבט רחב של תפיסה אלטרואיסטית התוצאה היא – שכח האלטרואיזם מתגדל והולך בהם יחד עם מדת מלחמתם; וגם זכותם של הרכושנים נפגם ביותר שלא יוכלו להגן על עצמם כל כך, שצורת מלחמה זו נתמכת בהרבה מתפיסה המוסרית והדתית שבהרכושנים עצמם.

והנה בשיטתי זו מונח הפתרון של אחוד לאומי שאנו צמאים בעת הזו כל כך. כי יש להניח, שההיסטוריה עצמה כבר הרסה הרבה מהמחיצות המפלגתיות שבתוכנו; כי עתה אין עוד כדי להבדיל בין בלתי ציונים, ציונים רוחניים, ציונים מדיניים, טירוטוריליסטים וכדומה, שהרי כעת, אחר שנתבדו כל התקוות לנשום אויר חפשי מחוץ לארצנו, הרי אפילו הבלתי ציונים המושבעים ואפילו הקיצונים ביותר, כבר נעשו, מתוך הכרח, ציונים מעשיים גמורים. הרי שמבחינה עקרונית כבר נתרפאו רוב הבקיעות שבנו.

אמנם עדיין אנו סובלים משתי מחיצות איומות: ממחיצה המעמדית וממחיצה הדתית, שאין לזלזל בהם כל עיקר; וגם אין לנו שום תקוה להפטר מהם פעם. אכן אם שיטתי זו החדשה של "סוציאליזם מעשי" שהצעתי – תתקבל על התנועה, הינו נפטרים בפעם אחת ולתמיד, גם מן הטריז המעמדי שנתקע תוך הגב של האומה: כי כאמור למעלה, טכסיס החדש: מסתייע בהרבה מהדת, והוא אינו מכוון כלפי החוטאים המנצלים אלא כלפי החטאים שלהם בלבד – רק כלפי האגאיזם המגונה שבהם; שבעצם הרי אותה מלחמה תתנהג בחלקה גם כלפי פנים התנועה עצמה; ומתוך כך תתבטל בהכרח שנאת המעמדות והדת לגמרי; ונשיג היכולת להבין איש לרעהו: ; ולבא לידי איחוד גמור של האומה על כל זרמיה ומפלגותיה; כפי שדורש מאתנו שעת הסכנה שעל כולנו, - בזה מונח הערבון לנצחון בטוח על כל החזיתות.

יהא

לשאלת היום

כבר נלאינו מנשוא כל אלו הידיעות הסותרות בנוגע ליצירת איטליה למלחמה, שאנו מקבלים יום יום: פעם מבטיחים שמוסוליני לא ירהיב לצאת למלחמה נגד בנות הברית, ופעם שהוא יוצא למלחמה תיכף. כה חוזרים תמורות יום יום בלי הרף, והעצבים עלולים להתפקע. כל הסמנים מראים, שכל הידיעות הללו, הם מטעמים ערוכים המושטים לנו מבית חרושת היטלר-מוסוליני שכל מטרתם הוא רק להחליש את עצבינו בלבד. וכיצד שהוא, אנו מוכרחים לבקש מנוס ומפלט להפטר מהם.

יש להסתלק כרגע מכל אלו הידיעות המוזרות, ולהתחיל לנסות בעצמנו לעקוב אחר הגורמים הראשיים לכל אלו הרפתקאות אולי נבין מהם כל אלו התהלוכות המתמיהות של היטלר-מוסוליני. ובעיקר יש להתעכב על חוזי ההסכם שלהם. וכידוע יש ביניהם שני חוזים: הראשון לא היה רק הסכם פוליטי לבד, שקראו אותו "ציר רומא ברלין" שכל תוכנו הוא עזרה הדדית פוליטית, והתחלקות איזורי השפעה מסוימים ביניהם. על פיו נתן היטלר עזרה פוליטית למוסוליני במלחמתו בחבש, וכן מוסוליני להיטלר בכל הרפתקאותיו שמלפני המלחמה, וממשיך בה עד היום. קרוב לפריצת המלחמה עשו ביניהם כידוע חוזה שני צבאי, שתוכנו בפרט לא נודע לנו, אלא בדרך כלל נודע, שהתחיבו בו, בעזרה צבאית הדדית בפועל ממש.

