טו. כי יצר לב האדם רע מנעוריו
אחרי המבול אמר ה': "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי".
ויש להבין, איך שייך לומר שרק אחר המבול ראה ה' כי יצר לב האדם רע, מה שלא היה יודע מקודם לזה. חס ושלום לומר כך.
ויש לפרש על דרך העבודה, שיש אנשים השייכים לכלל - "כל העולם אומרים לך צדיק אתה". ויש אנשים השייכים לפרט - "היה בעיניך כרשע".
כדי להגיע למטרה, מוכרח האדם ללכת בדרך האמת, בלשמה. אלא שמתחילים בשלא לשמה, שחושבים שאין יותר בעבדות ה' רק לקיים בבחינת המעשה, ולא לתקן יצר הרע על ידי תורה תבלין, אלא שמחמירים יותר, ביותר חומרות ויותר סייגים.
ובזה נבין: "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון" - שריקים מתוכן, אמנם שמלאים מצוות, שחסרה הסיבה האמיתית לקיום המצוות, הכוונה.
נמצא שאחר המבול האדם ראה, שמי שלא הולך בדרך האמת, הוא מת במי המבול, ב"מי ה' אשר אשמע בקולו", על ידי שאלת פרעה, ועל ידי שאלת הרשע: "מה העבודה הזאת לכם". ואז רואה את יצר הרע.
מה שאין כן מטרם שרואים שעל ידי המבול יכולים למות, אין רואים שום רע. נמצא, מה שאומרים שהקב"ה אומר "כי יצר לב האדם רע" - הכוונה היא על האדם, שעכשיו הוא רואה שהקב"ה מסתכל עליו. נמצא שאצל אנשים שרוצים ללכת על דרך האמת, אין זה נקרא "להכות את כל חי", אלא זה נקרא שמראים לאדם את האמת, אזי האדם משיג שזו אינה קללה, אלא להפך.