קנג. ביטול הדעת
ענוה - שפלות, שמבטל את עצמו לשני, התבטלות בפנימיות.
חיצוניות - מעשה, שמגולה לחוץ, שמחשיב את חברו כחשוב ממנו.
פנימיות - נסתר, מחשבה ודעת, צריך לבטל לפני חברו.
לבטל דעת ומחשבה לפני כל אחד, למרות שיודע ומרגיש שיותר מחברו - ב"חלק" וב"כל":
כלל - יותר גבוה מהפרט. צריך להתבטל לכל חלק, כי הוא חלק מהכל. שכלל ישראל, אף על פי שבפרט אין חשיבות, אבל מבחינת הכלל, אז כל אחד חשוב מצד הכלל, וצריך לבטל צרכי עצמו בפני צרכי הכלל.
ה' - היות שהאדם צריך לבטל את דעתו ומחשבתו לפני ה', לכן צריך להרגיל את עצמו בחיצוניות, בעשיה, ב"נעשה". שהביטולים ישפיעו עליו ויוכל לבטל את דעתו ומחשבתו לה'.
לכן יותר בעל-דעת יש לו יותר עבודה לבטל את עצמו לה', ולטיפש אין מה לבטל. נמצא שכל מעלת הדעת - שיהיה מה לבטל, ורק בשביל זה צריך האדם להשתוקק לדעת.
אדם שלא מוכן לביטול, כדאי שלא יהיה לו דעת. אחרת "חכמתו מרובה ממעשיו", שיש לו דעת יותר מיכולת לבטלה.
כי ענין הביטול נקרא בחינת עשיה, ולא שמיעה. כי ענין שמיעה נקרא בחינת הבנה, וענין עשיה הוא רק בחינת כוח בלי דעת.
"נעשה ונשמע" - שמבטל את עצמו במעשה, אז מקבל שמיעה, כי עובר מידיעה לאמונה.