יש די הוכחות לשער, שלא התחייבו באותו ההסכם הצבאי לצאת מיד ביחד להמלחמה כדרך ההסכם של אנגליה-צרפת. הסכם הזה היה בנוי כולו רק על האיניציאטיבה של היטלר, שרצה בו רק להבטיח את עצמו על כל צרה שלא תבא; אולי יגיע לידי משבר מלחמתי ויהיה זקוק לעזרתה של איטליה, אז ההסכם מחייב את איטליה שתבא לעזרתו על פי הזמנתו של היטלר. וכמובן, על פי תנאים מסוימים בחלוקת השלל.

כי ביסודו של דבר, לא חשב היטלר שיהיה זקוק לעזרתה הצבאית של איטליה, והיה זה משני טעמים: האחד, שהוא בטוח ברוב כחותיו עצמו ואינו מאמין כל כך בכשרון הצבאי של איטליה. השני, כי גם ההסכם הפוליטי הקדום, הנקרא "ציר רומא ברלין" כבר מבטיח לו תמיכה מלחמתית במדה הגונה למדי; כי על ידי תמרונים פוליטיים בלבד אטליה יכולה להעסיק כחות מרובות של אויביו על גבולי איטליה, שאינם נופלים בהרבה מהיותו לוקח חלק פעיל במלחמה. משום כך לא רצה כלל לשתף את מוסוליני במלחמתו בפועל ממש, והסכם הצבאי שעשה עמו לא היה אלא רק על שעת משבר מלחמתי, המחייב למוסוליני שיבא לעזרתו על פי הזמנתו של היטלר ביחוד; ואין האיניציטיבה כלל בידי מוסוליני.

וכנגד זה, מוסוליני עצמו, קיווה להגשים, בהדת מלחמה זו, כל תכניותיו הפשיסטיות; לחזור ולחדש את קסריות רומה העתיקה כל כנה; שהרי אין לו לקוות על הזדמנות יותר טובה מללחום את מלחמתו עם היטלר ביחד. ובלי ספק שהוא יושב ומקווה על הרגע שהיטלר יזמין אותו להשתתף עמו במלחמה. וכנראה שהיטלר עוד לא אבד הבטחון בכחותיו עצמו, ועוד אין לו שום רצון לשתף אותו בהמלחמה, או יותר נכון לשתפו בשלל המלחמה.

על פי הקו הזה, יוצא איפוא, שכל עוד שאין אנו מרגישים שעת משבר אמיתי בצבאותיו של היטלר, אין לנו לפחד כלל מכל אלו האיומים של מוסוליני בהכנותיו למלחמה, ואין אלו רק תמרונים פוליטיים בלבד בערמה כדי לעצור את כחות בנות הברית על גבולותיו ולהחליש כמה שאפשר את כחות בנות הברית בחזית המלחמה, כפי התנאים של החוזה "ציר רומה ברלין" (באמצע הכתיבה הושג ידיעה על יציאת איטליה למלחמה. והמאמר נפסק באמצע, ונסיים המאמר כפי המציאות ההוי)

עתה שיציאת איטליה למלחמה נעשה לעובדה, נתחוור הרבה, אם נדון על פי הקו שהתוינו, שהרי, עתה נודע לנו בעליל, כי היטלר הגיע בקרב האחרון לידי משבר אמיתי, ובא שם לידי אפיסת הכחות, כי זולת זה בלי שום ספק לא היה משתף את איטליה בהמלחמה. ומשום כך ענין יציאת איטליה למלחמה הוא כעין בשורה טובה במפלתה של גרמניה, וכפי שאנו מקוים גם עזרת איטליה לא תציל אותה, ונצחון בנות הברית בטוח עתה הרבה יותר מתמיד.

ש. א.

במה צבורית

הננו להקצות מקום בעתוננו בשביל "במה צבורית" בעד כל הנוגע לשאלות לאומיות וביחוד בדבר איחוד האומה. וכל מי שיש לו איזה נושא חשוב לאומי, או איזה תכנית לאיחוד האומה וכמו כן דברי ויכוח ללבן דברים בנוגע להנושאים הללו – הננו מוכנים לקבלם ולפרסמם בעתוננו.

המערכת

חזרה לראש הדף
Site location tree