קלד. קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'
ישראל נקראים בני מלכים, כי מקדשים עצמם.
קדוש - פָּרוּשׁ מלהנות. לה' אין קבלה לעצמו, אלא רק משפיע, ולכן גם האדם צריך להיות רק משפיע לה'. וזה: "והתקדשתם והייתם קדושים", שתהיו רק משפיעים, "כי קדוש אני", המשפיע. וזה דבקות.
ערוה - מקום שאסור להנות. מצוה - מקום שמותר להנות, כי "זה לעומת זה עשה האלהים", שכינה ונגדה אשה נכריה, קליפה.
שכינה, אמונה למעלה מהדעת, להשפיע. אדם שעושה מעשים בכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו - מתיחד עם השכינה. ואם עושה מעשים על מנת להנות לעצמו - מתיחד עם האשה נכריה, שכוונתה רק לקבל לעצמה.
יחוד קוב"ה ושכינתיה - כמו שה' רק המשפיע, כמו כן השכינה, מלכות, ממנה נמשכים כל הרצונות למטה לתחתונים - אם הם מהפכים אותם הרצונות להיות על מנת להשפיע, הם גורמים בשורש הרצונות שיהיו להשפיע - וזה יחוד, שמיחד שתיהם לאחת.
"איש ואשה, זכו, שכינה ביניהם" - כשמהפך אשה למשפיע, אז שכינה ביניהם, שה' שוכן, שורה ברצונות שנקראים "שכינה" בהשתוות, בדבקות.
לכן במקום ערוה, שאדם פורש מלהנות לעצמו, גורם יחוד ומוצא קדושה, שהכלים מוכנים לקבל אור ה' הנקרא קדושה, שהקדושה שורה רק במקום טהרה, טהרת המידות.
ולפעמים, "אני ה', השוכן אִתָּם בתוך טומאתם" - אפילו שהכלים לא מוכנים בהשתוות הצורה, אבל בכדי לסייע לאדם לבוא לזה, מוכרחים לעוזרו מלמעלה - וזה "שלא לשמה", שהמאור שבה מחזירו למוטב, המאור הזה נקרא: "ה' השוכן אתם בתוך טומאתם". וזה שייך דוקא אם האדם רוצה לבוא לשמה ולא יכול לנצח את עצמו, לכן בא אליו מאור, שיוכל לנצח את הרצון לקבל וללכת בדרך השפעה.